ספר אדם וחוה הראשון

אישור זכויות טריטוריאליות, ואישור הגהה ספציפית למדפסת. מבוא המקור המודרני [אינו חלק מן הטקסט העתיק] ספר אדם וחוה הראשון מפרט את חייהם ואת זמניהם של אדם וחוה לאחר שגורשו מן הגן ועד לזמן שבו הרג קין את אחיו הבל. הוא מספר על משכנם הראשון של אדם וחוה — מערת האוצרות; על ניסיונותיהם ופיתוייהם; על הופעותיו הרבות של השטן לפניהם; על לידת קין, הבל ואחיותיהם התאומות; ועל אהבתו של קין לאחותו התאומה היפה, לולוה, שאדם וחוה ביקשו להשיא להבל. חכמים רבים רואים ספר זה כחלק מן ה«פסאודאפיגרפה» (סו־דו־פיג־רה־פה). ה«פסאודאפיגרפה» היא קבוצה של חיבורים מקראיים היסטוריים הנחשבים לבדיון. בשל אותו כתם, לא נכלל ספר זה בקובץ התנ״ך הקדוש. ספר זה הוא היסטוריה כתובה של מה שאירע בימי אדם וחוה לאחר שהושלכו מן הגן. אף שיש הרואים בו כתב מיוחס־בשקר, יש בו משמעות חשובה ותובנה על אירועי אותו זמן. אין ספק שכתבים אלה לא היו שורדים את כל המאות הרבות אילו לא היה בהם ממש. ספר זה הוא בפשטות גרסה של סיפור שעבר מפה לאוזן, מדור לדור, וקושר את הזמן שבו נבראו חיי האדם הראשונים לזמן שבו החליט סוף־סוף מישהו לכתוב אותו. גרסה מסוימת זו היא מעשה ידי מצרים אלמונים. העדר הרמז ההיסטורי מקשה לתארך את הכתיבה במדויק, אולם על פי חיבורים פסאודאפיגרפיים אחרים כמקור השוואה, כנראה נכתב כמה מאות שנים לפני לידת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. חלקים מגרסה זו נמצאים בתלמוד היהודי ובקוראן האסלאמי, ומראים איזה תפקיד חיוני מילא בספרות המקורית של חכמת האדם. המחבר המצרי כתב בערבית, אך תרגומים מאוחרים יותר נמצאו כתובים באתיופית. התרגום האנגלי הנוכחי תורגם בסוף שנות ה־1800 בידי ד״ר ס. ס. מלאן וד״ר א. טרומפף. הם תרגמו לאנגלית בנוסח המלך ג׳יימס הן מן הגרסה הערבית והן מן הגרסה האתיופית, והתרגום פורסם אז ב«ספרי עדן הנשכחים» בשנת 1927 בידי חברת ההוצאה העולמית. בשנת 1995 חולץ הטקסט מעותק של «ספרי עדן הנשכחים» והומר לצורה אלקטרונית בידי דניס הוקינס. אחר כך תורגם לאנגלית מודרנית יותר, פשוט על ידי החלפת מילות הפנייה המיושנות במילים מודרניות, וכן הלאה. אחר כך נקרא הטקסט שוב בקפידה כדי להבטיח את שלמותו. תוכן העניינים פרק I. ים הבדולח, יהוה מצווה על אדם, המגורש מעדן, לגור במערת האוצרות. פרק II. אדם וחוה מתעלפים בצאתם מן הגן. יהוה שולח את דברו לעודד אותם. פרק III. על הבטחת חמשת הימים וחצי הגדולים. פרק IV. אדם מתאבל על התנאים שהשתנו. אדם וחוה נכנסים למערת האוצרות. פרק V. חוה משמיעה תחינה אצילית ונרגשת, ולוקחת את האשמה על עצמה. פרק VI. תוכחתו של יהוה לאדם וחוה, שבה הוא מראה להם כיצד ומדוע חטאו. פרק VII. החיות מתפייסות. פרק VIII. «הטבע הזוהר» של האדם נלקח ממנו. פרק IX. מים מעץ החיים. אדם וחוה קרובים לטביעה. פרק X. גופיהם זקוקים למים לאחר שעזבו את הגן. פרק XI. זיכרון הימים המפוארים בגן. פרק XII. כיצד בא חושך בין אדם לחוה. פרק XIII. נפילת אדם. מדוע נבראו הלילה והיום. פרק XIV. הנבואה הקדומה ביותר על בוא המשיח. פרק XV. אדם וחוה מתאבלים על סבלו של ישוע להצילם מחטאיהם. פרק XVI. הזריחה הראשונה. אדם וחוה חושבים שזו אש הבאה לשרוף אותם. פרק XVII. פרק הנחש. פרק XVIII. קרב המוות עם הנחש. פרק XIX. החיות נכפפות לאדם. פרק XX. אדם מבקש להגן על חוה. פרק XXI. אדם וחוה מנסים להתאבד. פרק XXII. אדם במצב רוח של חסד. פרק XXIII. אדם וחוה מתחזקים ובונים את המזבח הראשון שנבנה מעולם. פרק XXIV. נבואה חיה על חייו ומותו של המשיח. פרק XXV. יהוה מוצג כרחום ואוהב. ייסוד הפולחן. פרק XXVI. נבואה יפה על חיי נצח ושמחה (פסוק 15). רדת הלילה. פרק XXVII. פיתויים השני של אדם וחוה. השטן לובש צורה של אור מפתה. פרק XXVIII. השטן מעמיד פנים שהוא מוליך את אדם וחוה אל המים להתרחץ. פרק XXIX. יהוה מספר לאדם על מטרת השטן. (פסוק 4). פרק XXX. אדם מקבל את הטובין הארציים הראשונים. פרק XXXI. הם משפרים את נוחותם במערת האוצרות ביום השלישי. פרק XXXII. אדם וחוה נכנסים למים להתפלל. פרק XXXIII. השטן מבטיח בשקר את «האור הזוהר». פרק XXXIV. אדם נזכר בבריאת חוה. הוא פונה בלהט בבקשת מזון ומשקה. פרק XXXV. תשובתו של יהוה. פרק XXXVI. תאנים. פרק XXXVII. ארבעים ושלושה ימי תשובה אינם מכפרים על שעת חטא אחת (פסוק 6). פרק XXXVIII. «כאשר ימלאו 5500 שנים...» פרק XXXIX. אדם זהיר — אך מאוחר מדי. פרק XL. הרעב האנושי הראשון. פרק XLI. הצמא האנושי הראשון. פרק XLII. הבטחת מי החיים. הנבואה השלישית על בוא המשיח. פרק XLIII. השטן מנסה הצתה. פרק XLIV. כוח האש על האדם. פרק XLV. מדוע לא קיים השטן את הבטחותיו. תיאור הגיהינום. פרק XLVI. «כמה פעמים הצלתי אותך מידו...» פרק XLVII. מזימתו של השטן עצמו. פרק XLVIII. הופעתו החמישית של השטן לפני אדם וחוה. פרק XLIX. הנבואה הראשונה על התחייה. פרק L. אדם וחוה מבקשים לכסות את ערוותם. פרק LI. «מה יופיו שילכתם אחריו?» פרק LII. אדם וחוה תופרים את החולצה הראשונה. פרק LIII. נבואת ארצות המערב והמבול הגדול. פרק LIV. אדם וחוה יוצאים לחקור. פרק LV. הסכסוך בין יהוה לשטן. פרק LVI. פרק של נחמה אלוהית. פרק LVII. «לכן נפלתי...» פרק LVIII. «לקראת שקיעת השמש ביום 53...» פרק LIX. הופעתו השמינית של השטן לפני אדם וחוה. פרק LX. השטן מופיע כאיש זקן. הוא מציע «מקום מנוחה». פרק LXI. הם מתחילים ללכת אחרי השטן. פרק LXII. שני עצי פרי. פרק LXIII. שמחת העצים הראשונה. פרק LXIV. אדם וחוה אוכלים מן המזון הארצי הראשון. פרק LXV. אדם וחוה מקבלים איברי עיכול. התקווה האחרונה לשוב אל הגן אובדת. פרק LXVI. אדם עושה את יום עבודתו הראשון. פרק LXVII. «אז החל השטן להסית את אדם וחוה...» פרק LXVIII. כיצד ההרס והצרה הם מן השטן כאשר הוא האדון. אדם וחוה מייסדים את מנהג הפולחן. פרק LXIX. הופעתו השתים־עשרה של השטן לפני אדם וחוה, בעת שאדם התפלל על הקרבן על המזבח; כאשר הכה אותו השטן. פרק LXX. הופעתו השלוש־עשרה של השטן, לרמות את אדם כדי שישא את חוה. פרק LXXI. אדם מוטרד ממחשבת נישואיו לחוה. פרק LXXII. לבו של אדם ניצת באש. השטן מופיע כעלמות יפות. פרק LXXIII. נישואי אדם וחוה. פרק LXXIV. לידת קין ולולוה. מדוע קיבלו שמות אלה. פרק LXXV. המשפחה שבה לבקר במערת האוצרות. לידת הבל ואקליה. פרק LXXVI. קין מתקנא בהבל בגלל אחיותיו. פרק LXXVII. קין, בן 15 שנים, והבל בן 12 שנים, מתרחקים זה מזה. פרק LXXVIII. הקנאה מתגברת על קין. הוא עושה צרות במשפחה. כיצד תוכנן הרצח הראשון. פרק LXXIX. תוכנית מרושעת מבוצעת עד סופה הטרגי. קין מפוחד. «השומר אחי אנוכי?» שבע הענישות. השלום מתנפץ.

פרק I

ים הבדולח, יהוה מצווה על אדם, המגורש מעדן, לגור במערת האוצרות. 1 ביום השלישי נטע יהוה את הגן במזרח הארץ, על גבול העולם מזרחה, אשר מעבר לו, לעבר זריחת השמש, אין אדם מוצא אלא מים, המקיפים את כל העולם ומגיעים עד גבולות השמים. 2 ומצפון לגן יש ים של מים, צלולים וטהורים לטעם, שאין כמותם; עד שמתוך צלילותו יכול אדם להביט אל מעמקי הארץ. 3 וכאשר אדם רוחץ בו את עצמו, הוא נעשה טהור מטהרתו, ולבן מלבנוניתו — אפילו היה כהה. 4 ויהוה ברא את הים ההוא כרצונו הטוב, כי ידע מה עתיד לבוא על האדם שיעשה; למען שלאחר שיצא מן הגן, בגלל עברתו, ייוולדו בני אדם על הארץ. בתוכם יש צדיקים שימותו, ואת נשמותיהם יקים יהוה ביום האחרון; כאשר ישובו כולם אל בשרם, וירחצו במי הים ההוא, וישובו מחטאיהם. 5 אך כאשר הוציא יהוה את אדם מן הגן, לא שם אותו על גבולו מצפון. זאת כדי שלא יוכלו הוא וחוה להתקרב אל ים המים, שם יוכלו לרחוץ את עצמם, להיטהר מחטאיהם, למחוק את העברה שעברו, ולא להיזכר בה עוד במחשבת עונשם. 6 אשר לצד הדרומי של הגן, גם שם לא רצה יהוה שאדם יחיה; כי כאשר תנשב הרוח מן הצפון, היא תביא אליו, באותו צד דרומי, את ריחם הערב של עצי הגן. 7 לכן לא שם יהוה את אדם שם. זאת כדי שלא יוכל להריח את ריחם המתוק של אותם עצים, לשכוח את עברתו, ולמצוא נחמה על מה שעשה בהתענגו על ריח העצים, ובכל זאת לא להיטהר מעברתו. 8 ועוד, גם מפני שיהוה רחום ורב חמלה, ומושל בכל הדברים בדרך שרק הוא יודע — הוא הושיב את אבינו אדם בגבול המערבי של הגן, כי באותו צד הארץ רחבה מאוד. 9 ויהוה ציווה עליו לגור שם במערה בסלע — מערת האוצרות שלמרגלות הגן.

פרק II

אדם וחוה מתעלפים בצאתם מן הגן. יהוה שולח את דברו לעודד אותם. 1 אך כאשר יצאו אבינו אדם וחוה מן הגן, הם הלכו על האדמה ברגליהם, בלי לדעת שהם הולכים. 2 וכאשר באו אל פתח שער הגן, וראו את הארץ הרחבה פרושה לפניהם, מכוסה אבנים גדולות וקטנות וחול, הם יראו ורעדו, ונפלו על פניהם, מן הפחד שבא עליהם; והיו כמתים. 3 כי — ואילו עד עתה היו בארץ הגן, הנטועה ביופי בכל מיני עצים — עתה ראו את עצמם בארץ זרה, שלא ידעו אותה ומעולם לא ראו אותה. 4 ומפני שכאשר היו בגן, היו מלאים חסד של טבע זוהר, ולבותיהם לא היו מופנים אל דברים ארציים. 5 לכן חמל יהוה עליהם; וכאשר ראה אותם נפולים לפני שער הגן, הוא שלח את ישוע, דברו, אל אבינו אדם ואל חוה, והקימם ממצבם הנפול.

פרק III

על הבטחת חמשת הימים וחצי הגדולים. 1 יהוה אמר לאדם: «קבעתי על הארץ הזאת ימים ושנים, ואתה וצאצאיך תחיו ותלכו בהם, עד שימלאו הימים והשנים; אז אשלח את ישוע, הדבר שברא אותך, ושכנגדו עברת, הדבר שהוציא אותך מן הגן, ושהקים אותך כאשר נפלת. 2 כן, ישוע, הדבר שישוב ויושיע אותך כאשר ימלאו חמשת הימים וחצי». 3 אך כאשר שמע אדם את הדברים האלה מיהוה, ועל חמשת הימים וחצי הגדולים, הוא לא הבין את משמעותם. 4 כי אדם חשב שיהיו לו רק חמישה ימים וחצי עד סוף העולם. 5 ואדם בכה, והתפלל אל יהוה שיסביר לו זאת. 6 אז יהוה, ברחמיו על אדם שנעשה בצלמו וכדמותו, הסביר לו שאלה הם 5,000 ו־500 שנים; וכיצד אז יבוא אחד ויושיע אותו ואת צאצאיו. 7 אך לפני כן כרת יהוה את הברית הזאת עם אבינו אדם, באותם תנאים, לפני שיצא מן הגן, כאשר היה ליד העץ שממנו לקחה חוה מן הפרי ונתנה לו לאכול. 8 כי כאשר יצא אבינו אדם מן הגן, הוא עבר ליד אותו עץ, וראה כיצד שינה יהוה את מראהו לצורה אחרת, וכיצד קמל. 9 וכאשר התקרב אדם אליו, הוא ירא, רעד ונפל; אך יהוה ברחמיו הרים אותו, ואז כרת עמו את הברית הזאת. 10 ושוב, כאשר היה אדם ליד שער הגן, וראה את הכרוב ובידו חרב של אש מתלהטת, והכרוב כעס וזעף עליו, פחדו שניהם, אדם וחוה, ממנו, וחשבו שהוא מתכוון להמית אותם. לכן נפלו על פניהם ורעדו מפחד. 11 אך הוא חמל עליהם וגילה להם רחמים; ופנה מהם ועלה השמימה, והתפלל אל יהוה ואמר: — 12 «יהוה, אתה שלחת אותי לשמור על שער הגן, בחרב של אש. 13 אך כאשר ראו אותי עבדיך, אדם וחוה, הם נפלו על פניהם והיו כמתים. יהוהי, מה נעשה לעבדיך?» 14 אז חמל יהוה עליהם וגילה להם רחמים, ושלח את מלאכו לשמור על הגן. 15 וישוע, דבר יהוה, בא אל אדם וחוה והקים אותם. 16 ויהוה אמר לאדם: «אמרתי לך שבסוף חמשת הימים וחצי אשלח את ישוע, דברי, ואושיע אותך. 17 לכן חזק את לבך, והישאר במערת האוצרות, שעליה דיברתי אליך לפני כן». 18 וכאשר שמע אדם את הדבר הזה מיהוה, הוא התנחם במה שאמר לו יהוה. כי הוא סיפר לו כיצד יושיע אותו.

פרק IV

אדם מתאבל על התנאים שהשתנו. אדם וחוה נכנסים למערת האוצרות. 1 אך אדם וחוה בכו על שיצאו מן הגן, ביתם הראשון. 2 ואכן, כאשר הביט אדם בבשרו, שהשתנה, הוא בכה מרות, הוא וחוה, על מה שעשו. והם הלכו וירדו לאיטם אל מערת האוצרות. 3 וכאשר באו אליה, בכה אדם על עצמו ואמר לחוה: «ראי את המערה הזאת, שתהיה כלאנו בעולם הזה, ומקום עונש! 4 מה היא לעומת הגן? מה צרותה לעומת מרחב האחר? 5 מה הסלע הזה, לעומת אותם חורשות? מה חשכת המערה הזאת, לעומת אור הגן? 6 מה מדף הסלע התלוי מעלינו למחסה לנו, לעומת רחמי יהוה שחפפו עלינו? 7 מה אדמת המערה הזאת לעומת ארץ הגן? האדמה הזאת, הזרועה אבנים; וזו, הנטועה עצי פרי טעימים?» 8 ואדם אמר לחוה: «ראי את עינייך ואת עיניי, שלפנים הביטו במלאכים המשבחים בשמים; וגם הם, בלי הפסק. 9 אך עתה אין אנו רואים כפי שראינו; עינינו נעשו בשר; אין הן יכולות לראות כפי שראו לפנים». 10 אדם אמר שוב לחוה: «מה גופנו היום, לעומת מה שהיה בימים הקודמים, כאשר חיינו בגן?» 11 אחרי כן לא רצה אדם להיכנס למערה, מתחת לסלע התלוי; ואף מעולם לא רצה להיכנס אליה. 12 אך הוא נכנע לצווי יהוה; ואמר לעצמו: «אם לא אכנס למערה, אשוב ואהיה עובר עברה».

פרק V

חוה משמיעה תחינה אצילית ונרגשת, ולוקחת את האשמה על עצמה. 1 אז נכנסו אדם וחוה למערה, ועמדו והתפללו, בלשונם שלהם, שאינה ידועה לנו, אך הם ידעו אותה היטב. 2 ובזמן שהתפללו, הרים אדם את עיניו וראה את הסלע ואת תקרת המערה שכיסתה אותו מעל ראשו. דבר זה מנע ממנו לראות לא את השמים ולא את ברואי יהוה. לכן בכה והכה על חזהו בחוזקה, עד שנפל, והיה כמת. 3 וחוה ישבה ובכתה; כי היא האמינה שהוא מת. 4 אז קמה, פרשה את ידיה אל יהוה, בתחינה אליו לרחמים ולחמלה, ואמרה: «יהוה, סלח לי על חטאי, החטא שחטאתי, ואל תזכור אותו נגדי. 5 כי אני לבדי גרמתי לעבדך ליפול מן הגן אל הארץ המקוללת הזאת; מאור אל החושך הזה; ומבית השמחה אל הכלא הזה. 6 יהוה, ראה את עבדך הזה הנפול כך, והשב אותו לחיים, למען יבכה וישוב מעברתו שעבר בגללי. 7 אל תיקח את נשמתו ממש עכשיו; אלא ייתן לו לחיות, למען יעמוד לאחר מידת תשובתו, ויעשה את רצונך, כפי שהיה לפני מותו. 8 אך אם לא תשיב אותו לחיים, אז, יהוה, קח את נשמתי שלי, למען אהיה כמותו, ואל תשאיר אותי במאסר הזה, אחת ויחידה; כי לא אוכל לעמוד לבדי בעולם הזה, אלא רק עמו. 9 כי אתה, יהוה, גרמת לו לישון, ולקחת עצם מצלעו, ושבת ושמת בשר במקומה, בכוחך האלוהי. 10 ואתה לקחת אותי, את העצם, ועשית אותי אישה, זוהרת כמותו, בלב, בתבונה ובדיבור; ובבשר, דומה לשלו; ועשית אותי כדמות מראהו, ברחמיך ובכוחך. 11 יהוה, אני והוא אחד, ואתה, יהוה, בוראנו אתה, אתה הוא שעשית את שנינו ביום אחד. 12 לכן, יהוה, תן לו חיים, למען יהיה עמי בארץ הזרה הזאת, בעודנו חיים בה בגלל עברתנו. 13 אך אם לא תיתן לו חיים, אז קח אותי, גם אותי, כמותו; למען נמות שנינו באותו יום». 14 וחוה בכתה מרות, ונפלה על אבינו אדם; מרוב צערה.

פרק VI

תוכחתו של יהוה לאדם וחוה, שבה הוא מראה להם כיצד ומדוע חטאו. 1 אך יהוה הביט בהם; כי הם המיתו את עצמם בצער גדול. 2 אך הוא החליט להקימם ולנחמם. 3 לכן הוא שלח אליהם את ישוע, דברו; למען יעמדו ויוקמו מיד. 4 ויהוה אמר לאדם וחוה: «עברתם מרצונכם החופשי, עד שיצאתם מן הגן שבו שמתי אתכם. 5 מרצונכם החופשי עברתם, בתשוקתכם לאלוהות, לגדולה ולמעמד מרומם, כפי שיש לי; לכן שללתי מכם את הטבע הזוהר שבו הייתם אז, והבאתי אתכם מן הגן אל הארץ הזאת, המחוספסת ומלאת הצרות. 6 לו רק לא עברתם את מצוותי ושמרתם את חוקי, ולא אכלתם מפרי העץ שאמרתי לכם לא להתקרב אליו! והיו בגן עצי פרי טובים מאותו עץ. 7 אך השטן המרושע לא שמר את אמונתו ולא הייתה לו כוונה טובה כלפיי, עד שאף שבראתי אותו, הוא חשב אותי לחסר תועלת, וביקש את האלוהות לעצמו; על כן השלכתי אותו מטה מן השמים, כדי שלא יוכל להישאר במעמדו הראשון — הוא היה זה שגרם לעץ להיראות נעים בעיניכם, עד שאכלתם ממנו, מתוך שהאמנתם לדבריו. 8 כך עברתם את מצוותי, ולכן הבאתי עליכם את כל הצרות האלה. 9 כי אני יהוה הַבּוֹרֵא, אשר כאשר בראתי את ברואיי, לא התכוונתי להשמידם. אך לאחר שעוררו קשות את כעסי, הענשתי אותם במכות קשות, עד שישובו. 10 אך אם להפך, הם ימשיכו עוד להתקשות בעברתם, הם יהיו תחת קללה לנצח».

פרק VII

החיות מתפייסות. 1 כאשר שמעו אדם וחוה את הדברים האלה מיהוה, הם בכו ויבבו עוד יותר; אך הם חיזקו את לבותיהם ביהוה, כי עתה הרגישו שיהוה הוא להם כאב וכאם; ומסיבה זו ממש הם בכו לפניו, וביקשו ממנו רחמים. 2 אז חמל יהוה עליהם ואמר: «אדם, כרתי את בריתי איתך, ולא אפנה ממנה; ואף לא אתן לך לשוב אל הגן, עד שתתמלא בריתי של חמשת הימים וחצי הגדולים». 3 אז אמר אדם ליהוה: «יהוה, אתה בראת אותנו, ועשית אותנו ראויים להיות בגן; ולפני שעברתי, הבאת אליי את כל החיות, למען אקרא להן שמות. 4 חסדך היה אז עליי; וקראתי לכל אחת על פי דעתך; ואתה הכפפת את כולן לי. 5 אך עתה, יהוה, משעברתי את מצוותך, כל החיות יקומו עליי ויבלעוני, ואת חוה אמתך; ויכריתו את חיינו מעל פני הארץ. 6 לכן אני מתחנן לפניך, יהוה, שמכיוון שהוצאת אותנו מן הגן, ושמת אותנו בארץ זרה, לא תיתן לחיות לפגוע בנו». 7 כאשר שמע יהוה את הדברים האלה מאדם, הוא חמל עליו, והרגיש שהוא באמת אמר שהחיות השדה יקומו ויבלעו אותו ואת חוה, כי הוא, יהוה, כעס על שניהם בגלל עברותיהם. 8 אז ציווה יהוה על החיות, ועל העופות, ועל כל הנע על הארץ, לבוא אל אדם ולהתיידד עמו, ולא להטריד אותו ואת חוה; ואף לא איש מן הטובים והצדיקים שבצאצאיהם. 9 אז כל החיות השתחוו לאדם, על פי מצוות יהוה; חוץ מן הנחש, שעליו כעס יהוה. הוא לא בא אל אדם, עם החיות.

פרק VIII

«הטבע הזוהר» של האדם נלקח ממנו. 1 אז בכה אדם ואמר: «יהוה, כאשר חיינו בגן, ולבותינו היו מרוממים, ראינו את המלאכים ששרו שבחים בשמים, אך עתה אין אנו יכולים לראות כפי שראינו; לא, כאשר נכנסנו למערה, כל הבריאה נסתרה מאיתנו». 2 אז אמר יהוה לאדם: «כאשר היית כפוף לי, היה בך טבע זוהר, ומסיבה זו יכולת לראות דברים למרחוק. אך לאחר עברתך נלקח ממך טבעך הזוהר; ולא הותר לך לראות דברים למרחוק, אלא רק מקרוב; כפי יכולתו של הבשר; כי הוא בהמי». 3 כאשר שמעו אדם וחוה את הדברים האלה מיהוה, הם הלכו לדרכם; בשבחם ובסגידתם לו בלב מלא צער. 4 ויהוה חדל לדבר עמם.

פרק IX

מים מעץ החיים. אדם וחוה קרובים לטביעה. 1 אז יצאו אדם וחוה ממערת האוצרות, והלכו קרוב אל שער הגן, ושם עמדו להביט בו, ובכו על שבאו הנה ממנו. 2 ואדם וחוה הלכו ממול שער הגן אל צדו הדרומי, ומצאו שם את המים שהשקו את הגן, משורש עץ החיים, ואשר התפצלו משם לארבעה נהרות על הארץ. 3 אז באו והתקרבו אל אותם מים, והביטו בהם; וראו שאלה הם המים שיצאו מתחת לשורש עץ החיים בגן. 4 ואדם בכה ויילל, והכה על חזהו, על שנכרת מן הגן; ואמר לחוה: — 5 «מדוע הבאת עליי, על עצמך ועל צאצאינו, כל כך הרבה מן המכות והעונשים האלה?» 6 וחוה אמרה לו: «מה הוא שראית, שגרם לך לבכות ולדבר אליי באופן זה?» 7 והוא אמר לחוה: «האם אינך רואה את המים האלה, שהיו עמנו בגן, שהשקו את עצי הגן, וזרמו החוצה משם? 8 ואנחנו, כאשר היינו בגן, לא דאגנו להם; אך מאז שבאנו אל הארץ הזרה הזאת, אנו אוהבים אותם, ומשתמשים בהם לגופנו». 9 אך כאשר שמעה חוה את הדברים האלה ממנו, היא בכתה; וממרירות בכיים, הם נפלו אל אותם מים; והיו שמים קץ לעצמם בתוכם, כדי שלא ישובו עוד ולא יראו את הבריאה; כי כאשר הביטו במעשה הבריאה, הם הרגישו שעליהם לשים קץ לעצמם.

פרק X

גופיהם זקוקים למים לאחר שעזבו את הגן. 1 אז יהוה, הרחום והחנון, הביט בהם בשוכבם כך במים, וקרובים למוות, ושלח מלאך, שהוציא אותם מן המים, והניח אותם על חוף הים כמתים. 2 אז עלה המלאך אל יהוה, התקבל בברכה, ואמר: «יהוה, ברואיך נשמו את נשימתם האחרונה». 3 אז שלח יהוה את ישוע, דברו, אל אדם וחוה, שהקים אותם ממותם. 4 ואדם אמר, לאחר שהוקם: «יהוה, בעודנו בגן לא נזקקנו למים האלה, ולא דאגנו להם; אך מאז שבאנו אל הארץ הזאת, אין אנו יכולים בלעדיהם». 5 אז אמר יהוה לאדם: «בעודך תחת מצוותי והיית מלאך זוהר, לא ידעת את המים האלה. 6 אך עתה, משעברת את מצוותי, אין אתה יכול בלי מים, שבהם תרחץ את גופך ותגדיל אותו; כי הוא עתה כגופן של החיות, וזקוק למים». 7 כאשר שמעו אדם וחוה את הדברים האלה מיהוה, הם בכו בכי מר; ואדם התחנן אל יהוה שייתן לו לשוב אל הגן, ולהביט בו פעם שנייה. 8 אך יהוה אמר לאדם: «נתתי לך הבטחה; כאשר תתמלא ההבטחה ההיא, אשיב אותך אל הגן, אותך ואת צאצאיך הצדיקים». 9 ויהוה חדל לדבר עם אדם.

פרק XI

זיכרון הימים המפוארים בגן. 1 אז הרגישו אדם וחוה את עצמם בוערים בצמא, ובחום, ובצער. 2 ואדם אמר לחוה: «לא נשתה מן המים האלה, אפילו אם נמות. חוה, כאשר יבואו המים האלה לתוכנו, הם ירבו את עונשינו ואת עונש צאצאינו». 3 אז הלכו שניהם, אדם וחוה, מן המים, ולא שתו מהם כלל; אלא באו ונכנסו למערת האוצרות. 4 אך כאשר היו בתוכה, לא יכול אדם לראות את חוה; הוא רק שמע את הקול שעשתה. ואף היא לא יכלה לראות את אדם, אך שמעה את הקול שעשה. 5 אז בכה אדם, בצער עמוק, והכה על חזהו; והוא קם ואמר לחוה: «היכן את?» 6 והיא אמרה לו: «ראה, אני עומדת בחושך הזה». 7 אז הוא אמר לה: «זכרי את הטבע הזוהר שבו חיינו, כאשר חיינו בגן! 8 חוה! זכרי את הכבוד שנח עלינו בגן. חוה! זכרי את העצים שחפפו עלינו בגן בעודנו נעים בתוכם. 9 חוה! זכרי שבעודנו בגן, לא ידענו לא לילה ולא יום. חשבי על עץ החיים, שמתחתיו זרמו המים, ואשר הפיץ זוהר עלינו! זכרי, חוה, את ארץ הגן, ואת זוהרה! 10 חשבי, הו חשבי על אותו גן שבו לא היה חושך, בעודנו חיים בו. 11 ואילו מיד כשבאנו אל מערת האוצרות הזאת, החושך הקיף אותנו מכל עבר; עד שאין אנו יכולים עוד לראות זה את זה; וכל תענוג החיים האלה בא אל קצו».

פרק XII

כיצד בא חושך בין אדם לחוה. 1 אז הכה אדם על חזהו, הוא וחוה, והם התאבלו כל הלילה עד בקיעת השחר, ונאנחו על אורך הלילה במיאזיה. 2 ואדם הכה את עצמו, והשליך את עצמו על האדמה במערה, מצער מר, ובגלל החושך, ושכב שם כמת. 3 אך חוה שמעה את הקול שעשה בנפלו על האדמה. והיא גיששה אחריו בידיה, ומצאה אותו כגווייה. 4 אז היא פחדה, נאלמה, ונשארה לידו. 5 אך יהוה הרחום הביט במותו של אדם, ובשתיקתה של חוה מפחד החושך. 6 וישוע, דבר יהוה, בא אל אדם והקים אותו ממותו, ופתח את פיה של חוה למען תוכל לדבר. 7 אז עמד אדם במערה ואמר: «יהוה, מדוע סר האור מאיתנו, וחושך כיסה אותנו? מדוע עזבת אותנו בחושך הארוך הזה? מדוע אתה מייסר אותנו כך? 8 והחושך הזה, יהוה, היכן היה לפני שכיסה אותנו? בגלל זה אין אנו יכולים לראות זה את זה. 9 כי כל עוד היינו בגן, לא ראינו ואף לא ידענו מהו חושך. לא הייתי נסתר מחוה, ואף היא לא הייתה נסתרת ממני, עד עתה, כשהיא אינה יכולה לראות אותי; ושום חושך לא בא עלינו להפריד בינינו. 10 אך היא ואני היינו שנינו באור זוהר אחד. ראיתי אותה והיא ראתה אותי. אך עתה, מאז שבאנו אל המערה הזאת, חושך כיסה אותנו, והפריד בינינו, כך שאיני רואה אותה, והיא אינה רואה אותי. 11 יהוה, האם תייסר אותנו אפוא בחושך הזה?»

פרק XIII

נפילת אדם. מדוע נבראו הלילה והיום. 1 אז כאשר שמע יהוה, שהוא רחום ומלא חמלה, את קולו של אדם, הוא אמר לו: — 2 «אדם, כל עוד היה המלאך הטוב ציית לי, אור זוהר נח עליו ועל צבאותיו. 3 אך כאשר עבר את מצוותי, שללתי ממנו את הטבע הזוהר ההוא, והוא נעשה חשוך. 4 וכאשר היה בשמים, במרחבי האור, הוא לא ידע דבר על חושך. 5 אך הוא עבר, וגרמתי לו ליפול מן השמים אל הארץ; וזה החושך שבא עליו. 6 ועליך, אדם, בעודך בגני וציית לי, נח גם אותו אור זוהר. 7 אך כאשר שמעתי על עברתך, שללתי ממך את האור הזוהר ההוא. אולם, ברחמיי, לא הפכתי אותך לחושך, אלא עשיתי לך את גוף הבשר שלך, שעליו פרשתי את העור הזה, למען יוכל לשאת קור וחום. 8 אילו נתתי לכעסי ליפול עליך בכבדות, הייתי משמיד אותך; ואילו הפכתי אותך לחושך, היה זה כאילו הרגתי אותך. 9 אך ברחמיי עשיתי אותך כפי שאתה; כאשר עברת את מצוותי, אדם, גירשתי אותך מן הגן, וגרמתי לך לצאת אל הארץ הזאת; וציוויתי עליך לגור במערה הזאת; וחושך כיסה אותך, כפי שכיסה את מי שעבר את מצוותי. 10 כך, אדם, הלילה הזה רימה אותך. הוא לא יימשך לנצח; אלא הוא רק של שתים־עשרה שעות; כאשר יסתיים, אור היום ישוב. 11 לכן אל תיאנח, ואל תתרגש; ואל תאמר בלבך שהחושך הזה ארוך ונמשך בעייפות; ואל תאמר בלבך שאני מייסר אותך בו. 12 חזק את לבך, ואל תפחד. החושך הזה אינו עונש. אלא, אדם, עשיתי את היום, ושמתי בו את השמש לתת אור; למען תעשו אתה וילדיך את עבודתכם. 13 כי ידעתי שתשא ושתעבור, ותצא אל הארץ הזאת. ובכל זאת לא הכרחתיך, ולא נשמעתי מעליך, ולא נעלתי; ולא דנתי אותך על נפילתך; ולא על צאתך מן האור אל החושך; ואף לא על בואך מן הגן אל הארץ הזאת. 14 כי עשיתי אותך מן האור; ורציתי להוציא ממך ילדי אור וכמותך. 15 אך לא שמרת את מצוותי יום אחד; עד שסיימתי את הבריאה ובירכתי את כל אשר בה. 16 אז, בנוגע לעץ, ציוויתי עליך לא לאכול ממנו. ובכל זאת ידעתי שהשטן, שרימה את עצמו, ירמה גם אותך. 17 לכן הודעתי לך באמצעות העץ, שלא להתקרב אליו. ואמרתי לך לא לאכול מפריו, ולא לטעום ממנו, ואף לא לשבת תחתיו, ולא להיכנע לו. 18 אילו לא הייתי ובאתי ודיברתי אליך, אדם, בנוגע לעץ, ואילו השארתי אותך בלי מצווה, וחטאת — הייתה זו עברה מצדי, על שלא נתתי לך שום צו; היית פונה ומאשים אותי על כך. 19 אך אני ציוויתי עליך, והזהרתי אותך, ואתה נפלת. כך שברואיי אינם יכולים להאשים אותי; אלא האשמה מוטלת עליהם לבדם. 20 ואדם, עשיתי את היום כדי שאתה וצאצאיך תוכלו לעבוד ולעמול בו. ועשיתי את הלילה כדי שינוחו בו מעבודתם; וכדי שחיות השדה תצאנה בלילה ותחפשנה את מזונן. 21 אך מעט מן החושך נותר עתה, אדם, ואור היום יופיע בקרוב».

פרק XIV

הנבואה הקדומה ביותר על בוא המשיח. 1 אז אמר אדם ליהוה: «יהוה, קח נא את נשמתי, ואל תיתן לי לראות את הקדרות הזאת עוד; או העבר אותי למקום כלשהו שבו אין חושך». 2 אך יהוה אמר לאדם: «אכן אני אומר לך, החושך הזה יעבור ממך, בכל יום שקבעתי לך, עד למילוי בריתי; אז אושיע אותך ואשיבך שוב אל הגן, אל בית האור שאתה נכסף אליו, שבו אין חושך*. אשיב אותך אליו — במלכות השמים». 3 שוב אמר יהוה לאדם: «כל הסבל הזה שגרמת לעצמך לקחת עליך בגלל עברתך, לא ישחרר אותך מיד השטן, ולא יושיע אותך. 4 אך אני אושיע. כאשר ארד מן השמים, ואהיה לבשר מצאצאיך, ואקח על עצמי את החולשה שממנה אתה סובל, אז החושך שכיסה אותך במערה הזאת יכסה אותי בקבר, כאשר אהיה בבשר צאצאיך. 5 ואני, שאני בלי שנים, אהיה כפוף לחשבון השנים, הזמנים, החודשים והימים, ואחשב כאחד מבני האדם, למען אושיע אותך». 6 ויהוה חדל לדבר עם אדם. הערת מקור. מקור: יוחנן 12:46

פרק XV

אדם וחוה מתאבלים על סבלו של ישוע להצילם מחטאיהם. 1 אז בכו אדם וחוה וצערו בגלל דברו של יהוה אליהם, שלא ישובו אל הגן עד למילוי הימים שנגזרו עליהם; אך בעיקר מפני שיהוה אמר להם שישוע יסבול למען הצלתם.

פרק XVI

הזריחה הראשונה. אדם וחוה חושבים שזו אש הבאה לשרוף אותם. 1 אחרי כן המשיכו אדם וחוה לעמוד במערה, מתפללים ובוכים, עד שעלה עליהם הבוקר. 2 וכאשר ראו את האור שב אליהם, הם התאפקו מן הפחד, וחיזקו את לבותיהם. 3 אז החל אדם לצאת מן המערה. וכאשר בא אל פיה, ועמד והפנה את פניו מזרחה, וראה את זריחת השמש בקרניים לוהטות, והרגיש את חומה על גופו, הוא פחד ממנה, וחשב בלבו שהלהבה הזאת יצאה לייסר אותו. 4 אז בכה והכה על חזהו, אחר כך נפל על האדמה על פניו והשמיע את בקשתו, באומרו: — 5 «יהוה, אל תייסר אותי, ואל תכלה אותי, ואף אל תיקח את חיי מן הארץ». 6 כי הוא חשב שהשמש היא יהוה. 7 כי בעודו בגן ושומע את קולו של יהוה ואת הקול שעשה בגן, ויירא אותו, מעולם לא ראה אדם את אורה המבריק של השמש, ואף חומה הלוהט לא נגע בגופו. 8 לכן הוא פחד מן השמש כאשר קרניה הלוהטות הגיעו אליו. הוא חשב שיהוה מתכוון לייסר אותו בה כל הימים שגזר עליו. 9 כי אדם גם אמר במחשבותיו, כשם שיהוה לא ייסר אותנו בחושך, הנה, הוא גרם לשמש הזאת לזרוח ולייסר אותנו בחום שורף. 10 אך בעודו חושב כך בלבו, בא אליו ישוע, דבר יהוה, ואמר: — 11 «אדם, קום על רגליך. השמש הזאת אינה יהוה; אלא היא נבראה לתת אור ביום, שעליו דיברתי אליך במערה באומרי, ׳שהשחר יבוא, ויהיה אור ביום׳. 12 אך אני יהוה שניחמתי אותך בלילה». 13 ויהוה חדל לדבר עם אדם.

פרק XVII

פרק הנחש. 1 אדם וחוה יצאו בפתח המערה, והלכו לעבר הגן. 2 אך כשהתקרבו אליו, לפני השער המערבי, שממנו בא השטן כאשר רימה את אדם וחוה, הם מצאו את הנחש שהיה לשטן בא בשער, ומלקק בצער את העפר, ומתפתל על חזהו על האדמה, בגלל הקללה שנפלה עליו מיהוה. 3 ואילו לפני כן היה הנחש המרומם מכל החיות, עתה השתנה ונעשה חלקלק, והשפל מכולן, וזחל על חזהו והלך על גחונו. 4 ואילו לפני כן היה הנאה מכל החיות, הוא השתנה, ונעשה המכוער מכולן. במקום להיזון מן המזון הטוב ביותר, עתה פנה לאכול את העפר. במקום לחיות, כמקודם, במקומות הטובים ביותר, עתה חי בעפר. 5 ואילו לפני כן היה היפה מכל החיות, שכולן עמדו אילמות לנוכח יופיו, עתה היו מתעבות אותו. 6 ושוב, אילו לפני כן חי בבית יפה אחד, שאליו באו כל שאר החיות ממקומות אחרים; ובמקום ששתה, גם הן שתו מאותם מים; עתה, לאחר שנעשה ארסי, בגלל קללתו של יהוה, כל החיות ברחו מביתו, ולא רצו לשתות מן המים ששתה; אלא ברחו ממנו.

פרק XVIII

קרב המוות עם הנחש. 1 כאשר ראה הנחש המקולל את אדם וחוה, הוא ניפח את ראשו, עמד על זנבו, ובעיניים אדומות כדם, התנהג כאילו הוא עומד להרגם. 2 הוא פנה הישר אל חוה, ורץ אחריה; בעוד אדם עומד ליד, ובכה כי לא היה בידו מקל להכות בו את הנחש, ולא ידע כיצד להמית אותו. 3 אך בלב בוער על חוה, התקרב אדם אל הנחש, ואחז בו בזנבו; אז פנה אליו ואמר לו: — 4 «אדם, בגללך ובגלל חוה, אני חלקלק, והולך על גחוני». אז בכוחו הגדול, הוא השליך מטה את אדם וחוה ולחץ אותם, וניסה להרגם. 5 אך יהוה שלח מלאך שהשליך את הנחש הרחק מהם, והקים אותם. 6 אז בא ישוע, דבר יהוה, אל הנחש, ואמר לו: «בפעם הראשונה עשיתי אותך חלקלק, ועשיתי אותך ללכת על גחונך; אך לא שללתי ממך את הדיבור. 7 אולם הפעם אתה תהיה אילם, ואתה וזרעך לא תדברו עוד; כי בפעם הראשונה ברואיי נהרסו בגללך, והפעם ניסית להרוג אותם». 8 אז הוכה הנחש באילמות, ולא היה יכול עוד לדבר. 9 ורוח נשבה מן השמים במצוות יהוה ונשאה את הנחש הרחק מאדם ומחוה, והשליכה אותו על חוף הים, שם נחת בהודו.

פרק XIX

החיות נכפפות לאדם. 1 אך אדם וחוה בכו לפני יהוה. ואדם אמר לו: — 2 «יהוה, כאשר הייתי במערה, אמרתי זאת לך, יהוהי, שחיות השדה יקומו ויבלעוני, ויכריתו את חיי מן הארץ». 3 אז אדם, בגלל מה שאירע לו, הכה על חזהו ונפל על האדמה כגווייה. אז בא אליו ישוע, דבר יהוה, שהקים אותו, ואמר לו: 4 «אדם, אף אחת מן החיות האלה לא תוכל לפגוע בך; כי גרמתי לחיות ולשאר היצורים הנעים לבוא אליך במערה. לא נתתי לנחש לבוא עמם כי הוא עלול היה לקום עליך ולגרום לך לרעוד; ופחדו עלול היה ליפול אל לבותיכם. 5 כי ידעתי שהמקולל הוא מרושע; לכן לא נתתי לו להתקרב אליך עם שאר החיות. 6 אך עתה חזק את לבך ואל תפחד. אני איתך עד סוף הימים שקבעתי עליך».

פרק XX

אדם מבקש להגן על חוה. 1 אז בכה אדם ואמר: «יהוה, קח אותנו אל מקום אחר כלשהו, שבו הנחש לא יוכל להתקרב אלינו שוב, ולקום עלינו. מחשש שמא ימצא את אמתך חוה לבדה ויהרגה; כי עיניו מכוערות ורעות». 2 אך יהוה אמר לאדם וחוה: «מעתה, אל תפחדו, לא אתן לו להתקרב אליכם; גירשתי אותו הרחק מכם, מן ההר הזה; ואף לא אשאיר בו את היכולת לפגוע בכם». 3 אז סגדו אדם וחוה לפני יהוה והודו לו, ושיבחו אותו על שהצילם מן המוות.

פרק XXI

אדם וחוה מנסים להתאבד. 1 אז הלכו אדם וחוה לחפש את הגן. 2 והחום הכה כלהבה על פניהם; והם הזיעו מן החום, ובכו לפני יהוה. 3 אך המקום שבו בכו היה קרוב להר גבוה, מול השער המערבי של הגן. 4 אז השליך אדם את עצמו מראש אותו הר; פניו נקרעו ובשרו נקרע; הוא איבד דם רב והיה קרוב למוות. 5 בינתיים נשארה חוה עומדת על ההר ובכתה עליו, בשוכבו כך. 6 והיא אמרה: «איני רוצה לחיות אחריו; כי כל מה שעשה לעצמו היה בגללי». 7 אז השליכה גם היא את עצמה אחריו; ונקרעה ונפצעה באבנים; ונשארה שוכבת כמתה. 8 אך יהוה הרחום, המביט על ברואיו, הביט באדם ובחוה בשוכבם מתים, והוא שלח אליהם את ישוע, דברו, והקים אותם. 9 ואמר לאדם: «אדם, כל הסבל הזה שהבאת על עצמך, לא תהיה לו השפעה נגד שלטוני, ואף לא ישנה את ברית 5, 500 השנים».

פרק XXII

אדם במצב רוח של חסד. 1 אז אמר אדם ליהוה: «אני מתייבש בחום, אני חלש מהליכה, ואיני רוצה להיות בעולם הזה. ואיני יודע מתי תוציא אותי ממנו למנוחה». 2 אז אמר יהוה לו: «אדם, לא יוכל להיות עכשיו, לא עד שתסיים את ימיך. אז אוציא אותך מן הארץ האומללה הזאת». 3 ואדם אמר ליהוה: «בעודי בגן לא ידעתי לא חום, ולא חולשה, לא תנועה הנה והנה, לא רעד, לא פחד; אך עתה, מאז שבאתי אל הארץ הזאת, כל הסבל הזה בא עליי». 4 אז אמר יהוה לאדם: «כל עוד שמרת את מצוותי, אורי וחסדי נחו עליך. אך כאשר עברת את מצוותי, צער וסבל באו אליך בארץ הזאת». 5 ואדם בכה ואמר: «יהוה, אל תכרית אותי על כך, ואל תעניש אותי במכות כבדות, ואף אל תשיב לי כחטאי; כי אנחנו, מרצוננו, עברנו את מצוותך, והתעלמנו מחוקך, וניסינו להיות אלים כמוך, כאשר השטן האויב רימה אותנו». 6 אז אמר יהוה שוב לאדם: «מכיוון שסבלת פחד ורעד בארץ הזאת, חולשה וסבל, דריכה והליכה הנה והנה, עלייה על ההר הזה, ומוות ממנו, אקח את כל זה על עצמי למען אושיע אותך».

פרק XXIII

אדם וחוה מתחזקים ובונים את המזבח הראשון שנבנה מעולם. 1 אז בכה אדם יותר ואמר: «יהוה, רחם עליי, עד כדי שתיקח על עצמך את אשר אעשה». 2 אך יהוה גרם לישוע, דברו, לסגת מאדם ומחוה. 3 אז עמדו אדם וחוה על רגליהם; ואדם אמר לחוה: «חזקי את עצמך, וגם אני אחזק את עצמי». והיא חיזקה את עצמה, כפי שאמר לה אדם. 4 אז לקחו אדם וחוה אבנים ושמו אותן בצורת מזבח; והם לקחו עלים מן העצים שמחוץ לגן, שבהם ניגבו, מעל פני הסלע, את הדם ששפכו. 5 אך את מה שטפטף על החול, הם לקחו יחד עם העפר שהתערב בו והקריבו אותו על המזבח כקרבן ליהוה. 6 אז עמדו אדם וחוה תחת המזבח ובכו, בתפללם כך אל יהוה: «סלח לנו על עברתנו* ועל חטאנו, והבט בנו בעין רחמיך. כי כאשר היינו בגן, שבחינו ומזמורינו עלו לפניך בלי הפסק. 7 אך כאשר באנו אל הארץ הזרה הזאת, שבח טהור לא היה עוד שלנו, ולא תפילה צדיקה, ולא לבות מבינים, ולא מחשבות מתוקות, ולא עצות ישרות, ולא הבחנה ארוכה, ולא רגשות ישרים, ואף טבענו הזוהר לא נותר לנו. אלא גופנו השתנה מן הדמות שבה היה בתחילה, כאשר נבראנו. 8 ובכל זאת עתה הבט בדם שלנו המוקרב על האבנים האלה, וקבל אותו מידינו, כמו השבח ששרנו לך בתחילה, כאשר היינו בגן». 9 ואדם החל לבקש עוד בקשות מיהוה. הערת מקור. מקור תפילת האדון, שנאמר שהייתה בשימוש כ־150 שנים לפני אדוננו: אבינו שבשמים, היה חנון אלינו, יהוה יהוהנו, יתקדש שמך, וזכרך יתפאר בשמים מעל ועל הארץ כאן מתחת. הערת מקור. תמלוך מלכותך עלינו עתה ולנצח. הקדושים הקדמונים אמרו: מחל וסלח לכל האנשים על כל מה שעשו לי. ואל תביאנו לידי ניסיון, אלא הצילנו מן הדבר הרע; כי שלך היא המלכות ואתה תמלוך בתפארת לנצח נצחים, אמן.

פרק XXIV

נבואה חיה על חייו ומותו של המשיח. 1 אז הביט יהוה הרחום, הטוב ואוהב בני האדם, באדם ובחוה, ובדמם, שהעלו כקרבן אליו; בלי צו ממנו לעשות כן. אך הוא התפלא עליהם; וקיבל את קרבנותיהם. 2 ויהוה שלח מנוכחותו אש זוהרת, שאכלה את קרבנם. 3 הוא הריח את ריח הניחוח של קרבנם, וגילה להם רחמים. 4 אז בא ישוע, דבר יהוה, אל אדם, ואמר לו: «אדם, כשם ששפכת את דמך, כך אשפוך את דמי שלי כאשר אהיה לבשר מצאצאיך; וכשם שמתת, אדם, כך גם אני אמות. וכשם שבנית מזבח, כך גם אני אעשה לך מזבח של הארץ; וכשם שהקרבת את דמך עליו, כך גם אני אקריב את דמי על מזבח על הארץ. 5 וכשם שהתחננת לסליחה באמצעות הדם ההוא, כך גם אני אעשה את דמי סליחת חטאים, ואמחה בו עברות. 6 ועתה, ראה, קיבלתי את קרבנך, אדם, אך ימי הברית שבהם כבלתי אותך לא נתמלאו. כאשר יתמלאו, אז אשיב אותך אל הגן. 7 לכן, עתה, חזק את לבך; וכאשר יבוא עליך צער, עשה לי קרבן, ואהיה נוח אליך».

פרק XXV

יהוה מוצג כרחום ואוהב. ייסוד הפולחן. 1 אך יהוה ידע שאדם האמין שעליו להרוג את עצמו לעתים קרובות ולהקריב לו את דמו כקרבן. 2 לכן הוא אמר לו: «אדם, אל תהרוג את עצמך כך שוב לעולם, בהשליכך את עצמך מאותו הר». 3 אך אדם אמר ליהוה: «חשבתי לשים קץ לעצמי מיד, על שעברתי את מצוותיך, ועל שיצאתי מן הגן היפה; ועל האור הזוהר ששללת ממני; ועל השבחים שפרצו מפי בלי הפסק, ועל האור שכיסה אותי. 4 ובכל זאת, מטובך, יהוה, אל תיפטר ממני לגמרי; אלא היה נוח אליי בכל פעם שאמות, והבא אותי לחיים. 5 ובכך ייוודע שאתה יהוה רחום, שאינו רוצה שאיש יאבד; שאינו אוהב שאחד ייפול; ושאינו דן איש באכזריות, ברוע, ובהשמדה מוחלטת». 6 אז נשאר אדם שותק. 7 וישוע, דבר יהוה, בא אליו, ובירך אותו, וניחם אותו, וכרת עמו ברית, שהוא יושיע אותו בסוף הימים שנקבעו לו. 8 זאת, אפוא, הייתה הקרבן הראשון שהקריב אדם ליהוה; וכך נעשה זה למנהגו לעשות.

פרק XXVI

נבואה יפה על חיי נצח ושמחה (פסוק 15). רדת הלילה. 1 אז לקח אדם את חוה, והם החלו לשוב אל מערת האוצרות שבה גרו. אך כאשר התקרבו אליה וראו אותה מרחוק, צער כבד נפל על אדם וחוה כאשר הביטו בה. 2 אז אמר אדם לחוה: «כאשר היינו על ההר התנחמנו בידי ישוע, דבר יהוה, ששוחח עמנו; והאור שבא מן המזרח האיר עלינו. 3 אך עתה ישוע, דבר יהוה, נסתר מאיתנו; והאור שהאיר עלינו השתנה כל כך עד שנעלם, ונתן לחושך ולצער לבוא עלינו. 4 ואנו נאלצים להיכנס למערה הזאת, שהיא ככלא, שבה חושך מכסה אותנו, כך שאנו מופרדים זה מזה; ואינך יכולה לראות אותי, ואף אני איני יכול לראות אותך». 5 כאשר אמר אדם את הדברים האלה, הם בכו ופרשו את ידיהם לפני יהוה; כי הם היו מלאי צער. 6 והם התפללו אל יהוה להביא אליהם את השמש, להאיר עליהם, כדי שהחושך לא ישוב אליהם, ושלא יצטרכו לרדת תחת כיסוי הסלע הזה. והם ביקשו למות ולא לראות את החושך. 7 אז הביט יהוה באדם ובחוה ובצערם הגדול, ובכל מה שעשו בלב לוהט, בגלל כל הצרה שהיו בה, במקום רווחתם הקודמת, ובגלל כל הסבל שבא עליהם בארץ זרה. 8 לכן לא כעס יהוה עליהם; ולא קצרה רוחו עליהם; אלא היה סבלן ונושא פנים כלפיהם, ככלפי הילדים שברא. 9 אז בא ישוע, דבר יהוה, אל אדם, ואמר לו: «אדם, אשר לשמש, אילו לקחתי אותה והבאתי אותה אליך, הימים, השעות, השנים והחודשים היו כולם עוצרים, והברית שכרתי איתך, לעולם לא הייתה מתמלאת. 10 אלא אז היית ננטש ונתקע במכה תמידית, ולעולם לא היית נושע. 11 כן, מוטב, שא פנים לאורך זמן והרגע את נשמתך בעודך חי לילה ויום; עד למילוי הימים, וזמן בריתי יבוא. 12 אז אבוא ואושיע אותך, אדם, כי איני רוצה שתהיה מיוסר. 13 וכאשר אני מביט בכל הדברים הטובים שבהם חיית, ומדוע יצאת מהם, אז ברצון הייתי מגלה לך רחמים. 14 אך איני יכול לשנות את הברית שיצאה מפי; אחרת הייתי משיב אותך אל הגן. 15 אולם כאשר תתמלא הברית, אז אגלה לך ולצאצאיך רחמים, ואביא אתכם אל ארץ של שמחה, שבה אין לא צער ולא סבל; אלא שמחה וגיל תמידיים, ואור שלעולם אינו כושל, ושבחים שלעולם אינם פוסקים; וגן יפה שלעולם לא יחלוף». 16 ויהוה אמר שוב לאדם: «היה סבלן והיכנס למערה, כי החושך, שממנו פחדת, יהיה רק באורך שתים־עשרה שעות; וכאשר יסתיים, אור יעלה». 17 אז כאשר שמע אדם את הדברים האלה מיהוה, הוא וחוה סגדו לפניו, ולבותיהם התנחמו. הם שבו אל המערה כמנהגם, בעוד דמעות זולגות מעיניהם, צער ויללה באו מלבותיהם, והם ביקשו שנשמתם תצא מגופם. 18 ואדם וחוה עמדו והתפללו עד שחשכת הלילה באה עליהם, ואדם נסתר מחוה, והיא ממנו. 19 והם נשארו עומדים בתפילה.

פרק XXVII

פיתויים השני של אדם וחוה. השטן לובש צורה של אור מפתה. 1 כאשר השטן, שונא כל טוב, ראה כיצד הם ממשיכים בתפילה, וכיצד יהוה דיבר עמם, וניחם אותם, וכיצד קיבל את קרבנם — עשה השטן הופעה. 2 הוא החל בשינוי צבאותיו; בידיו הייתה אש מתלהטת, והם היו באור גדול. 3 אז הוא שם את כסאו ליד פתח המערה כי לא יכול להיכנס לתוכה בגלל תפילותיהם. והוא הפיץ אור אל תוך המערה, עד שהמערה הבריקה מעל אדם וחוה; בעוד צבאותיו החלו לשיר שבחים. 4 והשטן עשה זאת, כדי שכאשר יראה אדם את האור, יחשוב בלבו שזהו אור שמימי, ושצבאותיו של השטן הם מלאכים; ושיהוה שלח אותם לשמור על המערה, ולתת לו אור בחושך. 5 כך שכאשר יצא אדם מן המערה ויראה אותם, ואדם וחוה ישתחוו לשטן, אז הוא יתגבר בכך על אדם, ופעם שנייה ישפיל אותו לפני יהוה. 6 כאשר, אפוא, ראו אדם וחוה את האור, בחושבם שהוא אמיתי, הם חיזקו את לבותיהם; ובכל זאת, בעודם רועדים, אמר אדם לחוה: — 7 «ראי את האור הגדול ההוא, ואת שירי השבח הרבים ההם, ואת אותו צבא העומד בחוץ שלא יבוא אל מערתנו. מדוע אין הם אומרים לנו מה הם רוצים, מאין הם, מה משמעות האור הזה, מהם השבחים ההם, מדוע נשלחו אל המקום הזה, ומדוע לא יבואו פנימה? 8 אילו היו מיהוה, הם היו באים אל המערה עמנו, והיו אומרים לנו מדוע נשלחו». 9 אז עמד אדם והתפלל אל יהוה בלב בוער, ואמר: — 10 «יהוה, האם יש בעולם אל אחר מלבדך, שברא מלאכים ומילא אותם באור, ושלח אותם לשמור עלינו, שיבוא עמם? 11 אך ראה, אנו רואים את הצבאות האלה העומדים בפתח המערה; הם באור גדול; הם שרים שבחים בקול רם. אם הם מאל אחר ממך, אמור לי; ואם הם נשלחו בידך, הודיעני את הסיבה שבגללה שלחת אותם». 12 אך סיים אדם לומר זאת, ומלאך מיהוה נראה אליו במערה, שאמר לו: «אדם, אל תפחד. זהו השטן וצבאותיו; הוא רוצה לרמות אותך כפי שרימה אותך בתחילה. בפעם הראשונה הוא היה נסתר בנחש; אך הפעם הוא בא אליך בדמות מלאך של אור; כדי שכאשר תשתחווה לו, הוא ישעבד אותך, בנוכחותו ממש של יהוה». 13 אז הלך המלאך מאדם ואחז בשטן בפתח המערה, והפשיט ממנו את ההתחזות שלבש, והביא אותו בצורתו המכוערת שלו אל אדם וחוה; שפחדו ממנו כאשר ראו אותו. 14 והמלאך אמר לאדם: «הצורה המכוערת הזאת הייתה שלו מאז שגרם לו יהוה ליפול מן השמים. הוא לא היה יכול להתקרב אליך בה; לכן הוא שינה את עצמו למלאך של אור». 15 אז גירש המלאך את השטן ואת צבאותיו מאדם ומחוה, ואמר להם: «אל תפחדו; יהוה שברא אתכם, יחזק אתכם». 16 והמלאך עזב אותם. 17 אך אדם וחוה נשארו עומדים במערה; שום נחמה לא באה אליהם; הם נחלקו במחשבותיהם. 18 וכאשר היה בוקר הם התפללו; ואז יצאו לחפש את הגן. כי לבותיהם היו אליו, והם לא יכלו לקבל שום נחמה על שעזבו אותו.

פרק XXVIII

השטן מעמיד פנים שהוא מוליך את אדם וחוה אל המים להתרחץ. 1 אך כאשר ראה השטן הערמומי אותם, שהם הולכים אל הגן, הוא אסף את צבאו, ובא במראה על ענן, בכוונה לרמות אותם. 2 אך כאשר ראו אותו אדם וחוה כך בחזון, הם חשבו שהם מלאכי יהוה שבאו לנחמם על שעזבו את הגן, או להשיבם שוב לתוכו. 3 ואדם פרש את ידיו לפני יהוה, בתחינה אליו שייתן לו להבין מה הם. 4 אז אמר השטן, שונא כל טוב, לאדם: «אדם, אני מלאך של יהוה הגדול; וראה את הצבאות הסובבים אותי. 5 יהוה שלח אותנו לקחת אותך ולהביא אותך אל גבול הגן צפונה; אל חוף הים הצלול, ולרחוץ אותך ואת חוה בו, ולהשיב אותך אל שמחתך הקודמת, כדי שתשוב שוב אל הגן». 6 הדברים האלה שקעו בלבם של אדם וחוה. 7 ובכל זאת מנע יהוה את ישוע, דברו, מאדם, ולא נתן לו להבין מיד, אלא חיכה לראות את כוחו; אם ייכנע כפי שנכנעה חוה כאשר הייתה בגן, או אם יגבר. 8 אז קרא השטן לאדם ולחוה, ואמר: «ראו, אנו הולכים אל ים המים», והם החלו ללכת. 9 ואדם וחוה הלכו אחריהם במרחק מה. 10 אך כאשר באו אל ההר שמצפון לגן, הר גבוה מאוד, בלי מדרגות כלשהן לראשו, התקרב השטן אל אדם וחוה, וגרם להם לעלות אל הראש במציאות, ולא בחזון; ברצותו, כפי שרצה, להשליך אותם מטה ולהרגם, ולמחוק את שמם מן הארץ; כדי שהארץ הזאת תישאר לו ולצבאותיו לבדם.

פרק XXIX

יהוה מספר לאדם על מטרת השטן. (פסוק 4). 1 אך כאשר ראה יהוה הרחום שהשטן רוצה להרוג את אדם בתחבולותיו הרבות, וראה שאדם תמים וחסר ערמה, יהוה דיבר אל השטן בקול רם, וקילל אותו. 2 אז ברחו הוא וצבאותיו, ואדם וחוה נשארו עומדים על ראש ההר, ומשם ראו מתחתם את העולם הרחב, שמעליו היו גבוהים. אך הם לא ראו איש מן הצבא שהיו לידם פעם אחר פעם. 3 הם בכו, שניהם, אדם וחוה, לפני יהוה, וביקשו ממנו סליחה. 4 אז בא ישוע, הדבר, מיהוה אל אדם, ואמר לו: «דע והבן בנוגע לשטן הזה, שהוא מבקש לרמות אותך ואת צאצאיך אחריך». 5 ואדם בכה לפני יהוה, והתחנן והתפלל אליו שייתן לו דבר־מה מן הגן, כאות אליו, שבו יתנחם. 6 ויהוה שקל את מחשבתו של אדם, ושלח את המלאך מיכאל עד לים המגיע להודו, לקחת משם מקלות זהב ולהביאם אל אדם. 7 זאת עשה יהוה בחכמתו כדי שמקלות הזהב האלה, בהיותם עם אדם במערה, יפיצו אור בלילה סביבו, וישימו קץ לפחדו מן החושך. 8 אז ירד המלאך מיכאל בפקודת יהוה, לקח מקלות זהב, כפי שציווה עליו יהוה, והביאם אל יהוה.

פרק XXX

אדם מקבל את הטובין הארציים הראשונים. 1 אחרי הדברים האלה, ציווה יהוה על המלאך גבריאל לרדת אל הגן, ולומר לכרוב ששמר עליו: «ראה, יהוה ציווה עליי לבוא אל הגן, ולקחת ממנו קטורת ריחנית, ולתת אותה לאדם». 2 אז ירד המלאך גבריאל בפקודת יהוה אל הגן, ואמר לכרוב כפי שציווה עליו יהוה. 3 אז אמר הכרוב: «טוב». וגבריאל נכנס ולקח את הקטורת. 4 אז ציווה יהוה על מלאכו רפאל לרדת אל הגן, ולדבר אל הכרוב על מור כלשהו, לתת לאדם. 5 והמלאך רפאל ירד ואמר לכרוב כפי שציווה עליו יהוה, והכרוב אמר: «טוב». אז נכנס רפאל ולקח את המור. 6 מקלות הזהב היו מן הים ההודי, שבו יש אבנים יקרות. הקטורת הייתה מן הגבול המזרחי של הגן; והמור מן הגבול המערבי, משם שבאה המרירות על אדם. 7 והמלאכים הביאו את הדברים האלה אל יהוה, ליד עץ החיים, בגן. 8 אז אמר יהוה למלאכים: «טבלו אותם במעיין המים; אחר כך קחו אותם והתיזו את מימיהם על אדם וחוה, למען יתנחמו מעט בצערם, ותנו אותם לאדם וחוה». 9 והמלאכים עשו כפי שציווה עליהם יהוה, והם נתנו את כל הדברים האלה לאדם ולחוה על ראש ההר שעליו שם אותם השטן, כאשר ביקש לשים להם קץ. 10 וכאשר ראה אדם את מקלות הזהב, את הקטורת ואת המור, הוא שמח ובכה, כי חשב שהזהב הוא אות למלכות שממנה בא, שהקטורת היא אות לאור הזוהר שנלקח ממנו, ושהמור הוא אות לצער שבו היה.

פרק XXXI

הם משפרים את נוחותם במערת האוצרות ביום השלישי. 1 אחרי הדברים האלה אמר יהוה לאדם: «ביקשת ממני דבר־מה מן הגן, להתנחם בהם, ונתתי לך את שלושת האותות האלה כנחמה לך; למען תבטח בי ובבריתי איתך. 2 כי אבוא ואושיע אותך; ומלכים יביאו לי, כאשר אהיה בבשר, זהב, קטורת ומור; זהב כאות למלכותי; קטורת כאות לאלוהותי; ומור כאות לסבלי ולמותי. 3 אך, אדם, שים אלה לידך במערה; את הזהב, למען יפיץ אור עליך בלילה; את הקטורת, למען תריח את ריחה המתוק; ואת המור, לנחמך בצערך». 4 כאשר שמע אדם את הדברים האלה מיהוה, הוא סגד לפניו. הוא וחוה סגדו לו והודו לו, כי הוא נהג עמם ברחמים. 5 אז ציווה יהוה על שלושת המלאכים, מיכאל, גבריאל ורפאל, כל אחד להביא את מה שהביא, ולתת אותו לאדם. והם עשו כן, אחד אחד. 6 ויהוה ציווה על סוריאל ושאלתיאל לשאת את אדם וחוה, ולהורידם מראש ההר הגבוה, ולקחת אותם אל מערת האוצרות. 7 שם הם הניחו את הזהב בצד הדרומי של המערה, את הקטורת בצד המזרחי, ואת המור בצד המערבי. כי פתח המערה היה בצד הצפוני. 8 אז ניחמו המלאכים את אדם וחוה, והלכו. 9 הזהב היה שבעים מקלות*; הקטורת, שתים־עשרה ליטראות; והמור, שלוש ליטראות. 10 אלה נשארו ליד אדם במערת האוצרות**. 11 יהוה נתן את שלושת הדברים האלה לאדם ביום השלישי לאחר שיצא מן הגן, כאות לשלושת הימים שיהוה יישאר בלב הארץ. 12 ושלושת הדברים האלה, כפי שנשארו עם אדם במערה, נתנו לו אור בלילה; וביום הם נתנו לו הקלה מעטה מצערו. הערת מקור. מקל הוא יחידת מידה קווית השווה ל־5.5 יארדים וגם יחידת מידת שטח השווה ל־30.25 יארדים רבועים. במקרה זה, המילה מקל פירושה פשוט מעין חתיכת זהב ארוכה ודקה בגודל ובמשקל בלתי מוגדרים. הערת מקור. זהו הטקסט המקורי, שנראה שהוא מכיל תוכן עריכתי משובץ: «אלה נשארו ליד אדם בבית האוצרות; לכן הוא נקרא ׳של הסתרה׳. אך מפרשים אחרים אומרים שהוא נקרא ׳מערת האוצרות׳, בגלל גופותיהם של אנשים צדיקים שהיו בה.

פרק XXXII

אדם וחוה נכנסים למים להתפלל. 1 ואדם וחוה נשארו במערת האוצרות עד היום השביעי; הם לא אכלו מפרי הארץ, ולא שתו מים. 2 וכאשר עלה השחר ביום השמיני, אמר אדם לחוה: «חוה, התפללנו אל יהוה שייתן לנו דבר־מה מן הגן, והוא שלח את מלאכיו שהביאו לנו את מה שרצינו». 3 אך עתה, קומי, נלך אל ים המים שראינו בתחילה, ונעמוד בו, בתפילה שיהוה ישוב ויהיה נוח אלינו וישיב אותנו אל הגן; או ייתן לנו דבר־מה; או שייתן לנו נחמה בארץ אחרת מזו שאנו בה». 4 אז יצאו אדם וחוה מן המערה, הלכו ועמדו על גבול הים שבו השליכו את עצמם לפני כן, ואדם אמר לחוה: — 5 «בואי, רדי אל המקום הזה, ואל תצאי ממנו עד סוף שלושים יום, כאשר אבוא אליך. והתפללי אל יהוה בלב בוער ובקול מתוק, שיסלח לנו. 6 ואני אלך אל מקום אחר, וארד לתוכו, ואעשה כמוך». 7 אז ירדה חוה אל המים, כפי שציווה עליה אדם. גם אדם ירד אל המים; והם עמדו והתפללו; והתחננו אל יהוה שיסלח להם על עברתם, וישיב אותם אל מצבם הקודם. 8 והם עמדו כך בתפילה, עד סוף שלושים וחמישה יום.

פרק XXXIII

השטן מבטיח בשקר את «האור הזוהר». 1 אך השטן, שונא כל טוב, חיפש אותם במערה, אך לא מצא אותם, אף שחיפש אותם בחריצות. 2 אך הוא מצא אותם עומדים במים ומתפללים וחשב בלבו: «אדם וחוה עומדים כך באותם מים ומתפללים אל יהוה שיסלח להם על עברתם, וישיב אותם אל מצבם הקודם, וייקח אותם מתחת לידי. 3 אך אני ארמה אותם כדי שייצאו מן המים, ולא ימלאו את נדרם». 4 אז שונא כל טוב, לא הלך אל אדם, אלא הלך אל חוה, ולבש צורה של מלאך של יהוה, משבח ושמח, ואמר לה: — 5 «שלום לך! שמחי וגילי! יהוה נוח אליך, והוא שלח אותי אל אדם. הבאתי לו את בשורת ההצלה הטובה, ושיתמלא באור זוהר כפי שהיה בתחילה. 6 ואדם, בשמחתו על השבתו, שלח אותי אליך, שתבואי אליי, כדי שאכתיר אותך באור כמותו. 7 והוא אמר לי, ׳דבר אל חוה; אם היא לא תבוא איתך, ספר לה על האות כאשר היינו על ראש ההר; כיצד שלח יהוה את מלאכיו שלקחו אותנו והביאו אותנו אל מערת האוצרות; והניחו את הזהב בצד הדרומי; הקטורת, בצד המזרחי; והמור בצד המערבי׳. עתה בואי אליו». 8 כאשר שמעה חוה את הדברים האלה ממנו, היא שמחה מאוד. ובחושבה שהופעתו של השטן אמיתית, היא יצאה מן הים. 9 הוא הלך לפניה, והיא הלכה אחריו עד שבאו אל אדם. אז הסתתר השטן ממנה, והיא לא ראתה אותו עוד. 10 אז באה ועמדה לפני אדם, שהיה עומד ליד המים ושמח על סליחתו של יהוה. 11 וכאשר קראה אליו, הוא פנה, מצא אותה שם ובכה כאשר ראה אותה, והכה על חזהו; וממרירות צערו, הוא שקע אל תוך המים. 12 אך יהוה הביט בו ובסבלו, ובכך שהיה קרוב לנשום את נשימתו האחרונה. וישוע, דבר יהוה, בא מן השמים, הקים אותו מן המים, ואמר לו: «עלה אל הגדה הגבוהה אל חוה». וכאשר עלה אל חוה הוא אמר לה: «מי אמר לך לבוא הנה?» 13 אז היא סיפרה לו את דברי המלאך שהופיע אליה ונתן לה אות. 14 אך אדם צער, ונתן לה לדעת שזהו השטן. אז לקח אותה ושניהם שבו אל המערה. 15 הדברים האלה קרו להם בפעם השנייה שירדו אל המים, שבעה ימים לאחר צאתם מן הגן. 16 הם צמו במים שלושים וחמישה יום; בסך הכל ארבעים ושניים יום מאז שעזבו את הגן.

פרק XXXIV

אדם נזכר בבריאת חוה. הוא פונה בלהט בבקשת מזון ומשקה. 1 ובבוקר היום הארבעים ושלושה, הם יצאו מן המערה, מלאי צער ובוכים. גופותיהם היו כחושים, והם היו יבשים מרעב ומצמא, מצום ומתפילה, ומצערם הכבד בגלל עברתם. 2 וכאשר יצאו מן המערה הם עלו אל ההר שממערב לגן. 3 שם הם עמדו והתפללו והתחננו אל יהוה שיעניק להם סליחה על חטאיהם. 4 ולאחר תפילותיהם החל אדם להתחנן אל יהוה, באומרו: «יהוהי, יהוהי, ובוראי, אתה ציווית על ארבעת היסודות* להתאסף יחד, והם התאספו בפקודתך. 5 אז פרשת את ידך ובראת אותי מיסוד אחד, זה של עפר הארץ; והבאת אותי אל הגן בשעה השלישית, ביום שישי, והודעת לי על כך במערה. 6 אז, בתחילה, לא ידעתי לא לילה ולא יום, כי היה לי טבע זוהר; ואף האור שבו חייתי מעולם לא עזב אותי לדעת לילה או יום. 7 אז, שוב, יהוה, באותה שעה שלישית שבה בראת אותי, הבאת אליי את כל החיות, והאריות, והיענים, ועופות השמים, וכל הדברים הנעים בארץ, שבראת בשעה הראשונה לפניי, של יום שישי. 8 ורצונך היה שאקרא לכולם שמות, אחד אחד, בשם מתאים. אך אתה נתת לי הבנה ודעת, ולב טהור ודעת ישרה ממך, שאקרא להם שמות על פי דעתך שלך בנוגע לקריאת שמותיהם. 9 יהוה, אתה עשית אותם צייתנים לי, וציווית שלא אחד מהם יפרוץ משלטוני, על פי מצוותך, ועל פי השלטון שנתת לי עליהם. אך עתה כולם התנכרו ממני. 10 אז היה זה באותה שעה שלישית של יום שישי, שבה בראת אותי, וציווית עליי בנוגע לעץ, שאליו לא אתקרב, ולא אוכל ממנו; כי אמרת לי בגן, ׳כאשר תאכל ממנו, מות תמות׳. 11 ואילו הענשת אותי כפי שאמרת, במוות, הייתי מת באותו רגע ממש. 12 יתרה מזו, כאשר ציווית עליי בנוגע לעץ, שלא אתקרב ולא אוכל ממנו, חוה לא הייתה עמי; עוד לא בראת אותה, ואף עוד לא הוצאת אותה מצלעי; ואף היא עוד לא שמעה את הצו הזה ממך. 13 אז, בסוף השעה השלישית של אותו יום שישי, יהוה, גרמת לתרדמה ולשינה לבוא עליי, וישנתי, והייתי מוצף בשינה. 14 אז משכת צלע מצלעי, ובראת אותה כצלמי וכדמותי. אז התעוררתי; וכאשר ראיתי אותה וידעתי מי היא, אמרתי, ׳זאת עצם מעצמיי, ובשר מבשרי; מעתה היא תיקרא אישה׳. 15 מרצונך הטוב היה, יהוה, שהבאת תרדמה בשינה עליי, ושמיד הוצאת את חוה מצלעי, עד שיצאה, כך שלא ראיתי כיצד נעשתה; ואף לא יכולתי להעיד, יהוהי, כמה נוראים וגדולים טובך ותפארתך. 16 ומרצונך הטוב, יהוה, עשית את שנינו בגופות של טבע זוהר, ועשית אותנו שניים, אחד; ונתת לנו את חסדך, ומילאת אותנו בשבחי רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ; כדי שלא נהיה לא רעבים ולא צמאים, ולא נדע מהו צער, ולא חולשת לב; לא סבל, לא צום ולא עייפות. 17 אך עתה, יהוה, מאז שעברנו את מצוותך ושברנו את חוקך, הוצאת אותנו אל ארץ זרה, וגרמת לסבל, ולחולשה, לרעב ולצמא לבוא עלינו. 18 לכן עתה, יהוה, אנו מתפללים אליך, תן לנו דבר־מה לאכול מן הגן, לספק בו את רעבנו; ודבר־מה שבו נרווה את צמאוננו. 19 כי ראה, ימים רבים, יהוה, לא טעמנו דבר ולא שתינו דבר, ובשרנו יבש, וכוחנו כלה, ושינה סרה מעינינו מחולשה ומבכי. 20 אז, יהוה, אין אנו מעזים לאסוף דבר מפרי העצים, מפחד ממך. כי כאשר עברנו בתחילה חסכת אותנו ולא גרמת לנו למות. 21 אך עתה, חשבנו בלבותינו, אם נאכל מפרי העצים, בלי פקודת יהוה, הוא ישמיד אותנו הפעם, וימחה אותנו מעל פני הארץ. 22 ואם נשתה מן המים האלה, בלי פקודת יהוה, הוא ישים לנו קץ ויעקור אותנו מיד. 23 לכן עתה, יהוה, שבאתי אל המקום הזה עם חוה, אנו מתחננים אליך שתיתן לנו פרי כלשהו מן הגן, כדי שנשבע ממנו. 24 כי אנו חפצים בפרי שעל הארץ, ובכל השאר שחסר לנו בה». הערת מקור. האמונה מימי הביניים שהיו רק ארבעה יסודות — אש, ארץ, אוויר ומים — הייתה מקובלת בהרחבה עד שנת 1500 בערך לספירה, כאשר התאוריה האטומית הנוכחית הייתה בחיתוליה.

פרק XXXV

תשובתו של יהוה. 1 אז הביט יהוה שוב באדם ובבכיו ובאנחותיו, וישוע, דבר יהוה, בא אליו, ואמר לו: — 2 «אדם, כאשר היית בגני, לא ידעת לא אכילה ולא שתייה; לא חולשה ולא סבל; לא כחישות בשר, ולא שינוי; ואף שינה לא סרה מעיניך. אך מאז שעברת, ובאת אל הארץ הזרה הזאת, כל הניסיונות האלה באו עליך».

פרק XXXVI

תאנים. 1 אז ציווה יהוה על הכרוב, ששמר על שער הגן ובידו חרב של אש, לקחת מעט מפרי עץ התאנה, ולתת אותו לאדם. 2 הכרוב ציית למצוות יהוה, והלך אל הגן והביא שני תאנים על שני ענפים, כל תאנה תלויה בעלה שלה; הם היו משני העצים שביניהם התחבאו אדם וחוה כאשר הלך יהוה לטייל בגן, וישוע, דבר יהוה, בא אל אדם וחוה ואמר להם: «אדם, אדם, היכן אתה?» 3 ואדם ענה: «יהוה, הנני. כאשר שמעתי את קולך ואת קולך, התחבאתי, כי אני עירום». 4 אז לקח הכרוב שני תאנים והביאם אל אדם וחוה. אך הוא השליך אותם אליהם מרחוק; כי הם לא יכלו להתקרב אל הכרוב בגלל בשרם, שלא יכול להתקרב אל האש. 5 בתחילה, מלאכים רעדו בנוכחותו של אדם ופחדו ממנו. אך עתה אדם רעד לפני המלאכים ופחד מהם. 6 אז התקרב אדם ולקח תאנה אחת, וגם חוה באה בתורה ולקחה את האחרת. 7 וכאשר לקחו אותם בידיהם, הם הביטו בהם, וידעו שהם מן העצים שביניהם התחבאו.

פרק XXXVII

ארבעים ושלושה ימי תשובה אינם מכפרים על שעת חטא אחת (פסוק 6). 1 אז אמר אדם לחוה: «האם אינך רואה את התאנים האלה ואת עליהן, שבהם כיסינו את עצמנו כאשר הופשטנו מטבענו הזוהר? אך עתה, אין אנו יודעים איזה סבל וייסורים עלולים לבוא עלינו מאכילתם. 2 לכן עתה, חוה, הבה נתאפק ולא נאכל מהם, את ואני; והבה נבקש מיהוה שייתן לנו מפרי עץ החיים». 3 כך התאפקו אדם וחוה, ולא אכלו מן התאנים האלה. 4 אך אדם החל להתפלל אל יהוה ולהתחנן אליו שייתן לו מפרי עץ החיים, באומרו כך: «יהוה, כאשר עברנו את מצוותך בשעה השישית של יום שישי, הופשטנו מן הטבע הזוהר שהיה לנו, ולא נשארנו בגן לאחר עברתנו, יותר משלוש שעות. 5 אך בערב גרמת לנו לצאת ממנו. יהוה, עברנו נגדך שעה אחת, וכל הניסיונות והצערים האלה באו עלינו עד היום הזה. 6 והימים האלה יחד עם היום הארבעים ושלושה הזה, אינם מכפרים על אותה שעה אחת שבה עברנו! 7 יהוה, הבט בנו בעין של חמלה, ואל תתנקם בנו על פי עברתנו על מצוותך, בנוכחותך. 8 יהוה, תן לנו מפרי עץ החיים, למען נאכל ממנו, ונחיה, ולא נפנה לראות סבל וצרה אחרת, בארץ הזאת; כי אתה יהוה. 9 כאשר עברנו את מצוותך, גרמת לנו לצאת מן הגן, ושלחת כרוב לשמור על עץ החיים, פן נאכל ממנו, ונחיה; ולא נדע דבר על חולשה לאחר שעברנו. 10 אך עתה, יהוה, ראה, סבלנו את כל הימים האלה, ונשאנו סבל. עשה את ארבעים ושלושת הימים האלה שווי־ערך לשעה האחת שבה עברנו».

פרק XXXVIII

«כאשר ימלאו 5500 שנים...» 1 אחרי הדברים האלה בא ישוע, דבר יהוה, אל אדם, ואמר לו: — 2 «אדם, אשר לפרי שעל עץ החיים שביקשת, לא אתן אותו לך עתה, אלא רק כאשר ימלאו 5500 השנים. אז אתן לך פרי מעץ החיים, ותאכל, ותחיה לנצח, אתה, וחוה, וצאצאיך הצדיקים. 3 אך ארבעים ושלושת הימים האלה אינם יכולים לכפר על השעה שבה עברת את מצוותי. 4 אדם, נתתי לך את פרי עץ התאנה לאכול, שבו התחבאת. לך ואכול ממנו, אתה וחוה. 5 לא אמנע את בקשתך, ואף לא אאכזב את תקוותך; לכן, סבול עד למילוי הברית שכרתי איתך». 6 ויהוה גרם לישוע, דברו, לסגת מאדם.

פרק XXXIX

אדם זהיר — אך מאוחר מדי. 1 אז שב אדם אל חוה, ואמר לה: «קומי, וקחי תאנה לעצמך, ואני אקח אחרת; ונלך אל מערתנו». 2 אז לקחו אדם וחוה כל אחד תאנה והלכו לעבר המערה; הזמן היה בערך שקיעת השמש; ומחשבותיהם גרמו להם להשתוקק לאכול מן הפרי. 3 אך אדם אמר לחוה: «אני מפחד לאכול מן התאנה הזאת. איני יודע מה עלול לבוא עליי ממנה». 4 לכן בכה אדם, ועמד והתפלל לפני יהוה, באומרו: «ספק את רעבי, בלי שאצטרך לאכול את התאנה הזאת; כי לאחר שאוכל אותה, מה תועיל לי? ומה ארצה ואבקש ממך, יהוה, כאשר היא תאזל?» 5 והוא אמר שוב: «אני מפחד לאכול ממנה; כי איני יודע מה יבוא עליי באמצעותה».

פרק XL

הרעב האנושי הראשון. 1 אז בא ישוע, דבר יהוה, אל אדם, ואמר לו: «אדם, מדוע לא היה לך הפחד הזה, או הצום הזה, או הדאגה הזאת לפני כן? ומדוע לא היה לך הפחד הזה לפני שעברת? 2 אך כאשר באת לגור בארץ הזרה הזאת, גופך החייתי לא יכול היה לשרוד על הארץ בלי מזון ארצי, לחזק אותו ולהשיב את כוחותיו». 3 ויהוה גרם לישוע, דברו, לסגת מאדם.

פרק XLI

הצמא האנושי הראשון. 1 אז לקח אדם את התאנה, והניח אותה על מקלות הזהב. גם חוה לקחה את התאנה שלה, ושמה אותה על הקטורת. 2 ומשקלה של כל תאנה היה כשל אבטיח; כי פרי הגן היה גדול בהרבה מפרי הארץ הזאת*. 3 אך אדם וחוה נשארו עומדים וצמים כל אותו לילה, עד שעלה הבוקר. 4 כאשר זרחה השמש הם עוד התפללו, אך לאחר שסיימו להתפלל, אמר אדם לחוה: — 5 «חוה, בואי, נלך אל גבול הגן הפונה דרומה; אל המקום שממנו זורם הנהר, ומתחלק לארבעה ראשים. שם נתפלל אל יהוה, ונבקש ממנו שייתן לנו מעט ממי החיים לשתות. 6 כי יהוה לא הזין אותנו מעץ החיים, כדי שלא נחיה. לכן, נבקש ממנו שייתן לנו מעט ממי החיים, וירווה בו את צמאוננו, ולא משקה של מי הארץ הזאת». 7 כאשר שמעה חוה את הדברים האלה מאדם, היא הסכימה; ושניהם קמו ובאו אל הגבול הדרומי של הגן, בקצה נהר המים במרחק קצר מן הגן. 8 והם עמדו והתפללו לפני יהוה, וביקשו ממנו להביט בהם הפעם, לסלוח להם, ולהעניק להם את בקשתם. 9 לאחר התפילה הזאת של שניהם, החל אדם להתפלל בקולו לפני יהוה, ואמר: — 10 «יהוה, כאשר הייתי בגן וראיתי את המים שזרמו מתחת לעץ החיים, לבי לא חפץ, ואף גופי לא נזקק לשתות מהם; ואף לא ידעתי צמא, כי הייתי חי; ומעל למה שאני עתה. 11 כך שכדי לחיות לא נזקקתי לשום מזון חיים, ואף לא שתיתי ממי החיים. 12 אך עתה, יהוה, אני מת; בשרי יבש מצמא. תן לי ממי החיים כדי שאשתה מהם ואחיה. 13 ברחמיך, יהוה, הצל אותי מן המכות והניסיונות האלה, והבא אותי אל ארץ אחרת שונה מזו, אם לא תיתן לי לחיות בגנך». הערת מקור. זאת נתמכת בבראשית 3:7, שלפיה עלי עץ התאנה היו גדולים דים כדי שאדם וחוה יוכלו לעשות מהם בגדים.

פרק XLII

הבטחת מי החיים. הנבואה השלישית על בוא המשיח. 1 אז בא ישוע, דבר יהוה, אל אדם, ואמר לו: — 2 «אדם, אשר למה שאמרת, ׳הבא אותי אל ארץ שבה יש מנוחה׳, אין זו ארץ אחרת מזו, אלא זו מלכות השמים שבה לבדה יש מנוחה. 3 אך אינך יכול להיכנס אליה עתה; אלא רק לאחר שמשפטך יעבור ויתמלא. 4 אז אעלה אותך אל מלכות השמים, אותך ואת צאצאיך הצדיקים; ואתן לך ולהם את המנוחה שאתה מבקש עתה. 5 ואם אמרת, ׳תן לי ממי החיים כדי שאשתה ואחיה׳ — לא יוכל להיות הדבר היום, אלא ביום שבו ארד אל השאול, ואשבור את שערי הנחושת, וארסק לרסיסים את מלכויות הברזל. 6 אז ברחמים אציל את נשמתך ואת נשמות הצדיקים, לתת להם מנוחה בגני. וזה יהיה כאשר יבוא סוף העולם. 7 ושוב, בנוגע למי החיים שאתה מבקש, הם לא יינתנו לך היום; אלא ביום שבו אשפוך את דמי על ראשך* בארץ גולגותא**. 8 כי דמי יהיה מי החיים לך באותו זמן, ולא רק לך לבדך, אלא לכל צאצאיך שיאמינו בי***; כדי שיהיה להם למנוחה לנצח». 9 אמר יהוה שוב לאדם: «אדם, כאשר היית בגן, הניסיונות האלה לא באו אליך. 10 אך מאז שעברת את מצוותי, כל הסבלים האלה באו עליך. 11 עתה, גם, בשרך זקוק למזון ולמשקה; שתה אפוא מן המים ההם הזורמים לידך על פני הארץ». 12 אז גרם יהוה לישוע, דברו, לסגת מאדם. 13 ואדם וחוה סגדו ליהוה, ושבו מנהר המים אל המערה. היה זה צהריים; וכאשר התקרבו אל המערה, הם ראו אש גדולה לידה. הערת מקור. ביטוי זה מרמז שהדימום יתרחש במקום מרומם מעל האוכלוסייה. זאת נחשבת כהתייחסות אל הצלב, שעליו דימם ישוע המשיח בשפע מעל האנשים שלמטה. הערת מקור. גולגותא (גול־גות־א) הייתה הגבעה שמחוץ לחומות ירושלים, שבה נצלב ישוע. מקומה המדויק אינו ידוע במדויק, אך כנסיית הקבר הקדוש נחשבת כמי שנבנתה על הגבעה הזאת. הערת מקור. מקור: יוחנן 6:25 ו־7:38

פרק XLIII

השטן מנסה הצתה. 1 אז פחדו אדם וחוה, ועמדו דומם. ואדם אמר לחוה: «מהי האש הזאת שליד מערתנו? לא עשינו בה דבר שיגרום לאש הזאת. 2 אין לנו לא לחם לאפות בה, ולא מרק לבשל שם. אשר לאש הזאת, מעולם לא ידענו דבר כמותה, ואף איננו יודעים כיצד לקרוא לה. 3 אך מאז ששלח יהוה את הכרוב ובידו חרב של אש, שהבהיקה והבריקה, שמפחדה נפלנו והיינו כגוויות, לא ראינו כמותה. 4 אך עתה, חוה, ראה, זו אותה אש שהייתה ביד הכרוב, ששלח יהוה לשמור על המערה שבה אנו גרים. 5 חוה, זה מפני שיהוה כועס עלינו, ויגרש אותנו ממנה. 6 חוה, שוב עברנו את מצוותו באותה מערה, כך שהוא שלח את האש הזאת לבעור סביבה, ולמנוע מאיתנו להיכנס לתוכה. 7 אם באמת כך הדבר, חוה, היכן נגור? והיכן נברח מפני פניו של יהוה? כי בנוגע לגן, הוא לא ייתן לנו לגור בו, והוא שלל מאיתנו את הדברים הטובים שבו; אך הוא שם אותנו במערה הזאת, שבה נשאנו חושך, ניסיונות וקשיים, עד שלבסוף מצאנו בה נחמה. 8 אך עתה, כשהוא הוציא אותנו אל ארץ אחרת, מי יודע מה עלול לקרות בה? ומי יודע אם לא יהיה חושך הארץ ההיא גדול בהרבה מחושך הארץ הזאת? 9 מי יודע מה עלול לקרות בארץ ההיא ביום או בלילה? ומי יודע אם תהיה רחוקה או קרובה, חוה? היכן שיישא חן בעיני יהוה לשים אותנו, עלול להיות רחוק מן הגן, חוה? או היכן שיהוה ימנע מאיתנו לראות אותו, כי עברנו את מצוותו, וכי ביקשנו ממנו בקשות בכל הזמנים? 10 חוה, אם יביא אותנו יהוה אל ארץ זרה אחרת מזו, שבה אנו מוצאים נחמה, זה חייב להיות כדי להמית את נשמותינו, ולמחוק את שמנו מעל פני הארץ. 11 חוה, אם נתנכר עוד מן הגן ומיהוה, היכן נמצא אותו שוב, ונבקש ממנו שייתן לנו זהב, קטורת, מור, ומעט מפרי עץ התאנה? 12 היכן נמצא אותו, שינחמנו פעם שנייה? היכן נמצא אותו, שיחשוב עלינו, בנוגע לברית שכרת למעננו?» 13 אז לא אמר אדם עוד. והם המשיכו להביט, הוא וחוה, לעבר המערה, ואל האש שהתלקחה סביבה. 14 אך האש ההיא הייתה מן השטן. כי הוא אסף עצים ועשבים יבשים, ונשא והביא אותם אל המערה, והצית בהם אש, כדי לכלות את המערה ואת אשר בה. 15 כדי שאדם וחוה יישארו בצער, והוא יכרות את אמונם ביהוה, ויגרום להם לכחש בו. 16 אך ברחמי יהוה הוא לא יכול לשרוף את המערה, כי יהוה שלח את מלאכו סביב המערה לשמור עליה מאש כזאת, עד שכבתה. 17 והאש הזאת נמשכה מן הצהריים עד בקיעת היום. זה היה היום הארבעים וחמישה.

פרק XLIV

כוח האש על האדם. 1 ובכל זאת אדם וחוה עמדו והביטו באש, ולא יכלו להתקרב אל המערה מפחדם מן האש. 2 והשטן המשיך להביא עצים ולהשליך אותם אל האש, עד שלהבות האש עלו מעלה, וכיסו את כל המערה, בחושבו, כפי שחשב בלבו, לכלות את המערה באש רבה. אך מלאך יהוה שמר עליה. 3 ובכל זאת הוא לא יכול לקלל את השטן, ולא לפגוע בו בדבר, כי לא הייתה לו סמכות עליו, ואף לא נטה לעשות כן במילים מפיו. 4 לכן נשא המלאך אותו, בלי לומר מילה רעה אחת, עד שבא ישוע, דבר יהוה, שאמר לשטן: «לך מפה; פעם אחת לפני כן רימית את עבדיי, והפעם אתה מבקש להשמידם. 5 לולא רחמיי הייתי משמיד אותך ואת צבאותיך מעל הארץ. אך הייתי סבלן אליך, עד סוף העולם». 6 אז ברח השטן מלפני יהוה. אך האש המשיכה לבעור סביב המערה כמדורת פחמים כל היום; שהיה היום הארבעים ושישה שאדם וחוה בילו מאז שיצאו מן הגן. 7 וכאשר ראו אדם וחוה שחום האש התקרר מעט, הם החלו ללכת לעבר המערה להיכנס אליה כרגיל; אך הם לא יכלו, בגלל חום האש. 8 אז החלו שניהם לבכות בגלל האש שהפרידה בינם לבין המערה, ושבאה לעברם, בוערת. והם פחדו. 9 אז אמר אדם לחוה: «ראי את האש הזאת, שיש לנו חלק ממנה בתוכנו: שמקודם נכנעה לנו, אך אינה עושה כן עוד, עתה משעברנו את גבול הבריאה, ושינינו את מצבנו, וטבענו השתנה. אך האש לא השתנתה בטבעה, ולא השתנתה מבריאתה. לכן עתה יש לה כוח עלינו; וכאשר אנו מתקרבים אליה, היא שורפת את בשרנו».

פרק XLV

מדוע לא קיים השטן את הבטחותיו. תיאור הגיהינום. 1 אז קם אדם והתפלל אל יהוה, באומרו: «ראה, האש הזאת הפרידה בינינו לבין המערה שבה ציווית עלינו לגור; אך עתה, ראה, אין אנו יכולים להיכנס לתוכה». 2 אז שמע יהוה את אדם, ושלח אליו את ישוע, דברו, שאמר: — 3 «אדם, ראה את האש הזאת! כמה שונים להבתה וחומה מגן התענוגות ומן הדברים הטובים שבו! 4 כאשר היית תחת שליטתי, כל הברואים נכנעו לך; אך לאחר שעברת את מצוותי, כולם קמים עליך». 5 אמר יהוה שוב אליו: «ראה, אדם, כיצד רומם אותך השטן! הוא שלל ממך את האלוהות, וממעמד מרומם כמוני, ולא קיים את דברו אליך; אלא, אחרי הכל, נעשה אויבך. הוא זה שעשה את האש הזאת, שבה התכוון לשרוף אותך ואת חוה. 6 מדוע, אדם, לא קיים את הסכמתו איתך, אפילו לא יום אחד; אלא שלל ממך את התפארת שהייתה עליך — כאשר נכנעת למצוותו? 7 האם אתה חושב, אדם, שהוא אהב אותך כאשר עשה איתך את ההסכם הזה? או שהוא אהב אותך וביקש לרומם אותך מעלה? 8 אך לא, אדם, הוא לא עשה את כל זה מאהבה אליך; אלא הוא רצה לגרום לך לצאת מן האור אל החושך; וממעמד מרומם להשפלה; מתפארת לביזיון; משמחה לצער; וממנוחה לצום ולהתעלפות». 9 גם יהוה אמר לאדם: «ראה את האש הזאת שהצית השטן סביב מערתך; ראה את הפלא הזה הסובב אותך; ודע שהוא יקיף אותך ואת צאצאיך, כאשר תציית למצוותו; שהוא יייסר אותך באש; ושתרד אל הגיהינום לאחר מותך. 10 אז תראה את בעירת אשו, שתבער סביבך וכך גם סביב צאצאיך. לא תינצל ממנה עד בואי; בדיוק כפי שאין אתה יכול להיכנס אל מערתך ממש עכשיו בגלל האש הגדולה סביבה; לא עד שיבוא ישוע, דברי, ויעשה לך דרך ביום שבו תתמלא בריתי. 11 אין לך דרך עתה לבוא מן החיים האלה אל המנוחה, לא עד שיבוא ישוע, שהוא דברי. אז הוא יעשה לך דרך, ותהיה לך מנוחה». אז קרא יהוה, באמצעות ישוע, דברו, אל האש שבערה סביב המערה, שתתפצל לשניים, עד שיעבור אדם דרכה. אז נפרדה האש בפקודת יהוה, ונעשתה דרך לאדם*. 12 ויהוה גרם לישוע, דברו, לסגת מאדם. הערת מקור. מקור: שמות 14:21,22 ויהושע 3:15-17

פרק XLVI

«כמה פעמים הצלתי אותך מידו...» 1 אז החלו אדם וחוה שוב לבוא אל המערה. וכאשר באו אל הדרך שבין האש, נשף השטן אל תוך האש כסופה, וגרם למדורת הפחמים הבוערת לכסות את אדם וחוה; כך שגופותיהם נחרכו; ומדורת הפחמים שרפה אותם*. 2 ומבעירת האש צעקו אדם וחוה, ואמרו: «יהוה, הצל אותנו! אל תיתן לנו להיכלות ולהתייסר באש הבוערת הזאת; ואף אל תדרוש מאיתנו על שעברנו את מצוותך». 3 אז הביט יהוה בגופותיהם, שעליהם גרם השטן לאש לבעור, ויהוה שלח את מלאכו שעצר את האש הבוערת. אך הפצעים נשארו על גופותיהם. 4 ויהוה אמר לאדם: «ראה את אהבתו של השטן אליך, שהעמיד פנים שהוא נותן לך את האלוהות ואת הגדולה; וראה, הוא שורף אותך באש, ומבקש להשמיד אותך מעל הארץ. 5 אז הבט בי, אדם; אני בראתי אותך, וכמה פעמים הצלתי אותך מידו? אילולא כן, האם לא היה משמיד אותך?» 6 אמר יהוה שוב לחוה: «מהו שהבטיח לך בגן, באומרו, ׳ברגע שתאכלי מן העץ, עינייך תיפקחנה, ותהיי כאלים, יודעת טוב ורע׳. אך ראה! הוא שרף את גופותיכם באש, וגרם לכם לטעום את טעם האש, במקום טעם הגן; וגרם לכם לראות את בעירת האש, ואת רעתה, ואת הכוח שיש לה עליכם. 7 עיניכם ראו את הטוב שלקח מכם, ובאמת הוא פקח את עיניכם; וראיתם את הגן שבו הייתם עמי, וראיתם גם את הרע שבא עליכם מן השטן. אך אשר לאלוהות, אין הוא יכול לתת אותה לך, ואף לא למלא את דברו אליך. לא, הוא היה מר נגדך ונגד צאצאיך, שיבואו אחריך». 8 ויהוה גרם לישוע, דברו, לסגת מהם. הערת מקור. בזמן זה, הבגדים שנתן להם יהוה בבראשית 3:21 נשרפו, כך שאדם וחוה היו שוב עירומים. פרק מקור L, שבו אדם וחוה מבקשים בגדים לכסות בהם את ערוותם.

פרק XLVII

מזימתו של השטן עצמו. 1 אז באו אדם וחוה אל המערה, ובכל זאת רועדים מן האש ששרפה את גופותיהם. לכן אמר אדם לחוה: — 2 «ראה, האש שרפה את בשרנו בעולם הזה; אך כיצד יהיה כאשר נמות, והשטן יעניש את נשמותינו? האם אין הצלתנו ארוכה ורחוקה, אלא אם יבוא יהוה, וברחמיו אלינו ימלא את הבטחתו?» 3 אז עברו אדם וחוה אל תוך המערה, בברכם את עצמם על שבאו אליה שוב. כי במחשבותיהם היה, שהם לעולם לא ייכנסו אליה, כאשר ראו את האש סביבה. 4 אך כשהשמש שקעה האש עוד בערה והתקרבה אל אדם וחוה במערה, כך שהם לא יכלו לישון בה. לאחר שהשמש שקעה, הם יצאו ממנה. זה היה היום הארבעים ושבעה לאחר שבאו מן הגן. 5 אז באו אדם וחוה תחת ראש הגבעה שליד הגן לישון, כפי שהורגלו. 6 והם עמדו והתפללו אל יהוה שיסלח להם על חטאיהם, ואז נרדמו תחת פסגת ההר. 7 אך השטן, שונא כל טוב, חשב בלבו: «מכיוון שיהוה הבטיח הצלה לאדם בברית, ושהוא יציל אותו מכל הקשיים שבאו עליו — אך לא הבטיח לי בברית, ולא יציל אותי מקשיי; לא, מכיוון שהוא הבטיח לו שהוא יגרום לו ולצאצאיו לחיות במלכות שבה הייתי פעם — אני אהרוג את אדם. 8 הארץ תיפטר ממנו; ותישאר לי לבדי; כך שכאשר ימות לא יהיו לו צאצאים שיירשו את המלכות שתישאר ממלכתי שלי; יהוה אז יחסר אותי, והוא ישיב אותה אליי ואל צבאותיי».

פרק XLVIII

הופעתו החמישית של השטן לפני אדם וחוה. 1 אחרי כן קרא השטן אל צבאותיו, שכולם באו אליו, ואמרו לו: — 2 «הוי, אֲדֹנֵנוּ, מה תעשה?» 3 אז הוא אמר להם: «אתם יודעים שאדם זה, שברא יהוה מן העפר, הוא זה שלקח את מלכותנו, בואו, נאסף יחד ונהרוג אותו; או נשלח עליו סלע ועל חוה, ונמחץ אותם תחתיו». 4 כאשר שמעו צבאותיו של השטן את הדברים האלה, הם באו אל חלק ההר שבו ישנו אדם וחוה. 5 אז לקחו השטן וצבאו סלע ענק, רחב וחלק, וחסר פגם, בחושבו בלבו: «אם יהיה חור בסלע, כאשר ייפול עליהם, החור שבסלע עלול לבוא מעליהם, וכך הם יימלטו ולא ימותו». 6 אז הוא אמר לצבאותיו: «קחו את האבן הזאת, והשליכו אותה שטוחה עליהם, כדי שלא תתגלגל מעליהם למקום אחר. וכאשר תשליכו אותה, התרחקו משם במהירות». 7 והם עשו כפי שאמר להם. אך כאשר נפל הסלע מן ההר לעבר אדם וחוה, ציווה יהוה על הסלע להיות לכיפה מעליהם*, שלא הזיקה להם. וכך היה בפקודת יהוה. 8 אך כאשר נפל הסלע, כל הארץ רעדה עמו**, ונטלטלה מגודל הסלע. 9 וכאשר רעדה ונטלטלה, התעוררו אדם וחוה משנתם, ומצאו את עצמם תחת כיפת סלע. אך הם לא ידעו מה קרה; כי כאשר נרדמו הם היו תחת השמים, ולא תחת כיפה; וכאשר ראו אותה, הם פחדו. 10 אז אמר אדם לחוה: «מדוע כרע ההר, והארץ רעדה ונטלטלה בגללנו? ומדוע התפרש הסלע הזה מעלינו כאוהל? 11 האם יהוה מתכוון לייסר אותנו ולנעול אותנו בכלא הזה? או האם יסגור את הארץ מעלינו? 12 הוא כועס עלינו על שיצאנו מן המערה, בלי פקודתו; ועל שעשינו כן מרצוננו, בלי להתייעץ עמו, כאשר עזבנו את המערה ובאנו אל המקום הזה». 13 אז אמרה חוה: «אם אכן הארץ רעדה למעננו, והסלע הזה יוצר אוהל מעלינו בגלל עברתנו, אז נצטער, אדם, כי עונשנו יהיה ארוך. 14 אך קום והתפלל אל יהוה שיודיע לנו בנוגע לכך, ומהו הסלע הזה המתפרש מעלינו כאוהל». 15 אז עמד אדם והתפלל לפני יהוה, שיודיע לו מה גרם לזמן הקשה הזה. ואדם עמד והתפלל כך עד הבוקר. הערת מקור. המילה «כיפה» משמשת כאן אך הטקסט אינו מרמז במפורש שהכיסוי היה עגול — רק שהוא כיסה אותם מכל הצדדים, אולם כיפה היא הצורה הסבירה ביותר שהייתה יכולה לעמוד בפגיעת הקרקע. מפסוק 9, האומר «כאשר ראו אותה», ומפסוק 11, האומר «ינעול אותנו בכלא הזה», אנו יכולים להסיק שלכיפה היו חורים בצדדיה שהיו גדולים דים להכניס אור ואוויר אך קטנים מדי כדי לאפשר לאדם ולחוה להימלט. מסקנה אחרת תהיה שהחורים היו גדולים אך גבוהים מדי כדי שאדם וחוה יגיעו אליהם, אולם הראשונה סבירה יותר. הערת מקור. בפסוק 7 של הפרק הבא (XLIX), יהוה אומר לאדם ולחוה שגם הקרקע הונמכה מתחתם — «ציוויתי... על הסלע שמתחתכם להנמיך את עצמו».

פרק XLIX

הנבואה הראשונה על התחייה. 1 אז בא ישוע, דבר יהוה, ואמר: — 2 «אדם, מי יעץ לך, כאשר יצאת מן המערה, לבוא אל המקום הזה?» 3 ואדם אמר ליהוה: «יהוה, באנו אל המקום הזה בגלל חום האש, שבא עלינו בתוך המערה». 4 אז אמר יהוה לאדם: «אדם, אתה ירא מחום האש ללילה אחד, אך כיצד יהיה כאשר תחיה בגיהינום? 5 ובכל זאת, אדם, אל תפחד, ואל תאמין ששמתי את כיפת הסלע הזאת מעליך כדי לייסר אותך בה. 6 היא באה מן השטן, שהבטיח לך את האלוהות ואת ההוד. הוא זה שהשליך את הסלע הזה להרוג אותך תחתיו, ואת חוה איתך, וכך למנוע ממך לחיות על הארץ. 7 אך, ברחמים עליך, ממש כאשר הסלע ההוא נפל עליך, ציוויתי עליו ליצור כיפה מעליך; ועל הסלע שמתחתיך להנמיך את עצמו. 8 והאות הזה, אדם, יקרה לי בבואי על הארץ: השטן יקים את עם היהודים לשים אותי למוות; והם ישימו אותי בסלע, ויחתמו אבן גדולה מעליי, ואשאר בתוך אותו סלע שלושה ימים ושלושה לילות. 9 אך ביום השלישי אקום שוב, ותהיה הצלה לך, אדם, ולצאצאיך, להאמין בי. אך, אדם, לא אוציא אותך מתחת לסלע הזה עד שיעברו שלושה ימים ושלושה לילות». 10 ויהוה גרם לישוע, דברו, לסגת מאדם. 11 אך אדם וחוה חיו תחת הסלע שלושה ימים ושלושה לילות, כפי שאמר להם יהוה. 12 ויהוה עשה להם כן כי הם עזבו את מערתם ובאו אל אותו מקום בלי פקודת יהוה. 13 אך, לאחר שלושה ימים ושלושה לילות, ברא יהוה פתח בכיפת הסלע ואפשר להם לצאת מתחתיה. בשרם היה יבש, ועיניהם ולבותיהם היו מוטרדים מבכי ומצער.

פרק L

אדם וחוה מבקשים לכסות את ערוותם. 1 אז יצאו אדם וחוה ובאו אל מערת האוצרות, ועמדו והתפללו בה כל אותו יום, עד הערב. 2 וזה קרה בסוף חמישים הימים לאחר שעזבו את הגן. 3 אך אדם וחוה קמו שוב והתפללו אל יהוה במערה כל אותו לילה, וביקשו ממנו רחמים. 4 וכאשר עלה היום, אמר אדם לחוה: «בואי! נלך ונעשה עבודה כלשהי לגופותינו». 5 לכן הם יצאו מן המערה, ובאו אל הגבול הצפוני של הגן, וחיפשו דבר־מה לכסות בו את גופותיהם*. אך הם לא מצאו דבר, ולא ידעו כיצד לעשות את העבודה. ובכל זאת גופותיהם היו מוכתמים, והם היו אילמים מקור ומחום. 6 אז עמד אדם וביקש מיהוה שיראה לו דבר־מה שבו יכסו את גופותיהם. 7 אז בא ישוע, דבר יהוה, ואמר לו: «אדם, קח את חוה ובוא אל חוף הים שבו צמתם לפני כן. שם תמצא עורות של כבשים שנשארו לאחר שאריות אכלו את הפגרים. קח אותם ועשה לכם בגדים, והתלבשו בהם». הערת מקור. פרק XLVI, פסוק 1, אומר «השטן נשף אל תוך האש... כך שגופותיהם נחרכו». בזמן זה, הבגדים שנתן להם יהוה בבראשית 3:21 נשרפו, כך שאדם וחוה היו שוב עירומים.

פרק LI

«מה יופיו שילכתם אחריו?» 1 כאשר שמע אדם את הדברים האלה מיהוה, הוא לקח את חוה והלך מן הקצה הצפוני של הגן אל דרומו, ליד נהר המים שבו צמו פעם. 2 אך כשהיו בדרכם, ולפני שהגיעו לשם, השטן, המרושע, שמע את ישוע, דבר יהוה, מדבר עם אדם בנוגע לכיסויו. 3 הדבר ציער אותו, והוא מיהר אל המקום שבו היו עורות הכבשים, בכוונה לקחת אותם ולהשליך אותם אל הים, או לשרוף אותם באש, כדי שאדם וחוה לא ימצאו אותם. 4 אך כשהיה עומד לקחת אותם, בא ישוע, דבר יהוה, מן השמים, וכבל אותו ליד אותם עורות עד שאדם וחוה התקרבו אליו. אך כשהתקרבו אליו הם פחדו ממנו, וממראהו המכוער. 5 אז בא ישוע, דבר יהוה, אל אדם וחוה, ואמר להם: «זהו הוא שהיה נסתר בנחש, ושרימה אתכם, והפשיט אתכם מבגד האור והתפארת שבו הייתם. 6 זהו הוא שהבטיח לכם הוד ואלוהות. היכן, אפוא, היופי שהיה עליו? היכן אלוהותו? היכן אורו? היכן התפארת שנחה עליו? 7 עתה צורתו מכוערת; הוא נעשה מתועב בין המלאכים; והוא בא להיקרא שטן. 8 אדם, הוא ביקש לקחת ממך את בגד עורות הכבשים הארצי הזה, ולהשמיד אותו, ולא לתת לך להתכסות בו. 9 מה, אפוא, יופיו שילכת אחריו? ומה הרווחת בצייתך לו? ראה את מעשיו הרעים ואז הבט בי; בי, בוראך, ובמעשים הטובים שאני עושה לך. 10 ראה, כבלתי אותו עד שבאת וראית אותו והבטת בחולשתו, שלא נותרה עמו שום כוח». 11 ויהוה שחרר אותו מכבליו.

פרק LII

אדם וחוה תופרים את החולצה הראשונה. 1 אחרי כן לא אמרו אדם וחוה עוד, אלא בכו לפני יהוה בגלל בריאתם, ובגלל גופותיהם שנזקקו לכיסוי ארצי. 2 אז אמר אדם לחוה: «חוה, זהו עור החיות שבו נתכסה, אך כאשר נלבש אותו, ראה, נלבש אות של מוות על גופותינו. כשם שבעלי העורות האלה מתו וכלו, כך גם אנו נמות ונחלוף». 3 אז לקחו אדם וחוה את העורות, ושבו אל מערת האוצרות; וכאשר היו בה, הם עמדו והתפללו כפי שהורגלו. 4 והם חשבו כיצד יוכלו לעשות בגדים מאותם עורות; כי לא הייתה להם מיומנות לכך. 5 אז שלח יהוה אליהם את מלאכו להראות להם כיצד לעשות זאת. והמלאך אמר לאדם: «צא, והבא קוצי דקל אחדים». אז יצא אדם, והביא אחדים, כפי שציווה עליו המלאך. 6 אז החל המלאך לפניהם לעבד את העורות, כדרכו של המכין חולצה. והוא לקח את הקוצים ותקע אותם אל תוך העורות, לעיניהם. 7 אז עמד המלאך שוב והתפלל אל יהוה שהקוצים שבעורות האלה יוסתרו, כך שיהיו, כביכול, תפורים בחוט אחד. 8 וכך היה, בפקודת יהוה; הם נעשו בגדים לאדם ולחוה, והוא הלביש אותם בעורות האלה. 9 מאותו זמן כוסתה ערוות גופותיהם מראות עיני זה של זה. 10 וזה קרה בסוף היום החמישים ואחד. 11 אז כאשר כוסו גופותיהם של אדם וחוה, הם עמדו והתפללו, וביקשו מיהוה רחמים, וסליחה, והודו לו על שהיה לו רחמים עליהם, ועל שכיסה את ערוותם. והם לא חדלו מתפילה כל אותו לילה. 12 אז כאשר עלה הבוקר עם זריחת השמש, הם אמרו את תפילותיהם כמנהגם; ואז יצאו מן המערה. 13 ואדם אמר לחוה: «מכיוון שאין אנו יודעים מה יש ממערב למערה הזאת, הבה נצא ונראה אותו היום». אז הם יצאו והלכו לעבר הגבול המערבי.

פרק LIII

נבואת ארצות המערב והמבול הגדול. 1 הם לא היו רחוקים מאוד מן המערה, כאשר בא השטן לעברם, והסתתר בינם לבין המערה, בדמות שני אריות טורפים, שלושה ימים בלי מזון, שבאו לעבר אדם וחוה, כאילו לשבור אותם לרסיסים ולבלוע אותם. 2 אז בכו אדם וחוה, והתפללו אל יהוה שיצילם מכפותיהם. 3 אז בא ישוע, דבר יהוה, אליהם, וגירש את האריות מהם. 4 ויהוה אמר לאדם: «אדם, מה אתה מחפש בגבול המערבי? ומדוע עזבת מרצונך את הגבול המזרחי, שבו היה מקום מגוריך? 5 עתה אפוא, שוב אל מערתך, והישאר בה, כדי שהשטן לא ירמה אותך או יעבוד את מטרתו עליך. 6 כי בגבול המערבי הזה, אדם, צאצאים יצאו ממך, ימלאו אותו, ויטמאו את עצמם בחטאיהם, ובכניעתם למצוות השטן, ובמעקבם אחר מעשיו. 7 לכן אביא עליהם את מי המבול, ואציף את כולם. אך אציל את מה שיישאר מן הצדיקים שביניהם; ואביא אותם אל ארץ רחוקה, והארץ שבה אתה גר עתה תישאר שוממה ובלי תושב אחד בה». 8 לאחר שדיבר יהוה אליהם כך, הם שבו אל מערת האוצרות. אך בשרם היה יבש, והם היו חלשים מצום ומתפילה, ומן הצער שהרגישו על שעברו נגד יהוה.

פרק LIV

אדם וחוה יוצאים לחקור. 1 אז עמדו אדם וחוה במערה והתפללו כל אותו לילה עד שעלה הבוקר. וכאשר זרחה השמש יצאו שניהם מן המערה; ראשיהם היו תועים מכובד הצער והם לא ידעו לאן הם הולכים. 2 והם הלכו במצב זה אל הגבול הדרומי של הגן. והם החלו לעלות באותו גבול עד שבאו אל הגבול המזרחי, שמעבר לו לא הייתה עוד ארץ. 3 והכרוב ששמר על הגן היה עומד בשער המערבי, ושומר עליו מפני אדם וחוה, פן יבואו פתאום אל תוך הגן. והכרוב פנה, כאילו לשים אותם למוות; על פי המצווה שנתן לו יהוה. 4 כאשר באו אדם וחוה אל הגבול המזרחי של הגן — בחושבם בלבותיהם שהכרוב אינו משגיח — כשהם עומדים ליד השער כאילו רוצים להיכנס, פתאום בא הכרוב ובידו חרב אש מתלהטת; וכאשר ראה אותם, הוא יצא להרגם. כי הוא פחד שיהוה ישמיד אותו אם ייכנסו אל הגן בלי פקודתו. 5 וחרב הכרוב נראתה יורה להבות למרחק ממנה. אך כאשר הרים אותה מעל אדם וחוה, להבת החרב לא פרצה החוצה. 6 לכן חשב הכרוב שיהוה נוח להם, ושהוא משיב אותם אל הגן. והכרוב עמד מתפלא. 7 הוא לא יכול לעלות השמימה כדי לברר את פקודת יהוה בנוגע לכניסתם אל הגן; לכן הוא המשיך לעמוד לידם, בלי יכולת להיפרד מהם; כי הוא פחד שאם ייכנסו אל הגן בלי רשות, יהוה ישמיד אותו. 8 כאשר ראו אדם וחוה את הכרוב בא לעברם ובידו חרב אש מתלהטת, הם נפלו על פניהם מפחד, והיו כמתים. 9 באותו זמן השמים והארץ רעשו; וכרוב נוסף ירד מן השמים אל הכרוב ששמר על הגן, וראה אותו מתפלא ושותק. 10 אז, שוב, מלאכים נוספים ירדו קרוב למקום שבו היו אדם וחוה. הם היו נחלקים בין שמחה לצער. 11 הם שמחו, כי חשבו שיהוה נוח לאדם, ורוצה שישוב אל הגן; ורצה להשיב אותו אל השמחה שנהנה ממנה פעם. 12 אך הם צערו על אדם, כי הוא היה נפול כאיש מת, הוא וחוה; והם אמרו במחשבותיהם: «אדם לא מת במקום הזה; אלא יהוה המית אותו, על שבא אל המקום הזה, ורצה להיכנס אל הגן בלי רשותו».

פרק LV

הסכסוך בין יהוה לשטן. 1 אז בא ישוע, דבר יהוה, אל אדם וחוה, והקים אותם ממצבם המת, באומרו להם: «מדוע באתם הנה מעלה? האם אתם מתכוונים להיכנס אל הגן, שממנו הוצאתי אתכם? לא יוכל להיות היום; אלא רק כאשר תתמלא הברית שכרתי איתכם». 2 אז אדם, כאשר שמע את ישוע, דבר יהוה, ושמע את רשרוש המלאכים שלא ראה אותם, אלא רק שמע את קולם באוזניו, הוא וחוה בכו, ואמרו למלאכים: — 3 «הוי רוחות, המשרתות את יהוה, הביטו בי, ובכך שאיני יכול לראות אתכם! כי כאשר הייתי בטבעי הזוהר הקודם, אז יכולתי לראות אתכם. שרתי שבחים כמוכם; ולבי היה הרחק מעליכם. 4 אך עתה, משעברתי, הטבע הזוהר ההוא הלך ממני, ובאתי אל המצב האומלל הזה. ועתה באתי לכך, שאיני יכול לראות אתכם, ואתם אינכם משרתים אותי כפי שנהגתם לעשות. כי נעשיתי בשר חייתי. 5 ובכל זאת עתה, מלאכי יהוה, בקשו את יהוה עמי, שישיב אותי אל אשר הייתי בו מקודם; שיציל אותי מן הסבל הזה, ויסיר ממני את גזר דין המוות שגזר עליי, על שעברתי נגדו». 6 אז, כאשר שמעו המלאכים את הדברים האלה, הם כולם צערו עליו; וקיללו את השטן שהטעה את אדם, עד שבא מן הגן אל הסבל; מן החיים אל המוות; מן השלום אל הצרה; ומן השמחה אל ארץ זרה. 7 אז אמרו המלאכים לאדם: «אתה צייתת לשטן, והתעלמת מישוע, דבר יהוה, שברא אותך; והאמנת שהשטן ימלא את כל מה שהבטיח לך. 8 אך עתה, אדם, נודיע לך, מה בא עלינו באמצעותו, לפני נפילתו מן השמים. 9 הוא אסף את צבאותיו, ורימה אותם, בהבטיחו לתת להם מלכות גדולה, טבע אלוהי; והבטחות נוספות הבטיח להם. 10 צבאותיו האמינו שדברו אמת, לכן הם נכנעו לו, וויתרו על תפארתו של יהוה. 11 אז הוא שלח אלינו — על פי הסדרים שבהם היינו — לבוא תחת פיקודו, ולקבל את הבטחתו הריקה. אך אנחנו לא רצינו, ולא לקחנו את עצתו. 12 אז לאחר שנלחם עם יהוה, ונהג כלפיו בחוצפה, הוא אסף את צבאותיו, ועשה מלחמה עמנו. ואילולי כוחו של יהוה שהיה עמנו, לא היינו יכולים לגבור עליו להשליך אותו מן השמים. 13 אך כאשר נפל מתוכנו, הייתה שמחה גדולה בשמים, בגלל ירידתו מאיתנו. כי אילו נשאר בשמים, שום דבר, אפילו לא מלאך אחד, לא היה נשאר בו. 14 אך יהוה ברחמיו, גירש אותו מתוכנו אל הארץ החשוכה הזאת; כי הוא נעשה חושך עצמו ועובד אי־צדק. 15 והוא המשיך, אדם, לעשות מלחמה נגדך, עד שהערים עליך וגרם לך לצאת מן הגן, אל הארץ הזרה הזאת, שבה כל הניסיונות האלה באו אליך. והמוות, שהביא יהוה עליו, הוא הביא גם עליך, אדם, כי צייתת לו, ועברת נגד יהוה». 16 אז שמחו כל המלאכים ושיבחו את יהוה, וביקשו ממנו שלא ישמיד את אדם הפעם, על שביקש להיכנס אל הגן; אלא לשאת אותו עד למילוי ההבטחה; ולעזור לו בעולם הזה עד שיהיה חופשי מידו של השטן.

פרק LVI

פרק של נחמה אלוהית. 1 אז בא ישוע, דבר יהוה, אל אדם, ואמר לו: — 2 «אדם, הבט בגן השמחה ההוא ובארץ העמל הזאת, וראה שהגן מלא מלאכים, אך הבט בעצמך לבדך על הארץ הזאת עם השטן שצייתת לו. 3 ובכל זאת, אילו נכנעת, והיית ציית לי, ושמרת את דברי, היית עם מלאכיי בגני. 4 אך כאשר עברת וצייתת לשטן, נעשיתם אורחיו בין מלאכיו, המלאים רשעות; ובאתם אל הארץ הזאת, המוציאה לכם קוצים ודרדרים. 5 אדם, בקש ממי שרימה אותך, שייתן לך את הטבע האלוהי שהבטיח לך, או שיעשה לך גן כפי שעשיתי לך; או שימלא אותך באותו טבע זוהר שבו מילאתי אותך. 6 בקש ממנו שיעשה לך גוף כזה שעשיתי לך, או שייתן לך יום מנוחה כפי שנתתי לך; או שיברא בתוכך נשמה בת־תבונה, כפי שבראתי לך; או שייקח אותך מפה אל ארץ אחרת מזו שנתתי לך. אך, אדם, הוא לא ימלא אפילו אחד מן הדברים שאמר לך. 7 הכר, אפוא, את חסדי כלפיך, ואת רחמיי עליך, ברואי; שלא התנקמתי בך על עברתך נגדי, אלא בחמלתי עליך הבטחתי לך שבסוף חמשת הימים וחצי הגדולים אבוא ואושיע אותך». 8 אז אמר יהוה שוב לאדם ולחוה: «קומו, רדו מפה, לפני שהכרוב ובידו חרב של אש ישמיד אתכם». 9 אך לבו של אדם התנחם מדבריו של יהוה אליו, והוא סגד לפניו. 10 ויהוה ציווה על מלאכיו ללוות את אדם וחוה אל המערה בשמחה, במקום הפחד שבא עליהם. 11 אז לקחו המלאכים את אדם וחוה, והורידו אותם מן ההר שליד הגן, בשירים ובמזמורים, עד שהגיעו אל המערה. שם החלו המלאכים לנחמם ולחזקם, ואז הלכו מהם לעבר השמים, אל בוראם, ששלח אותם. 12 אך לאחר שהמלאכים הלכו מאדם ומחוה, בא השטן בפנים מבוישות, ועמד בכניסה למערה שבה היו אדם וחוה. אז קרא לאדם, ואמר: «אדם, בוא, תן לי לדבר אליך». 13 אז יצא אדם מן המערה, בחושבו שהוא אחד ממלאכי יהוה שבא לתת לו עצה טובה כלשהי.

פרק LVII

«לכן נפלתי...» 1 אך כאשר יצא אדם וראה את צורתו המכוערת, הוא פחד ממנו, ואמר לו: «מי אתה?» 2 אז ענה השטן ואמר לו: «אני הוא, שהסתתרתי בתוך הנחש, ודיברתי אל חוה, ופיתיתי אותה עד שצייתה למצוותי. אני הוא ששלחתי אותה, בדברי המרמה שלי, לרמות אותך, עד ששניכם אכלתם מפרי העץ ועזבתם את מצוות יהוה». 3 אך כאשר שמע אדם את הדברים האלה ממנו, הוא אמר לו: «האם אתה יכול לעשות לי גן כפי שעשה לי יהוה? או האם אתה יכול להלביש אותי באותו טבע זוהר שבו הלביש אותי יהוה? 4 היכן הטבע האלוהי שהבטחת לתת לי? היכן דיבורך החלקלק ההוא שהיה לך עמנו בתחילה, כאשר היינו בגן?» 5 אז אמר השטן לאדם: «האם אתה חושב שכאשר הבטחתי למישהו דבר־מה באמת אמסור אותו לו או אמלא את דברי? בוודאי שלא. כי אני עצמי מעולם אפילו לא חשבתי להשיג את מה שהבטחתי. 6 לכן נפלתי, וגרמתי לך ליפול בגלל מה שבגללו נפלתי אני עצמי; וגם איתך, כל מי שיקבל את עצתי, נופל בגללה. 7 אך עתה, אדם, מכיוון שנפלת אתה תחת שלטוני, ואני מלך עליך; כי צייתת לי ועברת נגד יהוה שלך. ואף לא תהיה שום הצלה מידיי עד היום שהובטח לך בידי יהוה שלך. 8 שוב הוא אמר: «מכיוון שאין אנו יודעים את היום שסוכם איתך בידי יהוה שלך, ולא את השעה שבה תינצל, מסיבה זו נרבה מלחמה ורצח עליך ועל צאצאיך אחריך. 9 זה רצוננו ותענוגנו הטוב, כדי שלא נשאיר אחד מבני האדם לרשת את סדרינו בשמים. 10 כי אשר לביתנו, אדם, הוא באש בוערת; ולא נפסיק את מעשינו הרעים, לא, אפילו לא יום אחד ולא שעה אחת. ואני, אדם, אצית אותך באש כאשר תבוא אל המערה לגור שם». 11 כאשר שמע אדם את הדברים האלה הוא בכה והתאבל, ואמר לחוה: «שמעי מה שאמר; שהוא לא ימלא דבר ממה שאמר לך בגן. האם הוא באמת נעשה אז מלך עלינו? 12 אך אנו נבקש מיהוה, שברא אותנו, שיציל אותנו מידיו».

פרק LVIII

«לקראת שקיעת השמש ביום 53...» 1 אז פרשו אדם וחוה את ידיהם לפני יהוה, מתפללים ומתחננים אליו שיגרש את השטן הרחק מהם כדי שלא יוכל לפגוע בהם או להכריח אותם לכחש ביהוה. 2 אז שלח יהוה אליהם מיד, את מלאכו, שגירש את השטן מהם. זה קרה לקראת שקיעת השמש, ביום החמישים ושלושה לאחר שיצאו מן הגן. 3 אז הלכו אדם וחוה אל המערה, ועמדו והפנו את פניהם אל האדמה, להתפלל אל יהוה. 4 אך לפני שהתפללו אמר אדם לחוה: «ראה, ראית אילו פיתויים באו עלינו בארץ הזאת. בואי, נקום, ונבקש מיהוה שיסלח לנו על החטאים שחטאנו; ולא נצא עד סוף היום שליד הארבעים. ואם נמות פה, הוא יציל אותנו». 5 אז קמו אדם וחוה, והצטרפו יחד בתחינה אל יהוה. 6 הם המשיכו להתפלל כך במערה; ואף לא יצאו ממנה, לא בלילה ולא ביום, עד שתפילותיהם עלו מפיהם, כלהבת אש.

פרק LIX

הופעתו השמינית של השטן לפני אדם וחוה. 1 אך השטן, שונא כל טוב, לא נתן להם לסיים את תפילותיהם. כי הוא קרא אל צבאותיו, והם באו, כולם. אז הוא אמר להם: «מכיוון שאדם וחוה, שרימינו אותם, הסכימו יחד להתפלל אל יהוה לילה ויום, ולהתחנן אליו שיצילם, ומכיוון שהם לא ייצאו מן המערה עד סוף היום הארבעים. 2 ומכיוון שהם ימשיכו בתפילותיהם כפי ששניהם הסכימו לעשות, שהוא יצילם מידינו, וישיבם אל מצבם הקודם, ראו מה נעשה להם». וצבאותיו אמרו לו: «הכוח שלך, הוי אדוננו, לעשות כרצונך». 3 אז השטן, הגדול ברשעות, לקח את צבאותיו ובא אל תוך המערה, בליל השלושים של ימי הארבעים ואחד; והוא הכה את אדם וחוה, עד שהשאיר אותם מתים. 4 אז בא ישוע, דבר יהוה, אל אדם וחוה, שהקים אותם מסבלם, ויהוה אמר לאדם: «היה חזק, ואל תפחד ממי שזה עתה בא אליך». 5 אך אדם בכה ואמר: «היכן היית, יהוהי, שיענישו אותי במכות כאלה, ושהסבל הזה יבוא עלינו; עליי ועל חוה, אמתך?» 6 אז אמר יהוה לו: «אדם, ראה, הוא אדון ושליט על כל אשר לך, הוא שאמר, שהוא ייתן לך אלוהות. היכן האהבה הזאת אליך? והיכן המתנה שהבטיח? 7 האם נשא חן בעיניו אפילו פעם אחת, אדם, לבוא אליך, לנחמך, לחזקך, לשמוח איתך, או לשלוח את צבאותיו להגן עליך; כי צייתת לו, ונכנעת לעצתו; והלכת אחר מצוותו ועברת את שלי?» 8 אז בכה אדם לפני יהוה, ואמר: «יהוה, מכיוון שעברתי מעט, הענשת אותי קשות בתמורה לכך, אני מבקש ממך שתציל אותי מידיו; או אחרת חמול עליי, וקח את נשמתי מגופי עתה בארץ הזרה הזאת». 9 אז אמר יהוה לאדם: «לו רק הייתה האנחה והתפילה הזאת לפני כן, לפני שעברת! אז הייתה לך מנוחה מן הצרה שבה אתה עתה». 10 אך יהוה היה סבלן עם אדם, ונתן לו ולחוה להישאר במערה עד שמילאו את ארבעים הימים. 11 אך אשר לאדם ולחוה, כוחם ובשרם כילו מצום ומתפילה, מרעב ומצמא; כי הם לא טעמו לא מזון ולא משקה מאז שעזבו את הגן; ואף תפקודי גופותיהם עוד לא התייצבו; ולא נותר להם כוח להמשיך בתפילה מרעב, עד סוף היום הבא ועד הארבעים. הם היו נפולים במערה; ובכל זאת מה שיצא מפיהם, היה רק שבחים.

פרק LX

השטן מופיע כאיש זקן. הוא מציע «מקום מנוחה». 1 אז ביום השמונים ותשעה, בא השטן אל המערה, לבוש בגד של אור, וחגור בחגורה זוהרת. 2 בידיו היה מטה של אור, והוא נראה נורא ביותר; אך פניו היו נעימים ודיבורו היה מתוק. 3 כך הוא שינה את עצמו כדי לרמות את אדם וחוה, ולגרום להם לצאת מן המערה, לפני שמילאו את ארבעים הימים. 4 כי הוא אמר בלבו: «עתה, כאשר ימלאו את ארבעים ימי הצום והתפילה, יהוה ישיב אותם אל מצבם הקודם; אך אם לא יעשה כן, הוא עדיין יהיה נוח אליהם; ואפילו אם לא יהיו לו רחמים עליהם, ובכל זאת ייתן להם דבר־מה מן הגן לנחמם; כפי שכבר פעמיים לפני כן». 5 אז התקרב השטן אל המערה במראה הנאה הזה, ואמר: — 6 «אדם, קום, עמוד, אתה וחוה, ובואו איתי, אל ארץ טובה; ואל תפחדו. אני בשר ועצמות כמוכם; ובתחילה הייתי ברוא שברא יהוה. 7 וכך היה, שכאשר ברא אותי, הוא שם אותי בגן בצפון, על גבול העולם. 8 והוא אמר לי, ׳הישאר כאן!׳ ונשארתי שם על פי דברו, ואף לא עברתי את מצוותו. 9 אז הוא גרם לתרדמה לבוא עליי, והוא הוציא אותך, אדם, מצלעי, אך לא גרם לך להישאר עמי. 10 אך יהוה לקח אותך בידו האלוהית, ושם אותך בגן מזרחה. 11 אז דאגתי לך, כי בעוד שיהוה הוציא אותך מצלעי, הוא לא נתן לך להישאר עמי. 12 אך יהוה אמר לי: ׳אל תדאג על אדם, שהוצאתי מצלעך; שום נזק לא יבוא אליו. 13 כי עתה הוצאתי מצלעו עזר־כנגדו* למענו; ונתתי לו שמחה בעשותי כן׳». 14 אז אמר השטן שוב: «לא ידעתי כיצד אתם במערה הזאת, ולא דבר על הניסיון הזה שבא עליכם — עד שיהוה אמר לי, ׳ראה, אדם עבר, הוא שהוצאתי מצלעך, וגם חוה, שהוצאתי מצלעו; וגירשתי אותם מן הגן; גרמתי להם לגור בארץ של צער וסבל, כי הם עברו נגדי, וצייתו לשטן. וראה, הם בסבל עד היום הזה, השמונים׳. 15 אז אמר יהוה לי, ׳קום, לך אליהם, וגרום להם לבוא אל מקומך, ואל תסבול שהשטן יתקרב אליהם, וייסר אותם. כי הם עתה בסבל גדול; ושוכבים חסרי ישע מרעב׳. 16 הוא אמר לי עוד, ׳כאשר תיקח אותם אליך, תן להם לאכול מפרי עץ החיים, ותן להם לשתות ממי השלום; והלבש אותם בבגד של אור, והשב אותם אל מצב החסד הקודם שלהם, ואל תשאיר אותם בסבל, כי הם באו ממך. אך אל תצער עליהם, ואל תתחרט על מה שבא עליהם. 17 אך כאשר שמעתי זאת, צערתי; ולבי לא יכול לשאת זאת בסבלנות למענך, ילדי. 18 אך, אדם, כאשר שמעתי את שם השטן, פחדתי, ואמרתי בלבו, לא אצא כי הוא עלול ללכוד אותי כפי שלכד את ילדיי, אדם וחוה. 19 ואמרתי, ׳יהוה, כאשר אלך אל ילדיי, השטן יפגוש אותי בדרך, ויילחם נגדי, כפי שעשה נגדם׳. 20 אז אמר יהוה לי, ׳אל תפחד; כאשר תמצא אותו, הכה אותו במטה שבידך, ואל תפחד ממנו, כי אתה בעל מעמד ותיק, והוא לא יגבר עליך׳. 21 אז אמרתי, ׳יהוהי, אני זקן, ואיני יכול ללכת. שלח את מלאכיך להביאם׳. 22 אך יהוה אמר לי, ׳מלאכים, באמת, אינם כמותם; והם לא יסכימו לבוא עמם. אך בחרתי בך, כי הם צאצאיך והם כמוך, והם יקשיבו למה שתאמר׳. 23 יהוה אמר לי עוד, ׳אם לא יהיה לך די כוח ללכת, אשלח ענן לשאת אותך ולהוריד אותך בכניסה למערתם; אז הענן ישוב ויעזוב אותך שם. 24 ואם הם יבואו איתך, אשלח ענן לשאת אותך ואותם׳. 25 אז הוא ציווה על ענן, והוא נשא אותי והביא אותי אליכם; ואז שב. 26 ועתה, ילדיי, אדם וחוה, הביטו בשיער ראשי האפור ובמצבי החלוש, ובבואי מן המקום הרחוק ההוא. בואו, בואו איתי, אל מקום מנוחה». 27 אז הוא החל לבכות ולהתייפח לפני אדם וחוה, ודמעותיו נשפכו על האדמה כמים. 28 וכאשר הרימו אדם וחוה את עיניהם וראו את זקנו, ושמעו את דיבורו המתוק, לבותיהם רכו אליו; הם צייתו לו, כי הם האמינו שהוא אמת. 29 ונראה להם שהם באמת צאצאיו, כאשר ראו שפניו היו כפניהם; והם בטחו בו. הערת מקור. קיומן של שתי המילים helpmeet ו־helpmate, שפירושן בדיוק אותו דבר, הוא קומדיה של טעויות. הבטחתו של יהוה לאדם, כפי שהיא מובאת בגרסת המלך ג׳יימס של המקרא, הייתה לתת לו עזר כנגדו (כלומר, עוזר המתאים לו). במאה 17 שתי המילים help ו־meet בקטע זה נחשבו בטעות למילה אחת, החל על חוה, וכך helpmeet באה לפירוש אישה. אז במאה 18, בניסיון שגוי להבין את המילה, הוכנס האיות helpmate. שתי הטעויות עתה מעבר לתיקון, ושני האיותים מקובלים.

פרק LXI

הם מתחילים ללכת אחרי השטן. 1 אז הוא לקח את אדם וחוה ביד, והחל להוציא אותם מן המערה. 2 אך כאשר באו מעט החוצה ממנה, ידע יהוה שהשטן גבר עליהם, והוציא אותם לפני שנסתיימו ארבעים הימים, לקחת אותם אל מקום רחוק כלשהו, ולהשמידם. 3 אז בא שוב ישוע, דבר יהוה, וקילל את השטן, וגירש אותו הרחק מהם. 4 ויהוה החל לדבר אל אדם וחוה, באומרו להם: «מה גרם לכם לצאת מן המערה, אל המקום הזה?» 5 אז אמר אדם ליהוה: «האם בראת איש לפנינו? כי כאשר היינו במערה פתאום בא אלינו איש זקן ידידותי שאמר לנו, ׳אני שליח מיהוה אליכם, להשיב אתכם אל מקום מנוחה כלשהו׳. 6 והאמנו, יהוה, שהוא שליח ממך; ויצאנו עמו; ולא ידענו לאן נלך עמו». 7 אז אמר יהוה לאדם: «ראה, זהו אבי אמנויות הרע, שהוציא אותך ואת חוה מגן התענוגות. ועתה, אכן, כאשר ראה שאתה וחוה הצטרפתם יחד בצום ובתפילה, ושלא יצאתם מן המערה לפני סוף ארבעים הימים, הוא ביקש לעשות את מטרתכם לריקה, לשבור את קשרכם ההדדי; לכרות כל תקווה מכם, ולגרש אתכם אל מקום כלשהו שבו יוכל להשמיד אתכם. 8 כי הוא לא יכול היה לעשות לכם דבר אלא אם הראה את עצמו בדמותכם. 9 לכן הוא בא אליכם בפנים כפניכם, והחל לתת לכם אותות כאילו כולם אמת. 10 אך מכיוון שאני רחום ונוח אליכם, לא נתתי לו להשמיד אתכם; במקום זאת גירשתי אותו הרחק מכם. 11 עתה אפוא, אדם, קח את חוה, ושוב אל מערתך, והישאר בה עד הבוקר שלאחר היום הארבעים. וכאשר תצא, לך לעבר השער המזרחי של הגן». 12 אז סגדו אדם וחוה ליהוה, ושיבחו ובירכו אותו על ההצלה שבאה אליהם ממנו. והם שבו לעבר המערה. זה קרה בערב היום השלושים ותשעה. 13 אז עמדו אדם וחוה ובתשוקה לוהטת, התפללו אל יהוה, שייתן להם כוח; כי הם נעשו חלשים בגלל רעב וצמא ותפילה. אך הם שמרו כל אותו לילה בתפילה, עד הבוקר. 14 אז אמר אדם לחוה: «קומי, נלך לעבר השער המזרחי של הגן כפי שאמר לנו יהוה». 15 והם אמרו את תפילותיהם כפי שהורגלו לעשות כל יום; והם עזבו את המערה ללכת קרוב אל השער המזרחי של הגן. 16 אז עמדו אדם וחוה והתפללו, ופנו אל יהוה שיחזקם, ושישלח להם דבר־מה לספק את רעבם. 17 אך לאחר שסיימו את תפילותיהם, הם היו חלשים מדי כדי לנוע. 18 אז בא שוב ישוע, דבר יהוה, ואמר להם: «אדם, קום, לך והבא את שני התאנים הנה». 19 אז קמו אדם וחוה, והלכו עד שבאו קרוב אל המערה.

פרק LXII

שני עצי פרי. 1 אך השטן המרושע קינא, בגלל הנחמה שנתן להם יהוה. 2 לכן הוא מנע אותם, והלך אל תוך המערה ולקח את שני התאנים, וקבר אותם מחוץ למערה, כדי שאדם וחוה לא ימצאו אותם. גם במחשבותיו היה להשמידם. 3 אך ברחמי יהוה, ברגע ששני התאנים ההם היו באדמה, הביס יהוה את עצתו של השטן בנוגע אליהם; ועשה אותם לשני עצי פרי, שחפפו על המערה. כי השטן קבר אותם בצדה המזרחי. 4 אז כאשר שני העצים גדלו, וכוסו בפרי, צער השטן והתאבל, ואמר: «טוב יותר היה להשאיר את התאנים ההם במקום שבו היו; כי עתה, ראה, הם נעשו שני עצי פרי, שמהם יאכל אדם כל ימי חייו. ואילו אני חשבתי, כאשר קברתי אותם, להשמידם לגמרי, ולהסתירם לנצח. 5 אך יהוה הפך את עצתי; ולא רצה שהפרי הקדוש הזה יאבד; והוא גילה את כוונתי, והביס את העצה שחשבתי נגד עבדיו». 6 אז הלך השטן בבושה כי לא חשב את תוכניותיו עד הסוף.

פרק LXIII

שמחת העצים הראשונה. 1 אך אדם וחוה, כשהתקרבו אל המערה, ראו שני עצי תאנה, מכוסים בפרי, ומחפפים על המערה. 2 אז אמר אדם לחוה: «נראה לי שהלכנו בדרך הלא נכונה. מתי גדלו שני העצים האלה כאן? נראה לי שהאויב רוצה להוליך אותנו בדרך הלא נכונה. האם אתה מניח שיש מערה אחרת מלבד זאת בארץ? 3 ובכל זאת, חוה, הבה ניכנס אל המערה, ונמצא בה את שני התאנים; כי זו מערתנו, שבה היינו. אך אם לא נמצא בה את שני התאנים, אז לא יוכל להיות שזו מערתנו». 4 אז הם נכנסו אל המערה, והביטו בארבע פינותיה, אך לא מצאו את שני התאנים. 5 ואדם בכה ואמר לחוה: «האם הלכנו למערה הלא נכונה, אפוא, חוה? נראה לי ששני עצי התאנה האלה הם שני התאנים שהיו במערה». וחוה אמרה: «אני, מצדי, איני יודעת». 6 אז עמד אדם והתפלל ואמר: «יהוה, אתה ציווית עלינו לשוב אל המערה, לקחת את שני התאנים, ואז לשוב אליך. 7 אך עתה, לא מצאנו אותם. יהוה, האם אתה לקחת אותם, וזרעת את שני העצים האלה, או שסטינו בארץ; או שהאויב רימה אותנו? אם זה אמיתי, אז, יהוה, גלה לנו את סוד שני העצים האלה ושל שני התאנים». 8 אז בא ישוע, דבר יהוה, אל אדם, ואמר לו: «אדם, כאשר שלחתי אותך להביא את התאנים, השטן הלך לפניך אל המערה, לקח את התאנים, וקבר אותם בחוץ, מזרחה מן המערה, בחושבו להשמידם; ולא בזרעו אותם בכוונה טובה. 9 לא רק למענו, אפוא, גדלו העצים האלה מיד; אלא היו לי רחמים עליך וציוויתי עליהם לגדול. והם גדלו להיות שני עצים גדולים, כדי שתחפפו בענפיהם, ותמצאו מנוחה; וכדי שגרמתי לך לראות את כוחי ואת מעשיי המופלאים. 10 וגם, להראות לך את שפלותו של השטן, ואת מעשיו הרעים, כי מאז שיצאת מן הגן, הוא לא חדל, לא, אפילו לא יום אחד, מלעשות לך נזק כלשהו. אך לא נתתי לו כוח עליך». 11 ויהוה אמר: «מעתה, אדם, שמח בגלל העצים, אתה וחוה; ונוח תחתיהם כאשר תרגיש עייף. אך אל תאכל משום פריים ואל תתקרב אליהם». 12 אז בכה אדם, ואמר: «יהוה, האם תשוב ותהרוג אותנו, או האם תגרש אותנו מלפני פניך, ותכרות את חיינו מעל פני הארץ? 13 יהוה, אני מתחנן אליך, אם אתה יודע שיש בעצים האלה או מוות או רע אחר כלשהו, כבפעם הראשונה, עקור אותם מקרבת מערתנו, ועמם; והשאר אותנו למות מן החום, מן הרעב ומן הצמא. 14 כי אנו יודעים את מעשיך המופלאים, יהוה, שהם גדולים, ושבכוחך אתה יכול להוציא דבר אחד מדבר אחר, בלי רצונו של אחד. כי כוחך יכול לעשות סלעים להיות עצים, ועצים להיות סלעים».

פרק LXIV

אדם וחוה אוכלים מן המזון הארצי הראשון. 1 אז הביט יהוה באדם ובכוח דעתו, ובסיבולתו לרעב ולצמא, ולחום. והוא שינה את שני עצי התאנה לשני תאנים, כפי שהיו בתחילה, ואז אמר לאדם ולחוה: «כל אחד מכם ייקח תאנה אחת». והם לקחו אותם, כפי שציווה עליהם יהוה. 2 והוא אמר להם: «עתה עליכם להיכנס אל המערה ולאכול את התאנים, ולספק את רעבכם, או אחרת תמותו». 3 לכן, כפי שציווה עליהם יהוה, הם נכנסו אל המערה בערך בשקיעת השמש. ואדם וחוה עמדו והתפללו בזמן שקיעת השמש. 4 אז הם ישבו לאכול את התאנים; אך הם לא ידעו כיצד לאכול אותם; כי הם לא היו רגילים לאכול מזון ארצי. הם פחדו שאם יאכלו, בטנם תכביד ובשרם יתעבה, ולבותיהם יטו לאהוב מזון ארצי. 5 אך בעודם יושבים כך, יהוה, מחמלה עליהם, שלח אליהם את מלאכו, כדי שלא יאבדו מרעב ומצמא. 6 והמלאך אמר לאדם וחוה: «יהוה אומר לכם שאין לכם את הכוח שהיה נדרש לצום עד המוות; אכלו, אפוא, וחזקו את גופותיכם; כי עתה אתם בשר חייתי ואינכם יכולים להתקיים בלי מזון ומשקה». 7 אז לקחו אדם וחוה את התאנים והחלו לאכול מהם. אך יהוה שם בתוכם תערובת כשל לחם מתובל ודם. 8 אז הלך המלאך מאדם ומחוה, שאכלו מן התאנים עד שסיפקו את רעבם. אז הם שמו בצד את מה שנותר; אך בכוחו של יהוה, התאנים נעשו שלמים שוב, כי יהוה בירך אותם. 9 אחרי כן קמו אדם וחוה, והתפללו בלב שמח ובכוח מחודש, ושיבחו ושמחו בשפע כל אותו לילה. וזה היה סוף היום השמונים ושלושה.

פרק LXV

אדם וחוה מקבלים איברי עיכול. התקווה האחרונה לשוב אל הגן אובדת. 1 וכאשר היה יום, הם קמו והתפללו, כמנהגם, ואז יצאו מן המערה. 2 אך הם נעשו חולים מן המזון שאכלו כי לא היו רגילים אליו, לכן הם הלכו במערה באומרם זה לזה: — 3 «מה גרמה אכילתנו לקרות לנו, שנהיה בכאב כזה? אנו בסבל, נמות! טוב יותר היה לנו למות בשומרנו את גופותינו טהורים מאשר לאכול ולטמא אותם במזון». 4 אז אמר אדם לחוה: «הכאב הזה לא בא אלינו בגן, ואף לא אכלנו שם מזון רע כזה. האם אתה חושב, חוה, שיהוה יייסר אותנו באמצעות המזון שבתוכנו, או שקרבינו ייצאו; או שיהוה מתכוון להרוג אותנו בכאב הזה לפני שמילא את הבטחתו אלינו?» 5 אז התחנן אדם אל יהוה ואמר: «יהוה, אל תיתן לנו לאבד באמצעות המזון שאכלנו. יהוה, אל תעניש אותנו; אלא נהג עמנו על פי רחמיך הגדולים, ואל תעזוב אותנו עד יום ההבטחה שעשית לנו». 6 אז הביט יהוה בהם, ואז התאים אותם לאכילת מזון מיד; כפי שעד היום הזה; כדי שלא יאבדו. 7 אז שבו אדם וחוה אל המערה בצער ובבכי בגלל השתנות גופותיהם. ושניהם ידעו מאותה שעה שהם יצורים שהשתנו, שכל תקווה לשוב אל הגן אבדה עתה; ושהם אינם יכולים להיכנס אליו. 8 כי עתה לגופותיהם היו תפקודים זרים; וכל בשר הזקוק למזון ולמשקה לקיומו, אינו יכול להיות בגן. 9 אז אמר אדם לחוה: «ראה, תקוותנו אבדה עתה; וכך גם אמוננו להיכנס אל הגן. אין אנו שייכים עוד לתושבי הגן; אלא מעתה אנו ארציים ומן העפר, ומתושבי הארץ. לא נשוב אל הגן, עד היום שבו הבטיח יהוה להצילנו, ולהשיב אותנו שוב אל הגן, כפי שהבטיח לנו». 10 אז הם התפללו אל יהוה שיהיו לו רחמים עליהם; לאחר מכן, דעתם נרגעה, לבותיהם נשברו, וכיסופיהם התקררו; והם היו כזרים על הארץ. את אותו לילה בילו אדם וחוה במערה, שם הם ישנו בכבדות בגלל המזון שאכלו.

פרק LXVI

אדם עושה את יום עבודתו הראשון. 1 כאשר היה בוקר, ביום שלאחר שאכלו מזון, התפללו אדם וחוה במערה, ואדם אמר לחוה: «ראה, ביקשנו מזון מיהוה, והוא נתן אותו. אך עתה הבה נבקש ממנו גם שייתן לנו משקה של מים». 2 אז הם קמו, והלכו אל גדת זרם המים, שהיה בגבול הדרומי של הגן, שבו השליכו את עצמם לפני כן. והם עמדו על הגדה, והתפללו אל יהוה שיצווה עליהם לשתות מן המים. 3 אז בא ישוע, דבר יהוה, אל אדם, ואמר לו: «אדם, גופך נעשה בהמי, וזקוק למים לשתות. קח מעט ושתה אותם, אתה וחוה, אז הודו ושירו שבח». 4 אז ירדו אדם וחוה אל הזרם ושתו ממנו, עד שגופותיהם הרגישו רעננים. לאחר ששתו, הם שיבחו את יהוה, ואז שבו אל מערתם, כמנהגם הקודם. זה קרה בסוף שמונים ושלושה ימים. 5 אז ביום השמונים וארבעה, הם לקחו את שני התאנים ותלו אותם במערה, יחד עם עליהם, להיות להם אות וברכה מיהוה. והם שמו אותם שם כדי שאם צאצאיהם יבואו לשם, הם יראו את הדברים המופלאים שעשה יהוה למענם. 6 אז עמדו אדם וחוה שוב מחוץ למערה, וביקשו מיהוה שיראה להם מזון כלשהו שבו יוכלו להזין את גופותיהם. 7 אז בא ישוע, דבר יהוה, ואמר לו: «אדם, רד אל מערבה של המערה עד שתבוא אל ארץ של אדמה כהה, ושם תמצא מזון». 8 ואדם ציית לישוע, דבר יהוה, לקח את חוה, וירד אל ארץ של אדמה כהה, ומצא שם חיטה* גדלה בשיבולת ובשלה, ותאנים לאכול; ואדם שמח על כך. 9 אז בא שוב ישוע, דבר יהוה, אל אדם, ואמר לו: «קח מעט מן החיטה הזאת ועשו לכם לחם ממנה, להזין בה את גופכם». ויהוה נתן ללבו של אדם חכמה, לעבד את התבואה עד שתהיה ללחם. 10 אדם ביצע את כל זה, עד שנעשה חלש ועייף מאוד. אז הוא שב אל המערה; בשמחו על מה שלמד על מה שנעשה בחיטה, עד שהיא נעשית ללחם לשימושו של אדם. הערת מקור. בספר זה, המונחים ׳תבואה׳ ו׳חיטה׳ משמשים לחלופין. ההתייחסות משמשת כנראה לציין סוג של דגן עתיק הדומה לתבואה מצרית הידועה גם כ־Durra. Durra היא דגן דמוי־חיטה המגודל לעתים קרובות באזורים יבשים כגון מצרים.

פרק LXVII

«אז החל השטן להסית את אדם וחוה...» 1 כאשר ירדו אדם וחוה אל ארץ הבוץ השחור ובאו קרוב אל החיטה שהראה להם יהוה וראו שהיא בשלה ומוכנה לקציר, לא היה להם מגל לקצור בו. לכן הם הכינו את עצמם, והחלו לעקור את החיטה ביד, עד שהכל נעשה. 2 אז הם ערמו אותה לערימה; וחלשים מחום ומצמא, הם הלכו תחת עץ מוצל, שם הבריזה ניפנפה אותם לשינה. 3 אך השטן ראה מה שעשו אדם וחוה. והוא קרא לצבאותיו, ואמר להם: «מכיוון שיהוה הראה לאדם ולחוה הכל על החיטה הזאת, שבה יחזקו את גופותיהם — וראה, הם באו ועשו ממנה ערימה גדולה, וחלשים מן העמל הם ישנים עתה — בואו, נצית אש בערימת התבואה הזאת, ונשרוף אותה, וניקח את בקבוק המים ההוא שלידם, ונרוקן אותו, כדי שלא ימצאו דבר לשתות, ונוכל להרוג אותם ברעב ובצמא. 4 אז, כאשר יתעוררו משנתם, ויבקשו לשוב אל המערה, נבוא אליהם בדרך, ונסית אותם; כדי שימותו מרעב ומצמא; כאשר הם עלולים, אולי, לכחש ביהוה, והוא ישמידם. כך ניפטר מהם». 5 אז השטן וצבאותיו הציתו את החיטה באש ושרפו אותה. 6 אך מחום הלהבה התעוררו אדם וחוה משנתם, וראו את החיטה בוערת, ואת דלי המים שלידם, שפוך החוצה. 7 אז הם בכו ושבו אל המערה. 8 אך כשהיו עולים מלמטה מן ההר שבו היו, השטן וצבאותיו פגשו אותם בדמות מלאכים, משבחים את יהוה. 9 אז אמר השטן לאדם: «אדם, מדוע אתה כואב כל כך מרעב ומצמא? נראה לי שהשטן שרף את החיטה». ואדם אמר לו: «כן». 10 שוב אמר השטן לאדם: «שובו איתנו; אנו מלאכי יהוה. יהוה שלח אותנו אליכם, להראות לכם שדה תבואה אחר, טוב מזה; ומעבר לו יש מעיין של מים טובים, ועצים רבים, שם תחיו לידו, ותעבדו את שדה התבואה למטרה טובה יותר מזו שצרך השטן». 11 אדם חשב שהוא אמת, ושהם מלאכים שדיברו עמו; והוא שב איתם. 12 אז החל השטן להסית את אדם וחוה שמונה ימים, עד ששניהם נפלו כמתים, מרעב, מצמא, וחולשה. אז הוא ברח עם צבאותיו, ועזב אותם.

פרק LXVIII

כיצד ההרס והצרה הם מן השטן כאשר הוא האדון. אדם וחוה מייסדים את מנהג הפולחן. 1 אז הביט יהוה באדם ובחוה, ובמה שבא עליהם מן השטן, וכיצד גרם להם לאבד. 2 לכן שלח יהוה את ישוע, דברו, והקים את אדם וחוה ממצב מותם. 3 אז, אדם, כאשר הוקם, אמר: «יהוה, אתה שרפת ולקחת מאיתנו את התבואה שנתת לנו, ורוקנת את דלי המים. ושלחת את מלאכיך, שגרמו לנו לאבד את דרכנו משדה התבואה. האם תגרום לנו לאבד? אם זה ממך, יהוה, אז קח את נשמותינו; אך אל תעניש אותנו». 4 אז אמר יהוה לאדם: «לא שרפתי את החיטה, ולא שפכתי את המים מן הדלי, ולא שלחתי את מלאכיי להסיתך. 5 אלא זהו השטן, אדונך שעשה זאת; הוא שלו הכפפת את עצמך; בעוד מצוותי מונחת בצד. הוא הוא, ששרף את התבואה, ושפך את המים, ושהסית אותך; וכל ההבטחות שהבטיח לך היו רק תחבולה, מרמה ושקר. 6 אך עתה, אדם, תכיר את מעשיי הטובים שנעשו לך». 7 ויהוה אמר למלאכיו לקחת את אדם וחוה, ולשאת אותם אל שדה החיטה, שמצאו כמקודם, עם הדלי מלא מים. 8 שם הם ראו עץ, ומצאו עליו מן מוצק; והתפלאו על כוחו של יהוה. והמלאכים ציוו עליהם לאכול מן המן כאשר יהיו רעבים. 9 ויהוה נזף בשטן בקללה, שלא יבוא שוב, וישמיד את שדה התבואה. 10 אז לקחו אדם וחוה מן התבואה, ועשו ממנה קרבן, ולקחו אותו והקריבו אותו על ההר, המקום שבו הקריבו את קרבן הדם הראשון שלהם. 11 והם הקריבו את הקרבן הזה שוב על המזבח שבנו בתחילה. והם עמדו והתפללו, והתחננו אל יהוה באומרם: «כך, יהוה, כאשר היינו בגן, שבחינו עלו אליך, כקרבן הזה; ותמימותנו עלתה אליך כקטורת. אך עתה, יהוה, קבל את הקרבן הזה מאיתנו, ואל תפנה אותנו, משוללי רחמיך». 12 אז אמר יהוה לאדם ולחוה: «מכיוון שעשיתם את הקרבן הזה והקרבתם אותו לי, אעשה אותו לבשרי, כאשר ארד על הארץ להציל אתכם; ואגרום לו להיות מוקרב ברציפות על מזבח, לסליחה ולרחמים, למי שנוטלים בו כראוי». 13 ויהוה שלח אש זוהרת על קרבנם של אדם וחוה, ומילא אותו בזוהר, בחסד ובאור; ורוח הקודש ירדה על אותו קרבן. 14 אז ציווה יהוה על מלאך לקחת מלקחי אש, ככף, ובאמצעותם לקחת קרבן ולהביא אותו אל אדם וחוה. והמלאך עשה כן, כפי שציווה עליו יהוה, והקריב אותו להם. 15 ונשמותיהם של אדם וחוה הוארו, ולבותיהם התמלאו בשמחה ובגיל ובשבחי יהוה. 16 ויהוה אמר לאדם: «זה יהיה לך למנהג, לעשות כן, כאשר סבל וצער יבואו עליך. אך הצלתך וכניסתך אל הגן, לא יהיו עד שיתמלאו הימים כפי שסוכם בינך לביני; אילולא כן, הייתי, ברחמיי ובחמלתי עליך, משיב אותך אל גני ואל חסדי למען הקרבן שזה עתה הקרבת לשמי». 17 אדם שמח על הדברים האלה ששמע מיהוה; והוא וחוה סגדו לפני המזבח, שאליו השתחוו, ואז שבו אל מערת האוצרות. 18 וזה קרה בסוף היום השנים־עשר לאחר היום השמונים, מן הזמן שיצאו אדם וחוה מן הגן. 19 והם עמדו כל הלילה בתפילה עד הבוקר; ואז יצאו מן המערה. 20 אז אמר אדם לחוה, בשמחת לב, בגלל הקרבן שהקריבו ליהוה, ושהתקבל ממנו: «הבה נעשה זאת שלוש פעמים בכל שבוע, ביום הרביעי (יום רביעי), ביום ההכנה (יום שישי), ובשבת (יום ראשון), כל ימי חיינו». 21 וכאשר הסכימו לדברים האלה בינם לבין עצמם, יהוה היה מרוצה ממחשבותיהם, ומן ההחלטה שכל אחד מהם קיבל עם האחר. 22 אחרי כן, בא ישוע, דבר יהוה, אל אדם, ואמר: «אדם, אתה קבעת מראש את הימים שבהם סבל יבוא עליי, כאשר אהיה לבשר; כי הם יום רביעי הרביעי, ויום ההכנה יום שישי. 23 אך אשר ליום הראשון, בראתי בו את כל הדברים, והרמתי את השמים. ושוב, באמצעות קומי שוב ביום הזה, אברא שמחה, וארים מעלה, את מי שמאמינים בי; אדם, הקרב את הקרבן הזה, כל ימי חייך». 24 אז גרם יהוה לישוע, דברו, לסגת מאדם. 25 אך אדם המשיך להקריב את הקרבן הזה כך, בכל שבוע שלוש פעמים, עד סוף שבעה שבועות. וביום הראשון, שהוא החמישים, עשה אדם קרבן כפי שהורגל, והוא וחוה לקחו אותו ובאו אל המזבח לפני יהוה, כפי שלימד אותם.

פרק LXIX

הופעתו השתים־עשרה של השטן לפני אדם וחוה, בעת שאדם התפלל על הקרבן על המזבח; כאשר הכה אותו השטן. 1 אז השטן, שונא כל טוב, בקנאו באדם ובקרבנו שבאמצעותו מצא חן בעיני יהוה, מיהר ולקח אבן חדה מבין אבני הברזל החדות; הופיע בדמות איש, והלך ועמד ליד אדם וחוה. 2 אדם היה אז מקריב על המזבח, והחל להתפלל, בידיו פרושות לפני יהוה. 3 אז מיהר השטן עם אבן הברזל החדה שהייתה עמו, ובאמצעותה ניקב את אדם בצדו הימני, שממנו זרמו דם ומים, אז נפל אדם על המזבח כגווייה. והשטן ברח. 4 אז באה חוה, ולקחה את אדם ושמה אותו מתחת למזבח. ושם היא נשארה, בוכה עליו; בעוד זרם של דם זורם מצדו של אדם על קרבנו. 5 אך יהוה הביט במותו של אדם. אז הוא שלח את ישוע, דברו, והקים אותו ואמר לו: «מלא את קרבנך, כי באמת, אדם, הוא שווה הרבה, ואין בו חיסרון». 6 אמר יהוה עוד לאדם: «כך גם יקרה לי, על הארץ, כאשר אנוקב ודם ומים יזרמו מצדי ויזרמו על גופי, שהוא הקרבן האמיתי; ושיוקרב על המזבח כקרבן מושלם». 7 אז ציווה יהוה על אדם לסיים את קרבנו, וכאשר סיים אותו הוא סגד לפני יהוה, ושיבח אותו על האותות שהראה לו. 8 ויהוה ריפא את אדם ביום אחד, שהוא סוף שבעת השבועות; וזהו היום החמישים. 9 אז שבו אדם וחוה מן ההר, ונכנסו אל מערת האוצרות, כפי שנהגו לעשות. זה השלים לאדם ולחוה, מאה וארבעים יום מאז צאתם מן הגן. 10 אז עמדו שניהם באותו לילה והתפללו אל יהוה. וכאשר היה בוקר, הם יצאו, וירדו מערבה מן המערה, אל המקום שבו הייתה תבואתם, ושם נחו תחת צל עץ, כפי שהורגלו. 11 אך כאשר היו שם המון חיות באו סביבם. זה היה מעשהו של השטן, ברשעותו; כדי לנהל מלחמה נגד אדם באמצעות נישואים.

פרק LXX

הופעתו השלוש־עשרה של השטן, לרמות את אדם כדי שישא את חוה. 1 אחרי כן לבש השטן, שונא כל טוב, צורה של מלאך, ועמו שניים נוספים, כך שהם נראו כשלושת המלאכים שהביאו לאדם זהב, קטורת ומור. 2 הם עברו לפני אדם וחוה בעודם תחת העץ, ובירכו את אדם וחוה במילים נאות שהיו מלאות מרמה. 3 אך כאשר ראו אדם וחוה את הבעתם הנעימה, ושמעו את דיבורם המתוק, קם אדם, קיבלם בברכה, והביאם אל חוה, והם נשארו כולם יחד; בעוד לבו של אדם שמח כי הוא חשב בנוגע אליהם, שהם אותם מלאכים, שהביאו לו זהב, קטורת ומור. 4 כי, כאשר באו אל אדם בפעם הראשונה, באו עליו מהם, שלום ושמחה, באמצעות הבאתם לו אותות טובים; לכן חשב אדם שהם באו פעם שנייה לתת לו אותות אחרים כדי שישמח עליהם. כי הוא לא ידע שזהו השטן; לכן הוא קיבל אותם בשמחה והתרועע עמם. 5 אז אמר השטן, הגבוה שבהם: «שמח, אדם, וגיל. ראה, יהוה שלח אותנו אליך לספר לך דבר־מה». 6 ואדם אמר: «מהו?» אז ענה השטן: «זהו דבר פשוט, ובכל זאת זהו דברו של יהוה, האם תקבל אותו מאיתנו ותעשה אותו? אך אם לא תקבל אותו, אנו נשוב אל יהוה, ונספר לו שלא רצית לקבל את דברו». 7 והשטן אמר שוב לאדם: «אל תפחד ואל תרעד; האם אינך מכיר אותנו?» 8 אך אדם אמר: «איני מכיר אתכם». 9 אז אמר השטן לו: «אני המלאך שהבאתי לך זהב, ולקחתי אותו אל המערה; המלאך האחר הזה הוא זה שהביא לך קטורת; והמלאך השלישי ההוא, הוא זה שהביא לך מור כאשר היית על ראש ההר, ושנשא אותך אל המערה. 10 אך אשר למלאכים האחרים חברינו, שנשאו אותך אל המערה, יהוה לא שלח אותם איתנו הפעם; כי הוא אמר לנו, ׳אתם תספיקו׳». 11 לכן כאשר שמע אדם את הדברים האלה הוא האמין להם, ואמר למלאכים האלה: «דברו את דבר יהוה, כדי שאקבל אותו». 12 והשטן אמר לו: «הישבע, והבטח לי שתקבל אותו». 13 אז אמר אדם: «איני יודע כיצד להישבע ולהבטיח». 14 והשטן אמר לו: «הושט את ידך, ושם אותה בתוך ידי». 15 אז הושיט אדם את ידו, ושם אותה בתוך ידו של השטן; אז אמר השטן לו: «אמור, עתה — כה אמת הוא שיהוה חי, בן־תבונה, ומדבר, שהרים את הכוכבים בשמים, וייסד את האדמה היבשה על המים, וברא אותי מארבעת היסודות*, ומעפר הארץ — לא אשבור את הבטחתי, ולא אוותר על דברי». 16 ואדם נשבע כך. 17 אז אמר השטן לו: «ראה, עתה עבר זמן מה מאז שיצאת מן הגן, ואתה אינך יודע לא רשעות ולא רע. אך עתה יהוה אומר לך, לקחת את חוה שיצאה מצלעך, ולשאת אותה כדי שתלד לך ילדים, לנחמך, ולגרש ממך צרה וצער; עתה הדבר הזה אינו קשה, ואף אין בו שום שערורייה לך». הערת מקור. ראה את הערת השוליים הקודמת בפרק XXXIV בנוגע ל׳ארבעת היסודות׳.

פרק LXXI

אדם מוטרד ממחשבת נישואיו לחוה. 1 אך כאשר שמע אדם את הדברים האלה מן השטן, הוא צער הרבה, בגלל שבועתו ובגלל הבטחתו, ואמר: «האם אעשה ניאוף עם בשרי ועצמותיי, ואחטא נגד עצמי, כדי שיהוה ישמיד אותי, וימחה אותי מעל פני הארץ? 2 מכיוון שכאשר בתחילה, אכלתי מן העץ, הוא גירש אותי מן הגן אל הארץ הזרה הזאת, ושלל ממני את טבעי הזוהר, והביא מוות עליי. אם, אפוא, אעשה זאת, הוא יכרות את חיי מן הארץ, והוא ישליך אותי אל הגיהינום, וייסר אותי שם זמן רב. 3 אך יהוה מעולם לא אמר את הדברים שאמרת; ואתם אינכם מלאכי יהוה, ולא נשלחם ממנו. אלא אתם שדים שבאו אליי בהופעה כוזבת של מלאכים. הרחקו ממני; אתם מקוללי יהוה!» 4 אז ברחו השדים האלה מלפני אדם. והוא וחוה קמו, ושבו אל מערת האוצרות, ונכנסו אליה. 5 אז אמר אדם לחוה: «אם ראית מה שעשיתי, אל תספרי לאיש; כי חטאתי נגד יהוה בהישבעי בשמו הגדול, ושמתי את ידי פעם נוספת בידו של השטן». חוה, אז, שמרה על שתיקה, כפי שאמר לה אדם. 6 אז קם אדם, ופרש את ידיו לפני יהוה, בתחינה ובבקשה אליו בבכיות, שיסלח לו על מה שעשה. ואדם נשאר עומד ומתפלל כך ארבעים יום וארבעים לילה. הוא לא אכל ולא שתה עד שנפל על האדמה מרעב ומצמא. 7 אז שלח יהוה את ישוע, דברו, אל אדם; ישוע הקים אותו מהמקום שבו שכב, ואמר לו: «אדם, מדוע נשבעת בשמי, ומדוע עשית הסכם עם השטן פעם נוספת?» 8 אך אדם בכה, ואמר: «יהוה, סלח לי, כי עשיתי זאת בבלי דעת; בהאמיני שהם מלאכי יהוה». 9 ויהוה סלח לאדם, באומרו לו: «היזהר מן השטן». 10 והוא גרם לישוע, דברו, לסגת מאדם. 11 אז התנחם לבו של אדם; והוא לקח את חוה, והם יצאו מן המערה, להכין מזון כלשהו לגופותיהם. 12 אך מאותו יום נאבק אדם בדעתו על נישואיו לחוה; בפחדו שאם יעשה זאת, יהוה יכעס עליו. 13 אז הלכו אדם וחוה אל נהר המים, וישבו על הגדה, כפי שאנשים עושים כאשר הם נהנים. 14 אך השטן קינא בהם; ותכנן להשמידם.

פרק LXXII

לבו של אדם ניצת באש. השטן מופיע כעלמות יפות. 1 אז השטן, ועשרה מצבאותיו, שינו את עצמם לעלמות, שאין כמותן בכל העולם בחן. 2 הם עלו מן הנהר בנוכחות אדם וחוה, והם אמרו בינם לבין עצמם: «בואו, נביט בפניהם של אדם וחוה, שהם מבני האדם על הארץ. כמה יפים הם, וכמה שונה מראם מפנינו שלנו». אז הם באו אל אדם וחוה, ובירכו אותם; ועמדו מתפלאים עליהם. 3 גם אדם וחוה הביטו בהם, והתפלאו על יופיים, ואמרו: «האם יש, אפוא, מתחתינו, עולם אחר, שבו יצורים יפים כאלה?» 4 ואותן עלמות אמרו לאדם וחוה: «כן, באמת, אנו בריאה שופעת». 5 אז אמר אדם להם: «אך כיצד אתם מתרבים?» 6 והן ענו לו: «יש לנו בעלים שנשאו אותנו, ואנו יולדות להם ילדים, הגדלים, ובבוא תורם נישאים ומושאים, וגם יולדים ילדים; וכך אנו מתרבים. ואם בכל זאת, אדם, לא תאמין לנו, נראה לך את בעלינו ואת ילדינו». 7 אז הם צעקו מעל הנהר כאילו לקרוא לבעליהם ולילדיהם, שעלו מן הנהר, אנשים וילדים; וכל איש בא אל אשתו, כשילדיו עמו. 8 אך כאשר ראו אותם אדם וחוה, הם עמדו אילמים, והתפלאו עליהם. 9 אז הם אמרו לאדם וחוה: «ראו את כל בעלינו וילדינו? עליך לשאת את חוה, כפי שנשאנו את בעלינו, כדי שיהיו לך ילדים כפי שיש לנו». זו הייתה תחבולה של השטן לרמות את אדם. 10 גם השטן חשב בלבו: «יהוה בתחילה ציווה על אדם בנוגע לפרי העץ, באומרו לו, ׳אל תאכל ממנו; אחרת מות תמות׳. אך אדם אכל ממנו, ובכל זאת יהוה לא הרג אותו; הוא רק גזר עליו מוות, ומכות וניסיונות, עד היום שבו יצא מגופו. 11 עתה, אפוא, אם ארמה אותו לעשות את הדבר הזה, ולשאת את חוה בלי רשותו של יהוה, יהוה יהרוג אותו אז». 12 לכן עבד השטן את ההופעה הזאת לפני אדם וחוה; כי הוא ביקש להרוג אותו, ולגרום לו להיעלם מעל פני הארץ. 13 בינתיים באה אש החטא על אדם, והוא חשב לעשות חטא. אך הוא התאפק, בפחדו שאם ילך אחר עצתו של השטן, יהוה ישים אותו למוות. 14 אז קמו אדם וחוה, והתפללו אל יהוה, בעוד השטן וצבאותיו ירדו אל תוך הנהר, בנוכחות אדם וחוה; כדי שיראו שהם שבים אל עולמם שלהם. 15 אז שבו אדם וחוה אל מערת האוצרות, כפי שנהגו לעשות; בערך בזמן הערב. 16 ושניהם קמו והתפללו אל יהוה באותו לילה. אדם נשאר עומד בתפילה, ובכל זאת לא ידע כיצד להתפלל, בגלל המחשבות שבלבו בנוגע לנישואיו לחוה; והוא המשיך כך עד הבוקר. 17 וכאשר עלה האור, אמר אדם לחוה: «קומי, נלך מתחת להר, לשם שהביאו לנו זהב, ונבקש מיהוה בנוגע לעניין הזה». 18 אז אמרה חוה: «מהו העניין הזה, אדם?» 19 והוא ענה לה: «שאבקש מיהוה להודיע לי על נישואיי לך; כי לא אעשה זאת בלי רשותו או אחרת הוא יגרום לנו לאבד, אותך ואותי. כי השדים האלה הציתו את לבי באש, במחשבות על מה שהראו לנו, בהופעותיהם החטאיות». 20 אז אמרה חוה לאדם: «מדוע עלינו ללכת מתחת להר? הבה נעמוד ונתפלל במערתנו אל יהוה, שיודיע לנו אם העצה הזאת טובה או לא». 21 אז קם אדם בתפילה ואמר: «יהוה, אתה יודע שעברנו נגדך, ומרגע שעברנו, הופשטנו מטבענו הזוהר; וגופנו נעשה בהמי, הזקוק למזון ולמשקה; ולתשוקות חייתיות. 22 צווה עלינו, יהוה, שלא להיכנע להם בלי רשותך, מחשש שתהפוך אותנו לאין. כי אם לא תיתן לנו רשות, אנו נגבר, ונלך אחר עצתו של השטן; ואתה שוב תגרום לנו לאבד. 23 אם לא, אז קח את נשמותינו מאיתנו; תן לנו להיפטר מתאווה חייתית זו. ואם לא תיתן לנו צו בנוגע לדבר הזה, אז הפרד את חוה ממני, ואותי ממנה; ושם אותנו כל אחד הרחק מן האחר. 24 אז שוב, יהוה, אם תפריד בינינו, השדים ירמו אותנו בהופעותיהם הדומות לנו, וישמידו את לבותינו, ויטמאו את מחשבותינו זה כלפי זה. ובכל זאת אם לא כל אחד מאיתנו כלפי האחר, זה יהיה, בכל מקרה, באמצעות מראם כאשר השדים באים אלינו בדמותנו». כאן סיים אדם את תפילתו.

פרק LXXIII

נישואי אדם וחוה. 1 אז שקל יהוה את דבריו של אדם שהם אמת, ושהוא יכול לחכות לאורך זמן לפקודתו, בנוגע לעצתו של השטן. 2 ויהוה אישר את אדם במה שחשב בנוגע לכך, ובתפילה שהקריב בנוכחותו; וישוע, דבר יהוה, בא אל אדם ואמר לו: «אדם, לו רק הייתה לך הזהירות הזאת בתחילה, לפני שיצאת מן הגן אל הארץ הזאת!» 3 אחרי כן, שלח יהוה את מלאכו שהביא זהב, ואת המלאך שהביא קטורת, ואת המלאך שהביא מור לאדם, כדי שיודיעו לו בנוגע לנישואיו לחוה. 4 אז אמרו המלאכים האלה לאדם: «קח את הזהב ותן אותו לחוה כמתנת חתונה, והבטח לשאת אותה; אז תן לה מעט קטורת ומור כמתנה; והיו אתם, אתה והיא, בשר אחד». 5 אדם ציית למלאכים, ולקח את הזהב ושם אותו בחיקה של חוה בבגדה; והבטיח לשאת אותה בידו. 6 אז ציוו המלאכים על אדם וחוה לקום ולהתפלל ארבעים יום וארבעים לילה; כאשר זה ייעשה, אז אדם יקיים יחסי אישות עם אשתו; כי אז זה יהיה מעשה טהור וחסר טומאה; כדי שיהיו לו ילדים שיתרבו, וימלאו את פני הארץ. 7 אז קיבלו שניהם, אדם וחוה, את דברי המלאכים; והמלאכים הלכו מהם. 8 אז החלו אדם וחוה לצום ולהתפלל, עד סוף ארבעים הימים; ואז הם קיימו יחסי אישות, כפי שאמרו להם המלאכים. ומן הזמן שעזב אדם את הגן עד שנשא את חוה, היו מאתיים עשרים ושלושה ימים, שהם שבעה חודשים ושלושה־עשר ימים. 9 כך הובסה מלחמתו של השטן עם אדם.

פרק LXXIV

לידת קין ולולוה. מדוע קיבלו שמות אלה. 1 והם חיו על הארץ בעבודתם כדי לשמור את גופותיהם בבריאות טובה; והם המשיכו כך עד שתשעת חודשי הריונה של חוה הסתיימו, והזמן התקרב שבו עליה ללדת. 2 אז היא אמרה לאדם: «האותות שהושמו במערה הזאת מאז שעזבנו את הגן מרמזים שזהו מקום טהור ואנו נתפלל בו שוב מתישהו. אין זה ראוי, אפוא, שאלד בו. הבה נלך במקום זאת אל מערת הסלע המגוננת שנוצרה בפקודת יהוה כאשר השליך השטן סלע גדול עלינו בניסיון להרוג אותנו בו». 3 אז לקח אדם את חוה אל אותה מערה. כאשר בא הזמן ללדת, היא התאמצה הרבה. אדם צער, והיה מודאג מאוד עליה כי היא הייתה קרובה למוות ודבריו של יהוה אליה התמלאו: «בסבל תלדי ילד, ובצער תוציאי ילד». 4 אך כאשר ראה אדם את המצוקה שבה הייתה חוה, הוא קם והתפלל אל יהוה, ואמר: «יהוה, הבט בי בעין רחמיך, והוצא אותה ממצוקתה». 5 ויהוה הביט בשפחתו חוה, והציל אותה, והיא ילדה את בנה בכורה, ועמו בת. 6 אז שמח אדם על הצלתה של חוה, וגם על הילדים שילדה לו. ואדם שירת את חוה במערה, עד סוף שמונה ימים; אז הם קראו לבן קין, ולבת לולוה. 7 פירוש קין הוא «שונא», כי הוא שנא את אחותו ברחם אמם; לפני שיצאו ממנו. לכן קרא לו אדם קין. 8 אך לולוה פירושה «יפה», כי היא הייתה יפה יותר מאמה. 9 אז חיכו אדם וחוה עד שקין ואחותו היו בני ארבעים יום, אז אמר אדם לחוה: «נעשה קרבן ונקריב אותו למען הילדים». 10 וחוה אמרה: «נעשה קרבן אחד למען הבן הבכור ואז מאוחר יותר נעשה אחד למען הבת».

פרק LXXV

המשפחה שבה לבקר במערת האוצרות. לידת הבל ואקליה. 1 אז הכין אדם קרבן, והוא וחוה הקריבו אותו למען ילדיהם, והביאו אותו אל המזבח שבנו בתחילה. 2 ואדם הקריב את הקרבן, וביקש מיהוה שיקבל את קרבנו. 3 אז קיבל יהוה את קרבנו של אדם, ושלח אור מן השמים שהאיר על הקרבן. אדם ובנו התקרבו אל הקרבן, אך חוה והבת לא התקרבו אליו. 4 אדם ובנו היו שמחים בירדם מן המזבח. אדם וחוה חיכו עד שהבת הייתה בת שמונים יום, אז הכין אדם קרבן ולקח אותו אל חוה ואל הילדים. הם הלכו אל המזבח, שם הקריב אותו אדם, כפי שהורגל, בבקשו מיהוה שיקבל את קרבנו. 5 ויהוה קיבל את קרבנם של אדם וחוה. אז אדם, חוה והילדים, התקרבו יחד, וירדו מן ההר, בשמחה. 6 אך הם לא שבו אל המערה שבה נולדו; אלא באו אל מערת האוצרות, כדי שהילדים ילכו בה, ויברכו באותות שהובאו מן הגן. 7 אך לאחר שהם בורכו באותות האלה, הם שבו אל המערה שבה נולדו. 8 אולם, לפני שחוה הקריבה את הקרבן, אדם לקח אותה, והלך עמה אל נהר המים, שבו השליכו את עצמם בתחילה; ושם הם רחצו את עצמם. אדם רחץ את גופו וגם חוה את גופה לנקי, לאחר הסבל והמצוקה שבאו עליהם. 9 אך אדם וחוה, לאחר שרחצו את עצמם בנהר המים, שבו כל לילה אל מערת האוצרות, שם הם התפללו ובורכו; ואז שבו אל מערתם, שם נולדו ילדיהם. 10 אדם וחוה עשו זאת עד שהילדים נגמלו. לאחר שנגמלו, עשה אדם קרבן למען נשמות ילדיו בנוסף לשלוש הפעמים בכל שבוע שעשה קרבן למענם. 11 כאשר הילדים נגמלו, חוה הרתה שוב, וכאשר הריונה בא אל סופו, היא ילדה בן נוסף ובת נוספת. הם קראו לבן הבל ולבת אקליה. 12 אז בסוף ארבעים יום, עשה אדם קרבן למען הבן, ובסוף שמונים יום הוא עשה קרבן נוסף למען הבת, ונהג בהם, כפי שנהג מקודם בקין ובאחותו לולוה. 13 הוא הביא אותם אל מערת האוצרות, שם הם קיבלו ברכה, ואז שבו אל המערה שבה נולדו. לאחר שנולדו הילדים האלה, חוה הפסיקה ללדת ילדים.

פרק LXXVI

קין מתקנא בהבל בגלל אחיותיו. 1 והילדים החלו לגדול חזקים וגבוהים יותר; אך קין היה קשה־לב, ושלט על אחיו הצעיר. 2 לעתים קרובות, כאשר אביו עשה קרבן, קין נשאר מאחור ולא הלך עמם, להקריב. 3 אך אשר להבל, היה לו לב תמים, והוא ציית לאביו ולאמו. הוא לעתים קרובות הניע אותם לעשות קרבן, כי הוא אהב אותו. הוא התפלל וצם הרבה. 4 אז בא האות הזה אל הבל. כשהוא בא אל מערת האוצרות, וראה את מקלות הזהב, את הקטורת ואת המור, הוא שאל את הוריו, אדם וחוה, לספר לו עליהם ושאל: «מאין השגתם אלה?» 5 אז סיפר לו אדם את כל מה שבא עליהם. והבל הרגיש עמוקות על מה שסיפר לו אביו. 6 יתרה מזו, אביו, אדם, סיפר לו על מעשיו של יהוה, ועל הגן. לאחר ששמע זאת, נשאר הבל מאחור לאחר שאביו עזב ונשאר כל אותו לילה במערת האוצרות. 7 ובאותו לילה, בעודו מתפלל, הופיע אליו השטן בדמות איש, שאמר לו: «לעתים קרובות הנעת את אביך לעשות קרבנות, לצום ולהתפלל, לכן אהרוג אותך, ואגרום לך לאבד מן העולם הזה». 8 אך אשר להבל, הוא התפלל אל יהוה, וגירש את השטן ממנו; ולא האמין לדבריו של השטן. אז כאשר היה יום, הופיע אליו מלאך של יהוה, שאמר לו: «אל תקצר לא צום, לא תפילה, ולא הקרבת קרבן ליהוה שלך. כי, ראה, יהוה קיבל את תפילתך. אל תפחד מן הדמות שהופיעה אליך בלילה, ושקיללה אותך למוות». והמלאך הלך ממנו. 9 אז כאשר היה יום, בא הבל אל אדם וחוה, וסיפר להם על החזון שראה. כאשר הם שמעו אותו, הם צערו הרבה עליו, אך לא אמרו לו דבר על כך; הם רק ניחמו אותו. 10 אך אשר לקין קשה־הלב, השטן בא אליו בלילה, הראה את עצמו ואמר לו: «מכיוון שאדם וחוה אוהבים את אחיך הבל כל כך הרבה יותר ממה שהם אוהבים אותך, הם רוצים להשיא אותו לאחותך היפה כי הם אוהבים אותו. אולם, הם רוצים להשיא אותך לאחותו המכוערת, כי הם שונאים אותך. 11 עתה לפני שהם עושים זאת, אני אומר לך שעליך להרוג את אחיך. כך אחותך תישאר לך, ואחותו תושלך». 12 והשטן הלך ממנו. אך השטן נשאר מאחור בלבו של קין, ולעתים קרובות שאף להרוג את אחיו.

פרק LXXVII

קין, בן 15 שנים, והבל בן 12 שנים, מתרחקים זה מזה. 1 אך כאשר ראה אדם שהאח הבכור שונא את הצעיר, הוא ניסה לרכך את לבותיהם, ואמר לקין: «בני, קח מפירות זריעתך ועשה קרבן ליהוה, כדי שהוא יסלח לך על רשעותך ועל חטאך». 2 הוא אמר גם להבל: «קח מעט מזריעתך ועשה קרבן והבא אותו אל יהוה, כדי שהוא יסלח לך על רשעותך ועל חטאך». 3 אז ציית הבל לקול אביו, לקח מעט מזריעתו, ועשה קרבן טוב, ואמר לאביו, אדם: «בוא איתי והראה לי כיצד להקריב אותו». 4 והם הלכו, אדם וחוה עמו, והם הראו לו כיצד להקריב את מתנתו על המזבח. אז לאחר מכן, הם עמדו והתפללו שיהוה יקבל את קרבנו של הבל. 5 אז הביט יהוה בהבל וקיבל את קרבנו. ויהוה היה מרוצה יותר מהבל מאשר מקרבנו, בגלל לבו הטוב וגופו הטהור. לא היה בו שום זכר לערמה. 6 אז הם ירדו מן המזבח, והלכו אל המערה שבה גרו. אך הבל, בגלל שמחתו על שעשה את קרבנו, חזר עליו שלוש פעמים בשבוע, על פי דוגמת אביו אדם. 7 אך אשר לקין, הוא לא רצה לעשות קרבן, אך לאחר שאביו כעס מאוד, הוא הקריב מתנה פעם אחת. הוא לקח את הקטן מבין כבשיו לקרבן וכאשר הקריב אותו, עיניו היו על הטלה. 8 לכן לא קיבל יהוה את קרבנו, כי לבו היה מלא מחשבות רצחניות. 9 וכולם חיו כך יחד במערה שבה ילדה חוה, עד שקין היה בן חמש־עשרה שנים, והבל בן שתים־עשרה שנים.

פרק LXXVIII

הקנאה מתגברת על קין. הוא עושה צרות במשפחה. כיצד תוכנן הרצח הראשון. 1 אז אמר אדם לחוה: «ראה, הילדים גדלו; עלינו לחשוב על מציאת נשים להם». 2 אז ענתה חוה: «כיצד נוכל לעשות זאת?» 3 אז אמר אדם לה: «נשיא את אחותו של הבל לקין, ואת אחותו של קין להבל. 4 אמרה חוה לאדם: «איני אוהבת את קין כי הוא קשה־לב; אך תן להם להישאר עמנו עד שנקריב אל יהוה למענם». 5 ואדם לא אמר עוד. 6 בינתיים בא השטן אל קין בדמות איש השדה, ואמר לו: «ראה, אדם וחוה לקחו עצה יחד על נישואי שניכם; והם הסכימו להשיא את אחותו של הבל לך, ואת אחותך לו. 7 אך אילולי אהבתי אותך, לא הייתי מספר לך את הדבר הזה. ובכל זאת אם תקבל את עצתי, ותציית לי, אביא לך ביום חתונתך בגדים יפים, זהב וכסף בשפע, וקרוביי ישתתפו איתך». 8 אז אמר קין בשמחה: «היכן קרוביך?» 9 והשטן ענה: «קרוביי בגן בצפון, שם התכוונתי פעם להביא את אביך אדם; אך הוא לא רצה לקבל את הצעתי. 10 אך אתה, אם תקבל את דבריי ואם תבוא אליי לאחר חתונתך, אתה תנוח מן הסבל שבו אתה נמצא; ותנוח ותהיה טוב יותר מאביך אדם». 11 במילים אלה של השטן פתח קין את אוזניו, ונטה אל דיבורו. 12 והוא לא נשאר בשדה, אלא הוא הלך אל חוה, אמו, והכה אותה, וקילל אותה, ואמר לה: «מדוע אתה מתכננת לקחת את אחותי להשיא אותה לאחי? האם אני מת?» 13 אמו, אולם, הרגיעה אותו, ושלחה אותו אל השדה שבו היה. 14 אז כאשר בא אדם, היא סיפרה לו על מה שעשה קין. 15 אך אדם צער ושמר על שתיקה, ולא אמר מילה. 16 אז בבוקר הבא אמר אדם לקין בנו: «קח מכבשיך, צעירים וטובים, והקרב אותם אל יהוה שלך; ואני אדבר אל אחיך, שיעשה ליהוה שלו קרבן של תבואה». 17 שניהם צייתו לאביהם אדם, והם לקחו את קרבנותיהם, והקריבו אותם על ההר ליד המזבח. 18 אך קין התנהג ביהירות כלפי אחיו, ודחף אותו מן המזבח, ולא נתן לו להקריב את מתנתו על המזבח; אלא הוא הקריב את שלו עליו, בלב גאה, מלא ערמה, ומרמה. 19 אך אשר להבל, הוא הקים אבנים שהיו בקרבת יד, ועל כך, הוא הקריב את מתנתו בלב צנוע וחופשי מערמה. 20 קין היה אז עומד ליד המזבח שעליו הקריב את מתנתו; והוא צעק אל יהוה שיקבל את קרבנו; אך יהוה לא קיבל אותו ממנו; ואף לא ירדה אש אלוהית לכלות את קרבנו. 21 אך הוא נשאר עומד מול המזבח, במצב רוח רע ובשפלות, מביט לעבר אחיו הבל, לראות אם יהוה יקבל את קרבנו או לא. 22 והבל התפלל אל יהוה שיקבל את קרבנו. אז ירדה אש אלוהית וכלתה את קרבנו. ויהוה הריח את ריח הניחוח של קרבנו; כי הבל אהב אותו ושמח בו. 23 ומכיוון שיהוה היה מרוצה ממנו, הוא שלח לו מלאך של אור בדמות איש שנטל מקרבנו, כי הוא הריח את ריח הניחוח של קרבנו, והם ניחמו את הבל וחיזקו את לבו. 24 אך קין הביט בכל מה שקרה בקרבנו של אחיו, וכעס בגלל זה. 25 אז הוא פתח את פיו וגידף את יהוה, כי הוא לא קיבל את קרבנו. 26 אך יהוה אמר לקין: «מדוע אתה נראה עצוב? היה צדיק, כדי שאקבל את קרבנך. לא נגדי התלוננת, אלא נגד עצמך». 27 ויהוה אמר זאת לקין בנזיפה, וכי הוא תיעב אותו ואת קרבנו. 28 וקין ירד מן המזבח, צבעו השתנה ובפנים עצובות, ובא אל אביו ואמו וסיפר להם את כל מה שקרה לו. ואדם צער הרבה כי יהוה לא קיבל את קרבנו של קין. 29 אך הבל ירד בשמחה, ובלב שמח, וסיפר לאביו ולאמו כיצד קיבל יהוה את קרבנו. והם שמחו על כך ונישקו את פניו. 30 והבל אמר לאביו: «מכיוון שקין דחף אותי מן המזבח, ולא אפשר לי להקריב את מתנתי עליו, עשיתי מזבח לעצמי והקרבתי את מתנתי עליו». 31 אך כאשר שמע אדם זאת הוא צער מאוד, כי זה היה המזבח שהוא בנה בתחילה, ועליו הקריב את מתנותיו שלו. 32 אשר לקין, הוא היה כל כך ממורמר וכל כך כועס עד שהוא הלך אל השדה, שם בא אליו השטן ואמר לו: «מכיוון שאחיך הבל מצא מקלט עם אביך אדם, כי דחפת אותו מן המזבח, הם נישקו את פניו, והם שמחים עליו, הרבה יותר מאשר עליך». 33 כאשר שמע קין את דברי השטן האלה, הוא התמלא בזעם; והוא לא נתן לאיש לדעת. אך הוא ארב להרוג את אחיו, עד שהביא אותו אל המערה, ואז אמר לו: — 34 «הוי אחי, הארץ כל כך יפה, ויש בה עצים כל כך יפים ונעימים, וקסומים להביט בהם! אך, אחי, מעולם לא היית יום אחד בשדה להתענג במקום ההוא. 35 היום, הוי, אחי, אני מאוד רוצה שתבוא איתי אל השדה, להתענג ולברך את שדותינו ואת צאננו, כי אתה צדיק, ואני אוהב אותך מאוד, הוי אחי! אך אתה התנכרת ממני». 36 אז הסכים הבל ללכת עם אחיו קין אל השדה. 37 אך לפני שיצא, אמר קין להבל: «חכה לי, עד שאביא מטה, בגלל חיות פרא». 38 אז עמד הבל מחכה בתמימותו. אך קין, החצוף, הביא מטה ויצא. 39 והם החלו, קין ואחיו הבל, ללכת בדרך; קין מדבר אליו, ומנחם אותו, לגרום לו לשכוח הכל.

פרק LXXIX

תוכנית מרושעת מבוצעת עד סופה הטרגי. קין מפוחד. «השומר אחי אנוכי?» שבע הענישות. השלום מתנפץ. 1 וכך הם המשיכו, עד שבאו אל מקום בודד, שבו לא היו כבשים; אז אמר הבל לקין: «ראה, אחי, עייפנו מהליכה; כי אין אנו רואים דבר מן העצים, ולא מן הפירות, ולא מן הצמחים הירוקים הפורחים, ולא מן הכבשים, ולא שום אחד מן הדברים שסיפרת לי עליהם. היכן הכבשים ההם שלך שאמרת לי לברך?» 2 אז אמר קין לו: «בוא, ותראה דברים יפים רבים בקרוב מאוד, אך לך לפניי, עד שאשיג אותך». 3 אז הלך הבל קדימה, אך קין נשאר מאחוריו. 4 והבל הלך בתמימותו, בלי ערמה; בלי להאמין שאחיו יהרוג אותו. 5 אז קין, כאשר השיג אותו, ניחם אותו בדיבורו, בהלכו מעט מאחוריו; אז הוא רץ אליו והכה אותו במטה, מכה אחר מכה, עד שהיה המום. 6 אך כאשר נפל הבל על האדמה, בראותו שאחיו מתכוון להרוג אותו, הוא אמר לקין: «הוי, אחי, חמול עליי. בשדיים שינקנו, אל תכה אותי! ברחם שנשא אותנו ושהביא אותנו אל העולם, אל תכה אותי למוות במטה ההוא! אם תהרוג אותי, קח אחת מן האבנים הגדולות האלה והרוג אותי מיד». 7 אז קין, קשה־הלב, והרוצח האכזר, לקח אבן גדולה, והכה בה את ראש אחיו, עד שמוחו נזל החוצה, והוא התגולל בדמו, לפניו. 8 וקין לא התחרט על מה שעשה. 9 אך הארץ, כאשר דמו של הבל הצדיק נפל עליה, רעדה, כשהיא שותה את דמו, והייתה משמידה את קין בגלל זה. 10 ודמו של הבל צעק באופן מסתורי אל יהוה, לנקום אותו מרוצחו. 11 אז החל קין מיד לחפור את האדמה שבה ישים את אחיו; כי הוא רעד מן הפחד שבא עליו, כאשר ראה את הארץ רועדת בגללו. 12 אז הוא השליך את אחיו אל הבור שעשה, וכיסה אותו בעפר. אך האדמה לא קיבלה אותו; אלא היא השליכה אותו מעלה מיד. 13 שוב חפר קין את האדמה והסתיר בה את אחיו; אך שוב השליכה אותו האדמה מעלה עליה; עד ששלוש פעמים השליכה כך האדמה מעלה עליה את גופו של הבל. 14 האדמה הבוצית השליכה אותו מעלה בפעם הראשונה, כי הוא לא היה הבריאה הראשונה; והיא השליכה אותו מעלה בפעם השנייה ולא קיבלה אותו, כי הוא היה צדיק וטוב, ונהרג בלי סיבה; והארץ השליכה אותו מעלה בפעם השלישית ולא קיבלה אותו, כדי שיישאר לפני אחיו עד נגדו. 15 וכך לעגה הארץ לקין, עד שבא אליו ישוע, דבר יהוה, בנוגע לאחיו. 16 אז כעס יהוה, והתמרמר מאוד על מותו של הבל; והוא הרעים מן השמים, וברקים הלכו לפניו, וישוע, דבר יהוה, בא מן השמים אל קין, ואמר לו: «היכן הבל אחיך?» 17 אז ענה קין בלב גאה ובקול נוקשה: «כיצד, יהוה? השומר אחי אנוכי?» 18 אז אמר יהוה לקין: «ארורה הארץ ששתתה את דמו של הבל אחיך; ואשר לך, אתה תמיד תהיה רועד ומטולטל; וזה יהיה אות עליך כדי שכל המוצא אותך, יהרוג אותך». 19 אך קין בכה כי יהוה אמר לו את הדברים האלה; וקין אמר לו: «יהוה, כל המוצא אותי יהרוג אותי, ואמחה מעל פני הארץ». 20 אז אמר יהוה לקין: «כל המוצא אותך לא יהרוג אותך»; כי לפני כן, יהוה היה אומר לקין: «אשים שבע ענישות על כל ההורג את קין». כי אשר לדברו של יהוה אל קין: «היכן אחיך?» יהוה אמר אותו ברחמים עליו, לנסות ולגרום לו להתחרט. 21 כי אילו התחרט קין באותו זמן, ואמר: «יהוה, סלח לי על חטאי, ועל רצח אחי», יהוה אז היה סולח לו על חטאו. 22 ואשר לאמירתו של יהוה לקין: «ארורה האדמה ששתתה את דם אחיך». גם זה, היה רחמיו של יהוה על קין. כי יהוה לא קילל אותו, אלא הוא קילל את האדמה; אף שלא האדמה הרגה את הבל, ועשתה חטא מרושע. 23 כי ראוי היה שהקללה תיפול על הרוצח; ובכל זאת ברחמים ניהל יהוה את מחשבותיו כך שאיש לא ידע זאת, ויפנה מקין. 24 והוא אמר לו: «היכן אחיך?» על כך הוא ענה ואמר: «איני יודע». אז אמר לו הבורא: «היה רועד ומזועזע». 25 אז רעד קין ונעשה מבועת; ובאמצעות האות הזה עשה אותו יהוה לדוגמה לפני כל הבריאה, כרוצח אחיו. גם הביא יהוה רעד ואימה עליו, כדי שיראה את השלום שבו היה בתחילה, ויראה גם את הרעד ואת האימה שסבל בסוף; כדי שישפיל את עצמו לפני יהוה, ויתחרט על חטאו, ויבקש את השלום שנהנה ממנו בתחילה. 26 ובדברו של יהוה שאמר: «אשים שבע ענישות על כל ההורג את קין», יהוה לא ביקש להרוג את קין בחרב, אלא הוא ביקש לגרום לו למות מצום, ומתפילה ומבכי בכלל קשה, עד הזמן שבו ניצל מחטאו. 27 ושבע הענישות הן שבעת הדורות שבהם חיכה יהוה לקין על רצח אחיו. 28 אך אשר לקין, מאז שהרג את אחיו, הוא לא יכול היה למצוא מנוחה בשום מקום; אלא שב אל אדם וחוה, רועד, מבועת, ומזוהם בדם.... רישום שלמות הטקסט והשינויים בדיקה תוצאה מצב פרקים 79 עבר — מ־I עד LXXIX, שלמים ומסודרים פסוקים ממוספרים 920 עבר — רציפים בתוך כל פרק הערות מקור/עריכה 18 עבר — נשמרו ומופרדות מקומות ששונו 506 עבר — שמות קדושים, הקשר והעתקה נבדקו אסימוני השמות הישנים הנותרים בטקסט הקריאה (לרבות אֱלוֹהִים בצורתו המצוטטת ברשימה) 0 עבר — דיון היסטוריית המקור נשאר מזוהה בנפרד איזון ציטוטים ברמת פרק 79 מתוך 79 עבר — סגירות ציטוט אלקטרוניות בלתי שלמות תוקנו מדיניות השינוי הממשלתית החלפות השם הקדוש המוצהרות הן שיטתיות אך יושמו בבדיקה הקשרית. הדבר באות גדולה זוהה כישוע רק כאשר הסיפור מתייחס אל הדבר כאל איש פועל; שימושים מילוליים רגילים נשארים דבר. כל קריאות המקור נשארות ניתנות לשחזור מן המקור המורד השמור. שום פרק, פסוק או הערת מקור לא הוסרו בשתיקה. תיקוני העתקה מוגבלים לפגמי תעתיק, דקדוק ופיסוק ברורים. קריאות עתיקות דו־משמעיות נשמרו ולא שוחזרו. אינדקס שינויים הקשריים ויוצאי־דופן מבוא: מבוא:3 (תואר המשיח, שריד מיושן) II: II:5 (יהוה, הדבר המואנש) III: III:1 (יהוה, הדבר המואנש); III:2 (הדבר המואנש); III:15 (יהוה, הדבר המואנש); III:16 (יהוה, הדבר המואנש) VI: VI:3 (הדבר המואנש) VII: VII:1 (יהוה, תיקון העתקה) X: X:3 (יהוה, הדבר המואנש); X:7 (יהוה, תיקון העתקה) XII: XII:6 (יהוה, הדבר המואנש) XIV: XIV:הכותרת (תואר המשיח, תיקון העתקה) XVI: XVI:10 (יהוה, הדבר המואנש) XVIII: XVIII:6 (יהוה, הדבר המואנש) XIX: XIX:3 (יהוה, הדבר המואנש) XXI: XXI:8 (יהוה, הדבר המואנש) XXII: XXII:3 (יהוה, סגירת ציטוט) XXIII: XXIII:2 (יהוה, הדבר המואנש); XXIII:6 (יהוה, שריד מיושן); XXIII:הערה (יהוה, שריד מיושן); XXIII:הערה (שריד מיושן) XXIV: XXIV:4 (יהוה, הדבר המואנש) XXV: XXV:7 (יהוה, הדבר המואנש) XXVI: XXVI:2 (יהוה, הדבר המואנש, תיקון העתקה); XXVI:3 (יהוה, הדבר המואנש, תיקון העתקה); XXVI:9 (יהוה, הדבר המואנש) XXVIII: XXVIII:7 (יהוה, הדבר המואנש) XXIX: XXIX:4 (יהוה, הדבר המואנש) XXX: XXX:8 (יהוה, סגירת ציטוט) XXXII: XXXII:1 (תיקון העתקה); XXXII:2 (יהוה, סגירת ציטוט) XXXIII: XXXIII:8 (תיקון העתקה); XXXIII:12 (יהוה, הדבר המואנש) XXXIV: XXXIV:4 (יהוה, שריד מיושן); XXXIV:8 (שריד מיושן) XXXV: XXXV:1 (יהוה, הדבר המואנש) XXXVI: XXXVI:2 (יהוה, הדבר המואנש) XXXVIII: XXXVIII:1 (יהוה, הדבר המואנש); XXXVIII:6 (יהוה, הדבר המואנש) XL: XL:1 (יהוה, הדבר המואנש); XL:3 (יהוה, הדבר המואנש) XLII: XLII:1 (יהוה, הדבר המואנש); XLII:11 (סגירת ציטוט); XLII:12 (יהוה, הדבר המואנש) XLIV: XLIV:4 (יהוה, הדבר המואנש) XLV: XLV:2 (יהוה, הדבר המואנש); XLV:10 (הדבר המואנש); XLV:11 (יהוה, הדבר המואנש); XLV:12 (יהוה, הדבר המואנש) XLVI: XLVI:8 (יהוה, הדבר המואנש, תיקון העתקה); XLVI:הערה (יהוה, תיקון העתקה) XLIX: XLIX:1 (יהוה, הדבר המואנש); XLIX:7 (תיקון העתקה); XLIX:10 (יהוה, הדבר המואנש) L: L:7 (יהוה, הדבר המואנש, סגירת ציטוט) LI: LI:2 (יהוה, הדבר המואנש); LI:4 (יהוה, הדבר המואנש); LI:5 (יהוה, הדבר המואנש) LIII: LIII:3 (יהוה, הדבר המואנש); LIII:7 (סגירת ציטוט) LV: LV:1 (יהוה, הדבר המואנש); LV:2 (יהוה, הדבר המואנש); LV:7 (יהוה, הדבר המואנש) LVI: LVI:1 (יהוה, הדבר המואנש) LIX: LIX:הכותרת (תיקון העתקה); LIX:4 (יהוה, הדבר המואנש) LXI: LXI:3 (יהוה, הדבר המואנש); LXI:7 (יהוה, תיקון העתקה); LXI:18 (יהוה, הדבר המואנש) LXIII: LXIII:8 (יהוה, הדבר המואנש) LXVI: LXVI:3 (יהוה, הדבר המואנש); LXVI:7 (יהוה, הדבר המואנש); LXVI:8 (יהוה, הדבר המואנש); LXVI:9 (יהוה, הדבר המואנש) LXVII: LXVII:3 (יהוה, תיקון העתקה) LXVIII: LXVIII:2 (יהוה, הדבר המואנש); LXVIII:22 (יהוה, הדבר המואנש); LXVIII:24 (יהוה, הדבר המואנש) LXIX: LXIX:5 (יהוה, הדבר המואנש) LXX: LXX:17 (יהוה, סגירת ציטוט) LXXI: LXXI:7 (יהוה, הדבר המואנש); LXXI:10 (הדבר המואנש) LXXII: LXXII:19 (יהוה, סגירת ציטוט) LXXIII: LXXIII:2 (יהוה, הדבר המואנש) LXXIV: LXXIV:2 (יהוה, סגירת ציטוט); LXXIV:6 (תיקון העתקה) LXXV: LXXV:3 (יהוה, תיקון העתקה) LXXIX: LXXIX:15 (יהוה, הדבר המואנש); LXXIX:16 (יהוה, הדבר המואנש) רישום מקור והפקה בסיס ממוספר עיקרי: Project Gutenberg EBook No. 398, «ספר אדם וחוה הראשון»; הורד ב־5 בספטמבר 2026. משווה היסטורי: S. C. Malan, «ספר אדם וחוה, הנקרא גם מלחמת אדם וחוה עם השטן» (לונדון, 1882), סריקת Internet Archive. עד התייחסות של המשתמש: Joseph B. Lumpkin, «ספרי אדם וחוה הראשון והשני» (Fifth Estate, 2009), עמודים מצולמים 8-15 ששימשו להשוואה בלבד; הערות מחברו המודרניות אינן מאומצות כטקסט עתיק. זכויות טריטוריאליות: נדרש אימות מו״ל לפני שחרור מסחרי. חותם ו־ISBN: ייקבעו בידי המו״ל. הגהת מדפסת סופית: נדרשת לאחר שהמדפסת תספק מפרטי כריכה, נייר, צפיפות דיו ו־PDF/X.