סיפור יוסף הנגר

סִפּוּר יוֹסֵף הַנַּגָּר

סיפור יוסף הנגר הוא אחד הטקסטים באפוקריפה של הברית החדשה העוסקים בתקופת חייו של יֵשׁוּעַ לפני שהיה בן 12. הדבר המעניין ביותר בסיפור הוא שהוא מסופר על ידי ישוע עצמו בסיפור שסיפר לתלמידיו בעודם על הר הזיתים.

הסיפור עוסק בחיי יוסף, אביו החורג. בו, ישוע מסכים עם בתוליה המתמשכים של מרים. הטקסט מסביר את היחס בין ישוע לבין אחיו ואחיותיו בקבעו כי ליוסף היו ארבעה בנים בשם יהודה, יוסטוס, יעקב, ושמעון ושתי בנות בשם אסיה ולידיה מנישואין קודמים.

בגיל 90, אחרי מות אשתו הראשונה, ניתן ליוסף לשמור על מרים הבתולה בת השתים עשרה. היא חיה במשק ביתו וגידלה את בנו הצעיר יעקב 'הקטן' יחד עם יהודה, עד הזמן שבו תינשא בגיל 14.

עלינו לזכור כי נישואין באותה תקופה לא היו כפי שהם היום. לנישואין היה יותר קשר למימוש מאשר לסידור מגורים. מרים אולי חיה עם יוסף בגיל 12, אך הם לא היו נחשבים נשואים עד שקיימו יחסים. החריג היה כאשר אדם החליט לשמור אשה כאשתו אך לשמור את בתוליה.

אחרי רקע בסיסי זה, הטקסט ממשיך לפרפרז את בשורת יעקב, ועוצר בנקודת לידתו של ישוע. הטקסט קובע כי יוסף בורך בנס בנעורים נפשיים וגופניים, ומת בגיל 111. מותו של יוסף תופס כמחצית היצירה. בסיום הטקסט, ישוע מאשר כי מרים נשארה בתולה בכל ימיה בפנותו אליה כ'אמי, בתולה בלתי מושחתת'. המילים 'בתולין' ו'בלתי מושחתת' בהקשר זה חייבות להתייחס ליחסים מיניים ולא לטראומות הלידה.

הטקסט אומר "והשליחים הקדושים שמרו את השיחה הזאת, והשאירו אותה כתובה בספריה בירושלים."

יש סימנים כי הטקסט נכתב במצרים במאה ה־5 לספירה. שתי גרסאות שרדו, אחת בקופטית, האחרת בערבית, כשהגרסה הקופטית היא כנראה המקור. רוב הטקסט מבוסס על חומר בבשורת יעקב.

המקור המשמש כאן הוא, סיפור יוסף הנגר, תורגם על ידי אלכסנדר ווקר. מתוך אבות טרום־ניקיאה, כרך 8. נערך על ידי אלכסנדר רוברטס, ג'יימס דונלדסון, וא. קליבלנד קוקס. (באפלו, ניו יורק: חברת ההוצאה לספרות נוצרית, 1886.)

סיפור יוסף הנגר

בשם יהוה, מהות אחת ושלוש אישים. סיפור מות אבינו, הזקן הקדוש, יוסף הנגר. יהי ברכותיו ותפילותיו שומרות על כולנו, הו אחים! אמן. כל חייו היו מאה ואחת עשרה שנה. הו אחים! אמן. כל חייו היו מאה ואחת עשרה שנה, ויציאתו מן העולם הזה היתה בעשרים וששה לחודש אביב. תהי תפילתו שומרת עלינו! אמן.

ואכן, היה זה ישוע המשיח שלנו עצמו אשר סיפר את הסיפור הזה לתלמידיו הקדושים על הר הזיתים, בספרו על כל עמלו של יוסף, ועל סוף ימיו. והשליחים הקדושים שמרו את השיחה הזאת, והשאירו אותה כתובה בספריה בירושלים. תהיינה תפילותיהם שומרות עלינו! אמן.

1. יום אחד, כאשר המושיע, רבנו ויהוה, המושיע ישוע המשיח, ישב עם תלמידיו, נתאספו כולם על הר הזיתים. הוא אמר להם: אחי וידידי, בני האב אשר בחר אתכם מכל האנשים, אתם יודעים כי פעמים רבות אמרתי לכם כי עלי להיצלב, ועלַי למות בעבור תשועת אדם וצאצאיו, וכי אקום מן המתים. עתה אפקיד בידיכם את תורת הבשורה הקדושה שהוכרזה לכם מקודם, למען תכריזו אותה בכל העולם. ואתן לכם כוח ממרום, ואמלא אתכם ברוח הקודש. ותכריזו לכל העמים תשובה וסליחת חטאים. כי כוס מים אחת, אם אדם ימצא אותה בעולם הבא, גדולה וטובה היא מכל עושר העולם הזה כולו. וכמה אדמה שרגל אחת יכולה לתפוס בבית אבי, גדול ומצוין הוא מכל עושר הארץ. כן, שעה אחת במשכן השמח של החסידים מבורכת ויקרה יותר מאלף שנים בין החוטאים: יען כי בכיים וקינתם לא יבואו לקץ, ודמעותיהם לא יחדלו, ולא ימצאו נחמה לעצמם ומנוחה בשום זמן לעולם. ועתה, אברי המכובדים, לכו והכריזו לכל העמים, ואמרו להם, ואמרו להם: באמת המושיע חוקר בחריצות את הירושה המגיעה, והוא מנהל הצדק. והמלאכים ישליכו את אויביהם, וילחמו בעבורם ביום הקרב. והוא יבחן כל מילה טיפשית וריקה אשר אנשים מדברים, ויתנו עליה דין וחשבון. כי כפי שאיש לא יחמוק מן המוות, כך גם מעשי כל אדם יתגלו ביום הדין, אם היו טובים או רעים. אמרו להם גם את המילה הזאת אשר אמרתי לכם היום: אל יתהלל החזק בכוחו, ולא העשיר בעשרו; כי אם החפץ להתהלל, יתהלל ביהוה. 2. היה איש ושמו יוסף, אשר יצא ממשפחת בית לחם, אשר היתה עיר ביהודה, והיא היתה עירו של דוד המלך. אותו איש, בהיותו מצויד היטב בחכמה ובלימוד, נעשה כהן במקדש יהוה. הוא היה, מיומן במלאכתו, אשר היתה מלאכת הנגרות. וכדרך כל האנשים, נשא אשה. ועוד, הוליד לעצמו בנים ובנות, ארבעה בנים, ושתי בנות. ואלה שמותיהם: יהודה, יוסטוס, יעקב, ושמעון. שמות שתי הבנות היו אסיה ולידיה. לבסוף אשת יוסף הצדיק, אשה השוקדת על תפארת השמים בכל מעשיה, יצאה מן החיים האלה. אך יוסף, אותו איש צדיק, אבי על פי הבשר, ובן זוגה של אמי מרים, הלך עם בניו למלאכתו, בעסקו באמנות הנגרות. 3. ועתה כאשר נעשה יוסף הצדיק אלמן, אמי מרים, מבורכת, קדושה, וטהורה, היתה כבר בת שתים עשרה שנה. כי הוריה הקדישו אותה במקדש כאשר היתה בת שלוש שנים, ונשארה במקדש יהוה תשע שנים. אז כאשר ראו הכהנים כי הבתולה, קדושה ויראת יהוה, גדלה, דיברו איש אל רעהו, לאמור: נחפש איש, צדיק וחסיד, אשר לו תופקד מרים עד זמן נישואיה; כי אם תישאר במקדש, מה שקורה לנשים יקרה לה ועל כך נחטא, ויהוה יכעס עלינו. (הערת המחבר: מרים היתה בגיל להתחיל את מחזוריה החודשיים, אשר היו מטמאים את המקדש על פי התורה.) 4. לכן מיד שלחו, ואספו שנים עשר זקנים משבט יהודה. וכתבו את שמות שנים עשר שבטי ישראל. והגורל נפל על הזקן החסיד, יוסף הצדיק. אז ענו הכהנים, ואמרו לאמי המבורכת: לכי עם יוסף, והיי עמו עד זמן נישואיך. יוסף הצדיק קיבל אפוא את אמי, והוביל אותה לביתו. ומרים מצאה את יעקב הקטן בבית אביו, שבור־לב ועצוב על אובדן אמו, וגידלה אותו. אז נקראה מרים אם יעקב. אחר כך עזב אותה יוסף בבית, והלך לחנות אשר בה עבד במלאכתו כנגר. ואחרי שהבתולה הקדושה בילתה שנתיים בביתו היתה בת ארבע עשרה שנה בדיוק, כולל הזמן אשר בו קיבל אותה. 5. ובחרתי בה מרצוני שלי, בהסכמת אבי, ובעצת רוח הקודש. ונעשיתי בשר ממנה, בתעלומה החורגת מתפיסת ההגיון הנברא. ושלושה חודשים אחרי הריונה שב האיש הצדיק יוסף מן המקום אשר בו עבד במלאכתו; וכאשר מצא את אמי הבתולה הרה, נבוך מאד, וחשב לשלוח אותה בחשאי. אך מפחד, וצער, ומצוקת לבו, לא יכול היה לסבול לא לאכול ולא לשתות באותו יום. 6. אך בצהרי היום הופיע אליו בחלום שר המלאכים, גבריאל הקדוש, מצויד בפקודה מאבי; ואמר לו: יוסף, בן דוד, אל תירא לקחת את מרים כאשתך: כי היא הרתה מרוח הקודש; ותלד בן, אשר שמו יקרא ישוע. הוא אשר ימשול בכל העמים בשבט של

ברזל. בדברו כך, סר המלאך ממנו. ויוסף קם משנתו, ועשה כפי שאמר לו מלאך יהוה; ומרים נשארה עמו. 7. זמן מה אחר כך, יצאה פקודה מאוגוסטוס קיסר המלך, כי כל העולם המיושב יירשם, כל איש בעירו. הזקן, יוסף הצדיק, קם ולקח את מרים הבתולה ובא לבית לחם, כי זמן לידתה היה קרוב. יוסף רשם את שמו ברשימה; כי יוסף בן דוד ואשר בת זוגו היתה מרים היה משבט יהודה. ואכן מרים, אמי, ילדה אותי בבית לחם, במערה ליד קבר רחל אשת יעקב האב, אם יוסף ובנימין. 8. אך השטן הלך וסיפר זאת להורדוס הגדול, אבי ארכלאוס. והיה זה אותו הורדוס אשר ציוה לערוף את ראשו של יוחנן ידידי וקרובי. על כן חיפש אותי בחריצות, בחשבו כי מלכותי תהיה מן העולם הזה. אך יוסף, אותו זקן חסיד, הוזהר על כך בחלום. לכן קם ולקח את מרים אמי, ושכבתי בחיקה, שלומית גם היתה בת לווייתם. בצאתם אפוא מן הבית, נסוג למצרים, ונשאר שם משך שנה שלמה אחת, עד אשר חלף זעם הורדוס. 9. ועתה מת הורדוס במיתה הגרועה ביותר, בכפרו על שפיכת דם הילדים אשר קטע ברשעה, אף כי לא היה בהם חטא. ובהיות אותו הורדוס רשע מת, שבו לארץ ישראל, וחיו בעיר בגליל הנקראת נצרת. ויוסף, בשובו למלאכתו כנגר, הרוויח את לחמו בעבודת ידיו; כי, כפי שציותה תורת משה, מעולם לא ביקש לחיות בלא עבודת אחר. לבסוף, בשנים מתרבות, הגיע הזקן לגיל מתקדם מאד. הוא לא סבל, עם זאת, משום חולשה גופנית, ולא כשל ראייתו, ולא אבדה שן מפיו. כי כל זמן חייו, דעתו מעולם לא תעתה; כי אם כנער תמיד בעסקיו הפגין מרץ נעורים, ואיבריו נשארו שלמים, וחופשיים מכל כאב. חייו, אפוא, בכללם, הסתכמו במאה ואחת עשרה שנה, זקנתו נמשכה עד הגבול הקיצוני. 10. בניו יוסטוס ושמעון, בניו הבכורים של יוסף, היו נשואים, והיו להם משפחות משלהם. שתי הבנות היו גם נשואות, וחיו בבתיהן. כך נשארו בבית יוסף, יהודה ויעקב הקטן, ואמי הבתולה. אני גם גרתי עמהם, כאילו הייתי אחד מבניו. אך עברתי את כל חיי בלי אשמה. למרים קראתי אמי, וליוסף אבי; וצייתתי להם בכל אשר אמרו; ולא התווכחתי נגדם מעולם, כי אם קיימתי את פקודותיהם, כפי שאנשים אחרים אשר הארץ מוציאה נוהגים לעשות; ולא עוררתי את כעסם בשום זמן, ולא נתתי מילה או תשובה בניגוד להם. להיפך, חיבבתי אותם באהבה גדולה, כבבת עיני. 12. ויהי, אחרי הדברים האלה, כי מותו של אותו זקן, יוסף החסיד, ויציאתו מן העולם הזה, התקרבו, כפי שקורה לאנשים אחרים אשר מוצאם מן הארץ הזאת. ובהיות גופו נוטה להתמוססות, מלאך יהוה הודיע לו כי מותו עתה קרוב. לכן באו עליו פחד ומבוכה גדולה. ויקם וילך לירושלים; ובבואו למקדש יהוה, שפך שם את תפילותיו לפני ההיכל, ואמר: 13. הו יהוה, מחבר כל נחמה, יהוה של כל רחמים, ויהוה של כל המין האנושי; יהוה של נפשי, גופי, ורוחי; בתחנונים אני מכבד אותך, הו יהוה ויהוה שלי. אם עתה ימי הסתיימו, והזמן מתקרב אשר בו עלי לעזוב את העולם הזה, שלח לי, אני מתחנן לפניך, את מיכאל הגדול, שר מלאכיך הקדושים: יישאר עמי, למען תצא נפשי האומללה מגוף מצוקה זה בלי טרדה, בלי אימה וחוסר סבלנות. כי פחד גדול ועצב עז אוחזים בכל הגופים ביום מותם, אם איש או אשה, חיה פראית או מבויתת, או כל הרומש על הארץ או העף באוויר. לבסוף כל היצורים תחת השמים אשר בהם נשמת חיים נדהמים באימה, ונפשותיהם יוצאות מגופיהן בפחד חזק ובייסורים גדולים. הו מלך, אפוא, הו יהוה ויהוה שלי, יהיה מלאכך הקדוש נוכח בעזרתו לנפשי ולגופי, עד אשר יופרדו זה מזה. ואל יסור פני המלאך, אשר מונה שומרי מיום לידתי, ממני, עד אשר אשלים את מסעי עד אשר אביא אותי אליך: יהי פניו נעימים ושמחים אלי, וילווה אותי בשלום. ואל יקרבו אלי שדים בעלי מראה מבעית בדרך אשר בה עלי ללכת, עד אשר אבוא אליך באושר. ואל יעכבו שומרי השער את נפשי מלהיכנס לגן עדן. ואל תחשוף את חטאי, ותחשוף אותי לבלבול ולגינוי לפני בית דינך הנורא. אל יסתערו עלי האריות; ואל יציפו אותי גלי ים האש — כי זאת חייבת כל נפש לעבור לפני שאראה את תפארת אלוהותך. הו יהוה, שופט צדיק ביותר, אשר בצדק וביושר תשפוט את האנושות, ותגמול לכל אחד לפי מעשיו, הו יהוה ויהוה שלי, אני מתחנן לפניך, היה נוכח אלי ברחמיך, והאר את דרכי למען אבוא אליך; כי אתה מעיין שופע בכל הדברים הטובים, ובתפארת לעולם ועד. אמן. (הערת המחבר: הרעיונות של שומרי שער, שדים המאתגרים את המתים, וליווי לגן עדן נראים כמצביעים על השפעה דתית רומית.) 14. ויהי אחר כך, כאשר שב לביתו בעיר נצרת, כי נאחז במחלה, והיה עליו לשכב במיטה. ובזמן זה מת, לפי גורל כל האנושות. כי מחלה זו היתה כבדה מאד עליו, והוא מעולם לא היה חולה, כפי שהיה עתה, מיום לידתו. וכך בוודאי נראה בעיני המשיח (המשוח) לצוות את גורלו של יוסף הצדיק. הוא חי ארבעים שנה לא נשוי; אחר כך נשארה אשתו תחת השגחתו ארבעים ותשע שנים, ואז מתה. ושנה אחרי מותה, הופקדה אמי, מרים המבורכת, בידי

על ידי הכהנים, כי ישמור אותה עד זמן נישואיה. היא בילתה שנתיים בביתו; ובשנה השלישית לשהותה עם יוסף, בשנה החמש עשרה לחייה, ילדה אותי על הארץ בתעלומה אשר שום יצור לא יוכל לחדור אליה או להבינה, מלבד עצמי, ואבי ורוח הקודש, המהווים מהות אחת עמי. 15. כל גילו של אבי, אפוא, אותו זקן צדיק, היה מאה ואחת עשרה שנה, אבי שבשמים גזר כך. והיום אשר בו עזבה נפשו את גופו היה העשרים וששה לחודש אביב. כי עתה הזהב הטהור החל לאבד מזהרו, והכסף להישחק בשימוש. כוונתי להבנתו ולחכמתו. הוא גם מאס באוכל ובמשקה, ואיבד את כל מיומנותו במלאכת הנגרות, ולא שם לב אליה עוד. ויהי, בשחר המוקדם של יום העשרים וששה לאביב כי יוסף, אותו זקן צדיק, בשכבו במיטתו, היה מוסר את נפשו חסרת המנוחה. אז פתח את פיו באנחות רבות, והכה את ידיו זו בזו, ובקול רם צעק, ודיבר באופן הבא. 16. אוי ליום אשר בו נולדתי לעולם! אוי לרחם אשר נשא אותי! אוי למעיים אשר קיבלו אותי! אוי לשדיים אשר ינקוני! אוי לרגליים אשר עליהן ישבתי ונחתי! אוי לידיים אשר נשאוני וגידלוני עד שגדלתי! כי הריתי בעוון, ובחטאים חמדה אותי אמי. אוי ללשוני ולשפתי, אשר הוציאו ודיברו הבל, דיבה, שקר, בורות, לעג, סיפורים בטלים, ערמה, וצביעות! אוי לעיני, אשר הביטו בדברים מבישים! אוי לאזני, אשר התענגו בדברי מדברים דיבה! אוי לידי, אשר תפסו את אשר לא היה שייך להן בצדק! אוי לבטני ולמעיי, אשר חמדו אוכל אסור וטמא! אוי לגרוני, אשר כאש כילה את כל אשר מצא! אוי לרגלי, אשר הלכו פעמים רבות מדי בדרכים שאינן נראות טוב בעיני יהוה! אוי לגופי; ואוי לנפשי האומללה, אשר כבר סרה מיהוה יוצרה! מה אעשה? כי אני במקום אשר בו עלי לעמוד לפני השופט הצדיק ביותר, וכאשר יקרא אותי לתת דין על המעשים אשר עשיתי בנעורי, איפה אחביא את כל איש המת בחטאיו! בוודאי אותה שעה נוראה עצמה, אשר באה על אבי יעקב, כאשר נפשו עפה מגופו, עתה קרובה אלי. הנה, הו! כמה אומלל אני היום, וראוי לקינה! אך יהוה לבדו הוא שופט נפשי וגופי; הוא גם ינהג בהם כטוב בעיניו. 17. אלה הדברים אשר דיבר יוסף, אותו זקן צדיק. ואני, בבואי לידו, מצאתי את נפשו מוטרדת מאד, כי הושם במבוכה גדולה. ואמרתי לו: שלום! אבי יוסף, איש צדיק; מה שלומך? והוא ענה לי: שלום רב! בני אהובי. אכן, ייסורי ופחד המוות כבר הקיפו אותי; אך מיד כאשר שמעתי את קולך, נפשי נחה. הו ישוע מנצרת! ישוע, מושיעי! ישוע, מציל נפשי! ישוע, מגיני! ישוע! הו השם המתוק ביותר בפי, ובפי כל האוהבים אותו! הו עינים הרואות, ואזנים השומעות, שמעו אותי! אני עבדך; היום אני מכבד אותך בענוה רבה, ולפניך אני שופך את דמעותי. אתה כולך יהוה שלי; אתה ישוע שלי, כפי שאמר לי המלאך פעמים אין ספור, ובמיוחד באותו יום כאשר נפשי הוטרדה במחשבות מעוותות על מרים הטהורה והמבורכת, אשר נשאה אותך ברחמה, ואשר חשבתי לשלוח אותה בחשאי. ובעודי מהרהר כך, הנה, הופיעו אלי במנוחתי מלאכי יהוה, לאמור לי בתעלומה נפלאה: הו יוסף, בן דוד, אל תירא לקחת את מרים כאשתך; כי אשר הרה בה, אל תדבר מילים בלתי הולמות על הריונה, כי היא הרה מרוח הקודש, ותלד לך בן, אשר שמו יקרא ישוע, כי הוא יושיע את עמו מחטאיהם. אל תחפוץ לי רעה בעבור זאת, הו ישוע, כי לא הייתי שותף לתעלומת לידתך. אני זוכר גם, ישוע שלי, את אותו יום כאשר הילד מת מנשיכת הנחש. וקרוביו חפצו למסור אותך להורדוס, באמרם כי אתה הרגת אותו; אך אתה הקמת אותו מן המתים, והשבת אותו להם. (הערת המחבר: זה מתייחס לאחת מבשורות הילדות, והוא סימן לתאריך המוקדם ביותר של ספר זה, כי לא יכול היה להיכתב מוקדם יותר מבשורת הילדות או לפחות מהמסורת שבעל פה שממנה שאבה.) אז עליתי אליך, ותפסתי את ידך, לאמור: בני, שמור על עצמך. אך אתה אמרת לי בתשובה: האם אינך אבי על פי הבשר? אלמדך מי אני. עתה אפוא, הו ישוע ויהוה שלי, אל תכעס עלי, או תגנה אותי בעבור אותה שעה. אני עבדך, ובן שפחתך; אך אתה ישוע שלי, יהוה שלי ומושיעי, בוודאי בן יהוה. 18. כאשר אבי יוסף דיבר כך, לא יכול היה לבכות עוד. וראיתי כי המוות שלט עתה בו, ואמי, בתולה בלתי מושחתת, קמה ובאה אלי, לאמור: הו בני אהובי, הזקן החסיד הזה יוסף עתה מת. ואמרתי: הו אמי היקרה ביותר, בוודאי על כל היצורים המיוצרים בעולם הזה מוטל אותו הכרח למות; כי המוות שולט בכל בשר. לא, אמי, המוות שולט גם עליך. הו אמי הבתולה, חייבת לחכות לאותו סוף חיים כבני תמותה אחרים. ובכל זאת מותך, וגם מותו של איש חסיד זה, אבל חיים נמשכים לנצח. לא עוד, אף אני חייב למות, במה שנוגע לגוף אשר קיבלתי ממך. אך קומי, הו אמי הנכבדה, ולכי אל יוסף, אותו זקן מבורך, למען תראי מה יקרה כאשר נפשו תעלה מגופו. (הערת המחבר: קטע זה עומד בניגוד לדוקטרינת הקתולים על עליית מרים.) 19. אמי הבלתי מושחתת מרים, אפוא, הלכה ונכנסה למקום אשר בו היה יוסף. ואני ישבתי לרגליו והבטתי בו, כי סימני המוות כבר הופיעו בפניו. ואותו זקן מבורך הרים את ראשו, והחזיק את עיניו קבועות בפני; אך לא היה לו כוח לדבר אלי, מחמת ייסורי המוות, אשר החזיקו בו ב

אחיזתם. אך הוא המשיך להביא אנחות רבות. והחזקתי את ידיו שעה שלמה; והוא הפנה את פניו אלי, ועשה סימנים כי לא אעזוב אותו. אחר כך שמתי את ידי על חזהו, ותפסתי את נפשו עתה ליד גרונו, מתכוננת לצאת מכליה. 20. וכאשר אמי הבתולה ראתה אותי נוגע בגופו, נגעה גם היא ברגליו. ובמצאה אותם כבר מתים וחסרי חום, אמרה לי: הו בני אהובי, בוודאי, ואמרה להם: בואו, כמה מכם שיש, ולכו אל אביכם; כי בוודאי הוא עתה בנקודת המוות עצמה. ואסיה, בתו, ענתה ואמרה: אוי לי, הו אחי, זו בוודאי אותה מחלה עצמה אשר ממנה מתה אמי אהובתי. וקוננה ושפכה דמעות; וכל שאר ילדי יוסף התאבלו עמה. ואמי מרים, וגם אני, בכינו עמהם. 21. ובהפני את עיני אל אזור הדרום, ראיתי את המוות כבר מתקרב, וכל גיהנום עמו, ומלווים מקרוב על ידי צבאו ומשרתיו; ובגדיהם, פניהם, ופיותיהם שפכו להבות. וכאשר אבי יוסף ראה אותם באים ישר אליו, עיניו נמסו בדמעות, ובו בזמן גנח באופן מוזר. על כן, כאשר ראיתי את עוצמת אנחותיו, הרחקתי את המוות ואת כל חיל המשרתים אשר ליווה אותו. וקראתי לאבי הטוב, לאמור: 22. הו אבי של כל רחמים, עין הרואה, ואוזן השומעת, הקשב לתפילותי ולתחנוני בעבור הזקן יוסף; ושלח את מיכאל, שר מלאכיך, גבריאל, מבשר האור, ואת כל אור מלאכיך, וכל מערכם ילך עם נפשו של אבי יוסף, עד אשר יוליכו אותה אליך. זו השעה אשר בה אבי זקוק לרחמים. ואני אומר לכם, כי כל הקדושים, כן, כמה אנשים אשר נולדים בעולם, אם צדיקים הם או אם מעוותים, חייבים בהכרח לטעום את המוות. 23. לכן באו מיכאל וגבריאל אל נפשו של אבי יוסף, ולקחו אותה, ועטפו אותה בעטיפה זוהרת. כך מסר את רוחו בידי אבי הטוב, והוא נתן לו שלום. אך עדיין איש מילדיו לא ידע כי נרדם. והמלאכים שמרו את נפשו משדי החושך אשר היו בדרך, והללו את יהוה עד אשר הוליכו אותה אל מקום משכן החסידים. 24. ועתה גופו שכב מוטל וחסר דם; לכן שלחתי את ידי, וסידרתי את עיניו וסגרתי את פיו, ואמרתי למרים הבתולה: הו אמי, איפה המיומנות אשר הראה בכל הזמן אשר חי בעולם הזה? הנה, היא אבדה, כאילו מעולם לא היתה. וכאשר ילדיו שמעו אותי מדבר עם אמי, הבתולה הטהורה, ידעו כי כבר נשם את נשימתו האחרונה; ושפכו דמעות, וקוננו. אך אמרתי להם: בוודאי מות אביכם אינו מוות, כי אם חיי נצח: כי הוא שוחרר מצרות החיים האלה, ועבר למנוחה תמידית ונצחית. כאשר שמעו את הדברים האלה, קרעו את בגדיהם, ובכו. 25. ואכן, תושבי נצרת והגליל, בשמעם על קינתם, נהרו אליהם, ובכו מן השעה השלישית אפילו עד התשיעית. ובשעה התשיעית הלכו כולם יחד אל מיטת יוסף. והרימו את גופו, ומשחו אותו במשחות יקרות. אך אני התחננתי לאבי בתפילת השמימיים (השמים) — אותה תפילה עצמה אשר בידי שלי עשיתי לפני שנישאתי ברחם מרים הבתולה, אמי. ומיד כאשר סיימתי אותה, וביטאתי את האמן, באה המון גדול של מלאכים; וציוויתי שניים מהם לפרוש את בגדיהם הזוהרים, ולעטוף בהם את גופו של יוסף, הזקן המבורך. 26. ואמרתי ליוסף, ואמרתי: ריח שחיתות המוות או ריחו לא ישלוט בך, ולא יאבד תולעת מגופך מגופך. שום איבר ממנו לא יישבר, ושום שערה על ראשך לא תשתנה. שום דבר מגופך לא יאבד, הו אבי יוסף, כי אם הוא יישאר שלם ובלתי מושחת עד משתה אלף השנים. וכל אשר יביא מנחה ביום זכרונך, אותו אברך ואגמול בקהילת הבתולות; וכל אשר יתן אוכל לאומללים, לעניים, לאלמנות וליתומים מעבודת ידיו, ביום אשר בו יחגג זכרך, ובשמך, לא יחסר דברים טובים כל ימי חייו. וכל אשר נתן כוס מים, או יין, לשתות לאלמנה או ליתום בשמך, אתן אותו לך, למען תיכנס עמו למשתה אלף השנים. וכל איש אשר יביא מנחה ביום אזכרתך אברך ואגמול בכנסיית הבתולות: בעבור אחד אשיב לו שלושים, ששים, ומאה. וכל אשר יכתוב את סיפור עמלך, ויציאתך מן העולם הזה, והסיפור הזה אשר יצא מפי, אותו אפקיד לשמירתך כל עוד יהיה לו עסק עם החיים האלה. וכאשר נפשו תצא מן הגוף, וכאשר יהיה עליו לעזוב את העולם הזה, אשרוף את ספר חטאיו, ולא אייסר אותו בשום עונש ביום הדין; כי אם יחצה את ים הלהבות, ויעבור בו בלי טרדה או כאב. ועל כל איש עני אשר לא יוכל לתת דבר מן הדברים אשר הזכרתי מוטל זה: כי אם ייוולד לו בן, יקרא את שמו יוסף. כך לא יהיה בבית ההוא לא עוני ולא מוות פתאומי לעולם. 27. אחר כך באו ראשי העיר יחד למקום אשר בו הונח גופו של הזקן המבורך יוסף, והביאו עמהם בגדי קבורה; וחפצו לעטוף אותו בהם כדרך שהיהודים נוהגים לסדר את מתיהם. ותפסו כי הוא מחזיק את תכריכיו בחוזקה; כי הוא נדבק לגוף באופן כזה, שכאשר חפצו להסירו, נמצא כמוהו כברזל — בלתי אפשרי להזיזו או להתירו. ולא יכלו למצוא קצוות באותה חתיכת פשתן, אשר הכתה אותם בתדהמה הגדולה ביותר. לבסוף הוציאו אותו למקום אשר בו היתה מערה, ופתחו את השער, למען יקברו את גופו ליד גופות אבותיו. אז באה לזכרוני היום אשר בו הלך עמי למצרים, ואותה צרה קיצונית אשר סבל בעבורי. על כן, בכיתי על מותו זמן רב; ובשכבי על גופו, אמרתי:

28. הו מוות! אשר אתה גורם לכל דעת להיעלם, ומעלה כל כך הרבה דמעות וקינות, בוודאי יהוה אבי עצמו הוא אשר נתן לך את הכוח הזה. כי אנשים מתים בעבור עבירת אדם ואשתו חוה, והמוות אינו חס אף על אחד. עם זאת, שום דבר לא קורה לאיש, או מובא עליו, בלי פקודת אבי. היו בוודאי אנשים אשר האריכו את חייהם עד תשע מאות שנה; אך הם מתו. כן, אף כי חלקם חיו זמן רב יותר, הם, עם זאת, נכנעו לאותו גורל עצמו; ואיש מהם מעולם לא אמר: לא טעמתי מוות. כי יהוה לעולם אינו שולח את אותו עונש יותר מפעם אחת, יען כי מאבי הוא להביא אותו על אנשים. וברגע עצמו אשר בו, בצאתו, הוא רואה את הפקודה יורדת אליו מן השמים, הוא אומר: אצא כנגד האיש ההוא, ואניע אותו מאד. אז, בלי דיחוי, הוא מתנפל על הנפש, ומשיג את השליטה בה, בעשותו בה כל אשר יחפוץ. כי, יען כי אדם לא עשה את רצון אבי, כי אם עבר על מצוותו, כעס אבי ניצת נגדו, וגזר עליו מוות; וכך בא המוות לעולם. אך אם אדם היה שומר את הוראות אבי, מעולם לא היה נופל בחלקו. החושבים אתם כי אוכל לבקש את אבי הטוב לשלוח לי מרכבת אש, אשר תיקח את גופו של אבי יוסף, ותביא אותו למקום המנוחה, למען ישכון עם הרוחות? אך בעבור עבירת אדם, ירדה אותה צרה ואלימות המוות על כל המין האנושי. ומסיבה זו עלי למות על פי הבשר, בעבור מעשי אשר בראתי, למען ישיגו חסד. 29. בדברי כך, חיבקתי את גופו של אבי יוסף, ובכיתי עליו; ופתחו את דלת הקבר, ושמו את גופו בו, ליד גופו של אביו יעקב. ובזמן אשר בו נרדם הוא מילא מאה ואחת עשרה שנה. מעולם לא כאבה שן בפיו, ולא נעשתה ראייתו פחות חדה, ולא נכפף גופו, ולא נפגעה כוחו; כי אם עבד במלאכתו כנגר עד יומו האחרון של חייו; והיה זה העשרים וששה לחודש אביב. 30. ואנחנו השליחים, כאשר שמענו את הדברים האלה ממושיענו, קמנו בשמחה, והשתחווינו לכבודו, ואמרנו: הו מושיענו, הראה לנו את חסדך. עתה אכן שמענו את דבר החיים; עם זאת אנו תמהים, הו מושיענו, על גורלם של חנוך ואליהו, יען כי לא היה עליהם לעבור מוות. כי באמת הם שוכנים במשכן הצדיקים עד היום הזה, בלי שגופיהם ראו שחיתות. ובכל זאת אותו יוסף הזקן הנגר היה, עם זאת, אביך על פי הבשר. וציוויתנו ללכת לכל העולם ולהטיף את הבשורה הקדושה; ואמרת: ספרו להם את מות אבי יוסף, וחגגו לו בחגיגיות שנתית חג ויום קדוש. וכל אשר יקח דבר מן הסיפור הזה, או יוסיף אליו דבר, חוטא. אנו תמהים במיוחד כי יוסף, אף מאותו יום אשר בו נולדת בבית לחם, קרא אותך בנו על פי הבשר. אז, האם לא עשית גם אותו בן אלמוות כמוהם, ואתה אומר כי הוא היה צדיק ונבחר? 31. ומושיענו ענה ואמר: אכן, נבואת אבי על אדם, בעבור אי ציותו, עתה התקיימה. וכל הדברים מסודרים לפי רצונו והנאתו של אבי. כי אם אדם דוחה את מצוות יהוה, והולך אחר מעשי השטן בעשותו חטא, חייו מתמעטים; כי הוא נשמר למען אולי יתחרט, ויהרהר כי עליו להימסר בידי המוות. אך אם איש היה להוט למעשים טובים, חייו גם מתארכים, למען, ככל ששמו הטוב של זקנתו גדל, אנשים ישרים יחקו אותו. אך כאשר תראה איש אשר דעתו נוטה לכעס, בוודאי ימיו מתקצרים; כי אלה הם הנלקחים בפרח גילם. כל נבואה, אפוא, אשר אבי ביטא על בני האדם, חייבת להתקיים בכל פרט. אך בהתייחס לחנוך ואליהו, וכיצד הם נשארים חיים עד היום הזה, בשמרם את אותם גופים אשר עמם נולדו, ובמה שנוגע לאבי יוסף, אשר לא הותר גם לו כמוהם להישאר בגוף: אכן, אף כי אדם יחיה בעולם רבבות שנים רבות, עם זאת בזמן זה או אחר הוא נאלץ להחליף חיים במוות. (ראה "ספר חנוך האבוד," הוצא לאור על ידי פיפת' אסטייט.) ואני אומר לכם, הו אחי, כי גם הם, חנוך ואליהו, חייבים לקראת סוף הזמן לשוב לעולם ולמות — ביום, כלומר, של מהומה, של אימה, של מבוכה, ושל צרה. כי שוטן המשיח יהרוג ארבעה גופים, וישפוך את דמם כמים, בעבור הלעג אשר לו יחשפו אותו, והבושה אשר בה, בחייהם, יטביעו עליו כאשר יגלו את רשעותו. (הערת המחבר: זה עשוי להתייחס לשני העדים הנמצאים בספר ההתגלות, אשר נשלחו מן השמים ונרצחים ברחובות בעבור הטפתם את דבר יהוה.) 32. ואמרנו: הו ישוע שלנו, יהוה שלנו ומושיענו, מי הם אותם ארבעה אשר אמרת כי שוטן המשיח יכרות בעבור הלעג שהם מביאים עליו? ישוע ענה: הם חנוך, אליהו, שכילה, וטביתה. כאשר שמענו זאת ממושיענו, שמחנו והתעלצנו; והגשנו כל כבוד והודיה ליהוה, ולמושיענו ישוע המשיח. הוא אשר לו מגיע כבוד, הודיה, גדולה, שלטון, כוח, ושבח, וגם לאב הטוב עמו, ולרוח הקודש הנותן חיים, עתה ומעתה ובכל זמן לעולם ועד. אמן. (הערת המחבר: טביתה ושכילה הוקמו מן המוות על ידי ישוע.) (כאן מסתיים הסיפור שסיפר ישוע לתלמידיו כאשר היו יחד על הר הזיתים.)

[הקדמות ומכתבי פונטיוס פילטוס: הקדמות העורך]

מכתב הורדוס אל פילטוס המושל ומכתב פילטוס אל הורדוס מכתבים אלה מחברים את ההיסטוריה הרומית עם מותו של ישוע בירושלים. שני עותקים נמצאו. המכתבים הנמצאים במוזיאון הבריטי נכתבו בסורית ומתוארכים למאה הששית או השביעית לספירה. אלה הנמצאים במוזיאון בפריז נכתבים ביוונית. מכתב הורדוס אל פילטוס המושל נותן לנו סקירה מפורטת של מה שקרה להורדוס אחרי צליבתו של המשיח. המכתב שכתב פילטוס מושל יהודה הוא בתגובה למכתב שכתב הורדוס ובו הורדוס מתאר את כל הרעות אשר קרו לו ולמשק ביתו מאז צליבתו של המשיח. פילטוס מדבר על האירועים העל־טבעיים הרבים אשר הוא עצמו אישר בנוגע למותו ותחייתו שלאחר מכן של ישוע.

איגרת פונטיוס פילטוס איגרת פונטיוס פילטוס נכתבה כדוח לטיבריוס קיסר, קיסר רומא בנוגע לצליבתו של ישוע. האיגרת, מדברת על אירועים על־טבעיים הקשורים למותו של המשיח.

דוח פונטיוס פילטוס אל טיבריוס דוח פונטיוס פילטוס אל טיבריוס נחשב אמיתי על ידי אבות הכנסייה הראשונים. הוא מורכב ממכתב שכתב פונטיוס פילטוס, פרוקורטור יהודה, לטיבריוס קיסר, קיסר רומא, על נסיבות צליבתו של המשיח ואירועים מיד אחרי מותו של המשיח. במכתב זה, פונטיוס פילטוס, עד ראייה לאירועים אלה, מספר על ניסים רבים שעשה המשיח. אך, חשוב מכל, הוא מתאר בפירוט את האירועים העל־טבעיים בזמן שבו נצלב המשיח.

מכתבים בין פילטוס לסנקה מבחינה היסטורית, מעט ידוע על פונטיוס פילטוס. הוא היה פרוקורטור יהודה משנת 26 עד 36 לספירה ונקרא לשוב בשנה שבה מת הקיסר טיבריוס. הוא נקרא לשוב כי נחשב כשלון בתפקיד פרוקורטור. אף כי ההיסטוריה אינה נותנת לנו הרבה להסתמך עליו, ידוע כי אנשים שנתפסו במצב זה בדרך כלל מתאבדים כי לעשות זאת נחשב דרך מכובדת לצאת כדי שמשפחתם תוכל לרשת את רכושם. אם היו נתבעים, כל הרכוש היה מוחרם על ידי המדינה. פעילויותיהם של יוחנן המטביל וישוע מנצרת התקיימו לקראת סוף המחצית הראשונה של כהונתו. יש אזכורים שלו בהיסטוריון היהודי יוספוס ובפילוסוף היהודי פילון מאלכסנדריה, ויש את הדיווחים על משפטו של ישוע, אשר מוצעים על ידי כותבי הבשורות. ה'מכתבים' מוענו על ידי פילטוס לידידו לוקיוס אנאוס סנקה הצעיר, אשר מאוחר יותר היה מורהו של הקיסר הצעיר נירון (ויתאבד בפקודתו), ואשר ידוע לדורות כפילוסוף ליברלי וכותב מסות מוסר וטרגדיות אשר מעט אנשים קוראים. נראה מן ה'מכתבים' כי אף בנעוריו המוקדמים סנקה התעניין בבעיה הקשה אשר פילטוס היה צריך לטפל בה: בעיית כוח לוחמני השולט בעם כבוש אשר דתו לא רק היתה מושא נאמנותו העיקרי, כי אם למעשה דחתה את רעיון השלטון הזר וסמליו. המכתבים נותנים תובנה לאקלים הפוליטי וכיצד פילטוס ניגש למשימתו כפרוקורטור. הוא מתעמת עם התקוממויותיהם של יוחנן המטביל וישוע באותה גישה ומסקנה. על הקורא לומר עד כמה הם עשויים להיחשב אמיתיים; עד כמה, כלומר, הם יכולים להתקבל כדיווח על התקופה אשר לא רק אמין בעצמו, כי אם בנקודות חשובות אמין יותר מן הסיפורים הקיימים. מכתבי פונטיוס פילטוס, נכתבו במהלך מושלותו ביהודה לידידו סנקה ברומא מותאמים מאלה שנערכו על ידי ו. פ. קרוזייר (לשעבר מלומד במכללת טריניטי, אוקספורד), לונדון. פורסם לראשונה 1928