ספר אדם וחוה השני

תוכן העניינים פרק I. המשפחה מוכת היגון. קין נושא את לולווה והם מתרחקים. פרק II. בן שלישי נולד לאדם ולחוה. פרק III. השטן מופיע כאישה יפה המפתה את אדם, אומרת לו שהוא עדיין עלם. «בלה את נעוריך בשמחה ובתענוג.» (12) הצורות השונות שהשטן לובש (15). פרק IV. אדם רואה את השטן בצבעיו האמיתיים. פרק V. השטן מצייר תמונה מבריקה לשת להזין בה את מחשבותיו. פרק VI. מצפונו של שת עוזר לו. הוא שב אל אדם ואל חוה. פרק VII. שת נושא את עקליה. אדם חי לראות נכדים ונינים. פרק VIII. דבריו האחרונים המופלאים של אדם. הוא מנבא את המבול. הוא מצווה את צאצאיו לטוב. הוא מגלה מסתורים מסוימים של החיים. פרק IX. מות אדם. פרק X. «אדם היה הראשון....» פרק XI. שת נעשה ראש לשבט האנשים המאושר והצדיק ביותר שחי מעולם. פרק XII. ענייני משפחתו של שת. מותו. ראשותו של אנוש. כיצד עלה בידי הענף המנודה של משפחת אדם. פרק XIII. «בין בני קין היה שוד רב, רצח וחטא.» פרק XIV. הזמן, כנחל שוטף תמיד, נושא עמו דור נוסף של בני אדם. פרק XV. צאצאי אדם ממשיכים לשמור את מערת האוצרות כמקדש משפחתי. פרק XVI. הענף הטוב של המשפחה עדיין ירא את בני קין. פרק XVII. ירד נעשה תקיף. הוא מתפתה אל ארץ קין, שם הוא רואה מראות תאווה רבים. ירד נמלט בקושי בלב נקי. פרק XVIII. מבוכה במערת האוצרות. דיבורו המופלא של אדם המת. פרק XIX. בני ירד מודחים. פרק XX. מוזיקה שובת לב; משקה חזק משתחרר בין בני קין. הם לובשים בגדים צבעוניים. בני שת מביטים בעיניים חושקות. הם מורדים בעצה נבונה; הם יורדים מן ההר אל עמק העוולה. אין הם יכולים לעלות שוב אל ההר. פרק XXI. ירד מת בצער על בניו שסטו. נבואה על המבול. פרק XXII. רק שלושה אנשים צדיקים נותרו בעולם. מצבם הרע של בני האדם לפני המבול.

פרק I

המשפחה מוכת היגון. קין נושא את לולווה והם מתרחקים. 1 כאשר שמעה לולווה את דברי קין, בכתה והלכה אל אביה ואל אמה, וסיפרה להם כיצד הרג קין את אחיו הבל. 2 אז זעקו כולם בקול גדול והרימו את קולם, וספקו את פניהם, וזרקו עפר על ראשיהם, וקרעו את בגדיהם, ויצאו ובאו אל המקום שבו נהרג הבל. 3 ומצאו אותו שוכב על הארץ, הרוג, וחיות סביבו; בעודם בוכים וזועקים על הצדיק הזה. מגופו, מחמת טהרתו, יצא ריח של בשמים מתוקים. 4 ונשא אותו אדם, ודמעותיו זולגות על פניו; והלך אל מערת האוצרות, שם הניח אותו, וכרך אותו בבשמים מתוקים ובמור. 5 ואדם וחוה עמדו על קבורתו באבל גדול מאה וארבעים יום. הבל היה בן חמש עשרה שנה וחצי, וקין בן שבע עשרה שנה וחצי. 6 אשר לקין, כאשר תם האבל על אחיו, לקח את אחותו לולווה ונשא אותה, בלי רשות מאביו ומאמו; כי לא יכלו לעכבו ממנה, מחמת לבם הכבד. 7 אז ירד אל תחתית ההר, הרחק מן הגן, קרוב אל המקום שבו הרג את אחיו. 8 ובמקום ההוא היו עצי פרי רבים ועצי יער. אחותו ילדה לו ילדים, אשר מצדם החלו להתרבות בהדרגה עד שמילאו את המקום ההוא. 9 אך אדם וחוה לא באו יחד אחרי קבורת הבל, שבע שנים. אך אחרי כן הרתה חוה; ובעודה מעוברת, אמר לה אדם: «בואי, ניקח מנחה ונקריב אותה ליהוה, ונבקש ממנו שייתן לנו ילד נאה, שבו נמצא נחמה, ואותו נשיא לאחות הבל.» 10 אז הכינו מנחה והביאו אותה אל המזבח, והקריבו אותה לפני יהוה, והחלו להתחנן אליו שיקבל את מנחתם, וייתן להם צאצא טוב. 11 ויהוה שמע את אדם וקיבל את מנחתו. אז השתחוו, אדם, חוה ובתם, וירדו אל מערת האוצרות והציבו בה מנורה, לדלוק בלילה וביום, לפני גופת הבל. 12 אז המשיכו אדם וחוה בצום ובתפילה עד שבא זמנה של חוה ללדת, ואמרה לאדם: «רוצה אני ללכת אל המערה שבסלע, ללדת בה.» 13 ואמר: «לכי וקחי עמך את בתך לשמשך; אך אני אשאר במערת האוצרות הזאת לפני גופת בני הבל.» 14 אז שמעה חוה לאדם, והלכה, היא ובתה. אך אדם נשאר לבדו במערת האוצרות.

פרק II

בן שלישי נולד לאדם ולחוה. 1 וחוה ילדה בן יפה בתכלית בדמותו ובפניו. יופיו היה כיופיו של אביו אדם, אלא שהיה יפה יותר. 2 אז נוחמה חוה כאשר ראתה אותו, ונשארה שמונה ימים במערה; אז שלחה את בתה אל אדם לומר לו שיבוא ויראה את הילד ויקרא לו שם. אך הבת נשארה במקומו על יד גופת אחיה, עד ששב אדם. כך עשתה. 3 אך כאשר בא אדם וראה את מראהו הטוב של הילד, את יופיו ואת דמותו השלמה, שמח עליו, ונוחם על הבל. אז קרא לילד שת, שפירושו, «שיהוה שמע את תפילתי, והושיעני מצרתי.» אך פירושו גם «כוח ועוצמה.» 4 אז, לאחר שקרא אדם לילד, שב אל מערת האוצרות; ובתו שבה אל אמה. 5 אך חוה נשארה במערתה, עד שמלאו ארבעים יום, ואז באה אל אדם, והביאה עמה את הילד ואת בתה. 6 ובאו אל נהר מים, שם רחצו אדם ובתו את עצמם, מחמת צערם על הבל; אך חוה והתינוק רחצו לטהרה. 7 אז שבו, ולקחו מנחה, והלכו אל ההר והקריבו אותה, בעד התינוק; ויהוה קיבל את מנחתם, ושלח את ברכתו עליהם, ועל בנם שת; ושבו אל מערת האוצרות. 8 אשר לאדם, הוא לא ידע עוד את חוה אשתו, כל ימי חייו; ולא נולדו להם עוד צאצאים; אלא רק אותם חמישה, קין, לולווה, הבל, עקליה, ושת לבדו. 9 אך שת גדל בקומה ובעוצמה; והחל לצום ולהתפלל, בלהט.

פרק III

השטן מופיע כאישה יפה המפתה את אדם, אומרת לו שהוא עדיין עלם. «בלה את נעוריך בשמחה ובתענוג.» (12) הצורות השונות שהשטן לובש (15). 1 אשר לאבינו אדם, בסוף שבע שנים מן היום שבו נפרד מחוה אשתו, קינא בו השטן, כאשר ראה אותו נפרד כך ממנה; וחתר להביאו לשוב ולחיות עמה. 2 אז קם אדם ועלה למעלה ממערת האוצרות; והמשיך לישון שם לילה אחר לילה. אך מדי יום בבוקר, כאשר האיר היום, ירד אל המערה, להתפלל שם ולקבל ממנה ברכה. 3 אך כאשר בא הערב עלה על גג המערה, שם ישן לבדו, ביראו פן יגבר עליו השטן. וכך המשיך בנפרד שלושים ותשעה ימים. 4 אז השטן, שונא כל טוב, כאשר ראה את אדם לבדו כך, צם ומתפלל, הופיע אליו בדמות אישה יפה, אשר באה ועמדה לפניו בליל היום הארבעים, ואמרה אליו:-- 5 «הו אדם, מן הזמן ששכנתם במערה הזאת, חווינו מכם שלום רב, ותפילותיכם הגיעו אלינו, ונוחמנו עליך. 6 «אך עתה, הו אדם, שעלית על גג המערה לישון, באו עלינו ספקות עליך, וצער גדול בא עלינו מחמת פרידתך מחוה. ועוד, כאשר אתה על גג המערה הזאת, תפילתך נשפכת, ולבך נודד מצד אל צד. 7 «אך כאשר היית במערה, הייתה תפילתך כאש מקובצת יחד; היא ירדה אלינו, ומצאת מנוחה. 8 «אז גם אבלתי על ילדיך הנפרדים ממך; וצערי גדול על רצח בנך הבל; כי צדיק היה; ועל איש צדיק יתאבל כל אחד. 9 «אך שמחתי על לידת בנך שת; אך אחרי זמן מועט אבלתי מאוד על חוה, כי אחותי היא. כי כאשר שלח יהוה שינה עמוקה עליך, והוציא אותה מצלעך, הוציא גם אותי עמה. אך הוא רומם אותה בהציבו אותה עמך, בעודו משפיל אותי. 10 «שמחתי על אחותי על היותה עמך. אך יהוה הבטיח לי הבטחה מקודם, ואמר, ‘אל תאבלי; כאשר יעלה אדם על גג מערת האוצרות, וייפרד מחוה אשתו, אשלח אותך אליו, תידבקי אליו בנישואין, ותלדי לו חמישה ילדים, כפי שילדה לו חוה חמישה.’ 11 «ועתה, הנה! הבטחת יהוה אלי נתקיימה; כי הוא אשר שלחני אליך לחתונה; כי אם תישאני, אלד לך ילדים נאים וטובים מילדיה של חוה. 12 «ועוד, עדיין אינך אלא עלם; אל תסיים את נעוריך בעולם הזה בצער; אלא בלה את ימי נעוריך בשמחה ובתענוג. כי ימיך מעטים ומבחנך גדול. היה חזק; סיים את ימיך בעולם הזה בשמחה. אשתעשע בך, ואתה תשמח עמי בדרך זו, ובלי פחד. 13 «קום, אפוא, ומלא את מצוות יהוה שלך,» אז קרבה אל אדם, וחיבקה אותו. 14 אך כאשר ראה אדם שעתידה היא לגבור עליו, התפלל אל יהוה בלב להט שישיעו ממנה. 15 אז שלח יהוה את יֵשׁוּעַ, דברו, אל אדם, לאמור, «הו אדם, הדמות ההיא היא זו שהבטיחה לך את האלוהות, ואת הגדולה; אין הוא נוטה לך חסד; אלא מראה את עצמו אליך פעם בדמות אישה; רגע אחר, בדמות מלאך; בהזדמנות אחרת, בדמות נחש; ובזמן אחר, בדמות אל; אך הוא עושה את כל זאת רק כדי להשמיד את נפשך. 16 «עתה, אפוא, הו אדם, בידעי את לבך, הושעתיך פעמים רבות מידיו; כדי להראותך שאני, יהוה, רחום; שאני חפץ בטובתך, ואיני חפץ בחורבנך.»

פרק IV

אדם רואה את השטן בצבעיו האמיתיים. 1 אז ציווה יהוה על השטן להראות את עצמו בגלוי לאדם, בדמותו המכוערת שלו. 2 אך כאשר ראה אותו אדם, פחד, ורעד ממראהו. 3 ואמר יהוה לאדם, «הבט בשטן הזה, ובמראהו המכוער, ודע שהוא אשר הפילך מבהירות אל חושך, משלום ומנוחה אל עמל וסבל. 4 והבט, הו אדם, אליו, אשר אמר על עצמו שהוא יהוה! האם יהוה יכול להיות שחור? האם יהוה ילבש דמות אישה? האם יש חזק מיהוה? והאם אפשר לגבור עליו? 5 «ראה, אפוא, הו אדם, והנה הוא כבול בנוכחותך, באוויר, בלי יכולת לברוח! לפיכך, אני אומר לך, אל תירא מפניו; מעתה הישמר, והיזהר ממנו, בכל אשר יעשה לך.» 6 אז גירש יהוה את השטן מלפני אדם, אשר חיזקו, ואשר ניחם את לבו, לאמור אליו, «רד אל מערת האוצרות, ואל תיפרד מחוה; אכניע בכם כל תאוות בהמה.» 7 מאותה שעה עזבה היא את אדם ואת חוה, והם נהנו ממנוחה במצוות יהוה. אך יהוה לא עשה כדבר הזה לאיש מזרעו של אדם; אלא רק לאדם ולחוה. 8 אז השתחווה אדם לפני יהוה, על שהושיעו, ועל שהשקיט את תאוותיו. וירד מלמעלה מן המערה, ושכן עם חוה כמקודם. 9 בזאת תמו ארבעים ימי פרידתו מחוה.

פרק V

השטן מצייר תמונה מבריקה לשת להזין בה את מחשבותיו. 1 אשר לשת, כאשר היה בן שבע שנים, ידע טוב ורע, והיה עקבי בצום ובתפילה, ובילה את כל לילותיו בהתחננות אל יהוה לרחמים ולסליחה. 2 הוא גם צם בהביאו את מנחתו מדי יום, יותר מאביו; כי היה נאה פנים, כמלאך יהוה. היה לו גם לב טוב, שמר את התכונות הנאות ביותר של נפשו: ומסיבה זו הביא את מנחתו מדי יום. 3 ויהוה היה מרוצה ממנחתו; אך הוא היה מרוצה גם מטהרתו. וכך המשיך בעשיית רצון יהוה, ורצון אביו ואמו, עד שהיה בן שבע שנים. 4 אחרי כן, כאשר ירד מן המזבח, לאחר שסיים את מנחתו, הופיע אליו השטן בדמות מלאך יפה, מבריק באור; עם מטה אור בידו, והוא חגור בחגורת אור. 5 הוא בירך את שת בחיוך יפה, והחל לפתותו בדברים נאים, לאמור אליו, «הו שת, מדוע אתה שוכן בהר הזה? כי הוא טרשי, מלא אבנים וחול, ועצים שאין עליהם פרי טוב; שממה בלי מגורים ובלי ערים; אין מקום טוב לשכון בו. אלא הכול חום, לאות וצרה.» 6 הוא אמר עוד, «אך אנו שוכנים במקומות יפים, בעולם אחר מן הארץ הזאת. עולמנו הוא עולם של אור ומצבנו הוא מן הטובים; נשינו נאות מכל אחרות; ואני חפץ בך, הו שת, שתישא אחת מהן; כי אני רואה שאתה נאה למראה, ובארץ הזאת אין אישה טובה דייך לך. מלבד זאת, כל החיים בעולם הזה, אינם אלא חמש נפשות. 7 «אך בעולמנו יש גברים רבים מאוד ועלמות רבות, כולן יפות זו מזו. אני חפץ, לפיכך, להוציאך מכאן, כדי שתראה את קרובי ותינשא למי שתחפוץ. 8 «אז תשכון על ידי ותהיה בשלום; תימלא הוד ואור, כמונו. 9 «תישאר בעולמנו, ותנוח מן העולם הזה ומסבלו; לעולם לא תחוש עוד עייפות ולאות; לעולם לא תביא עוד מנחה, ולא תתחנן לרחמים; כי לא תחטא עוד, ולא תישלט בידי תאוות. 10 «ואם תשמע למה שאני אומר, תישא אחת מבנותי; כי אצלנו אין זה חטא לעשות כן; ואין זה נחשב תאוות בהמה. 11 «כי בעולמנו אין לנו יהוה; אלא כולנו אלים; כולנו מן האור, שמימיים, בעלי כוח, חזקים ומהוללים.»

פרק VI

מצפונו של שת עוזר לו. הוא שב אל אדם ואל חוה. 1 כאשר שמע שת את הדברים האלה נדהם, והיטה את לבו לדברו הבוגדני של השטן, ואמר לו, «האמרת שיש עולם אחר נברא מלבד זה; ובריות אחרות יפות מן הבריות שבעולם הזה?» 2 ואמר השטן, «כן; הנה שמעתני; אך עוד אשבח אותם ואת דרכיהם, באוזניך.» 3 אך שת אמר לו, «דבריך הדהימו אותי; ותיאורך היפה של כל זאת. 4 «אך איני יכול ללכת עמך היום; לא עד שאלך אל אבי אדם ואל אמי חוה, ואספר להם את כל אשר אמרת לי. אז אם ייתנו לי רשות ללכת עמך, אבוא.» 5 שוב אמר שת, «אני ירא מעשות דבר בלי רשות אבי ואמי, פן אאבד כחיי אחי קין, וכאבי אדם, אשר עבר את מצוות יהוה. אך, הנה, אתה יודע את המקום הזה; בוא, ופגוש אותי כאן מחר.» 6 כאשר שמע זאת השטן, אמר לשת, «אם תספר לאביך אדם מה שאמרתי לך, הוא לא ייתן לך לבוא עמי. 7 אך שמע לי; אל תספר לאביך ולאמך מה שאמרתי לך; אלא בוא עמי היום, אל עולמנו; שם תראה דברים יפים ותיהנה שם, ותשתעשע היום בין ילדי, בהביטך בהם ובמלאך שמחה עד שובע; ותשמח לעולמים. אז אשיבך אל המקום הזה מחר; אך אם תרצה יותר לשכון עמי, יהי כן.» 8 אז ענה שת, «רוח אבי ורוח אמי, תלויה בי; ואם אסתתר מהם יום אחד, הם ימותו, ויהוה יחשיבני אשם בחטא נגדם. 9 «ואלמלא ידיעתם שבאתי אל המקום הזה להביא אליו את מנחתי, לא היו נפרדים ממני שעה אחת; ולא אלך אל מקום אחר, אלא אם יניחו לי. אך הם נוהגים בי בטוב רב, כי אני שב אליהם במהרה.» 10 אז אמר לו השטן, «מה יקרה לך אם תסתתר מהם לילה אחד, ותשוב אליהם עם שחר?» 11 אך שת, כאשר ראה כיצד הוא ממשיך לדבר, ושלא יעזוב אותו, רץ, ועלה אל המזבח, ופרש את ידיו אל יהוה, וביקש הצלה ממנו. 12 אז שלח יהוה את ישוע, דברו, וקלל את השטן, אשר ברח ממנו. 13 אך אשר לשת, הוא עלה אל המזבח, לאמור כך בלבו. «המזבח הוא מקום המנחה, ויהוה שם; אש אלוהית תאכל אותה; כך לא יוכל השטן להרע לי, ולא ייקחני משם.» 14 אז ירד שת מן המזבח והלך אל אביו ואל אמו, אשר מצא בדרך, נכספים לשמוע את קולו; כי התמהמה זמן מה. 15 אז החל לספר להם את אשר קרהו מן השטן, בדמות מלאך. 16 אך כאשר שמע אדם את סיפורו, נשק את פניו, והזהירו מפני המלאך ההוא, לאמור לו שהוא השטן אשר הופיע אליו כך. אז לקח אדם את שת, והלכו אל מערת האוצרות, ושמחו בה. 17 אך מן היום ההוא ואילך לא נפרדו אדם וחוה ממנו לעולם, לכל מקום שהלך, בין למנחתו ובין לכל דבר אחר. 18 אות זה קרה לשת, כאשר היה בן תשע שנים.

פרק VII

שת נושא את עקליה. אדם חי לראות נכדים ונינים. 1 כאשר ראה אבינו אדם ששת הוא בעל לב שלם, חפץ להשיאו; פן יופיע אליו האויב פעם נוספת, ויגבר עליו. 2 אז אמר אדם לבנו שת, «חפץ אני, הו בני, שתישא את אחותך עקליה, אחות הבל, כדי שתלד לך ילדים, אשר ימלאו את הארץ, כהבטחת יהוה אלינו. 3 «אל תירא, הו בני; אין בושה בדבר. חפץ אני שתינשא, מיראה פן יגבר עליך האויב.» 4 שת, אולם, לא חפץ להינשא; אך בציותו לאביו ולאמו, לא אמר מילה. 5 אז השיאו אדם לעקליה. והוא היה בן חמש עשרה שנה. 6 אך כאשר היה בן עשרים שנה, הוליד בן, אשר קרא לו אנוש; אז הוליד ילדים אחרים מלבדו. 7 אז גדל אנוש, נשא אישה, והוליד את קינן. 8 קינן גם הוא גדל, נשא אישה, והוליד את מהללאל. 9 האבות ההם נולדו בחיי אדם, ושכנו על יד מערת האוצרות. 10 אז היו ימי אדם תשע מאות ושלושים שנה, וימי מהללאל מאה. אך מהללאל, כאשר גדל, אהב צום, תפילה, ועבודות קשות, עד שקרב סוף ימי אבינו אדם.

פרק VIII

דבריו האחרונים המופלאים של אדם. הוא מנבא את המבול. הוא מצווה את צאצאיו לטוב. הוא מגלה מסתורים מסוימים של החיים. 1 כאשר ראה אבינו אדם שסופו קרוב, קרא לבנו שת, אשר בא אליו אל מערת האוצרות, ואמר אליו:-- 2 «הו שת, בני, הבא לי את ילדיך ואת ילדי ילדיך, כדי שאשפוך את ברכתי עליהם בטרם אמות.» 3 כאשר שמע שת את הדברים האלה מאביו אדם, הלך ממנו, שפך מבול דמעות על פניו, וקבץ את ילדיו ואת ילדי ילדיו, והביאם אל אביו אדם. 4 אך כאשר ראה אותם אבינו אדם סביבו, בכה על שעליו להיפרד מהם. 5 וכאשר ראו אותו בוכה, בכו כולם יחד, ונפלו על פניו לאמור, «כיצד תיפרד מאתנו, הו אבינו? וכיצד תקבלך הארץ ותסתירך מעינינו?» כך קוננו הרבה, ובדברים דומים. 6 אז בירך אותם אבינו אדם כולם, ואמר לשת, לאחר שבירכם:-- 7 «הו שת, בני, אתה יודע את העולם הזה--שהוא מלא צער, ולאות; ואתה יודע את כל אשר בא עלינו, מניסיונותינו בו. לפיכך אני מצווך עתה בדברים אלה: לשמור תמימות, להיות טהור וצדיק, ובוטח ביהוה; ואל תיטה אל דברי השטן, ולא אל ההופעות שבהן יראה את עצמו אליך. 8 אך שמור את המצוות שאני נותן לך היום; אז תן אותן לבנך אנוש; וייתן אנוש לבנו קינן; וקינן לבנו מהללאל; כדי שמצווה זו תעמוד איתנה בין כל ילדיך. 9 «הו שת, בני, ברגע שאמות קחו את גופי וכרכו אותו במור, באהלים ובקציה, והניחוני כאן במערת האוצרות הזאת שבה כל האותות האלה אשר נתן לנו יהוה מן הגן. 10 «הו בני, לאחר מכן יבוא מבול וישטוף את כל הבריות, ויותיר רק שמונה נפשות. 11 «אך, הו בני, יוציאו אלה אשר יותיר מבין ילדיך באותה עת את גופי עמם מן המערה הזאת; וכאשר הוציאוהו עמם, יצווה הזקן שבהם את ילדיו להניח את גופי בספינה עד שיירגע המבול, וייצאו מן הספינה. 12 אז ייקחו את גופי ויניחוהו באמצע הארץ, זמן קצר לאחר שניצלו ממי המבול. 13 «כי המקום שבו יונח גופי, הוא אמצע הארץ; יהוה יבוא משם ויושיע את כל קרובינו. 14 «אך עתה, הו שת, בני, הצב את עצמך בראש עמך; רעה אותם ושמור עליהם ביראת יהוה; והולך אותם בדרך הטובה, ציווה אותם לצום ליהוה; והבן אותם שעליהם לא לשמוע לשטן, פן ישמידם. 15 «אז, שוב, הפרד את ילדיך ואת ילדי ילדיך מילדי קין; אל תיתן להם להתערב בהם לעולם, ולא להתקרב אליהם לא בדבריהם ולא במעשיהם.» 16 אז הניח אדם את ברכתו על שת, ועל ילדיו, ועל כל ילדי ילדיו. 17 אז פנה אל בנו שת, ואל חוה אשתו, ואמר להם, «שמרו את הזהב הזה, את הלבונה הזאת, ואת המור הזה, אשר נתן לנו יהוה לאות; כי בימים הבאים, מבול ישטוף את כל הבריאה. אך אלה אשר ייכנסו אל התיבה ייקחו עמם את הזהב, את הלבונה ואת המור, יחד עם גופי; ויניחו את הזהב, את הלבונה ואת המור, עם גופי באמצע הארץ. 18 «אז, לאחר זמן רב, העיר שבה יימצאו הזהב, הלבונה והמור עם גופי, תישדד. אך כאשר תישדד, יישמרו הזהב, הלבונה והמור עם השלל הנשמר; ודבר מהם לא יאבד, עד שיבוא ישוע, דבר יהוה נעשה אדם; אז ייקחו אותם מלכים, ויקריבו לו, זהב לאות היותו מלך; לבונה, לאות היותו יהוה של השמים והארץ; ומור, לאות ייסוריו. 19 «זהב גם כן, לאות ניצחונו על השטן, ועל כל אויבינו; לבונה לאות שיקום מן המתים, ויורם מעל לדברים שבשמים ולדברים שבארץ; ומור, לאות שישתה מרה מרה; ויחוש את מכאובי השאול מן השטן. 20 «ועתה, הו שת, בני, הנה גיליתי לך מסתורים נסתרים, אשר גילה לי יהוה. שמור את מצוותי, לעצמך, ולעמך,»

פרק IX

מות אדם. 1 כאשר סיים אדם את מצוותו לשת, הותרו איבריו, ידיו ורגליו איבדו כל כוח, פיו נעשה אילם, ולשונו פסקה כליל מלדבר. הוא עצם את עיניו ומסר את נפשו. 2 אך כאשר ראו ילדיו שהוא מת, השליכו את עצמם עליו, גברים ונשים, זקנים וצעירים, בוכים. 3 מות אדם היה בסוף תשע מאות ושלושים שנה שחי על הארץ; ביום החמישה עשר של ברמודה, לפי חשבון מחזור השמש, בשעה התשיעית. 4 היה זה יום שישי, אותו יום שבו נברא, ושבו נח; והשעה שבה מת, הייתה אותה שעה שבה יצא מן הגן. 5 אז כרך אותו שת היטב, וחנט אותו בהרבה בשמים מתוקים, מעצים קדושים ומן ההר הקדוש; והניח את גופו בצד המזרחי של פנים המערה, צד הלבונה; והציב לפניו מנורת־מעמד דולקת. 6 אז עמדו ילדיו לפניו בוכים ומקוננים עליו כל הלילה עד שחר. 7 אז יצאו שת ובנו אנוש, וקינן, בנו של אנוש, ולקחו מנחות טובות להקריב ליהוה, ובאו אל המזבח אשר עליו הקריב אדם מתנות ליהוה, כאשר הקריב. 8 אך חוה אמרה להם «חכו עד שנבקש תחילה מיהוה לקבל את מנחתנו, ולשמור אצלו את נפש אדם עבדו, ולקחתה מעלה למנוחה.» 9 וכולם עמדו והתפללו.

פרק X

«אדם היה הראשון....» 1 וכאשר סיימו את תפילתם, בא ישוע, דבר יהוה, וניחם אותם על אביהם אדם. 2 אחרי כן, הקריבו את מתנותיהם בעד עצמם ובעד אביהם. 3 וכאשר סיימו את מנחתם, בא ישוע, דבר יהוה, אל שת, הזקן שבהם, לאמור אליו, «הו שת, שת, שת, שלוש פעמים. כפי שהייתי עם אביך, כן אהיה גם עמך, עד קיום ההבטחה שהבטחתי לו—לאביך— לאמור, אשלח את ישוע, דברי, ואושיעך ואת זרעך. 4 אך אשר לאביך אדם, שמור אתה את המצווה שנתן לך; והפרד את זרעך מזרעו של קין אחיך.» 5 ויהוה גרם לישוע, דברו, לסגת משת. 6 אז ירדו שת, חוה וילדיהם, מן ההר אל מערת האוצרות. 7 אך אדם היה הראשון שנפשו מתה בארץ עדן, במערת האוצרות; כי איש לא מת לפניו, אלא בנו הבל, אשר מת נרצח. 8 אז קמו כל ילדי אדם, ובכו על אביהם אדם, והקריבו לו מנחות, מאה וארבעים יום.

פרק XI

שת נעשה ראש לשבט האנשים המאושר והצדיק ביותר שחי מעולם. 1 אחרי מות אדם וחוה, הפריד שת את ילדיו, ואת ילדי ילדיו, מילדי קין. קין וזרעו ירדו ושכנו מערבה, מתחת למקום שבו הרג את אחיו הבל. 2 אך שת וילדיו, שכנו צפונה על הר מערת האוצרות, כדי להיות קרובים לאביהם אדם. 3 ושת הזקן, גבוה וטוב, בעל נפש נאה, ובעל שכל חזק, עמד בראש עמו; ורעה אותם בתמימות, בחרטה ובענווה, ולא הניח לאחד מהם לרדת אל ילדי קין. 4 אך מחמת טהרתם שלהם, הם נקראו «בני יהוה,» והיו עם יהוה, במקום צבאות המלאכים אשר נפלו; כי המשיכו בשבחים ליהוה, ובשירת מזמורים אליו, במערתם--מערת האוצרות. 5 אז עמד שת לפני גופת אביו אדם, וגופת אמו חוה, והתפלל לילה ויום, וביקש רחמים לעצמו ולילדיו; ושכאשר הייתה לו עסקה קשה עם ילד, ייתן לו עצה. 6 אך שת וילדיו לא אהבו עבודת ארץ, אלא נתנו את עצמם לדברים שמימיים; כי לא הייתה להם מחשבה אחרת מלבד שבחים, תהילות ומזמורים ליהוה. 7 לכן שמעו בכל עת את קולות המלאכים, המשבחים ומפארים את יהוה; מתוך הגן, או כאשר נשלחו בידי יהוה בשליחות, או כאשר עלו אל השמים. 8 כי שת וילדיו, מחמת טהרתם שלהם, שמעו וראו את המלאכים ההם. ועוד, הגן לא היה רחוק מעליהם הרבה, אלא רק כחמש עשרה אמות רוחניות. 9 עתה אמה רוחנית אחת עונה לשלוש אמות של אדם, בסך הכול ארבעים וחמש אמות. 10 שת וילדיו שכנו על ההר מתחת לגן; הם לא זרעו, ולא קצרו; הם לא עבדו מאכל לגוף. אפילו לא חיטה; אלא רק מנחות. הם אכלו מן הפרי ומן העצים בעלי הטעם הטוב שצמחו על ההר שבו שכנו. 11 אז צם שת לעתים קרובות בכל ארבעים יום, וכך עשו גם ילדיו הזקנים. כי משפחת שת הריחה את ריח עצי הגן, כאשר נשבה הרוח לכיוון ההוא. 12 הם היו מאושרים, תמימים, בלי פחד פתאומי, לא הייתה קנאה, לא מעשה רע, לא שנאה ביניהם. לא הייתה תאוות בהמה; משום פה ביניהם לא יצאו לא מילים גסות ולא קללה; לא עצה רעה ולא מרמה. כי אנשי אותה עת מעולם לא נשבעו, אלא בנסיבות קשות, כאשר חייבים אנשים להישבע, נשבעו בדם הבל הצדיק. 13 אך הם הכריחו את ילדיהם ואת נשיהם מדי יום במערה לצום ולהתפלל, ולעבוד את יהוה העליון. הם בירכו את עצמם בגופת אביהם אדם, ומשחו את עצמם בה. 14 וכך עשו עד שקרב סופו של שת.

פרק XII

ענייני משפחתו של שת. מותו. ראשותו של אנוש. כיצד עלה בידי הענף המנודה של משפחת אדם. 1 אז קרא שת, הצדיק, לבנו אנוש, ולקינן, בנו של אנוש, ולמהללאל, בנו של קינן, ואמר אליהם:-- 2 «כיוון שסופי קרוב, חפץ אני לבנות גג מעל המזבח אשר עליו מוקרבות מתנות.» 3 הם שמעו למצוותו ויצאו, כולם, זקנים וצעירים, ועבדו על כך קשה, ובנו גג יפה מעל המזבח. 4 ומחשבתו של שת בעשותו כן, הייתה שברכה תבוא על ילדיו על ההר; ושהוא יקריב מנחה בעדם לפני מותו. 5 אז כאשר נשלמה בניית הגג, ציווה אותם לעשות מנחות. הם עבדו עליהן בחריצות, והביאון לשת אביהם אשר לקח אותן והקריבן על המזבח; והתפלל אל יהוה שיקבל את מנחותיהם, שירחם על נפשות ילדיו, ושישמרם מיד השטן. 6 ויהוה קיבל את מנחתו, ושלח את ברכתו עליו ועל ילדיו. ואז הבטיח יהוה הבטחה לשת, לאמור, «בסוף חמשת הימים הגדולים וחצי, אשר עליהם הבטחתי לך ולאביך, אשלח את ישוע, דברי, ואושיעך ואת זרעך.» 7 אז נפגשו שת וילדיו, וילדי ילדיו, יחד, וירדו מן המזבח, והלכו אל מערת האוצרות--שם התפללו, ובירכו את עצמם בגופת אבינו אדם, ומשחו את עצמם בה. 8 אך שת נשאר במערת האוצרות, ימים מעטים, ואז סבל--יסורים עד מוות. 9 אז בא אליו אנוש, בנו בכורו, עם קינן, בנו, ומהללאל, בנו של קינן, וירד, בנו של מהללאל, וחנוך, בנו של ירד, עם נשיהם וילדיהם לקבל ברכה משת. 10 אז התפלל שת עליהם, ובירכם, והשביעם בדם הבל הצדיק, לאמור, «מתחנן אני אליכם, ילדי, שלא תניחו לאחד מכם לרדת מההר הקדוש והטהור הזה. 11 אל תעשו שום חברות עם ילדי קין הרוצח והחוטא, אשר הרג את אחיו; כי אתם יודעים, הו ילדי, שאנו בורחים ממנו, ומכל חטאו בכל כוחנו כי הוא הרג את אחיו הבל.» 12 לאחר שאמר זאת, בירך שת את אנוש, בנו בכורו, וציווה אותו לשרת בקביעות בטהרה לפני גופת אבינו אדם, כל ימי חייו; אז, גם ללכת לעתים אל המזבח אשר בנה הוא שת. וציווה אותו לרעות את עמו בצדקה, במשפט ובטהרה כל ימי חייו. 13 אז הותרו איבריו של שת; ידיו ורגליו איבדו כל כוח; פיו נעשה אילם ובלי יכולת לדבר; והוא מסר את נפשו ומת ביום שלאחר שנתו התשע מאות ושתים עשרה; ביום העשרים ושבעה של חודש אביב; חנוך היה אז בן עשרים שנה. 14 אז כרכו בקפידה את גופתו של שת, וחנטו אותו בבשמים מתוקים, והניחוהו במערת האוצרות, בצד ימין של גופת אבינו אדם, והתאבלו עליו ארבעים יום. הם הקריבו לו מתנות, כפי שעשו לאבינו אדם. 15 אחרי מות שת קם אנוש בראש עמו, אשר רעה אותם בצדקה, ובמשפט, כפי שציווה אותו אביו. 16 אך עד שהיה אנוש בן שמונה מאות ועשרים שנה, היה לקין צאצאים רבים; כי הם נישאו לעתים קרובות, בהיותם נתונים לתאוות בהמה; עד שהארץ שמתחת להר, נתמלאה בהם.

פרק XIII

«בין בני קין היה שוד רב, רצח וחטא.» 1 בימים ההם חי למך העיוור, אשר היה מבני קין. היה לו בן ששמו אתון, ולשניהם היה מקנה רב. 2 אך למך היה רגיל לשלוח אותם לרעות עם רועה צעיר, אשר רעה אותם; ואשר, בבואו הביתה בערב בכה לפני סבו, ולפני אביו אתון ואמו חזינה, ואמר להם, «אשר לי, איני יכול לרעות את המקנה ההוא לבדי, פן ישדדני אחד מהם מקצתם, או יהרגני בעבורם.» כי בין בני קין, היה שוד רב, רצח וחטא. 3 אז ריחם עליו למך, ואמר, «באמת, כאשר יהיה לבדו, עלולים לגבור עליו אנשי המקום הזה.» 4 אז קם למך, לקח קשת ששמר מאז היה עלם, בטרם נעשה עיוור, ולקח חצים גדולים, ואבנים חלקות, וקלע שהיה לו, והלך אל השדה עם הרועה הצעיר, והציב את עצמו מאחורי המקנה; בעוד הרועה הצעיר שומר על המקנה. כך עשה למך ימים רבים. 5 בינתיים קין, מאז שהשליכו יהוה, וקיללו ברעד ובאימה, לא יכול לא להתיישב ולא למצוא מנוחה בשום מקום אחד; אלא נדד ממקום למקום. 6 בנדודיו בא אל נשות למך, ושאל אותן עליו. הן אמרו לו, «הוא בשדה עם המקנה.» 7 אז הלך קין לחפשו; וכאשר בא אל השדה, שמע הרועה הצעיר את הרעש שעשה, ואת המקנה המתקבץ יחד מפניו. 8 אז אמר הוא ללמך, «הו אֲדֹנִי, האם זו חיית פרא או שודד?» 9 ואמר לו למך, «הבהר לי לאיזה כיוון הוא נראה, כאשר הוא מתקרב.» 10 אז כופף למך את קשתו, הניח עליה חץ, והניח אבן בקלע, וכאשר יצא קין מן השטח הפתוח, אמר הרועה ללמך, «ירה, הנה, הוא בא.» 11 אז ירה למך בקין בחצו ופגע בו בצדו. ולמך הכה אותו באבן מקלעו, אשר נפלה על פניו, והוציאה את שתי עיניו; אז נפל קין מיד ומת. 12 אז באו למך והרועה הצעיר אליו, ומצאו אותו שוכב על הארץ. ואמר לו הרועה הצעיר, «זהו קין סבנו, אשר הרגת, הו אדני!» 13 אז הצטער למך על כך, וממרירות חרטתו, ספק את ידיו יחד, והכה בכף ידו השטוחה את ראש העלם, אשר נפל כמת; אך למך חשב שזו העמדת פנים; אז לקח אבן והכה אותו, וריסק את ראשו עד שמת.

פרק XIV

הזמן, כנחל שוטף תמיד, נושא עמו דור נוסף של בני אדם. 1 כאשר היה אנוש בן תשע מאות שנה, נתקבצו סביבו כל ילדי שת, וילדי קינן, ובכורו, עם נשיהם וילדיהם, מבקשים ממנו ברכה. 2 אז התפלל עליהם ובירכם, והשביעם בדם הבל הצדיק לאמור להם, «אל ירד אחד מילדיכם מההר הקדוש הזה, ואל יעשו שום חברות עם ילדי קין הרוצח.» 3 אז קרא אנוש לבנו קינן ואמר לו, «ראה, הו בני, ושם את לבך על עמך, וייסדם בצדקה, ובתמימות; ועמוד משרת לפני גופת אבינו אדם, כל ימי חייך.» 4 אחרי כן נכנס אנוש אל מנוחתו, בן תשע מאות ושמונים וחמש שנה; וקינן כרך אותו, והניחו במערת האוצרות משמאל לאביו אדם; והקריב לו מנחות, כמנהג אבותיו.

פרק XV

צאצאי אדם ממשיכים לשמור את מערת האוצרות כמקדש משפחתי. 1 אחרי מות אנוש, עמד קינן בראש עמו בצדקה ובתמימות, כפי שציווה אותו אביו; הוא גם המשיך לשרת לפני גופת אדם, בתוך מערת האוצרות. 2 אז כאשר חי תשע מאות ועשר שנים, באו עליו סבל וייסורים. וכאשר עמד להיכנס אל מנוחתו, באו אליו כל האבות עם נשיהם וילדיהם, והוא בירכם, והשביעם בדם הבל, הצדיק, לאמור להם, «אל ירד אחד מכם מההר הקדוש הזה; ואל תעשו שום חברות עם ילדי קין הרוצח.» 3 מהללאל, בנו בכורו, קיבל את המצווה הזאת מאביו, אשר בירכו ומת. 4 אז חנט אותו מהללאל בבשמים מתוקים, והניחו במערת האוצרות, עם אבותיו; והם הקריבו לו מנחות, כמנהג אבותיהם.

פרק XVI

הענף הטוב של המשפחה עדיין ירא את בני קין. 1 אז עמד מהללאל מעל עמו, ורעה אותם בצדקה ובתמימות, ושמר עליהם לראות שלא יקיימו שום מגע עם ילדי קין. 2 הוא גם המשיך במערת האוצרות מתפלל ומשרת לפני גופת אבינו אדם, מבקש מיהוה רחמים לעצמו ולעמו; עד שהיה בן שמונה מאות ושבעים שנה, ואז חלה. 3 אז נתקבצו אליו כל ילדיו, לראותו, ולבקש את ברכתו על כולם, בטרם יעזוב את העולם הזה. 4 אז קם מהללאל וישב על מיטתו, דמעותיו זולגות על פניו, וקרא לבנו הבכור ירד, אשר בא אליו. 5 אז נשק את פניו, ואמר לו, «הו ירד, בני, אני משביעך במי שעשה שמים וארץ, לשמור על עמך, ולרעותם בצדקה ובתמימות; ושלא תניח לאחד מהם לרדת מההר הקדוש הזה אל ילדי קין, פן יאבד עמם. 6 «שמע, הו בני, לאחר מכן תבוא השמדה גדולה על הארץ הזאת בעבורם; יהוה יכעס על העולם, וישמידם במים. 7 «אך אני יודע גם שילדיך לא ישמעו לך, ושהם ירדו מההר הזה ויקיימו מגע עם ילדי קין, ושהם יאבדו עמם. 8 «הו בני! למד אותם, ושמור עליהם, כדי שלא תדבק בך אשמה בעבורם.» 9 מהללאל אמר, יתר על כן, לבנו ירד, «כאשר אמות, חנוט את גופי והניחהו במערת האוצרות, על יד גופות אבותי; אז עמוד אתה על יד גופי והתפלל אל יהוה; ושמור עליהם, ומלא את שירותך לפניהם, עד שתיכנס אתה עצמך אל מנוחתך.» 10 אז בירך מהללאל את כל ילדיו; ואז שכב על מיטתו, ונכנס אל מנוחתו כאבותיו. 11 אך כאשר ראה ירד שאביו מהללאל מת, בכה, והצטער, וחיבק ונשק את ידיו ואת רגליו; וכך עשו גם כל ילדיו. 12 וילדיו חנטו אותו בקפידה, והניחוהו על יד גופות אבותיו. אז קמו, והתאבלו עליו ארבעים יום.

פרק XVII

ירד נעשה תקיף. הוא מתפתה אל ארץ קין, שם הוא רואה מראות תאווה רבים. ירד נמלט בקושי בלב נקי. 1 אז שמר ירד את מצוות אביו, וקם כאריה מעל עמו. הוא רעה אותם בצדקה ובתמימות, וציווה אותם לא לעשות דבר בלי עצתו. כי הוא פחד עליהם, פן ילכו אל ילדי קין. 2 לכן נתן להם פקודות שוב ושוב; והמשיך לעשות כן עד סוף שנתו הארבע מאות שמונים וחמש של חייו. 3 בסוף השנים האמורות האלה, בא אליו האות הזה. כאשר עמד ירד כאריה לפני גופות אבותיו, מתפלל ומזהיר את עמו, קינא בו השטן, ועשה הופעה יפה, כי ירד לא הניח לילדיו לעשות דבר בלי עצתו. 4 אז הופיע אליו השטן עם שלושים איש מצבאותיו, בדמות גברים נאים; השטן עצמו היה הזקן והגבוה שבהם, בעל זקן נאה. 5 הם עמדו בפתח המערה, וקראו את ירד החוצה, מתוכה. 6 הוא יצא אליהם, ומצאם נראים כגברים נאים, מלאי אור, ובעלי יופי רב. הוא התפלא על יופיים ועל מראם; וחשב בלבו אם אולי הם מילדי קין. 7 הוא אמר גם בלבו, «כיוון שילדי קין אינם יכולים לעלות אל גובה ההר הזה, ואיש מהם אינו נאה כאלה, ובין הגברים האלה אין אחד מקרובי--חייבים הם להיות זרים.» 8 אז החליפו ירד והם ברכה והוא אמר לזקן שבהם, «הו אבי, הסבר לי את הפלא אשר בך, ואמור לי מי אלה, עמך; כי הם נראים לי כגברים זרים.» 9 אז החל הזקן לבכות, והשאר בכו עמו; ואמר לירד: «אני אדם אשר עשה יהוה ראשון; וזהו הבל בני, אשר נהרג בידי אחיו קין, אשר לתוך לבו שם השטן לרצחו. 10 «אז זהו בני שת, אשר ביקשתי מיהוה, אשר נתנו לי, לנחמני במקום הבל. 11 «אז זהו בני אנוש, בנו של שת, והאחר ההוא הוא קינן, בנו של אנוש, והאחר ההוא הוא מהללאל, בנו של קינן, אביך.» 12 אך ירד נשאר מתפלא על מראם, ועל דברו של הזקן אליו. 13 אז אמר לו הזקן, «אל תתפלא, הו בני; אנו חיים בארץ שמצפון לגן, אשר ברא יהוה לפני העולם. הוא לא הניח לנו לחיות שם, אלא הציבנו בתוך הגן, אשר מתחתיו אתם שוכנים עתה. 14 «אך אחרי שעברתי, הביאני לצאת ממנו, ונותרתי לשכון במערה הזאת; צרות גדולות ומרות באו עלי; וכאשר קרב מותי, ציוויתי את בני שת לרעות את עמו היטב; ומצווה זו שלי תימסר מאחד לשני, עד סוף הדורות הבאים. 15 «אך, הו ירד, בני, אנו חיים באזורים יפים, בעוד אתם חיים כאן בסבל, כפי שהודיע לי אביך מהללאל הזה; לאמור לי שמבול גדול יבוא וישטוף את כל הארץ. 16 «לפיכך, הו בני, ביראי עליכם, קמתי ולקחתי את ילדי עמי, ובאתי הנה כדי שנבקרך ואת ילדיך; אך מצאתיך עומד במערה הזאת בוכה, וילדיך מפוזרים על ההר הזה, בחום ובסבל. 17 «אך, הו בני, כיוון שטעינו בדרכנו, ובאנו עד כאן, מצאנו גברים אחרים מתחת להר הזה; אשר שוכנים בארץ יפה, מלאה עצים ופירות, וכל מיני ירק; היא כגן; כך שכאשר מצאנו אותם חשבנו שהם אתם; עד שאמר לי אביך מהללאל שאין הם כאלה. 18 «עתה, לפיכך, הו בני, שמע לעצתי, ורד אליהם, אתה וילדיך. תנוחו מכל הסבל הזה שבו אתם נמצאים. אך אם לא תרד אליהם, אז, קום, קח את ילדיך, ובוא עמנו אל גננו; תחיו בארצנו היפה, ותנוחו מכל הצרה הזאת, אשר אתה וילדיך נושאים עתה.» 19 אך ירד, כאשר שמע את הדברים האלה מן הזקן, התפלא; והלך הנה והנה, אך באותו רגע לא מצא אחד מילדיו. 20 אז ענה ואמר לזקן, «מדוע הסתתרתם עד היום הזה?» 21 והזקן השיב, «אלמלא אמר לנו אביך, לא היינו יודעים זאת.» 22 אז האמין ירד שדבריו אמיתיים. 23 אז אמר הזקן ההוא לירד, «מדוע הסתובבת, ככה וככה?» והוא אמר, «חיפשתי אחד מילדי, לומר לו על הליכתי עמכם, ועל ירידתם אל אלה אשר דיברת עליהם אלי.» 24 כאשר שמע הזקן את כוונתו של ירד, אמר לו, «הנח לעת עתה את המטרה ההיא, ובוא עמנו; תראה את ארצנו; אם הארץ שבה אנו שוכנים תמצא חן בעיניך, אנחנו ואתה נשוב הנה ונקח את משפחתך עמנו. אך אם ארצנו לא תמצא חן בעיניך, תשוב אל מקומך.» 25 והזקן הפציר בירד, ללכת בטרם יבוא אחד מילדיו לייעצו אחרת. 26 ירד, אז, יצא מן המערה והלך עמם, וביניהם. והם ניחמו אותו, עד שבאו אל ראש הר בני קין. 27 אז אמר הזקן לאחד מחבריו, «שכחנו דבר מה על יד פתח המערה, והוא הבגד הנבחר שהבאנו להלביש בו את ירד.» 28 אז אמר לאחד מהם, «שוב אתה, מישהו; ואנו נחכה לך כאן, עד שתשוב. אז נלביש את ירד והוא יהיה כמונו, טוב, נאה, וראוי לבוא עמנו אל ארצנו.» 29 אז שב ההוא. 30 אך כאשר היה במרחק קצר, קרא אליו הזקן ואמר לו, «התמהמה אתה, עד שאעלה ואדבר אליך.» 31 אז עמד במקומו, והזקן עלה אליו ואמר לו, «דבר אחד שכחנו במערה, והוא זה-- לכבות את המנורה הבוערת בתוכה, מעל הגופות אשר בה. אז שוב אלינו, מהר.» 32 ההוא הלך, והזקן שב אל חבריו ואל ירד. והם ירדו מן ההר, וירד עמם; ונשארו על יד מעיין מים, קרוב אל בתי ילדי קין, וחיכו לחברם עד שיביא את הבגד לירד. 33 הוא, אז, אשר הלך, שב אל המערה, כיבה את המנורה, ובא אליהם והביא עמו דמות רפאים והראה להם. וכאשר ראה אותה ירד התפלא על יופיה וחינה, ושמח בלבו בהאמינו שכל זה אמת. 34 אך בעודם שוהים שם, נכנסו שלושה מהם אל בתי בני קין, ואמרו להם, «הביאו לנו היום מעט מאכל על יד מעיין המים, לנו ולחברינו לאכול.» 35 אך כאשר ראו אותם בני קין, התפלאו עליהם וחשבו: «אלה יפים למראה, וכאלה לא ראינו מעולם.» אז קמו ובאו עמם אל מעיין המים, לראות את חבריהם. 36 הם מצאו אותם כה נאים מאוד, שזעקו בקול על מקומותיהם כדי שאחרים יתקבצו ויבואו ויראו את הבריות היפות האלה. אז נתקבצו סביבם גברים ונשים כאחד. 37 אז אמר להם הזקן, «אנו זרים בארצכם, הביאו לנו מעט מאכל ומשקה טובים, אתם ונשיכם, להתרענן עמכם.» 38 כאשר שמעו הגברים ההם את דברי הזקן האלה, הביא כל אחד מבני קין את אשתו, ואחר הביא את בתו, וכך, באו אליהם נשים רבות; כל אחת פונה אל ירד, בין בעד עצמו ובין בעד אשתו; כולם כאחד. 39 אך כאשר ראה ירד מה שעשו, נתלשה נפשו מהם ממש; ולא טעם ממאכלם ולא ממשקם. 40 הזקן ראה אותו כאשר נתלש מהם, ואמר לו, «אל תצטער; אני הזקן הגדול, כפי שתראני עושה, עשה אתה כמוני.» 41 אז פרש את ידיו ולקח אחת מן הנשים, וחמישה מחבריו עשו כמוהו לפני ירד, כדי שיעשה כפי שעשו. 42 אך כאשר ראה ירד אותם עושים נבלה בכה, ואמר בשכלו,--אבותי מעולם לא עשו כדבר הזה. 43 אז פרש את ידיו והתפלל בלב להט, ובבכי רב, והתחנן אל יהוה שישיעו מידיהם. 44 מיד כאשר החל ירד להתפלל ברח הזקן עם חבריו; כי לא יכלו לעמוד במקום תפילה. 45 אז הסתובב ירד אך לא יכול לראותם, אלא מצא את עצמו עומד בתוך ילדי קין. 46 אז בכה ואמר, «הו יהוה, אל תשמידני עם הגזע הזה, אשר עליו הזהירוני אבותי; כי עתה, הו יהוה, חשבתי שאלה אשר הופיעו אלי היו אבותי; אך גיליתי שהם שדים, אשר פיתוני בהופעה יפה זו, עד שהאמנתי בהם. 47 «אך עתה אני מבקש ממך, הו יהוה, שתושיעני מן הגזע הזה, אשר בתוכו אני שוהה עתה, כפי שהושעתני מן השדים ההם. שלח את מלאכך להוציאני מתוכם; כי אין לי בעצמי כוח להימלט מתוכם.» 48 כאשר סיים ירד את תפילתו, שלח יהוה את מלאכו בתוכם, אשר לקח את ירד והציבו על ההר, והראה לו את הדרך, נתן לו עצה, ואז נפרד ממנו.

פרק XVIII

מבוכה במערת האוצרות. דיבורו המופלא של אדם המת. 1 ילדי ירד היו רגילים לבקרו שעה אחר שעה, לקבל את ברכתו ולבקש את עצתו על כל דבר שעשו; וכאשר היה לו מעשה לעשות, הם עשו אותו בעבורו. 2 אך הפעם כאשר נכנסו אל המערה לא מצאו את ירד, אלא מצאו את המנורה כבויה, ואת גופות האבות מושלכות הנה והנה, וקולות באו מהם בכוח יהוה, אשר אמרו, «השטן בהופעה הטעה את בננו, בחפצו להשמידו, כפי שהשמיד את בננו קין.» 3 הם אמרו גם, «יהוה של השמים והארץ, הושע את בננו מיד השטן, אשר עשה הופעה גדולה וכוזבת לפניו,» הם דיברו גם על עניינים אחרים, בכוח יהוה. 4 אך כאשר שמעו ילדי ירד את הקולות האלה פחדו, ועמדו בוכים על אביהם; כי לא ידעו מה קרה לו. 5 ובכו עליו אותו יום עד שקיעת השמש. 6 אז בא ירד בפנים עגומים, אומלל בשכל ובגוף, ומצטער על שנפרד מגופות אבותיו. 7 אך כאשר התקרב אל המערה, ראו אותו ילדיו, ומיהרו אל המערה, ונתלו על צווארו, בוכים, ואומרים לו, «הו אבא, היכן היית, ומדוע עזבתנו, כפי שלא היית רגיל לעשות?» ושוב, «הו אבא, כאשר נעלמת, כבתה המנורה מעל גופות אבותינו, הגופות הושלכו הנה והנה, וקולות באו מהן.» 8 כאשר שמע זאת ירד הצטער, ונכנס אל המערה; ושם מצא את הגופות מושלכות הנה והנה, את המנורה כבויה, ואת האבות עצמם מתפללים על הצלתו מיד השטן. 9 אז נפל ירד על הגופות וחיבקן, ואמר, «הו אבותי, בהשתדלותכם, יושיעני יהוה מיד השטן! ואני מבקש מכם שתבקשו מיהוה לשמרני ולהסתירני ממנו עד יום מותי.» 10 אז פסקו כל הקולות מלבד קולו של אבינו אדם, אשר דיבר אל ירד בכוח יהוה, ממש כפי שאדם מדבר אל רעהו, לאמור, «הו ירד, בני, הקרב מתנות ליהוה על שהושיעך מיד השטן; וכאשר תביא את המנחות ההן, יהי כן שתקריבן על המזבח אשר עליו הקרבתי. אז גם, הישמר מן השטן; כי הוא הטעה אותי פעמים רבות בהופעותיו, בחפצו להשמידני, אך יהוה הושיעני מידו. 11 «ציווה את עמך שישמרו על עצמם מפניו; ולעולם אל יפסיקו להקריב מתנות ליהוה.» 12 אז נעשה גם קולו של אדם דומם; וירד וילדיו התפלאו על כך. אז הניחו את הגופות כפי שהיו בתחילה; וירד וילדיו עמדו מתפללים כל אותו לילה, עד שחר. 13 אז עשה ירד מנחה והקריבה על המזבח, כפי שציווה אותו אדם. וכאשר עלה אל המזבח, התפלל אל יהוה לרחמים ולסליחה על חטאו, בנוגע לכיבוי המנורה. 14 אז הופיע יהוה אל ירד על המזבח ובירכו ואת ילדיו, וקיבל את מנחותיהם; וציווה את ירד לקחת מן האש הקדושה מן המזבח, ובה להדליק את המנורה אשר שפכה אור על גופת אדם.

פרק XIX

בני ירד מודחים. 1 אז גילה יהוה לו שוב את ההבטחה שהבטיח לאדם; הוא הסביר לו את 5500 השנים, וגילה לו את מסתור בואו על הארץ. 2 ואמר יהוה לירד, «אשר לאש ההיא אשר לקחת מן המזבח להדליק בה את המנורה, תישאר עמכם לתת אור לגופות; ואל תצא מן המערה, עד שגופת אדם תצא ממנה. 3 אך, הו ירד, שמור על האש, שתבער בהירה במנורה; ואל תצא שוב מן המערה, עד שתקבל פקודה בחזון, ולא בהופעה, כאשר תיראה לך. 4 «אז ציווה שוב את עמך שלא יקיימו מגע עם ילדי קין, ושלא ילמדו את דרכיהם; כי אני יהוה אשר אינו אוהב שנאה ומעשי עוולה.» 5 יהוה נתן גם מצוות רבות אחרות לירד, ובירכו. ואז גרם לישוע, דברו, לסגת ממנו. 6 אז קרב ירד עם ילדיו, לקח מעט אש, וירד אל המערה, והדליק את המנורה לפני גופת אדם; ונתן לעמו מצוות כפי שאמר לו יהוה לעשות. 7 אות זה קרה לירד בסוף שנתו הארבע מאות וחמישים; כפי שקרו גם נפלאות רבות אחרות, אין אנו רושמים. אך אנו רושמים רק את זו האחת לקיצור, וכדי שלא להאריך את סיפורנו. 8 וירד המשיך ללמד את ילדיו שמונים שנה; אך אחרי כן החלו לעבור את המצוות שנתן להם, ולעשות דברים רבים בלי עצתו. הם החלו לרדת מן ההר הקדוש אחד אחרי השני, ולהתערב עם ילדי קין, בחברויות נבזות. 9 עתה הסיבה אשר בעבורה ירדו ילדי ירד מן ההר הקדוש, היא זו, אשר עתה נגלה לכם.

פרק XX

מוזיקה שובת לב; משקה חזק משתחרר בין בני קין. הם לובשים בגדים צבעוניים. בני שת מביטים בעיניים חושקות. הם מורדים בעצה נבונה; הם יורדים מן ההר אל עמק העוולה. אין הם יכולים לעלות שוב אל ההר. 1 אחרי שירד קין אל ארץ האדמה הכהה, וילדיו התרבו בה, היה אחד מהם, ששמו גנון, בנו של למך העיוור אשר הרג את קין. 2 אך אשר לגנון הזה, השטן נכנס לתוכו בילדותו; והוא עשה חצוצרות ושופרות שונים, וכלי מיתר, מצלתיים ונבלים, וכינורות וחלילים; והוא ניגן עליהם בכל עת ובכל שעה. 3 וכאשר ניגן עליהם, נכנס השטן לתוכם, כך שמתוכם נשמעו קולות יפים ומתוקים, אשר שבו את הלב. 4 אז קבץ חבורות על חבורות לנגן עליהם; וכאשר ניגנו, מצא הדבר חן בעיני ילדי קין, אשר התלהטו בחטא בינם לבין עצמם, ובערו כאש; בעוד השטן מלהיט את לבם, זה עם זה, ומגביר את התאווה ביניהם. 5 השטן גם לימד את גנון להוציא משקה חזק מדגן; וגנון זה היה רגיל לקבץ חבורות על חבורות בבתי משקה; והביא לידיהם כל מיני פירות ופרחים; והם שתו יחד. 6 כך הכפיל גנון הזה את החטא מאוד; הוא גם נהג בגאווה, ולימד את ילדי קין לעולל כל מיני רשעות גסה ביותר, אשר לא ידעו; והסיתם למעשים רבים אשר לא ידעו מקודם. 7 אז השטן, כאשר ראה שהם נכנעו לגנון ושמעו לו בכל דבר שאמר להם, שמח מאוד, הגביר את הבנתו של גנון, עד שלקח ברזל ובו עשה כלי מלחמה. 8 אז כאשר היו שיכורים, גדלו שנאה ורצח ביניהם; איש השתמש באלימות נגד רעהו ללמדו רעה, לוקח את ילדיו ומטמאם לפניו. 9 וכאשר ראו בני אדם שהם מוכרעים, וראו אחרים שלא הוכרעו, באו המוכים אל גנון, מצאו בו מקלט, והוא עשה אותם לבני בריתו. 10 אז גדל החטא ביניהם מאוד; עד שאיש נשא את אחותו שלו, או את בתו, או את אמו, ואחרים; או את בת אחות אביו, כך שלא הייתה עוד הבחנה של קרבה, והם לא ידעו עוד מהי עוולה; אלא עשו רשעות, והארץ נטמאה בחטא, והם הכעיסו את יהוה השופט, אשר בראם. 11 אך גנון קבץ חבורות על חבורות, אשר ניגנו בשופרות ובכל הכלים האחרים שכבר הזכרנו, לרגלי ההר הקדוש; והם עשו כן כדי שילדי שת אשר על ההר הקדוש ישמעו זאת. 12 אך כאשר שמעו ילדי שת את הרעש, התפלאו, ובאו בחבורות, ועמדו על ראש ההר להביט באלה שלמטה; וכך עשו שנה שלמה. 13 כאשר, בסוף אותה שנה, ראה גנון שהם נמשכים אליו לאט לאט, נכנס השטן לתוכו, ולימדו לעשות חומרי צביעה לבגדים בדוגמאות שונות, והבינו כיצד לצבוע ארגמן ושני ומה לא. 14 ובני קין אשר עשו את כל זאת, וזהרו ביופי ובלבוש מפואר, נתקבצו לרגלי ההר בפאר, עם שופרות ובגדים מפוארים, ומרוצי סוסים, עושים כל מיני תועבות. 15 בינתיים התפללו ילדי שת, אשר על ההר הקדוש, ושיבחו את יהוה, במקום צבאות המלאכים אשר נפלו; לכן קרא להם יהוה «מלאכים,» כי שמח עליהם מאוד. 16 אך אחרי כן, הם לא שמרו עוד את מצוותו, ולא עמדו בהבטחה שהבטיח לאבותיהם; אלא נרפו מצומם ומתפילתם, ומעצת ירד אביהם. והם המשיכו להתקבץ על ראש ההר, להביט בילדי קין, מבוקר עד ערב, ובמה שעשו, בבגדיהם היפים ובתכשיטיהם. 17 אז הביטו ילדי קין מלמטה למעלה, וראו את ילדי שת, עומדים בגדודים על ראש ההר; וקראו להם לרדת אליהם. 18 אך ילדי שת אמרו להם מלמעלה, «אין אנו יודעים את הדרך.» אז שמע גנון, בנו של למך, אותם אומרים שאינם יודעים את הדרך, וחשב כיצד יוכל להורידם. 19 אז הופיע אליו השטן בלילה, לאמור, «אין דרך בעבורם לרדת מן ההר אשר עליו הם שוכנים; אך כאשר יבואו מחר, אמור להם, ‘בואו אל הצד המערבי של ההר; שם תמצאו את דרכו של נחל מים, היורד אל רגלי ההר, בין שני הרים; רדו בדרך ההיא אלינו.’» 20 אז כאשר היה יום, תקע גנון בשופרות והכה בתופים לרגלי ההר, כפי שהיה רגיל. ילדי שת שמעו זאת, ובאו כפי שהיו רגילים לעשות. 21 אז אמר להם גנון מלמטה, «לכו אל הצד המערבי של ההר, שם תמצאו את הדרך לרדת.» 22 אך כאשר שמעו ילדי שת את הדברים האלה ממנו, שבו אל המערה אל ירד, לומר לו את כל אשר שמעו. 23 אז כאשר שמע זאת ירד, הצטער; כי הוא ידע שהם יעברו את עצתו. 24 אחרי כן נתקבצו מאה איש מילדי שת, ואמרו בינם לבין עצמם, «בואו, נרד אל ילדי קין, ונראה מה הם עושים, ונהנה עמם.» 25 אך כאשר שמע ירד זאת על מאת האיש, נתרגשה נפשו ממש, ולבו הצטער. אז קם בלהט רב, ועמד בתוכם, והשביעם בדם הבל הצדיק, «אל ירד אחד מכם מההר הקדוש והטהור הזה, אשר אבותינו ציוו עלינו לשכון בו.» 26 אך כאשר ראה ירד שהם לא קיבלו את דבריו, אמר אליהם, «הו ילדי הטובים והתמימים והקדושים, דעו שכאשר תרדו פעם מההר הקדוש הזה, יהוה לא יניח לכם לשוב אליו שוב.» 27 הוא השביעם שוב, לאמור, «אני משביע במות אבינו אדם, ובדם הבל, שת, אנוש, קינן, ומהללאל, שתשמעו לי, ושלא תרדו מההר הקדוש הזה; כי ברגע שתעזבו אותו, תישללו חיים ורחמים; ולא תיקראו עוד ‘בני יהוה,’ אלא ‘בני השטן.’» 28 אך הם לא שמעו לדבריו. 29 חנוך באותה עת כבר גדל, ובקנאתו ליהוה, קם ואמר, «שמעוני, הו בני שת, קטנים וגדולים--כאשר תעברו את מצוות אבותינו, ותרדו מההר הקדוש הזה--לא תעלו הנה שוב לעולם.» 30 אך הם קמו נגד חנוך, ולא שמעו לדבריו, אלא ירדו מן ההר הקדוש. 31 וכאשר הביטו בבנות קין, בדמויותיהן היפות, ובידיהן ורגליהן הצבועות בצבע, ומקועקעות בתכשיטים על פניהן, ניצתה בהם אש החטא. 32 אז גרם השטן להן להיראות יפות ביותר לפני בני שת, כפי שגרם גם לבני שת להיראות כנאים ביותר בעיני בנות קין, כך שבנות קין חמדו את בני שת כחיות טרף, ובני שת את בנות קין, עד שעשו עמן תועבה. 33 אך לאחר שנפלו כך לתוך הטומאה הזאת, שבו בדרך שבה באו, וניסו לעלות אל ההר הקדוש. אך הם לא יכלו, כי אבני ההר הקדוש ההוא היו מאש מתלקחת לפניהם, אשר מחמתה לא יכלו לעלות שוב. 34 ויהוה כעס עליהם, והתחרט עליהם כי ירדו מן התהילה, ובכך איבדו או עזבו את טהרתם או תמימותם שלהם, ונפלו לתוך טומאת החטא. 35 אז שלח יהוה את ישוע, דברו, אל ירד, לאמור, «ילדיך אלה, אשר קראת ‘ילדי,’--הנה הם עברו את מצוותי, וירדו אל משכן האבדון, והחטא. שלח שליח אל אלה אשר נותרו, כדי שלא ירדו, ויאבדו.» 36 אז בכה ירד לפני יהוה, וביקש ממנו רחמים וסליחה. אך הוא חפץ שנפשו תצא מגופו, מאשר לשמוע את הדברים האלה מיהוה על ירידת ילדיו מן ההר הקדוש. 37 אך הוא מילא אחר פקודת יהוה, והטיף להם שלא לרדת מההר הקדוש ההוא, ושלא לקיים מגע עם ילדי קין. 38 אך הם לא שמו לב למסרו, ולא שמעו לעצתו.

פרק XXI

ירד מת בצער על בניו שסטו. נבואה על המבול. 1 אחרי כן נתקבצה חבורה נוספת, והלכו לחפש את אחיהם; אך הם אבדו כמוהם. וכך היה, חבורה אחר חבורה, עד שרק מעטים מהם נותרו. 2 אז חלה ירד מצער, ומחלתו הייתה כזו שיום מותו קרב. 3 אז קרא את חנוך בנו הבכור, ואת מתושלח בנו של חנוך, ואת למך בנו של מתושלח, ואת נח בנו של למך. 4 וכאשר באו אליו התפלל עליהם ובירכם, ואמר להם, «אתם בנים צדיקים, תמימים; אל תרדו מההר הקדוש הזה; כי הנה, ילדיכם וילדי ילדיכם ירדו מההר הקדוש הזה, והתרחקו מההר הקדוש הזה, מחמת תאוותם הנבזית ועבירתם את מצוות יהוה. 5 «אך אני יודע, בכוח יהוה, שהוא לא יותיר אתכם על ההר הקדוש הזה, כי ילדיכם עברו את מצוותו ואת מצוות אבותינו, אשר קיבלנו מהם. 6 «אך, הו בני, יהוה ייקח אתכם אל ארץ זרה, ולעולם לא תשובו לראות בעיניכם את הגן הזה ואת ההר הקדוש הזה. 7 «לפיכך, הו בני, שימו את לבכם על עצמכם, ושמרו את מצוות יהוה אשר עמכם. וכאשר תלכו מההר הקדוש הזה, אל ארץ זרה אשר אינכם יודעים, קחו עמכם את גופת אבינו אדם, ועמה את שלוש המתנות והמנחות היקרות האלה, כלומר, הזהב, הלבונה והמור; ויהיו במקום שבו תשכב גופת אבינו אדם. 8 «ואל אותו מכם אשר ייוותר, הו בני, יבוא ישוע, דבר יהוה, וכאשר ייצא מן הארץ הזאת ייקח עמו את גופת אבינו אדם, ויניחה באמצע הארץ, המקום שבו תיעשה ההצלה.» 9 אז אמר לו נח, «מי הוא מאתנו אשר ייוותר?» 10 וירד ענה, «אתה הוא אשר ייוותר. ואתה תיקח את גופת אבינו אדם מן המערה, ותניחה עמך בתיבה כאשר יבוא המבול. 11 «ובנך שם, אשר ייצא מחלציך, הוא אשר יניח את גופת אבינו אדם באמצע הארץ, במקום שממנו תבוא ההצלה.» 12 אז פנה ירד אל בנו חנוך, ואמר לו, «אתה, בני, שב במערה הזאת, ושירת בחריצות לפני גופת אבינו אדם כל ימי חייך; ורעה את עמך בצדקה ובתמימות.» 13 וירד לא אמר עוד. ידיו הותרו, עיניו נעצמו, והוא נכנס אל מנוחתו כאבותיו. מותו היה בשנת שלוש מאות ושישים של נח, ובשנת תשע מאות ושמונים ותשע של חייו שלו; בשנים עשר של תחשש ביום שישי. 14 אך כאשר מת ירד, זלגו דמעות על פניו מחמת צערו הגדול, על ילדי שת, אשר נפלו בימיו. 15 אז בכו עליו חנוך, מתושלח, למך ונח, ארבעת אלה; חנטו אותו בקפידה, ואז הניחוהו במערת האוצרות. אז קמו והתאבלו עליו ארבעים יום. 16 וכאשר תמו ימי האבל האלה, נשארו חנוך, מתושלח, למך ונח בצער לב, כי אביהם נפרד מהם, והם לא ראו אותו עוד.

פרק XXII

רק שלושה אנשים צדיקים נותרו בעולם. מצבם הרע של בני האדם לפני המבול. 1 אך חנוך שמר את מצוות ירד אביו, והמשיך לשרת במערה. 2 זהו חנוך הזה אשר לו קרו נפלאות רבות, ואשר גם כתב ספר נודע; אך אין לספר את הנפלאות ההן במקום הזה. 3 אז אחרי כן, סטו ילדי שת ונפלו, הם, ילדיהם ונשיהם. וכאשר ראו אותם חנוך, מתושלח, למך ונח, סבלו לבותיהם מחמת נפילתם לספק מלא אי־אמונה; ובכו וביקשו מיהוה רחמים, לשמרם, ולהוציאם מן הדור הרשע ההוא. 4 חנוך המשיך בשירותו לפני יהוה שלוש מאות ושמונים וחמש שנה, ובסוף הזמן ההוא נעשה מודע בחסד יהוה, שיהוה מתכוון להסירו מן הארץ. 5 אז אמר לבנו, «הו בני, אני יודע שיהוה מתכוון להביא את מי המבול על הארץ, ולהשמיד את ברייתנו. 6 «ואתם השליטים האחרונים על העם הזה על ההר הזה; כי אני יודע שאיש לא ייוותר לכם להוליד ילדים על ההר הקדוש הזה; ואיש מכם לא ישלוט על ילדי עמו; ואף חבורה גדולה לא תיוותר מכם, על ההר הזה.» 7 חנוך אמר גם להם, «שמרו על נפשותיכם, והחזיקו ביראתכם את יהוה ובשירותכם אותו, ועבדוהו באמונה ישרה, ושירתוהו בצדקה, בתמימות ובמשפט, בחרטה וגם בטהרה.» 8 כאשר סיים חנוך את מצוותיו להם, העבירו יהוה מן ההר ההוא אל ארץ החיים, אל משכנות הצדיקים והנבחרים, משכן גן העדן של שמחה, באור המגיע עד השמים; אור אשר מחוץ לאור העולם הזה; כי הוא אור יהוה, הממלא את כל העולם, אך שום מקום אינו יכול להכילו. 9 כך, כי חנוך היה באור יהוה, מצא את עצמו מחוץ להישג ידו של המוות; עד שיחפוץ יהוה שימות. 10 בסך הכול, לא נותר אחד מאבותינו או מילדיהם, על ההר הקדוש ההוא, מלבד אותם שלושה, מתושלח, למך ונח. כי כל השאר ירדו מן ההר ונפלו בחטא עם ילדי קין. לכן נאסר עליהם ההר ההוא, ואיש לא נותר עליו מלבד אותם שלושה אנשים. רישום שלמות הטקסט והשינויים תוצאת בדיקה מצב פרקים 22 עבר - I עד XXII, שלמים ומסודרים פסוקים ממוספרים 322 עבר - עוקבים בתוך כל פרק הערות מקור 0 עבר - אינן נמצאות בבסיס הממוספר מקומות ששונו 90 עבר - שמות קדושים, הקשר והעתקה נבדקו אסימוני השמות הישנים הנותרים בטקסט הקריאה (לרבות אֱלוֹהִים בצורתו המצוטטת ברשימה) 0 עבר - דיון היסטוריית המקור נשאר מזוהה בנפרד מדיניות השינויים השלטת החלפות השם הקדוש המוצהרות הן שיטתיות אך הוחלו בבדיקה הקשרית. הדבר באות גדולה מזוהה כישוע רק במקום שהסיפור מתייחס אל הדבר כאל איש פועל, מדבר, מושיע, בא או מתגשם. כל קריאות המקור נשארות ניתנות לשחזור מן המקורות המורדים השמורים. שום פרק או פסוק לא הוסר, אוחד, חולק, סודר מחדש או מוספר מחדש בשתיקה. תיקוני העתקה מוגבלים לפגמי תעתיק, דקדוק ופיסוק ניכרים. ניב היסטורי וקריאות עתיקות מעורפלות נשמרים במקום להיבנות מחדש. אינדקס שינויים הקשריים ויוצאי דופן III: III:15 (יהוה, הדבר המואנש, תיקון העתקה) IV: IV:1 (יהוה, תיקון העתקה); IV:8 (יהוה, תיקון העתקה) V: V:9 (תיקון העתקה) VI: VI:5 (יהוה, תיקון העתקה); VI:11 (יהוה, תיקון העתקה); VI:12 (יהוה, הדבר המואנש) VIII: VIII:18 (יהוה, הדבר המואנש) X: X:1 (יהוה, הדבר המואנש); X:3 (יהוה, הדבר המואנש, תיקון העתקה); X:5 (יהוה, הדבר המואנש) XI: XI:13 (יהוה, תיקון העתקה) XII: XII:6 (יהוה, הדבר המואנש) XIX: XIX:5 (יהוה, הדבר המואנש) XX: XX:29 (יהוה, תיקון העתקה); XX:35 (יהוה, הדבר המואנש) XXI: XXI:8 (יהוה, הדבר המואנש) רישום מקור והפקה בסיס ממוספר עיקרי: רתרפורד ה. פלאט הבן, ספרי עדן הנשכחים (ניו יורק: אלפא האוס, 1926), הספר השני של אדם וחוה; טקסט ברשות הציבור ששוחזרה במהדורה האלקטרונית של גלובל גריי 2025 והורדה ב־5 בספטמבר 2026. השוואה היסטורית: ס. ק. מלאן, ספר אדם וחוה, הנקרא גם סכסוך אדם וחוה עם השטן (לונדון ואדינבורו: ויליאמס ונורגייט, 1882), ספר II. השוואת גבולות ומספור: תעתיק ארכיון הטקסטים הקדושים באינטרנט של ספרי עדן הנשכחים של פלאט. זכויות טריטוריאליות: נדרש אימות מו״ל לפני שחרור מסחרי. חותם ו־ISBN: יוקצו בידי המו״ל. הגהת מדפסת סופית: נדרשת לאחר שהמדפסת תספק מפרטי כריכה, נייר, צפיפות דיו ו־PDF/X.