צוואת אברהם

גרסה 1 — הנוסח הארוך יותר

צוואת אברהם תורגמה על ידי ו. א. קרייגי, מתוך אבות טרום־ניקיאה, כרך 9. נערך על ידי אלן מנזיס. (באפלו, ניו יורק: חברת ההוצאה לספרות נוצרית, 1896.)

גרסה 1 1. אברהם חי את מידת חייו, תשע מאות תשעים וחמש שנים, ולאחר שחי את כל שנות חייו בשקט, בעדינות ובצדק, הצדיק היה מכניס אורחים ביותר; כי, בהקימו את אוהלו בצמתי הדרכים ליד אלון ממרא, הוא קיבל כל אחד, הן עשיר והן עני, מלכים ושליטים, הנכים וחסרי הישע, ידידים וזרים, שכנים ונוסעים, את כולם כאחד אירח אברהם החסיד, הקדוש, הצדיק ומכניס האורחים; לכולם — אליו, אולם, בא גורל המוות המשותף, הבלתי נמנע, המר, וקץ החיים הבלתי ודאי. לכן יהוה יהוה, בזמנו את שר־המלאכים מיכאל, אמר לו: רד, שר־צבא מיכאל, אל אברהם ודבר אליו על מותו, כדי שיסדר את ענייניו, כי בירכתי אותו ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים, והוא בשפע של חיים ארוכים ורכוש רב, ומתעשר ביותר. מעבר לכל בני האדם, יתרה מזאת, הוא צדיק בכל טוב, מכניס אורחים ואוהב עד קץ חייו; אך לך, שר־המלאכים מיכאל, אל אברהם, ידידי האהוב, והודע לו את מותו והבטח לו כך: אתה תצא בעת הזו מן העולם ההבל הזה, ותעזוב את הגוף, ותלך אל יהוה שלך בקרב הטובים.

2. ושר־הצבא יצא מלפני יהוה, וירד אל אברהם אל אלון ממרא, ומצא את אברהם הצדיק בשדה הסמוך, יושב ליד עולי שוורים לחרישה, יחד עם בני משק ועבדים אחרים, למספר שנים־עשר. והנה שר־הצבא בא אליו, ואברהם, בראותו את שר־הצבא מיכאל בא מרחוק, כלוחם נאה מאוד, קם ופגש אותו כמנהגו, לפגוש ולארח את כל הזרים. ושר־הצבא בירך אותו ואמר: שלום, אב מכובד ביותר, נפש צדיקה נבחרת של יהוה, בן אמת של השמימי. אברהם אמר לשר־הצבא: שלום, לוחם מכובד ביותר, בהיר כשמש ויפה ביותר מעל כל בני האדם; ברוך בואך; לכן אני מפציר בנוכחותך, ספר לי מנין באה נעורי גילך; למד אותי, המתחנן אליך, מנין ומאיזה צבא ומאיזו דרך בא יופיך הנה. שר־הצבא אמר: אני, הוי אברהם הצדיק, בא מן העיר הגדולה. נשלחתי על ידי המלך הגדול לתפוס את מקומו של ידיד טוב שלו, כי המלך זימן אותו. ואברהם אמר: בוא, אדוני, לך עמי עד שדי. שר־הצבא אמר: אני בא; ובהולכם לשדה החרישה, הם ישבו ליד החבורה. ואברהם אמר לעבדיו, בני משק: לכו לעדר הסוסים, והביאו שני סוסים, שקטים, ועדינים ומאולפים, כדי שאני והזר הזה נשב עליהם. אך שר־הצבא אמר, לא, אדוני, אברהם, אל יביאו סוסים, כי אני נמנע מלשבת אי פעם על שום בהמה בעלת ארבע רגליים. האם מלכי אינו עשיר בסחורה רבה, בעל כוח הן על בני אדם והן על כל מיני בהמות? אך אני נמנע מלשבת אי פעם על שום בהמה בעלת ארבע רגליים. הבה נלך, אפוא, הוי נפש צדיקה, בהליכה קלה עד אשר נגיע לביתך. ואברהם אמר, אמן, יהי כן.

3. וכאשר הלכו מן השדה לעבר ביתו, ליד אותה דרך עמד עץ ברוש, ובמצוות יהוה צעק העץ בקול אנושי, לאמור, קדוש, קדוש, קדוש הוא יהוה יהוה הקורא לעצמו לאלה האוהבים אותו; אך אברהם הסתיר את המסתורין, בחושבו ששר־הצבא לא שמע את קול העץ. ובבואם קרוב לבית הם ישבו בחצר, ויצחק, בראותו את פני המלאך, אמר לשרה אמו, גבירתי אמי, ראה, האיש היושב עם אבי אברהם אינו בן גזע אלה השוכנים על הארץ. ויצחק רץ, ובירך אותו, ונפל לרגלי הבלתי־גופני, והבלתי־גופני בירך אותו ואמר, יהוה יהוה יעניק לך את הבטחתו אשר הבטיח לאביך אברהם ולזרעו, ויעניק לך גם את תפילתם היקרה של אביך ואמך. אברהם אמר ליצחק בנו, בני יצחק, שאב מים מן הבאר, והבא לי בכלי, כדי שנרחץ את רגלי הזר הזה, כי הוא עייף, בבואו אלינו מדרך ארוכה. ויצחק רץ לבאר ושאב מים בכלי והביא אותם אליהם, ואברהם עלה ורחץ את רגלי שר־הצבא מיכאל, ולב אברהם התרגש, והוא בכה על הזר. ויצחק, בראותו אותם בוכים, גם בכה, ושר־הצבא, שר־הצבא נפל על הכלי לתוך מי האגן ונעשו אבנים יקרות. ואברהם, בראותו את הפלא, ובהשתוממו, לקח את האבנים בחשאי, והסתיר את המסתורין, בשומרו אותו בליבו.

4. ואברהם אמר ליצחק בנו: לך, בני האהוב, אל החדר הפנימי של הבית ויפה אותו. פרוש לנו שם שתי מיטות, אחת לי ואחת לאיש הזה המתארח עמנו היום. הכן לנו שם מושב ומנורה ושולחן עם שפע של כל דבר טוב. יפה את החדר, בני, ופרוש תחתינו פשתן וארגמן ופשתן דק. שרוף שם כל קטורת יקרה ומצוינת, והבא צמחים ריחניים מן הגן ומלא את ביתנו בהם. הדלק שבע מנורות מלאות שמן, כדי שנשמח, כי האיש הזה המתארח עמנו היום מפואר יותר ממלכים או שליטים, ומראהו עולה על כל בני האדם. ויצחק הכין את כל הדברים היטב, ואברהם, בלקחו את שר־המלאכים מיכאל, נכנס לחדר, ושניהם ישבו על המיטות, וביניהם הוא שם שולחן עם שפע של כל דבר טוב. אז קם שר־הצבא ויצא, כאילו מתוך אילוץ בטנו לעשות מים, ועלה לשמים כהרף עין, ועמד לפני יהוה, ואמר לו: יהוה ורבנו, יידע כוחך כי איני יכול להזכיר לאיש הצדיק הזה את מותו, כי לא ראיתי על הארץ איש כמוהו, רחמן, מכניס אורחים, צדיק, אמתי, חסיד, נמנע מכל מעשה רע. ועתה דע, יהוה, כי איני יכול להזכיר לו את מותו. ויהוה אמר: רד, שר־צבא מיכאל, אל ידידי אברהם, ועשה כל אשר יאמר לך, ואכול עמו כל אשר יאכל. ואני אשלח את רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ שלי על בנו יצחק, ואשים את זכר מותו בלב יצחק, כדי שאפילו הוא בחלום יראה את מות אביו, ויצחק יספר את החלום, ואתה תפרש אותו, והוא עצמו יידע את קצו. ושר־הצבא אמר, יהוה, כל הרוחות השמימיות הן בלתי־גופניות, ואינן אוכלות ואינן שותות, והאיש הזה שם לפני שולחן עם שפע של כל הדברים הטובים הארציים והמתכלים. עתה, יהוה, מה אעשה? כיצד אמלט ממנו, בישיבתי בשולחן אחד עמו? יהוה אמר: רד אליו, ואל תדאג על זאת, כי כאשר תשב עמו, אשלח עליך רוח זוללת, והיא תאכל מידיך ודרך פיך את כל אשר על השולחן. שמחו יחד עמו בכל דבר, רק תפרש היטב את דברי החזון, כדי שאברהם יידע את מגל המוות ואת קץ החיים הבלתי ודאי, ויסדר את כל רכושו, כי בירכתי אותו מעבר לחול הים וככוכבי השמים.

5. אז ירד שר־הצבא לבית אברהם, וישב עמו בשולחן, ויצחק שירת אותם. וכאשר הסתיימה הסעודה, התפלל אברהם כמנהגו, ושר־הצבא התפלל יחד עמו, וכל אחד שכב לישון על מיטתו. ויצחק אמר לאביו, אבא, גם אני הייתי רוצה לישון עמכם בחדר הזה, כדי שגם אני אשמע את שיחתכם, כי אני אוהב לשמוע את מצוינות שיחתו של האיש המידותי הזה. אברהם אמר, לא, שלי

================================================================ עמוד מקור מודפס 520 [צוואת אברהם, המשך] ================================================================

[5, הושלם] בני, אך לך לחדרך שלך וישן על מיטתך שלך, פן נטריד את האיש הזה. אז יצחק, לאחר שקיבל מהם את התפילה, ובירך אותם, הלך לחדרו שלו ושכב על מיטתו. אך יהוה השליך את מחשבת המוות ללב יצחק כבחלום, וכשעה השלישית של הלילה התעורר יצחק וקם ממיטתו, ובא בריצה לחדר אשר בו ישן אביו יחד עם שר־המלאכים. יצחק, אפוא, בהגיעו לדלת צעק, לאמור, אבי אברהם, קום ופתח לי מהר, כדי שאכנס ואתלה על צווארך, ואחבק אותך לפני שייקחו אותך ממני. אז קם אברהם ופתח לו, ויצחק נכנס ונתלה על צווארו, והחל לבכות בקול גדול. אז אברהם, בהתרגשו בלב, גם בכה בקול גדול, ושר־הצבא, בראותו אותם בוכים, בכה גם כן. שרה, בהיותה בחדרה, שמעה את בכיים, ובאה בריצה אליהם, ומצאה אותם מתחבקים ובוכים. ושרה אמרה בבכי, אדוני אברהם, מהו זה שאתה בוכה? ספר לי, אדוני, האם אח זה אשר אירחנו היום הביא לך בשורות על לוט, בן אחיך, שהוא מת? האם בעבור זאת אתה מתאבל כך? שר־הצבא ענה ואמר לה, לא, אחותי שרה, אין זה כדבריך, אלא בנך יצחק, כמדומני, ראה חלום, ובא אלינו בוכה, ואנו, בראותנו אותו, התרגשנו בלבנו ובכינו.

6. אז שרה, בשומעה את מצוינות שיחת שר־הצבא, מיד ידעה שזה מלאך יהוה המדבר. אז רמזה שרה לאברהם לבוא החוצה לעבר הדלת, ואמרה לו, אדוני אברהם, האם אתה יודע מי האיש הזה? אברהם אמר, איני יודע. שרה אמרה, אתה יודע, אדוני, את שלושת האנשים מן השמים אשר אירחנו באוהלנו ליד אלון ממרא, כאשר הרגת את העגל ללא פגם, ושמת שולחן לפניהם. לאחר שנאכל הבשר, קם העגל שוב, וינק את אמו בשמחה גדולה. האינך יודע, אדוני אברהם, שבהבטחה הם נתנו לנו את יצחק כפרי הבטן? משלושת האנשים הקדושים האלה זה אחד. אברהם אמר, הוי שרה, בכך אתה דוברת אמת. תהילה ושבח מיהוה שלנו ומן האב. כי מאוחר בערב, כאשר רחצתי את רגליו באגן, אמרתי בליבי, אלה הן רגלי אחד משלושת האנשים אשר רחצתי אז; ודמעותיו אשר נפלו אז לאגן נעשו אבנים יקרות. ובנערו אותן מחיקו הוא נתן אותן לשרה, לאמור, אם אינך מאמינה לי, הביטי עתה באלה. ושרה, בקבלה אותן, השתחוותה ובירכה ואמרה, תהילה ליהוה המראה לנו דברים נפלאים. ועתה דע, אדוני אברהם, שיש בקרבנו גילוי של דבר כלשהו, בין רע ובין טוב!

7. ואברהם עזב את שרה, ונכנס לחדר, ואמר ליצחק, בוא הנה, בני האהוב, ספר לי את האמת, מהו אשר ראית ומה קרה לך שבאת אלינו בחיפזון כזה. — ויצחק, בענותו, החל לומר, ראיתי, אדוני, בלילה הזה את השמש ואת הירח מעל ראשי, מקיפים אותי בקרניהם ונותנים לי אור. בעודי מביט בכך ושמח, ראיתי את השמים נפתחים, ואיש נושא אור יורד מהם, זוהר יותר משבע שמשות. והאיש הזה כמו השמש בא ולקח את השמש מעל ראשי, ועלה לשמים מהיכן שבא, אך אני הצטערתי מאוד על שהוא לקח את השמש ממני. אחרי מעט, בעודי מצטער וטרוד מאוד, ראיתי את האיש הזה יוצא מן השמים פעם שנייה, והוא לקח ממני גם את הירח מעל ראשי, ובכיתי מאוד וקראתי לאיש האור הזה, ואמרתי, אל, אדוני, תקח את תפארתי ממני; חמול עלי ושמע אותי, ואם תקח את השמש ממני, אז השאר לי את הירח. הוא אמר, הנח להם להילקח למעלה אל המלך, כי הוא רוצה אותם שם. והוא לקח אותם ממני, אך הוא השאיר את הקרניים עלי. שר־הצבא אמר, שמע, הוי אברהם הצדיק; השמש אשר ראה בנך היא אתה אביו, והירח כמוהו היא שרה אמו. האיש נושא האור אשר ירד מן השמים, זה הוא הנשלח מיהוה אשר ייקח את נפשך הצדיקה ממך. ועתה דע, הוי אברהם המכובד ביותר, שבעת הזו תעזוב את חיי העולם הזה, ותעבור אל יהוה. אברהם אמר לשר־הצבא הוי המוזר שבפלאים! ועתה האם אתה הוא אשר ייקח את נפשי ממני? שר־הצבא אמר לו, אני שר־הצבא מיכאל, העומד לפני יהוה, ונשלחתי אליך להזכיר לך את מותך, ואז אצא אליו כפי שציוויתי. אברהם אמר, עתה אני יודע שאתה מלאך יהוה, ונשלחת לקחת את נפשי, אך לא אלך עמך; אלא עשה כל אשר ציווית.

8. שר־הצבא, בשומעו את הדברים האלה, נעלם מיד, ועלה לשמים ועמד לפני יהוה, וסיפר את כל אשר ראה בבית אברהם; ושר־הצבא אמר זאת גם ליהוה שלו, כך אומר ידידך אברהם, לא אלך עמך, אלא עשה כל אשר ציווית; ועתה, הוי יהוה שדי, האם תפארתך ומלכותך בת־האלמוות מצווה דבר? יהוה אמר לשר־הצבא מיכאל, לך אל ידידי אברהם שוב פעם נוספת, ודבר אליו כך, כך אומר יהוה יהוה שלך, אשר הביא אותך לארץ ההבטחה, אשר בירך אותך מעבר לחול הים ומעבר לכוכבי השמים, אשר פתח את רחם עקרותה של שרה, והעניק לך את יצחק כפרי הבטן בזקנה, באמת אני אומר לך שברך אברך אותך, ובהרבות ארבה את זרעך, ואתן לך את כל אשר תשאל ממני, כי אני יהוה יהוה שלך, ומלבדי אין אחר. ספר לי מדוע מרדת בי, ומדוע יש בך צער, ומדוע מרדת בשר־המלאכים שלי מיכאל? האינך יודע שכל הבאים מאדם וחוה מתו, ושאף אחד מן הנביאים לא נמלט מן המוות? אף אחד מאלה השולטים כמלכים אינו בן־אלמוות; אף אחד מאבותיך לא נמלט ממסתורין המוות. כולם מתו, כולם הלכו לשאול, כולם נאספו במגל המוות. אך עליך לא שלחתי מוות, לא נתתי לשום מחלה ממיתה לבוא עליך, לא הרשיתי למגל המוות לפגוש אותך, לא הרשיתי לרשתות השאול ללכוד אותך, מעולם לא רציתי שתפגוש שום רע. אך לנחמה טובה שלחתי אליך את שר־הצבא שלי מיכאל, כדי שתדע את יציאתך מן העולם, ותסדר את ביתך, ואת כל אשר לך, ותברך את יצחק בנך האהוב. ועתה דע שעשיתי זאת בלי רצון לצער אותך. ומדוע אפוא אמרת לשר־הצבא שלי, לא אלך עמך? מדוע דיברת כך? האינך יודע שאם אתן רשות למוות והוא יבוא עליך, אז אראה אם תבוא או לא?

9. ושר־הצבא, בקבלו את תוכחות יהוה, ירד אל אברהם, ובראותו אותו נפל הצדיק על פניו לארץ כמת, ושר־הצבא סיפר לו את כל אשר שמע מעליון. אז אברהם הקדוש והצדיק, בקומו בדמעות רבות, נפל לרגלי הבלתי־גופני, והתחנן אליו, לאמור, אני מפציר בך, שר־צבא צבאות מעלה, מפני שהואלת לבוא בעצמך אלי, חוטא ובכל הדברים עבדך הבלתי ראוי, אני מפציר בך גם עתה, הוי שר־צבא, לשאת את דברי שוב אל עליון, ותאמר לו, כך אומר אברהם עבדך, יהוה, יהוה, בכל מעשה ודבר אשר ביקשתי ממך שמעת אותי, ומילאת את כל עצתי. עתה, יהוה, איני מתנגד לכוחך, כי גם אני יודע שאיני בן־אלמוות אלא בן־תמותה. מפני שעל כן למצוותך כל הדברים נכנעים, ומפחדים ורועדים מפני כוחך, גם אני מפחד, אך אני מבקש בקשה אחת ממך, ועתה, יהוה ורבנו, שמע את תפילתי, כי בעודי בגוף הזה אני רוצה לראות את כל הארץ המיושבת, ואת כל הבריות אשר יסדת בדבר אחד, וכאשר אראה את אלה, אז אם אצא מן החיים אהיה בלי צער. אז שב שר־הצבא שוב, ועמד לפני יהוה, וסיפר לו הכול, לאמור, כך אומר ידידך אברהם, רציתי לראות את כל הארץ בחיי לפני מותי. ועליון, בשומעו זאת, ציווה שוב את שר־הצבא מיכאל, ואמר לו,

================================================================ עמוד מקור מודפס 521 [צוואת אברהם, המשך] ================================================================

[9, הושלם] קח ענן של אור, ואת המלאכים בעלי הכוח על המרכבות, ורד, קח את אברהם הצדיק על מרכבת הכרובים, ורומם אותו לאוויר השמים כדי שיראה את כל הארץ.

10. ושר־המלאכים מיכאל ירד ולקח את אברהם על מרכבת הכרובים, ורומם אותו לאוויר השמים, והוביל אותו על הענן יחד עם שישים מלאכים, ואברהם עלה על המרכבה מעל כל הארץ. ואברהם ראה את העולם כפי שהיה ביום ההוא, אחדים חורשים, אחרים נוהגים בעגלות, במקום אחד אנשים רועים עדרים, ובאחר שומרים עליהם בלילה, ורוקדים ומשחקים ומנגנים, במקום אחר אנשים נאבקים ומתדיינים במשפט, במקום אחר אנשים בוכים וזוכרים את המתים. הוא ראה גם את הנשואים הטריים מתקבלים בכבוד, ובמילה אחת הוא ראה את כל הדברים הנעשים בעולם, הן טובים והן רעים. אז אברהם, בעוברו מעליהם, ראה אנשים נושאים חרבות, מניפים בידיהם חרבות מחודדות, ואברהם שאל את שר־הצבא, מי אלה? שר־הצבא אמר, אלה גנבים, המתכוונים לבצע רצח, ולגנוב ולשרוף ולהשמיד. אברהם אמר, יהוה, יהוה, שמע את קולי, וצווה שחיות פרא תצאנה מן היער ותטרופנה אותם. וכאשר דיבר באו חיות פרא מן היער וטרפו אותם. והוא ראה במקום אחר איש עם אשה מבצעים זנות זה עם זה, ואמר, יהוה, יהוה, צווה שהארץ תיפתח ותבלע אותם, ומיד נבקעה הארץ ובלעה אותם. והוא ראה במקום אחר אנשים חופרים דרך בית, ונושאים את רכושם של אנשים אחרים, והוא אמר, יהוה, יהוה, צווה שאש תרד מן השמים ותאכל אותם. וכאשר דיבר, ירדה אש מן השמים ואכלה אותם. ומיד בא קול מן השמים אל שר־הצבא, לאמור כך, הוי שר־צבא מיכאל, צווה על המרכבה לעצור, והפנה את אברהם כדי שלא יראה את כל הארץ, כי אם יראה את כל החיים ברשעות, הוא ישמיד את כל הבריאה. כי ראה, אברהם לא חטא, ואין לו רחמים על חוטאים, אך אני עשיתי את העולם, ואיני רוצה להשמיד אף אחד מהם, אלא ממתין למותו של החוטא, עד אשר ישוב ויחיה. אך קח את אברהם למעלה אל שער השמים הראשון, כדי שיראה שם את המשפטים ואת הגמולים, ויתחרט על נפשות החוטאים אשר השמיד.

11. אז הפנה מיכאל את המרכבה והביא את אברהם למזרח, אל שער השמים הראשון; ואברהם ראה שתי דרכים, האחת צרה ומכווצת, האחרת רחבה ומרווחת, ושם הוא ראה שני שערים, האחד רחב על הדרך הרחבה, והאחר צר על הדרך הצרה. ומחוץ לשני השערים שם הוא ראה איש יושב על כסא מוזהב, ומראה האיש ההוא היה נורא, כשל יהוה. והם ראו נפשות רבות נדחפות על ידי מלאכים ומובלות פנימה דרך השער הרחב, ונפשות אחרות, מעטות במספר, אשר נלקחו על ידי המלאכים דרך השער הצר. וכאשר ראה הנפלא היושב על כסא הזהב מעטים נכנסים דרך השער הצר, ורבים נכנסים דרך הרחב, מיד קרע אותו נפלא את שערות ראשו ואת צדי זקנו, והשליך את עצמו לארץ מכסאו, בוכה ומקונן. אך כאשר ראה נפשות רבות נכנסות דרך השער הצר, אז הוא קם מן הארץ וישב על כסאו בשמחה גדולה, שמח וצוהל. ואברהם שאל את שר־הצבא, אדוני שר־הצבא, מי האיש הנפלא ביותר הזה, המעוטר בתפארת כזו, ולפעמים הוא בוכה ומקונן, ולפעמים הוא שמח וצוהל? הבלתי־גופני אמר: זה הוא אדם הראשון־הנברא אשר בתפארת כזו, והוא מביט בעולם כי כולם נולדים ממנו, וכאשר הוא רואה נפשות רבות הולכות דרך השער הצר, אז הוא קם ויושב על כסאו שמח וצוהל בשמחה, כי השער הצר הזה הוא של הצדיקים, המוביל לחיים, ואלה הנכנסים דרכו הולכים לגן־עדן. בעבור זאת, אפוא, אדם הראשון־הנברא שמח, כי הוא רואה את הנפשות נושעות. אך כאשר הוא רואה נפשות רבות נכנסות דרך השער הרחב, אז הוא תולש את שערות ראשו, ומשליך את עצמו לארץ בוכה ומקונן במרירות, כי השער הרחב הוא של החוטאים, המוביל להשמדה ולעונש נצחי. ובעבור זאת אדם הראשון־הנוצר נופל מכסאו בוכה ומקונן על השמדת החוטאים, כי רבים הם האובדים, ומעטים הם הנושעים, כי בשבעת אלפים בקושי נמצאת נפש אחת נושעת, בהיותה צדיקה וטהורה.

12. בעודו אומר לי את הדברים האלה, ראה שני מלאכים, לוהטים במראה, וחסרי רחמים במחשבה, וחמורים במבט, והם דחפו אלפי נפשות, בהלקותם אותן ללא רחמים ברצועות לוהטות. המלאך אחז בנפש אחת, והם דחפו את כל הנפשות פנימה בשער הרחב להשמדה. אז גם אנו הלכנו עם המלאכים, ובאנו בתוך אותו שער רחב, ובין שני השערים עמד כסא נורא במראה, מקריסטל נורא, זוהר כאש, ועליו ישב איש נפלא בהיר כשמש, דומה לבן יהוה. לפניו עמד שולחן כקריסטל, כולו של זהב ופשתן דק, ועל השולחן היה מונח ספר, עוביו שש אמות, ורוחבו עשר אמות, ומימינו ומשמאלו עמדו שני מלאכים מחזיקים נייר ודיו ועט. לפני השולחן ישב מלאך של אור, מחזיק בידו מאזניים, ומשמאלו ישב מלאך כולו לוהט, חסר רחמים, וחמור, מחזיק בידו חצוצרה, ובתוכה אש אוכלת־כול כדי לנסות את החוטאים. האיש הנפלא היושב על הכסא עצמו שפט וגזר את הנפשות, ושני המלאכים מימין ומשמאל כתבו, האחד מימין את הצדקות והאחד משמאל את הרשעויות. האחד לפני השולחן, אשר החזיק את המאזניים, שקל את הנפשות, והמלאך הלוהט, אשר החזיק את האש, ניסה את הנפשות. ואברהם שאל את שר־הצבא מיכאל, מהו זה אשר אנו רואים? ושר־הצבא אמר, הדברים האלה אשר אתה רואה, אברהם הקדוש, הם המשפט והגמול. וראה את המלאך המחזיק את הנפש בידו, והוא הביא אותה לפני השופט, והשופט אמר לאחד המלאכים המשרתים אותו, פתח לי את הספר הזה, ומצא לי את חטאי הנפש הזו. ובפתיחתו את הספר הוא מצא את חטאיה ואת צדקותיה שווים במאזן, והוא לא נתן אותה לא למענים, ולא לאלה הנושעים, אלא שם אותה באמצע.

13. ואברהם אמר, אדוני שר־הצבא, מי השופט הנפלא ביותר הזה? ומי הם המלאכים הכותבים? ומי הוא המלאך כמות השמש, המחזיק את המאזניים? ומי הוא המלאך הלוהט המחזיק את האש? שר־הצבא אמר, האם אתה רואה, אברהם הקדוש ביותר, את האיש הנורא היושב על הכסא? זה הוא בנו של אדם הראשון־הנברא, הנקרא הבל, אשר הרג קין הרשע, והוא יושב כך לשפוט את כל הבריאה, ובוחן אנשים צדיקים וחוטאים. כי יהוה אמר, אני לא אשפוט אתכם, אלא כל אדם ילוד־אדם יישפט. לכן הוא נתן לו משפט, לשפוט את העולם עד בואו הגדול והמפואר, ואז, הוי אברהם הצדיק, הוא המשפט והגמול המושלמים, הנצחיים והבלתי ניתנים לשינוי, אשר איש אינו יכול לשנות. כי כל אדם בא מן הראשון־הנברא, ולכן הם נשפטים תחילה כאן על ידי בנו, ובהופעה השנייה הם יישפטו על ידי שנים־עשר שבטי ישראל, כל נשימה וכל בריה. אך בפעם השלישית הם יישפטו על ידי יהוה יהוה של הכול, ואז, אכן, קץ אותו משפט קרוב, והגזר נורא, ואין מי שיציל. ועתה בשלושה בתי־דין נעשים משפט העולם והגמול, ומסיבה זו דבר אינו מאושר סופית על ידי עד אחד או שניים, אלא בשלושה עדים יוקם כל דבר. שני המלאכים מימין ומשמאל, אלה הם הכותבים את החטאים ואת הצדק, האחד מימין כותב את הצדק, והאחד משמאל את החטאים. המלאך כמות השמש, המחזיק את המאזניים בידו, הוא שר־המלאכים, דוקיאל השוקל הצדיק, והוא שוקל את הצדקות ואת החטאים עם ה

צדק של יהוה. המלאך הלוהט וחסר הרחמים, המחזיק את האש בידו, הוא שר־המלאכים פורואל, אשר לו כוח על האש, ומנסה את מעשי בני האדם באש, ואם האש תאכל את מעשהו של איש כלשהו, מלאך המשפט מיד תופס אותו, ונושא אותו למקום החוטאים, מקום עונש מר ביותר. אך אם האש מאשרת את מעשהו של מישהו, ואינה תופסת אותו, האיש ההוא מוצדק, ומלאך הצדק לוקח אותו ונושא אותו למעלה להינצל בחלקת הצדיקים. וכך, אברהם הצדיק ביותר, כל הדברים בכל בני האדם מנוסים באש ובמאזניים.

14. ואברהם אמר לשר־הצבא, יהוה שלי שר־הצבא, הנפש אשר המלאך החזיק בידו, מדוע נשפטה להיות באמצע? שר־הצבא אמר, הקשב, אברהם הצדיק. מפני שהשופט מצא את חטאיה ואת צדקותיה שווים, הוא לא מסר אותה לא למשפט ולא להינצל, עד אשר יבוא שופט הכול. אברהם אמר לשר־הצבא, ומה עוד חסר לנפש כדי להינצל? שר־הצבא אמר, אם היא משיגה צדקה אחת מעל חטאיה, היא נכנסת לתשועה. אברהם אמר לשר־הצבא, בוא הנה, שר־צבא מיכאל, הבה נתפלל בעבור הנפש הזו, ונראה אם יהוה ישמע אותנו. שר־הצבא אמר, אמן, יהי כן; והם התפללו והתחננו בעבור הנפש, ויהוה שמע אותם, וכאשר קמו מתפילתם הם לא ראו את הנפש עומדת שם. ואברהם אמר למלאך, היכן הנפש אשר החזקת באמצע? והמלאך ענה, היא נושעה בתפילתך הצדיקה, וראה מלאך של אור לקח אותה ונשא אותה למעלה לגן־עדן. אברהם אמר, אני מפאר את שם יהוה, עליון, ואת רחמיו הבלתי נמדדים. ואברהם אמר לשר־הצבא, אני מפציר בך, שר־צבא, הבה נלך לבית, ועוד נקרא אל יהוה, ונתחנן לרחמיו, ונתחנן לרחמיו בעבור נפשות החוטאים אשר קודם לכן, בכעסי, קיללתי והשמדתי, אשר הארץ בלעה, והחיות הפראיות קרעו לגזרים, והאש אכלה באמצעות דברי. עתה אני יודע שחטאתי לפני יהוה יהוה שלנו. ו, הוי מיכאל, שר־צבא צבא השמים, אני מפציר בך, הבה נקרא אל יהוה בדמעות כדי שיסלח לי על חטאי, ויעניק אותם לי. ושר־הצבא שמע אותו, והם התחננו לפני יהוה, וכאשר קראו אליו זמן רב, בא קול מן השמים לאמור, אברהם, אברהם, שמעתי את קולך ואת תפילתך, ואני סולח לך על חטאך, ואלה אשר אתה חושב שהשמדתי קראתי אותם והבאתי אותם לחיים בחסדי הרב ביותר, כי לזמן מה גמלתי אותם במשפט, ואלה אשר אני משמיד בחייהם על הארץ, לא אגמול אותם במוות.

15. וקול יהוה אמר גם לשר־הצבא מיכאל, מיכאל, עבדי, הפנה את אברהם לביתו, כי ראה קצו התקרב, ומידת חייו נתמלאה, כדי שיסדר את כל הדברים, ואז קח אותו והבא אותו אלי. ושר־הצבא, בהפניית המרכבה והענן, הביא את אברהם לביתו, ובכניסתו לחדרו הוא ישב על מיטתו. ושרה אשתו באה וחיבקה את רגלי הבלתי־גופני, ודיברה בענווה, לאמור, אני מודה לך, יהוה שלי, שהבאת את יהוה שלי אברהם, כי ראה חשבנו שהוא נלקח מאתנו. וגם בנו יצחק בא ונפל על צווארו, ובאותו אופן כל עבדיו ושפחותיו הקיפו את אברהם וחיבקו אותו, ופיארו את יהוה. והבלתי־גופני אמר להם, שמעו, אברהם הצדיק. ראה את אשתך שרה, ראה גם את בנך האהוב יצחק, ראה גם את עבדיך ושפחותיך סביבך. סדר את כל אשר לך, כי התקרב היום אשר בו תצא מן הגוף ותלך אל יהוה אחת ולתמיד. אברהם אמר, האם יהוה אמר זאת, או אתה אומר זאת מעצמך? שר־הצבא ענה, שמע, אברהם הצדיק. יהוה ציווה, ואני מספר לך. אברהם אמר, לא אלך עמך. שר־הצבא, בשומעו את הדברים האלה, מיד יצא מנוכחות אברהם, ועלה לשמים, ועמד לפני יהוה עליון, ואמר, יהוה שדי, ראה מילאתי את בקשתו. הראיתי לו את כוחך, ואת כל הארץ והים אשר תחת השמים. הראיתי לו משפט וגמול באמצעות ענן ומרכבות, והראיתי את ידידי אברהם ואמרתי למלאך, האם איני הולך עמך, אמור כך שוב, לא אלך עמך? שר־המלאכים אמר, יהוה שדי, הוא אומר כך, ואני נמנע מלהניח עליו ידיים, כי מראשית הוא ידידך, ועשה את כל הדברים הנעימים בעיניך. אין איש כמוהו על הארץ, אפילו לא איוב האיש הנפלא, ולכן אני נמנע מלהניח עליו ידיים. צווה, אפוא, מלך בן־אלמוות, מה ייעשה.

16. אז אמר עליון, קרא לי הנה את המוות הנקרא הפנים חסרות־הבושה והמבט חסר־הרחמים. ומיכאל הבלתי־גופני, שר־המלאכים, הלך אל המוות. בוא הנה, אמר יהוה. המוות, בשומעו זאת, רעד ורעד, בהיותו אחוז אימה גדולה, ובבואו בפחד גדול הוא עמד לפני האב הבלתי נראה, רועד, גונח ורועד. עליון אמר לו, הוי מוות, בוא הנה, אתה גורל מר של העולם, הסתר את עזותך, כסה את שחיתותך, והשלך את מרירותך ממך, ולבש את יופיך ואת כל תפארתך, ורד אל אברהם ידידי, וקח אותו והבא אותו אלי. אך עתה גם אני אומר לך לא להפחיד אותו, אלא הבא אותו בשלווה, כי הוא ידידי שלי. בשומעו זאת, יצא המוות מנוכחות עליון, ולבש גלימה של בהירות גדולה, ועשה את מראהו כשמש, ונעשה נאה ויפה מעל בני האדם, בנטלו צורת שר־מלאכים, ולחייו לוהטות באש, והוא יצא אל אברהם. ועתה אברהם הצדיק, בצאתו מחדרו, וישב תחת עצי ממרא, מחזיק את סנטרו בידו, וממתין לבואו של שר־המלאכים מיכאל. וראה, ריח של ניחוח מתוק בא אליו, והבזק של אור, ואברהם פנה וראה את המוות בא אליו בתפארת ויופי גדולים. ואברהם קם והלך לקראתו, בחושבו שזה שר־צבא יהוה, והמוות, בראותו אותו, בירך אותו, לאמור, שמח, אברהם המכובד ביותר, הוי מקור האבות, בן־לוויה רצוי ביותר נפש צדיקה, ידיד אמת של עליון, שלום לך של הארץ! המלאך הקדוש אמר למוות, שלום לך של הארץ! אברהם אמר לשמש, עוזר מפואר ביותר, מביא אור, איש נפלא, מנין באה תפארתך אלינו, ומי אתה, ומנין אתה בא? אז אמר המוות, אברהם הצדיק ביותר, ראה אני מספר לך את האמת. אני גורל המוות המר. אברהם אמר לו, לא, אלא אתה נוי העולם, אתה תפארתם ויופיים של מלאכים ובני אדם, אתה יפה במראה מכל אחר, ואתה אומר, אני גורל המוות המר, ולא תאמר, אני היפה ביותר בכל דבר טוב? המוות אמר, אני מספר לך את האמת. מה שיהוה הראה לי גם אני מספר לך. אברהם אמר, בעבור מה באת הנה? המוות אמר, בעבור נפשך הקדושה באתי. אז אמר אברהם, אני יודע למה אתה מתכוון, אך לא אלך עמך; והמוות שתק ולא ענה לו דבר.

17. אז קם אברהם, ונכנס לביתו, וגם המוות ליווה אותו לשם. ואברהם עלה לחדרו, והמוות עלה עמו. ואברהם שכב על מיטתו, והמוות בא וישב ליד רגליו. אז אמר אברהם, צא, צא ממני, כי אני רוצה לנוח על מיטתי. המוות אמר, לא אצא עד אשר אקח את רוחך ממך. אברהם אמר לו, ביהוה בן־האלמוות אני משביע אותך לספר לי את האמת. האם אתה המוות? המוות אמר לו, אני המוות. אני משמיד העולם. אברהם אמר, אני מפציר בך, מפני שאתה המוות, ספר לי אם אתה בא כך אל כולם ביופי ובתפארת וביופי כאלה? המוות אמר, לא, יהוה שלי אברהם, כי צדקותיך, וים החסד הבלתי מוגבל של

הכנסת האורחים שלך, וגדולת אהבתך אל יהוה נעשו כתר על ראשי, וביופי ובשלום גדול ובעדינות אני מתקרב לצדיקים ובשלום גדול ובשחיתות גדולה ובעזות ובמרירות הגדולה ביותר אני מתקרב לחוטאים. אני מפציר בך, אפוא, שמע לי, והראה את עזותך ואת כל שחיתותך ומרירותך. והמוות אמר, אינך יכול לראות את עזותי, אברהם הצדיק ביותר, ולא תוכל לראות את כל עזותך בשום אופן. אברהם אמר, אך אוכל לראות אותה בכוח יהוה שלי אשר בי עמי. אז הראה לו המוות את נויו ויופיו ואת כל תפארתו ואת הצורה שבה היה לבוש, ושם על עצמו גלימת עריץ, ועשה את מראהו קודר ועז יותר מכל מיני החיות הפראיות, וטמא יותר מכל טומאה. והוא הראה לאברהם שבעה ראשי נחשים לוהטים וארבעה־עשר פנים, (אחד) של אש לוהטת, אחד של עזות גדולה, אחד של חושך, ופנים קודרים ביותר של צפעוני, ופנים של תהום נוראה ביותר, ופנים עזים יותר מאפעה, ופנים של אריה נורא ביותר, ופנים של קרסטס ובסיליסק. הוא הראה לו גם פנים של חרב לוהטת ופנים נושאי־חרב, ופנים של ברק גדול נורא של רעם מבעית. הוא הראה לו גם פנים אחרים של ים מבעית, ונהר שוצף עז, וכלב תלת־ראשי נורא, וכוס מעורבת ברעלים, ובקיצור הוא הראה לו את העזות הגדולה ואת המרירות הבלתי נסבלת, וכל נפש בת־תמותה אשר הריחה את ריח המוות. ומן המרירות והעזות הגדולות היו שבעת אלפים שפחות במספר כשבעת אלפים, ואברהם הצדיק בא לאדישות המוות כך שרוחו נכשלה.

18. ואברהם הקדוש־כולו, בראותו את הדברים האלה כך, אמר למוות, אני מפציר בך, מוות משמיד־כול, הסתר את עזותך, ולבש את יופיך ואת הצורה אשר היתה לך קודם. והמוות הראה לו את עזותו, ולבש את יופיו אשר היה לו קודם. ואברהם אמר למוות, מדוע עשית זאת, שהרגת את כל עבדי ושפחותי? האם יהוה שלח אותך הנה למטרה זו היום? המוות אמר, לא, יהוה שלי אברהם, אין זה כדבריך, אלא בעבורך נשלחתי הנה. אברהם אמר למוות, כיצד אפוא מתו אלה? האם יהוה לא דיבר זאת? המוות אמר, האמן, אברהם הצדיק ביותר, שגם זאת נפלא, שלא נלקחת עמם. אף על פי כן אני מספר לך את האמת, כי אלמלא היתה יד ימין יהוה עמך באותו זמן, גם אתה היית יוצא מן החיים האלה. אברהם הצדיק אמר, עתה אני יודע שבאתי לאדישות המוות, כך שרוחי נכשלת, אך אני מפציר בך, מוות משמיד־כול, מפני שעבדי מתו לפני זמנם, בוא נתפלל אל יהוה יהוה שלנו כדי שישמע אותנו ויקים את אלה שמתו בעזותך לפני זמנם. המוות אמר, אמן, יהי כן. לכן קם אברהם ונפל על פניו לארץ בתפילה, והמוות יחד עמו, ויהוה שלח רוח חיים על אלה שמתו והם חיו שוב. אז נתן אברהם הצדיק תהילה ליהוה.

19. ובעלותו לחדרו הוא שכב, והמוות בא ועמד לפניו. ואברהם אמר לו, צא ממני, כי אני רוצה לנוח, כי רוחי באדישות. המוות אמר, לא אצא ממך עד אשר אקח את נפשך. ואברהם, בפנים חמורים ובמבט כועס, אמר למוות, מי ציווה עליך לומר זאת? אתה אומר את הדברים האלה מעצמך בגאווה, ולא אלך עמך עד אשר יבוא אלי שר־הצבא מיכאל, ואלך עמו. אך גם זאת אני אומר לך, אם רצונך שאלווה אותך, הסבר לי את כל שינוייך, את שבעת ראשי הנחשים הלוהטים ומהו פני התהום, ומהי החרב החדה, ומהו הנהר הרועש־בקול, ומהו הים הסוער הזועם בעזות כזו. למד אותי גם את הרעם הבלתי נסבל, ואת הברק הנורא, ואת הכוס מסריחת־הרע המעורבת ברעלים. למד אותי על כל אלה. והמוות ענה, הקשב, אברהם הצדיק. כי בשבעה עידנים אני משמיד את העולם ומוביל את כולם למטה לשאול, מלכים ושליטים, עשירים ועניים, עבדים ובני חורין. אני מלווה לתחתית השאול, ובעבור זאת הראיתי לך את שבעת ראשי הנחשים. את פני האש הראיתי לך כי רבים מתים נאכלים באש, ורואים מוות דרך פני אש. את פני התהום הראיתי לך, כי אנשים רבים מתים בירידתם מראשי עצים או תהומות נוראות ובאובדן חייהם, ורואים מוות בצורת תהום נוראה. את פני החרב הראיתי לך כי רבים נהרגים במלחמות בחרב, ורואים מוות כחרב. את פני הנהר הגדול השוצף הראיתי לך כי רבים טובעים ומתים נחטפים במעבר מים רבים ונישאים בנהרות גדולים, ורואים מוות לפני זמנם. את פני הים הזועם והסוער. הראיתי לך כי רבים בים, בנופלם לגלים גדולים ובהיותם נטרפים, נבלעים ורואים מוות כים. את הרעם הבלתי נסבל ואת הברק הנורא הראיתי לך כי אנשים רבים ברגע כעס פוגשים רעם בלתי נסבל וברק נורא הבאים לתפוס אנשים, ורואים מוות כך. הראיתי לך גם את החיות הפראיות הרעילות, אפעות ובסיליסקים, נמרים ואריות וגורי אריות, דובים וצפעונים, ובקיצור את פני כל חיה פראית הראיתי לך, הצדיק ביותר, כי אנשים רבים מושמדים על ידי חיות פראיות, ואחרים על ידי נחשים רעילים, נחשים ואפעות וקרסטסים ובסיליסקים וצפעונים, נושפים את חייהם ומתים. הראיתי לך גם את הכוסות המשמידות המעורבות ברעל, כי אנשים רבים, בהינתן להם רעל לשתות על ידי אנשים אחרים, מיד יוצאים במפתיע.

20. אברהם אמר, אני מפציר בך, האם יש גם מוות בלתי צפוי? ספר לי. המוות אמר, באמת, באמת, אני אומר לך באמת יהוה שיש שבעים ושניים מיתות. אחת היא המוות הצודק, הקונה את זמנו הקבוע, ואנשים רבים בשעה אחת נכנסים למוות בהינתנם לקבר. ראה, סיפרתי לך את כל אשר שאלת, עתה אני אומר לך, אברהם הצדיק ביותר, לפטר את כל העצה, ולחדול מלשאול דבר אחת ולתמיד, ובוא, לך עמי, כפי שיהוה ושופט הכול ציווה עלי. אברהם אמר למוות, צא ממני עוד מעט, כדי שאנוח על מיטתי, כי אני חלש מאוד בלב, כי מאז שהייתי עמך עיני כוחי נכשל, כל איברי בשרי נראים לי כמשקל כעופרת, ורוחי מצוקה ביותר. צא לזמן קצר; כי אמרתי שאיני יכול לשאת לראות את צורתך. אז בא יצחק בנו ונפל על חזהו בוכה, ואשתו שרה באה וחיבקה את רגליו, מקוננת במרירות. באו גם עבדיו ושפחותיו והקיפו את מיטתו, מקוננים מאוד. ואברהם בא לאדישות המוות, והמוות אמר לאברהם, בוא, קח את יד ימיני, ויבואו לך עליזות וחיים וכוח. כי המוות הונה את אברהם, והוא לקח את יד ימינו, ומיד דבקה נפשו ביד המוות. ומיד בא שר־המלאכים מיכאל עם המון מלאכים ולקח את נפשו היקרה בידיו בבד פשתן ארוג באלוהות, והם טיפלו בגופו של אברהם הצדיק במשחות ובבשמים אלוהיים עד היום השלישי אחרי מותו, וקברו אותו בארץ ההבטחה, אלון ממרא, אך המלאכים קיבלו את נפשו היקרה, ועלו לשמים, בשירם את המנון השלושה־קדושים ליהוה יהוה של הכול, ושמו אותה שם להשתחוות ליהוה ולאב. ולאחר ששבח ותהילה גדולים ניתנו ליהוה, ואברהם השתחווה, בא קולו הטהור של יהוה והאב לאמור כך, קח אפוא את ידידי אברהם לגן־עדן, שם משכנות צדיקי, ומשכנות קדושי יצחק ויעקב בחיקו, שם אין צרה, ולא צער, ולא אנחה, אלא שלום ושמחה וחיים בלתי נגמרים. (והבה גם אנו, אחי האהובים, נחקה את הכנסת האורחים של האב אברהם, ונגיע לדרך חייו המידותית, כדי שניחשב ראויים לחיי הנצח, ופאר את ה

[צוואת אברהם, גרסה 1 הושלמה; גרסה 2 מתחילה]

אב, הבן ורוח הקודש, אשר להם תהילה וכוח לעולם. אמן.)

גרסה 2 — הנוסח הקצר יותר

1. ויהי, כאשר התקרבו ימי מותו של אברהם, יהוה אמר למיכאל, קום ולך אל אברהם, עבדי, ואמור לו, אתה תצא מן החיים, כי ראה! ימי חייך הזמניים נתמלאו: כדי שיסדר את ביתו לפני מותו.

2. ומיכאל הלך ובא אל אברהם, ומצא אותו יושב לפני שווריו לחרישה, והוא היה זקן מאוד במראה, והיה לו בנו בזרועותיו. אז אברהם, בראותו את שר־המלאכים מיכאל, קם מן הארץ ובירך אותו, בלי לדעת מי הוא, ואמר לו: יהוה ישמור עליך. תהא דרכך מוצלחת עמך. ומיכאל ענה לו: אתה נדיב, אב טוב. אברהם ענה ואמר לו: בוא, התקרב אלי, אחי, ושב מעט, כדי שאורה להביא בהמה כדי שנלך לביתי, ותנוח עמי, כי זה לקראת ערב, ובבוקר קום ולך לכל אשר תרצה, פן תפגוש אותך חיה רעה כלשהי ותזיק לך. ומיכאל שאל את אברהם, לאמור: ספר לי את שמך, לפני שאכנס לביתך, פן אהיה לך לנטל. אברהם ענה ואמר, הורי קראו לי אברם, ויהוה קרא לי אברהם, לאמור: קום וצא מביתך, ומקרוביך, ולך אל הארץ אשר אראה לך. וכאשר הלכתי אל הארץ אשר הראה לי יהוה, הוא אמר לי: שמך לא ייקרא עוד אברם, אלא שמך יהיה אברהם. מיכאל ענה ואמר לו: סלח לי, אבי, איש מנוסה של יהוה, כי אני זר, ושמעתי עליך שהלכת ארבעים פרלונגים והבאת עז ואירחת מלאכים בביתך, כדי שינוחו שם. בדברם כך יחד, הם קמו והלכו לעבר הבית. ואברהם קרא לאחד מעבדיו, ואמר לו: לך, הבא לי בהמה כדי שהזר ישב עליה, כי הוא עייף מדרכו. ומיכאל אמר: אל תטריד את הנער, אלא הבה נלך בקלות עד אשר נגיע לבית, כי אני אוהב את חברתך.

3. ובקומם הם הלכו, וכאשר התקרבו לעיר, כשלושה פרלונגים ממנה, הם מצאו עץ גדול בעל שלוש מאות ענפים, כעץ תמריסק. והם שמעו קול מענפיו שר, קדוש אתה, כי שמרת את המטרה אשר למענה נשלחחת. ואברהם שמע את הקול, והסתיר את המסתורין בליבו, לאמור בתוך עצמו, מהו המסתורין אשר שמעתי? בבואו לבית, אמר אברהם לעבדיו, קומו, צאו לעדרים, והביאו שלוש כבשים, ושחטו אותן מהר, והכינו אותן כדי שנאכל ונשתה, כי היום הזה הוא חג לנו. והעבדים הביאו את הכבשים, ואברהם קרא לבנו יצחק, ואמר לו, בני יצחק, קום ושם מים בכלי כדי שנרחץ את רגלי הזר הזה. והוא הביא אותו כפי שציווה, ואברהם אמר, אני מבחין, וכך יהיה, שבאגן הזה לא ארחץ עוד לעולם את רגלי שום איש הבא אלינו כאורח. ויצחק, בשומעו את אביו אומר זאת, בכה, ואמר לו, אבי מהו זה שאתה אומר? זו הפעם האחרונה שלי לרחוץ את רגלי זר? ואברהם, בראותו את בנו בוכה, גם בכה מאוד, ומיכאל, בראותו אותם בוכים, גם בכה, ודמעות מיכאל נפלו על הכלי ונעשו אבן יקרה.

4. כאשר שרה, בהיותה בפנים בביתה, שמעה את בכיים, היא יצאה ואמרה לאברהם, יהוה, מדוע אתה בוכה כך? אברהם ענה, ואמר לה, אין זה רע. לכי לביתך, ועשי את עבודתך שלך, פן נטריד את האיש. ושרה הלכה, בהיותה עומדת להכין את הסעודה. והשמש התקרבה לשקוע, ומיכאל יצא מן הבית, ונלקח למעלה לשמים להשתחוות לפני יהוה, כי בשקיעה כל המלאכים משתחווים ליהוה ומיכאל עצמו הוא ראשון המלאכים. וכולם השתחוו לו, והלכו כל אחד למקומו, אך מיכאל דיבר לפני יהוה ואמר, יהוה, צווה עלי להישאל לפני תפארתך הקדושה! ויהוה אמר למיכאל, הכרז כל אשר תרצה! ושר־המלאכים ענה ואמר, יהוה, שלחת אותי לאברהם לומר לו, צא מגופך, ועזוב את העולם הזה; יהוה קורא לך, ואיני מעז, יהוה, לגלות את עצמי לו, כי הוא ידידך, ואיש צדיק, ומקבל זרים. אך אני מפציר בך, יהוה, צווה על זכר מותו של אברהם להיכנס לליבו שלו, ואל תצווה עלי לספר לו זאת, כי זו בוטות גדולה לומר, עזוב את העולם, ובמיוחד לעזוב את גופו של אדם, כי בראת אותו מראשית לחמול על נפשות כל בני האדם. אז אמר יהוה למיכאל, קום ולך אל אברהם, ולון עמו, וכל אשר תראה אותו אוכל, אכול גם כן, ובכל מקום אשר ישן, ישן גם שם. כי אשליך את מחשבת מותו של אברהם ללב יצחק בנו בחלום.

5. אז נכנס מיכאל לבית אברהם באותו ערב, ומצא אותם מכינים את הסעודה, והם אכלו ושתו ושמחו. ואברהם אמר לבנו יצחק, קום, בני, ופרוש את מיטת האיש כדי שישן, ושם את המנורה על המעמד. ויצחק עשה כפי שציווה אביו, ויצחק אמר לאביו, גם אני בא לישון לידך. אברהם ענה לו, לא, בני, פן נטריד את האיש הזה, אלא לך לחדרך שלך וישן. ויצחק, בלי רצון להפר את מצוות אביו, הלך וישן בחדרו שלו.

6. ויהי כשעה השביעית של הלילה התעורר יצחק, ובא לדלת חדר אביו, צועק ואומר, פתח, אבא, כדי שאגע בך לפני שייקחו אותך ממני. אברהם קם ופתח לו, ויצחק נכנס ונתלה על צוואר אביו בוכה ומחבק אותו בקינות. ואברהם בכה יחד עם בנו, ומיכאל ראה אותם בוכים ובכה כמוהם. ושרה, בשומעה אותם בוכים, קראה מחדר־מיטתה, לאמור, יהוה שלי אברהם, מדוע הבכי הזה? האם סיפר לך הזר על בן אחיך לוט שהוא מת? או האם קרה לנו דבר אחר? מיכאל ענה ואמר לשרה, לא, שרה, לא הבאתי בשורות על לוט, אך ידעתי על טוב־לבך, שבכך אתה עולה על כל בני האדם על הארץ, ויהוה זכר אותך. אז אמרה שרה לאברהם, כיצד אתה מעז לבכות כאשר איש יהוה בא אליך, ומדוע שפכו עיניך דמעות כי היום יש שמחה גדולה? אברהם אמר לה, כיצד אתה יודעת שזה איש יהוה? שרה ענתה ואמרה, כי אני אומרת ומכריזה שזה אחד משלושת האנשים אשר אירחנו באלון ממרא, כאשר אחד העבדים הלך והביא עגל ואתה הרגת אותו, ואמרת, קום, הכן כדי שנאכל עם האנשים האלה בביתנו. אברהם ענה ואמר, הבחנת היטב, הוי אשה, כי גם אני, כאשר רחצתי את רגליו, ידעתי בליבי שאלה הן הרגליים אשר רחצתי באלון ממרא, וכאשר התחלתי לחקור על דרכו, הוא אמר לי, אני הולך לשמור על לוט אחיך מאנשי סדום, ואז ידעתי את המסתורין.

7. ואברהם אמר למיכאל, ספר לי, איש יהוה, והראה לי מדוע באת הנה. ומיכאל אמר, בנך יצחק יראה לך. ואברהם אמר לבנו, בני האהוב, ספר לי מה ראית בחלומך היום, ונבהלת. ספר לי אותו. יצחק ענה לאביו, ראיתי בחלומי את השמש ואת הירח, והיה כתר על ראשי, ובא מן השמים איש גדול במידה, וזוהר כאור הנקרא אבי האור. הוא לקח את השמש מעל ראשי, ואף על פי כן השאיר את הקרניים איתי. ובכיתי ואמרתי, אני מפציר בך, יהוה שלי, אל תקח את תפארת ראשי, ואת אור ביתי, ואת כל תפארתי. וה

והירח והכוכבים קוננו, לאמור, אל תקח את תפארת כוחנו. והאיש הזוהר ההוא ענה ואמר לי, אל תבכה על שאני לוקח את אור ביתך, כי הוא נלקח למעלה מצרה למנוחה, ממצב נמוך לגבוה, הם מרימים אותו ממקום צר לרחב; הם מרימים אותו מחושך לאור. ואמרתי לו, אני מפציר בך, יהוה, גם את הקרניים עמו. הוא אמר לי, יש שתים־עשרה שעות ביום, ואז אקח את כל הקרניים. כאשר אמר האיש הזוהר זאת, ראיתי את שמש ביתי עולה לשמים, אך לא ראיתי עוד, והשמש ההיא היתה כמוך אבי. ומיכאל אמר לאברהם, בנך יצחק דיבר אמת, כי אתה תלך, ותילקח למעלה לשמים, אך גופך יישאר על הארץ, עד אשר יתמלאו שבעת אלפים עידנים, כי בכל בשר יקום. עתה אפוא, אברהם, סדר את ביתך, ואת ילדיך, כי שמעת במלואו מה נחוץ בעניינך. אברהם ענה ואמר למיכאל, אני מפציר בך, יהוה, אם אצא מגופי, רציתי להילקח בגופי כדי שאראה את הבריות אשר יהוה יהוה ברא בשמים ועל הארץ. מיכאל ענה ואמר, אין זה שלי לעשות, אך אספר ליהוה על זאת, ואם אצווה אראה לך את כל הדברים האלה.

8. ומיכאל עלה לשמים, ודיבר לפני יהוה על אברהם, ויהוה ענה למיכאל, לך וקח את אברהם בגוף, והראה לו את כל הדברים, וכל אשר יאמר לך עשה לו כידידי. אז יצא מיכאל ולקח את אברהם בגוף על ענן, והביא אותו לנהר האוקיינוס.

12. [המספור כמודפס] ולאחר שראה אברהם את מקום המשפט, הענן לקח אותו למטה על הרקיע שמתחת, ואברהם, בהביטו למטה על הארץ, ראה איש מבצע ניאוף עם אשה נשואה. ואברהם, בפנותו, אמר למסתורין, בצעקה גדולה, רשעות! אך, יהוה, שלח אש מן השמים לאכול אותם. ומיד ירדה אש ואכלה אותם, כי יהוה אמר למיכאל, עשה כל אשר יבקש אברהם ממך לעשות בעבורו. ואברהם הביט שוב, וראה אנשים אחרים מגדפים את חבריהם, ואמר, תיפתח הארץ ותבלע אותם, וכאשר דיבר בלעה הארץ אותם חיים. שוב הוביל הענן אותו למקום אחר, ואברהם ראה אחדים הולכים למקום מדבר לבצע רצח, ואמר, יבואו חיות פרא מן המדבר, ויקרעו אותם לגזרים, ובאותה שעה יצאו חיות פרא מן המדבר, וטרפו אותם. אז יהוה יהוה דיבר אל מיכאל, לאמור, הפנה את אברהם לביתו שלו, וינח לו להסתובב בכל הבריאה אשר עשיתי, כי אין לו רחמים על חוטאים, אך לי יש רחמים על חוטאים כדי שישובו ויחיו, ויתחרטו על חטאיהם ויינצלו.

8. [המספור כמודפס] ואברהם הביט וראה שני שערים, האחד קטן והאחר גדול, ובין שני השערים ישב איש על כסא של תפארת גדולה, והמון מלאכים סביבו, והוא היה בוכה, ושוב צוחק, אך בכיו עלה על צחוקו שבעה מונים. ואברהם אמר למיכאל, מי הוא זה היושב בין שני השערים בתפארת גדולה, לפעמים הוא צוחק, ולפעמים הוא בוכה, ובכיו עולה על צחוקו שבעה מונים? ומיכאל אמר לאברהם, האינך יודע מי הוא? והוא אמר, לא, יהוה. ומיכאל אמר לאברהם, האם אתה רואה את שני השערים האלה, הקטן והגדול? אלה הם המובילים לחיים ולהשמדה. האיש הזה היושב ביניהם הוא אדם, האיש הראשון אשר ברא יהוה, ושם אותו במקום הזה לראות כל נפש היוצאת מן הגוף, בראותו שכולם ממנו. כאשר, אפוא, אתה רואה אותו בוכה, דע שהוא ראה נפשות רבות מובלות להשמדה, אך כאשר אתה רואה אותו צוחק, הוא ראה נפשות רבות מובלות לחיים. האם אתה רואה כיצד בכיו עולה על צחוקו? מפני שהוא רואה את החלק הגדול יותר של העולם מובל דרך השער הרחב להשמדה, לכן בכיו עולה על צחוקו שבעה מונים.

9. ואברהם אמר, ומי שאינו יכול להיכנס דרך השער הצר, האם אינו יכול להיכנס לחיים? אז בכה אברהם, לאמור, אוי לי, מה אעשה? כי אני איש רחב גוף, וכיצד אוכל להיכנס בשער הצר, אשר בו נער בן חמש־עשרה שנה אינו יכול להיכנס? מיכאל ענה ואמר לאברהם, אל תפחד, אבא, ולא תצטער, כי אתה תיכנס בו בלי מכשול, וכל אלה הדומים לך. וכאשר עמד אברהם והשתומם, ראה מלאך יהוה דוחף שישים אלף נפשות של חוטאים להשמדה. ואברהם אמר למיכאל, האם כל אלה הולכים להשמדה? ומיכאל אמר לו, כן, אך הבה נלך ונחפש בקרב הנפשות האלה, אם נמצאת בקרבן אפילו אחת צדיקה. וכאשר הלכו, הם מצאו מלאך מחזיק בידו נפש אחת של אשה מקרב שישים אלף אלה, כי הוא מצא את חטאיה שוקלים שווה לכל מעשיה, והם לא היו בתנועה ולא במנוחה, אלא במצב בין; אך את הנפשות האחרות הוא הוביל להשמדה. אברהם אמר למיכאל, יהוה, האם זה המלאך המסיר את הנפשות מן הגוף או לא? מיכאל ענה ואמר, זה הוא המוות, והוא מוביל אותם למקום המשפט, כדי שהשופט ינסה אותם.

10. ואברהם אמר, אדוני, אני מפציר בך להוביל אותי למקום המשפט כדי שגם אני אראה כיצד הם נשפטים. אז לקח מיכאל את אברהם על ענן, והוביל אותו לגן־עדן, וכאשר בא למקום אשר בו היה השופט, בא המלאך ונתן את הנפש ההיא לשופט. והנפש אמרה, אדון, רחם עלי. והשופט אמר, כיצד ארחם עליך, כאשר לא ריחמת על בתך אשר היתה לך, פרי מותניך? מדוע הרגת אותה? היא ענתה, לא, אדון, רצח לא נעשה על ידי, אלא בתי שיקרה עלי. אך השופט ציווה עליו לבוא אשר כתב את הרשומות, וראה כרובים נושאים שני ספרים. והיה עמם איש גדול במידה ביותר, ועל ראשו שלושה כתרים, והכתר האחד היה גבוה משני האחרים. אלה נקראים כתרי העדות. והאיש החזיק בידו עט זהב, והשופט אמר לו, הצג את חטא הנפש הזו. והאיש ההוא, בפתיחתו אחד מספרי הכרובים, חיפש את חטא נפש האשה ומצא אותו. והשופט אמר, הוי נפש אומללה, מדוע אתה אומרת שלא עשית רצח? האם לא, אחרי מות בעלך, הלכת וביצעת ניאוף עם בעל בתך, והרגת אותה? והוא הרשיע אותה גם על חטאיה האחרים, כל אשר עשתה בנעוריה. בשומעה את הדברים האלה צעקה האשה, לאמור, אוי לי, כל החטאים אשר עשיתי בעולם שכחתי, אך כאן הם לא נשכחו. אז גם לקחו אותה ונתנו אותה למענים.

11. ואברהם אמר למיכאל, אדון, מי השופט הזה, ומי הוא האחר, המרשיע את החטאים? ומיכאל אמר לאברהם, האם אתה רואה את השופט? זה הוא הבל, אשר העיד תחילה, ויהוה הביא אותו הנה לשפוט, ומי שמעיד כאן הוא מורה השמים והארץ, וסופר הצדק, חנוך, כי יהוה שלח אותם הנה לכתוב את החטאים ואת הצדקות של כל אחד. אברהם אמר, וכיצד יכול חנוך לשאת את משקל הנפשות, בלי שראה מוות? או כיצד יכול הוא לתת גזר לכל הנפשות? מיכאל אמר, אם הוא נותן גזר על הנפשות, אין זה מותר; אך חנוך עצמו אינו נותן גזר, אלא יהוה הוא העושה זאת, ואין לו יותר לעשות אלא רק לכתוב. כי חנוך התפלל אל יהוה לאמור, איני רוצה, יהוה, לתת גזר על הנפשות, פן אהיה כבד על מישהו; ויהוה אמר לחנוך, אני אצווה עליך לכתוב את חטאי הנפש העושה כפרה והיא תיכנס לחיים, ואם הנפש לא תעשה כפרה ולא תתחרט, תמצא את חטאיה כתובים והיא תושלך לעונש. וכשעה התשיעית הביא מיכאל את אברהם חזרה אל

[צוואת אברהם, גרסה 2, הושלמה]

[המשך מעמוד 525] ביתו. אך שרה אשתו, בלי לראות מה נעשה לאברהם, נאכלה בצער, ונתנה את רוחה, ואחרי שובו של אברהם הוא מצא אותה מתה, וקבר אותה.

13. אך כאשר התקרב יום מותו של אברהם, יהוה יהוה אמר למיכאל, המוות לא יעז ללכת קרוב לקחת את נפש עבדי, כי הוא ידידי, אך לך וקשט את המוות ביופי גדול, ושלח אותו כך אל אברהם, כדי שיראה אותו בעיניו. ומיכאל מיד, כפי שציווה, קישט את המוות ביופי גדול, ושלח אותו כך אל אברהם כדי שיראה אותו. והוא ישב ליד אברהם, ואברהם, בראותו את המוות יושב לידו, פחד בפחד גדול. והמוות אמר לאברהם, שלום, נפש קדושה! שלום, ידיד יהוה יהוה! שלום, נחמה ואירוח של נוסעים! ואברהם אמר, ברוך בואך, עבד עליון. יהוה. אני מפציר בך, ספר לי מי אתה; ובכניסתך לביתי השתתף במזון ובמשקה, וצא ממני, כי מאז שראיתי אותך יושב לידי נפשי הוטרדה. כי איני ראוי כלל להתקרב אליך, כי אתה רוח מרוממת ואני בשר ודם, ולכן איני יכול לשאת את תפארתך, כי אני רואה שיופיך אינו מן העולם הזה. והמוות אמר לאברהם, אני מספר לך, בכל הבריאה אשר עשה יהוה, לא נמצא אחד כמוך, כי אפילו יהוה עצמו בחיפוש לא מצא כזה על כל הארץ. ואברהם אמר למוות, כיצד אתה מעז לשקר? כי אני רואה שיופיך אינו מן העולם הזה. והמוות אמר לאברהם, אל תחשוב, אברהם, שהיופי הזה הוא שלי, או שאני בא כך אל כל איש. לא, אלא אם מישהו צדיק כמוך, כך אני לוקח כתרים ובא אליו, אך אם זה חוטא אני בא בשחיתות גדולה, ומחטאם אני עושה כתר לראשי, ואני מרעיד אותם בפחד גדול, כך שהם נבהלים. אז אמר לו אברהם, ומנין בא יופיך? והמוות אמר, אין אחר מלא שחיתות יותר ממני. אברהם אמר לו, והאם אתה באמת הוא הנקרא מוות? הוא ענה לו ואמר, אני השם המר. אני בוכה....

14. ואברהם אמר למוות, הראה לנו את שחיתותך. והמוות גילה את שחיתותו; והיו לו שני ראשים, האחד היה לו פני נחש ובו אחדים מתים מיד מאפעות, והראש האחר היה כחרב; בו אחדים מתים בחרב כבקשתות. ביום ההוא מתו עבדי אברהם מפחד המוות, ואברהם, בראותו אותם, התפלל אל יהוה, והוא הקים אותם. אך יהוה שב והסיר את נפש אברהם כבחלום, ושר־המלאכים מיכאל לקח אותה למעלה לשמים. ויצחק קבר את אביו ליד אמו שרה, ופיאר ושיבח את יהוה, כי לו מגיעים תהילה, כבוד וסגידה, של האב, הבן ורוח הקודש, עתה ותמיד ולכל הנצח. אמן.