הבשורה של יהודה

שאלת יהודה

שום גילוי מאז מגילות ים המלח לא טלטל את העולם הנוצרי כמו זה של ״הבשורה של יהודה״ שתורגמה לאחרונה. הסיפור המוצג בטקסט הקצר אך החזק חושף תוכנית שבה מטרות שמימיות הצדיקו אמצעים מפלצתיים. בגידה נעשתה שיתוף־פעולה ורצח דמה להתאבדות כאשר יֵשׁוּעַ ויהודה החלו בריקוד מקאברי אל הנצח. לנצרות האורתודוקסית יש את הדוקטרינה שלה, את הקאנון שלה, ואת סיפורה הפוליטי, אך אלה שונים למדי מאלה שנחשפו בבשורה של יהודה.

כפי שהשקפת העולם הפוליטית האורתודוקסית טוענת, מותו של ישוע בוים על ידי השלטונות הרומיים ככל שהוא צבר חסידים והוכרז ״מלך״ על ידי האוכלוסייה היהודית. המנהיגים הדתיים היהודים גם תכננו את מותו, באמונה שישוע מנסה לרפורמה ביהדות, וליטול את שליטתם על העם. הבשורה של יהודה מטילה ספק בהשקפה המקובלת הזו של התככים הפוליטיים שהובילו לבגידתו ולמותו של ישוע.

דובר קרן מצנאס, אחת החברות בבזל, שוויץ העובדות על פרויקט יהודה, המנהל מריו ז׳אן רוברטי, מדווח: "בדיוק קיבלנו את תוצאות תארוך הפחמן, הטקסט עתיק ממה שחשבנו ומתוארך לתקופה שבין תחילת המאות השלישית והרביעית. איננו רוצים לחשוף את הצד יוצא הדופן של מה שיש לנו, מלבד שטקסט יהודה איש־קריות הטיל ספק באחדים מן העקרונות הפוליטיים של הדוקטרינה הנוצרית." דמיינו את יהודה, האיש שכל הנצרות שנאה במשך אלפיים שנה, מתואר עתה כנבחר, כקדוש מעונה, כשעיר לעזאזל, וכאיש שהונחה ומוינה על ידי ישוע עצמו לתזמר ולבצע את הבגידה הגדולה בכל הזמנים. אך בגידה שנצטוותה על ידי הנבגד אינה בגידה כלל, אלא חסיד נאמן ומסור המבצע את רצונות אדונו.

מה היה גמולו של יהודה על בגידתו בישוע? לפי הבשורה של יהודה זה היה הכרה מיוחדת על ידי יהוה וברכת ישוע, מושיע האנושות. באופן מוזר, יש ראיות בתנ״ך שלנו עצמו לבסס טענה זו. ייתכן שיהודה הובטחה לו עמדת סמכות יחד עם השליחים האחרים.

הבשורה של יהודה הופכת אותנו על ראשינו וכופה על הקורא השקפה חדשה ובלתי נוחה. האם היה ליהודה ידע והוראה מיוחדים מישוע? האם עלינו להודות לו על מותו של ישוע? האם בגידה קטלנית שנמוינתה על ידי הקורבן היא התאבדות או רצח? האם הבוגד הרצחני הזה באמת קדוש? מי הוא האיש הזה, יהודה? מה אנו יודעים עליו? מנין הוא בא? מה הוא רצה? מה הוא עשה?

אלה רק אחדות מן השאלות הנותרות להדהד במחשבת הקורא.

תאוריות של יהודה שופעות. הוא מוצג כחמדן ואנוכי וכן כרוח מקודשת. אחדים אומרים שהוא היה אחוז, אחדים אומרים שהוא היה קדוש, ואחדים מאמינים שהוא השטן עצמו.

האם יהודה היה מניע המוות, הקבורה והתחייה בעבור ישוע, וכך השד שהושיע אותנו? האם יהודה יהיה שוטן המשיח שנפגוש בקץ הימים או שהוא ישלוט וישפוט את שבטי ישראל?

לכל סיפור יש שני צדדים. הבה נבחן את שני הצדדים, החל בבשורה של יהודה, היסטוריה שלה, התאולוגיה שלה, והטקסט שלה.

הבנת הכוונה

ניתן להבין את הבשורה של יהודה ברמה עמוקה יותר אם רקעה ייחקר תחילה. ניתן לשאול את השאלות הנכונות בנוגע לטקסט של "מי, מה, מתי, היכן, ומדוע". שאלת ה"מי" כתב את הבשורה של יהודה אולי לעולם לא נדע. מה שהמחבר ניסה לומר ייחקר לעומק. המדע יכול וצמצם את ה"מתי" וה"היכן". מדוע האנושות כותבת הוא אקסיומטי. אנו כותבים כדי לתעד, להסביר, לבטא, או לשכנע. בסופו של דבר, אלה הסיבות. הזמן יגיד אם מחבר יהודה הצליח. בזמן שגנוסטיקה נאבקה על השפעה בנצרות, הבשורה של יהודה נכתבה כדי לאתגר את אמונות האורתודוקסיה הכנסייתית החדשה, להסביר את התאולוגיה הגנוסטית, ולהפיץ את הכת. כדי להבין טוב יותר את הבשורה, יש לקרוא אותה עם המטרות האלה בראש. במשך מאות שנים הגדרת הגנוסטיקה כשלעצמה היתה נקודת בלבול ומחלוקת בתוך הקהילה הדתית. זאת בחלקה בגלל היישום המתרחב תמיד של המונח והעובדה שכתות שונות של גנוסטיקה התקיימו ככל שהתאולוגיה התפתחה והחלה להתמזג למה שנעשה הנצרות המרכזית. הגנוסטיקה המשיכה להתפתח, זו התאולוגיה שהתקיימה בזמן שבו נכתבה הבשורה של יהודה שיש לשקול ולהבין לפני שמנסים להביא או לקרוא תרגום. לעשות אחרת יהפוך את התרגום למעורפל וסתום. זו נעשית חובתם של המתרגם והקורא כאחד להבין את הרעיונות המקודמים ואת המונחים המעבירים את הרעיונות האלה. תפיסה של תאולוגיה, קוסמולוגיה, ומונחים רלוונטיים נחוצה להעברה ברורה של המשמעות בתוך הטקסט המדובר. עם זאת בראש, נבחן בקצרה את התאולוגיה, הקוסמולוגיה וההיסטוריה הגנוסטיות. נתמקד בעיקר בכתות גנוסטיות שהתקיימו במאות הראשונה עד הרביעית לספירה מפני שמאמינים שרוב הבשורות הגנוסטיות נכתבו באותו זמן. זה היה גם באותו זמן שתגובות בתוך האורתודוקסיה הנוצרית המתהווה החלו להתעצם ובשורת יהודה נכתבה. נפילתם של ספרים רבים שנכתבו על נושא הדת היא הניסיון איכשהו להסיר את ההיסטוריה ואת האנשים מן המשוואה. ההיסטוריה מעצבת את הדת כי היא מעצבת את תפיסתם וכיוונם של מנהיגים דתיים. הדת גם מתפתחת ומתפתחת בניסיון להבין את היקום כפי שהוא נראה ומובן באותו זמן. כך, כדי לתפוס באמת מושג דתי חשוב לדעת את ההיסטוריה, האנשים והקוסמולוגיה של הזמן. אזורים אלה אינם נפרדים אלא מתקשרים כל הזמן.

מהי הבשורה של יהודה?

מהי הבשורה של יהודה ומדוע היא שונה כל כך מסיפורי הבשורה של התנ״ך? הבשורה של יהודה נחשבת לטקסט גנוסטי. הגנוסטים היו כת של נצרות וכמו כל כת או דת, הם נלחמו להתרחב ולהמשיך תחת רדיפת האורתודוקסיה החדשה של היום. ייתכן שהבשורה של יהודה נכתבה כדי לסייע לחזק ולהמשיך את הגנוסטיקה. זה עשוי להסביר את סטייתה הרדיקלית מסיפור הבשורה המסורתי, וכן את סיבת יצירתה. אכן, אחת הדרכים להביט בכל ספר דתי, קנוני או לא, היא כניסיון להסביר את אמונותיו של אדם, לשכנע אחרים כלפי אותן אמונות, ולפרש את ההיסטוריה ואת קווי הסיפור הידועים לאור התאולוגיה והקוסמולוגיה שלו. זאת נעשית לא רק כדי להוסיף משקל למערכת האמונות שלו אלא גם פשוט כי אדם רואה אירועים כבעלי רלוונטיות למה שהוא או היא מחזיקים כאמת. כפי שנאמר קודם, הבשורה של יהודה היא, מעל כל הדברים, בשורה גנוסטית מפני שהיא סובבת סביב ידע מיוחד או גנוסיס שניתן ליהודה על ידי ישוע. ידע זה ייצג את מה שהגנוסטים החזיקו כאמת האוניברסלית.

היסטוריה של הבשורה של יהודה

הבשורה של יהודה שהתגלתה לאחרונה שנויה במחלוקת רבה מכמה סיבות. תאולוגית, היא מפלגת בגלל התאולוגיה הגנוסטית שלה. המחלוקת הראשית בטקסט סובבת סביב התאוריה שישוע ביקש מיהודה לבגוד בו כדי למלא את גורלו ואת הכתובים. אם זה נכון זה יהפוך את יהודה לקדוש ולא לחוטא ולבוגד כפי שמאמינה הכנסייה המרכזית. הטקסט גם מעניין פשוט כי הוא כתוב בקופטית. מסמכים מתקופת הזמן והאזור שבהם השפה הקופטית היתה ילידה הם ממצא נדיר. המילה קופטית היא שיבוש ערבי של המילה היוונית איגיפטוס, אשר בתורה באה מן המילה היקפטה, אחד משמות העיר ממפיס, הבירה הראשונה של מצרים העתיקה. מעולם לא היתה מדינה קופטית, או ממשלה קופטית כשלעצמה, אולם, המילה שימשה להגדיר באופן כללי תרבות ושפה שהיו נוכחות באזור מצרים עם מסגרת זמן מסוימת. ההיסטוריה הידועה של הקופטים מתחילה עם מנס, הפרעה הראשון, אשר איחד את ממלכות מצרים הצפונית והדרומית בערך בשנת 3050 לפנה״ס. הציוויליזציה המצרית העתיקה תחת שלטון הפרעונים נמשכה מעל 3000 שנה. מינה הקדוש (הנקרא על שם המלך) הוא אחד הקדושים הקופטיים הראשיים. הוא נרצח כקדוש מעונה בשנת 309 לספירה. התרבות באה להיות מוכרת כמכילה שפה, אמנות, אדריכלות ייחודיים, ואפילו מערכות דתיות מסוימות. יש אפילו מערכת כנסייה נוצרית קופטית ייחודית מאוד עם קאנון משלה, המכיל כמה ספרים נוספים מאלה של התנ״כים הפרוטסטנטיים או הקתוליים. המסר והמשמעות של הבשורה של יהודה משכנעים, אם לא מסיבה אחרת מלבד השקפתה השונה, הכופה עלינו לבחון מחדש את מקומו, דרכו ומעשיו של יהודה ואת מעשה בגידתו. הבשורות וספר מעשי השליחים מספרים את סיפור יהודה כאחד שהושפע על ידי השטן. הקץ אליו הגיע יהודה. הספרים הקנוניים מתייחסים ליהודה כבוגד, בוגד, וכאחד שהושפע על ידי השטן. אולם, הבשורה של יהודה הופכת רעיון זה על ראשו בטענה שיהודה התבקש, אם לא נדרש, לתכנן ולבצע את הבגידה אשר תהיה המניע לצליבה. התוכנית היתה להסגיר את ישוע לשלטונות כדי שהכתובים והנבואה יתמלאו, וישוע היה האדם שהגה את התוכנית. רוב המלומדים מסכימים שבשורות מתי, מרקוס, לוקס ויוחנן נכתבו בין תאריך מותו של ישוע ועד בערך שנת 90 לספירה. הבשורה של יהודה נכתבה במקור ביוונית בסביבות שנת 180 לספירה לכל המוקדם. אם זה נכון, יהודה לא יכול היה להיות המחבר. כדי שיהודה יכתוב את חיבורו הוא היה כבן 120 שנה בזמן כתיבתו. בהתעלם מאפשרות זו, המחבר המקורי אינו ידוע. תאריכי הטקסטים המקוריים מבוססים על מילים ושימוש הנפוצים לתקופות זמן מסוימות. זאת בדומה לאופן שבו סלנג משמש היום. מילים שונות שימשו בזמנים שונים בהיסטוריה. כך מלומדים קובעים את גילו של שפה עתיקה. דרך נוספת לצמצם את תאריך הטקסט המקורי היא לחפש התייחסויות אליו בכתבים אחרים. זה יקבע את התאריך המציין את המאוחר ביותר שהטקסט יכול היה להיכתב. אירנאיוס, בתרגום ריימרס, אומר: "מלבד הבשורות האלה, אנו יודעים שפעם התקיימה בשורת ברתולומיאוס, בשורת תדאי הנזכרת בצו של האפיפיור גלסיוס, ובשורת יהודה איש־קריות בשימוש בקרב הקיניטים ומדוברת על ידי אירנאיוס הקדוש." בתרגום רוברטס־דונלדסון מאירנאיוס אב הכנסייה אומר, "אחרים שוב מכריזים שקין גזר את היותו מכוח מעלה, ומכירים בכך שעשו, קורח, הסדומים, וכל אנשים כאלה, קשורים לעצמם. על חשבון זה, הם מוסיפים, הם הותקפו על ידי הבורא, אך איש מהם לא סבל פגיעה. כי סופיה היתה רגילה לשאת את אשר שייך לה מהם לעצמה. הם מכריזים שיהודה הבוגד היה מכיר לגמרי את הדברים האלה, ושהוא לבדו, ביודעו את האמת כאחרים לא, השלים את מסתורין הבגידה; על ידו כל הדברים, הן ארציים והן שמימיים, הושלכו כך לבלבול. הם מייצרים היסטוריה בדיונית מסוג זה, אשר הם מכנים הבשורה של יהודה." אירנאיוס המשיך ואמר שהכתבים באו ממה שהוא קרא כת גנוסטית "קיניטית" שהתחרתה עם הנצרות האורתודוקסית. הוא גם האשים את הקיניטים בשבחם את הרוצח המקראי קין, את הסדומים ואת יהודה, אשר הם ראו כשומר מסתורין סודיים. ידיעת תאריכי כתבי אירנאיוס מבהירה עוד יותר את התאריך להיות סביב או לפני שנת 180 לספירה. כמובן, זאת משפיעה על הבשורה של יהודה רק אם נסיק שהטקסט שאירנאיוס דיבר עליו הוא אותו טקסט שיש לנו היום. למרבה הצער, אין דרך לדעת בוודאות כלשהי, אך יש לנו רמזים אחדים. קין אינו נזכר בגרסת הבשורה של יהודה שיש לנו היום. יתרה מזאת, התפתחות הקוסמולוגיה נוטה להיות מן הפשוט למורכב ומגמה זו מוצגת בגרסה הנוכחית מפני שיאלדבות, הנקרא גם "נברו" ה"מורד", מוצג כיוצר סאקלאס וזה סאקלאס המתואר מאוחר יותר בבשורה של יהודה כיוצר האנושות והעולם הפיזי. אולם, בכתבים גנוסטיים אחרים, יאלדבות הוא ה"דמיורג" או מעצב העולם, ומזוהה בבירור כאותה אלוהות כסאקלאס. זאת אומרת שבבשורה של יהודה היה פיצול בין יאלדבות וסאקלאס, המוביל לקוסמולוגיה מורכבת יותר. זאת מציינת שהבשורה של יהודה שיש לנו היום נכתבה מאוחר יותר מזו שאירנאיוס מדבר עליה, מפני שבזמנו האלוהויות האלה היו אחת ואותה.

עתה הארכון החלש יש לו שלושה שמות. השם הראשון הוא יאלטבות, השני הוא סאקלאס ("טיפש"), והשלישי הוא סמאל. והוא חסר־חסידות בגאוותו אשר בו. כי הוא אמר, "אני אל ואין אל אחר מלבדי," כי הוא בור בכוחו, המקום שממנו הוא בא. אפוקריפון של יוחנן, בערך 200 לספירה.

באשר לתארוך ההעתקה שנמצאה במצרים, יצירת אותיות מסוימות גם משתנה עם הזמן וסגנון הכתב בתוך הטקסטים שם את ההעתקות בתוך תקופה מסוימת. טקסט יהודה בן 26 העמודים הוא העתקה בקופטית של הבשורה המקורית של יהודה, אשר נכתבה ביוונית במאה שלפני כן. בדיקות תארוך־פחמן־רדיואקטיבי וכן מומחים בשפות עתיקות קבעו שההעתקה נכתבה בין 220 ל־340 לספירה. הבשורה שהתגלתה נכתבה על פפירוס, כנראה במנזר גנוסטי במצרים. אף שהעתקות אחרות אולי נעשו הן כנראה אבדו במסעו של אתנסיוס הקדוש במאה הרביעית להשמיד את כל הטקסטים הכופרים. כל הטקסטים שלא התקבלו על ידי הכנסייה החדשה שהוקמה היו להישרף. כפירה לא היתה לסבול, וגנוסטיקה נחשבה בראש הרשימה. לא רק שגנוסטיקה היתה שונה מן התאולוגיה האורתודוקסית, היא אישרה חיפוש אישי אחר ידע וזה היה דבר מחוץ לשליטת הכנסייה. כדי לשמור על שליטתה, הכנסייה החדשה היתה צריכה לרסק את האמונות האלה. כדי להגן על הטקסט מחיילי אתנסיוס חושבים שמאמין גנוסטי או סופר קבר העתקות של טקסטים גנוסטיים מסוימים באזור קברים במצרים. אלה לא התגלו עד שנות ה־1970 המאוחרות. הבשורה היתה אחת משלושה טקסטים שנמצאו קשורים יחד בקודקס אחד. הבשורה נחשפה בשנת 1978 על ידי חקלאי. הוא מצא מיכל קטן כמו קופסת קבר במערה ליד אל מיניה, מצרים. בקופסה הקטנה והאטומה היה חלק מקודקס, או אסופת טקסטים דתיים. החקלאי מכר את הקודקס לסוחר עתיקות בקהיר. העסקה נשמרה בסוד אך דווח שהיא התרחשה בשנת 1983. סוחר העתיקות לא היה מודע לתוכן הקודקס כאשר הוא הציע את הבשורה למכירה למלומד לימודי הקופטית, סטיבן אמל, מאוניברסיטת מינסטר בגרמניה ומלומד אחר. הפגישה התרחשה בחדר מלון בז׳נבה, שוויץ. זה היה אמל שבחן את הקודקס וראשון חשד שדפי הפפירוס דנו ביהודה. אף שהטקסט יותר מעניין את אמל, מחיר הבקשה היה כה גבוה ב־3 מיליון דולר אמריקאי שלא היתה דרך להרשות את הרכישה. למוכר הוצע מחיר שהיה סדר גודל נמוך ממחיר הבקשה. זאת, המוכר לקח כעלבון והעסקה נתקעה. בגלל התסכול שהובא על ידי אי־סיפוק חמדנותו, הסוחר אחסן את הקודקס בכספת בבנק בהיקסוויל, ניו יורק במשך 16 שנה. שם, הרחק מאוויר המדבר היבש, בקופסה עם לחות גבוהה יותר, הוא התדרדר והתפורר עד שסוחרת העתיקות מציריך פרידה נוסברגר־טחקוס רכשה אותו בשנת 2000 במחיר נמוך בהרבה ממחיר הבקשה המקורי. הקודקס אז נרכש על ידי קרן מצנאס לאמנות עתיקה בשוויץ בשנת 2001. הקרן הזמינה את נשיונל ג׳יאוגרפיק לסייע בשיקום בשנת 2004. במהלך 5 השנים הבאות אלפי חתיכות פפירוס הושמו חזרה יחד כפאזל. אלפי חתיכות, כה קטנות שהן הכילו רק אות או שתיים, שוחזרו למקומן בטקסט באמצעות מלקחיים והדמיית מחשב. לאחר שהושלם, צוות מלומדים תרגם את המסמך לאנגלית, כמיטב יכולתם, בהתחשב במצב המסמך ובמספר החתיכות החסרות. המקור המשוחזר שוכן עתה במוזיאון הקופטי בקהיר. עיבוד של הטקסט בקופטית ניתן לראות ב: http://www.nationalgeographic.com/lostgospel/_pdf/CopticGospelOfJudas.pdf בגלל גילו הקיצוני והטיפול הרע של הטקסט רובו בלתי קריא. יש פערים וחורים בקודקס. שורות שלמות חסרות. אחדים מחלקי התרגום נעשו על בסיס "ניחוש־מיטבי". אם היו אותיות חסרות ממילים או ביטויים נפוצים המתרגמים יכלו להניח ולהחליף אותיות ואפילו מילים או ביטויים. כאשר הפערים נעשו גדולים יותר או משמעות הביטוי היתה בלתי ודאית המתרגמים פשוט ציינו את היעדר הנתונים. בעיבוד זה ניסינו שני מהלכים נועזים. רצינו להציג פרשנות מרתקת יותר לציבור, אשר בהכרח דרשה הערות והסברים הזמינים בנקודה שבה הרעיונות נתקלו. רצינו גם לנסות למלא אחדים מן הפערים בטקסט אם אפשר. כהצהרת אחריות, יש להבין שהמתרגמים המקוריים עשו עבודה יוצאת דופן עם הטקסט שהיה פשוט חסר, לאחר שהתפורר לאבק ולאבקה, שלעולם לא ייקרא שוב. הטקסט המוצג כאן לוקח את העבודה שנעשתה על ידי רבים אחרים ושם את הבשורה של יהודה לשפה ולפורמט קריאים יותר יחד עם פרשנות בתוך השורה. הוא אז מרחיב את הטקסט, וממלא את הפערים כמיטב האפשר, בהתבסס על הבנת התאולוגיה הגנוסטית, מידע היסטורי, התייחסויות טקסטואליות, וזרימה לוגית של שיחה.

כל המילים או הביטויים בסוגריים מציינים את התוספות האלה שנעשו לטקסט, או כעניין של מילוי האותיות, המילים או השורות החסרות; או כעניין של הבהרת ניסוח מעורפל בטקסט המקורי או בתרגומו. כאשר מילה יכולה היתה להתרגם ביותר מדרך אחת, קו נטוי "/" שימש לציין את הבחירות השונות. פרשנויות מסומנות בבירור כ"הערות" וממוקמות בגופן נטוי בתוך הטקסט. הקורא צריך לשמור בראש את תפקידו הסביר של הטקסט. הכותרת נותנת רמז כלשהו. זו אינה "הבשורה על־פי יהודה", אלא היא, במקום זאת, "הבשורה של יהודה". זאת מציינת שהכותב רצה לרומם את יהודה, את מעמדו ואת תרומתו לפי התאולוגיה המקודמת ומופצת על ידי הטקסט. ביודענו את הדברים האלה, המילים והשורות החסרות בטקסט יכולות להיות עניין של הנחות מושכלות וסבירות. הן, אולם, הנחות בכל זאת. הבה נביט עתה בבשורה של יהודה.

הבשורה של יהודה

זו ההכרזה, אשר נגלתה בחשאי ליהודה איש־קריות על ידי ישוע במהלך אותה תקופה בת שמונת הימים שכללה (שהיתה) את שלושת הימים לפני שהוא (ישוע) חגג את פסח (מתרגם אחד יש לו "חגג את תשוקתו / סבלו).

הערה: ההכרזה אינה הלוגוס, המילה או הַמָּשִׁיחַ בעבור הכנסייה האורתודוקסית. המילה כאן היא הכרזת משפט כבפסק־דין של בית משפט.

1. ישוע הופיע על הארץ לבצע נסים ומעשים נפלאים כדי להציל את האנושות. מפני שאחדים התנהגו בדרך צדיקה ואחרים המשיכו בחטאיהם, הוא החליט לקרוא לשנים־עשר התלמידים.

2. הוא החל לדבר אליהם על המסתורין שמעבר לעולם הזה ומה יקרה בקץ העולם הזה (בקץ). הוא שינה לעתים קרובות את מראהו ולא נראה כעצמו אלא נראה כילד (מתרגמים אחדים יש להם הופעה או רוח) כאשר הוא היה עם תלמידיו.

3. הוא בא על תלמידיו ביהודה פעם כאשר הם ישבו יחד בחסידות (אימנו את חסידותם - אימון בחסידות). ככל שהוא התקרב לתלמידים הוא ראה שהם יושבים יחד, מודים ואומרים תפילה על הלחם (סעודת האדון / הודיה). הוא צחק.

4. התלמידים שאלו אותו, "רבי, מדוע אתה צוחק על תפילת ההודיה שלנו? האם לא פעלנו כראוי?" הוא אמר, "איני צוחק עליכם. זה רק שאתם אינם עושים זאת כי אתם רוצים. אתם עושים זאת כי אלכם (חייב להיות / יהיה) משובח."

5. הם אמרו, "רבי, אתה (הארצי / היחיד) בן אלנו." ישוע ענה, "כיצד אתם מכירים אותי? (האם אתם חושבים שאתם מכירים אותי?) אני אומר לכם, באמת, איש בקרבכם בדור זה (בגזע זה) לא יבין אותי."

6. תלמידיו שמעו זאת ונעשו זועמים והחלו למלמל גידופים וללעוג לו בלבם. כאשר ראה ישוע את חוסר יכולתם להבין את אשר הוא אמר להם (את טיפשותם), הוא לעג, "מדוע התעצבנתם כל כך שנעשיתם זועמים? אלכם אשר בתוככם, (וחוסר הבנתכם שלכם מנחה אתכם ו) הסית את הכעס הזה ב(מחשבתכם / נפשכם). (אני מאתגר) כל איש בקרבכם להראות לי מי (מבין מספיק) להוציא את האדם המושלם ולעמוד ולפגוש אותי."

7. כולם אמרו, "אנו חזקים מספיק." אך ב(היותם האמיתית) רוחותיהם איש לא העז לעמוד לפניו מלבד יהודה איש־קריות. יהודה יכול היה לעמוד לפניו, אך אפילו הוא לא יכול היה להביט בישוע בעיניים, והוא הפנה את פניו הצידה.

הערה: לא ודאי מהי סיבת אי־הבטתו של יהודה בישוע. זה היה מנהג של כבוד לא להביט בעליון בעיניים. או שיהודה לא יכול היה להביט בישוע או שהוא היה מוגבל על ידי מעמדו של ישוע כרבי שלו.

8. יהודה אמר לו, "אני יודע מי אתה ומנין באת. אתה מעידן (ממלכה או מלכות) הברבלו הנצחי (ממלכתה הנצחית של ברבלו). איני ראוי לדבר על שמו של מי ששלח אותך."

9. ישוע ידע שיהודה מסוגל להבין (להראות / לחשוב על) דבר מפואר, אז ישוע אמר לו, "לך הצידה (צעד הצידה / מרחק הצידה) מן האחרים ואספר לך על מסתורין יהוה (שלטון יהוה / מלכות יהוה)."

10. "אפשר לך להגיע לשם, אך הדרך תגרום לך צער רב כי אתה תוחלף כדי שהשנים־עשר יהיו שלמים עם אלם שוב." יהודה שאל אותו, "מתי תספר לי כיצד יום האור הגדול יזרח בעבור הדור הזה (הגזע)? מתי תסביר את הדברים האלה?" אך ככל שהוא שאל את הדברים האלה, ישוע עזב אותו.

11. עם שחר היום הבא לאחר שזה קרה, הופיע ישוע לתלמידיו. הם שאלו אותו, "רבי, לאן הלכת ומה עשית כאשר עזבת אותנו?" ישוע אמר להם, "הלכתי לדור (גזע) אחר שהוא דור (גזע) גדול וקדוש יותר."

12. תלמידיו שאלו אותו, "ישוע, מהו הגזע הגדול הזה העולה עלינו וקדוש מאתנו, אשר אינו עתה בממלכה זו (במלכות)?" כאשר שמע זאת ישוע, הוא צחק ואמר להם, "מדוע אתם חושבים בלבכם על הגזע (הדור) החזק והקדוש? באמת אומר לכם. איש ילוד בעידן זה (ממלכה / עידן) לא יראה את אותו (דור / גזע), ואפילו לא המון (צבא) המלאכים (השולטים) בכוכבים ישלוט על אותו דור (גזע), ואיש בן־תמותה (ניתן להשחתה) אינו יכול להתחבר (להשתייך) אליו."

13. "אותו דור אינו בא מ(ממלכה) אשר נעשתה (בת־תמותה / מושחתת). דור האנשים בקרב (אתם) הוא מדור האנושות (של כוח נחות / בלי) , אשר (אינו יכול להתחבר אל ה)כוחות האחרים (מעל) שעל ידיהם (אתם שולטים / נשלטים)." כאשר שמעו (שלו) התלמידים זאת, הם כולם היו מוטרדים ב(לבם / רוחם). הם היו חסרי מילים (לא יכלו לבטא מילה).

הערה: זאת מתחילה הבחנה בין דור או גזע האנושות, שהוא נחות, מתכלה, ובלתי מואר, ו"הדור או הגזע הגדול", שהוא מואר, בלתי ניתן להשחתה, ונצחי. יש רק שני גזעים: אלה שיש להם גנוסיס ואלה שאין להם. באופן מעניין, לישוע יש את מקומו עם התלמידים בדור הגדול.

14. ביום אחר בא ישוע אל (אותם). הם אמרו לו, "רבי, ראינו אותך ב(חלום), כי כולנו היו לנו (חלומות כבדים על לילה שבו נלקחת / נעצרת)." (הוא אמר), "מדוע (באתם אלי כאשר) הלכתם להסתתר?"

15. הם אמרו, "היה (בניין מרשים עם מזבח גדול בתוכו ושנים־עשר אנשים, (אשר היינו אומרים) הכוהנים, והיה שם, וקהל אנשים ממתין (סובל בגלל התמדתם) באותו מזבח, (בעבור הכוהן (לבוא ולקבל) את הקרבנות). (אולם) המשכנו לחכות (גם אנו היינו עקשנים)." (ישוע שאל), "כיצד היו (הכוהנים)?" הם אמרו, "אחדים (מהם) יצומו שבועיים; (אחרים) יקריבו את ילדיהם שלהם, אחרים את נשיהם, (כל הזמן) בשבח (בהקרבה) של ענווה זה עם זה; אחדים שוכבים עם גברים אחרים; אחדים רוצחים; אחדים מבצעים שפע של חטאים ומעשי פשע. והאנשים העומדים לפני המזבח קוראים בשמך ('סמכותך), ובכל המעשים הנובעים מחוסר ידיעתם (חוסר אורם), הקרבנות מובאים להשלמה (בידיהם) (המזבח נשאר מלא באמצעות מלאכת שחיטת הקרבנות בידיהם)." לאחר שהם אמרו את הדברים האלה הם נעשו חסרי מנוחה ושקטים.

16. ישוע שאל אותם, "מדוע אתם מוטרדים? יהי כן. אני אומר לכם שכל הכוהנים אשר עמדו לפני אותו מזבח קוראים בשמי. אמרתי לכם פעמים רבות ששמי נכתב על (משפט) הגזע הזה (ועל) הכוכבים דרך דורות בני האדם. בשמי (האנשים האלה) נטעו עצים עקרים, (ועשו זאת) בלי שום כבוד."

17. ישוע אמר להם: "אתם כמו האנשים האלה שראיתם מנהלים את הקרבנות במזבח. זה האל שאתם משרתים, ושנים־עשר האנשים שראיתם מייצגים אתכם. הבהמות שראיתם שהובאו לקרבן מייצגות את האנשים הרבים שהובלתם (תובילו) שולל לפני אותו מזבח. (אתם) תעמדו (תובילו / תייצגו) ותשתמשו בשמי בדרך זו, כפי שדורות החסידים וכולכם תישארו נאמנים ל"אותו אחד." (תרגומים אחדים יש להם- "אדון הכאוס יקים את מקומו בדרך זו.") אחרי "אותו אחד" איש אחר יוביל מ(קבוצת הזונים), ו(אחר יוביל) במזבח מאלה אשר) רוצחים ילדים, ואחר מאלה שהם הומוסקסואלים, ו(אחר) אלה הצמים, ו(אחד יעמוד מ)שאר אלה המטמאים את עצמם ואשר הם חסרי־חוק ואשר חוטאים, ו(מ)אלה האומרים, 'אנו כמו המלאכים'; הם הכוכבים אשר (עושים שהכול יקרה / מביאים את הכול לקץ)."

18. "נאמר לדורות בני האדם, 'ראו, אל קיבל את קרבנכם מידי כוהן.' אך הכוהן הוא משרת של טעות (משרת בטעות / משרתים אך בחטא). אך זה יהוה, יהוה של הכול (מלוא האלוהי), המצווה, 'ביום האחרון (של הזמן) הם יבושו (אחדים יש להם - "בקץ הימים").'"

הערה: ישוע מספר לתלמידים שהם נאמנים לאל הלא נכון. הוא ממשיך ואומר שהם אלה הרוצחים, מנאפים, וחוטאים. יתרה מזאת, ישוע מספר להם שהם יובילו אנשים לשחיטה רוחנית כמו הבהמות שראו מוקרבות בחלומם. באותו זמן ה־12 כללו את יהודה. זאת, יחד עם פסוקים אחרים כאלה, הובילה מלומדים רבים להסיק שהבשורה של יהודה לא תיארה את יהודה כאדם המקודש שהמתרגמים המקוריים חשבו שהוא.

19. ישוע (אמר להם), "הפסיקו (להקריב את אשר) יש לכם (והפסיקו לרחף) מעל המזבח. הכוהנים מעל כוכביכם ומלאכיכם. הם כבר באו לקצם שם. אז תנו להם (להילכד / לריב / להילחם) לפניכם, והניחו להם. (אל תיטמאו בדור זה אלא אכלו את מזון הידע הניתן לכם על ידי הגדול.)

הערה: נראה לעתים קרובות ״כוכבים״ מוזכרים בטקסט. הם משמשים לסמל שני מושגים ייחודיים. נחשב שבעת בריאת הקוסמוס, נבראו מאורות שהיו כוחות השולטים בגורלו של כל אדם. גם נחשב שכל אדם הוקצה לו כוכב כביתו הנצחי או כמקום מנוחתו. אדם טוב יעלה אל כוכבו שלו לשלוט ולנוח. כך, כוכבים היו כוחות מודעים, המבצעים צווים מיהוה, וגם היו מקומות גורל לאלה הבורחים מן המישור החומרי.

20. אופה אינו יכול להאכיל את כל הבריאה תחת (השמים). ו(הם לא יתנו) להם (מאכל) ו(יתנו) ל(אלה של הדור הגדול את אותו המאכל). ישוע אמר להם, "הפסיקו להיאבק עם (נגד)י. לכל אחד מכם כוכבו שלו, וכל (שורות חסרות כאן. הטקסט יכול היה לקרוא "לאדם גורלו שלו." או אולי, "אדם העושה טוב ישכון וינוח על כוכבו"). (כל הדברים קורים בעונתם וכל העונות נקבעות. וב(עונה) אשר באה (זה אביב) בעבור עץ (גן־עדן) של העידן / הדור הזה (והוא יניב) לזמן (ואז ייבול) אך הוא בא להשקות את של יהוה ו(גם להשקות את הדור הזה) אשר יתקיים, מפני ש(הוא) לא ישחית / יסיט) את (נתיב החיים בעבור) אותו דור, אלא (ידריך אותו) מנצח לנצח." 21. יהודה שאל אותו, "רבי, איזה מין פרי מפיק הדור הזה?" ישוע ענה, "נשמות כל דור אנושי ימותו. אולם, כאשר האנשים האלה (של המלכות הזאת) ישלימו את זמנם במלכות והנשימה החיה תעזוב אותם, גופיהם ימותו אך נשמותיהם ימשיכו והם יעלו (יורמו / יילקחו)." יהודה שאל, "מה תעשה שארית דורות בני האדם?" ישוע אמר, "אי אפשר לזרוע זרעים ב(אדמת טרשים) ולקצור את פריה. (זו גם דרכו של (הדור המושחת), (ילדי המלכות הזאת) וסופיה / החכמה המושחתת) (אינה / אינם) היד שבראה אנשים בני־תמותה), כך שנשמותיהם יעלו אל הממלכות הנצחיות למעלה. אמן, אני אומר, (ששום) מלאך (או / של) כוח לא יוכל לראות את אותה (מלכות של) אלה אשר (להם שייכות אותן) דורות קדושות (למעלה)." לאחר שישוע אמר זאת, הוא הסתלק.

22. יהודה אמר, "רבי, הקשבת לכל האחרים ההם, עתה הקשב גם לי. ראיתי חזון גדול."

23. כאשר שמע ישוע זאת, הוא צחק ואמר לו, "אתה (הינך) הרוח השלושה־עשר (דאמון), מדוע אתה מתאמץ כל כך / מדוע אתה מתרגש כך? אולם, דבר, ואהיה סבלן עמך." יהודה אמר לו, "בחזון ראיתי את עצמי ואת שנים־עשר התלמידים סוקלים אותי ורודפים אותי מאוד / בחומרה / בחוזקה. ו(הלכתי אחריך ו)הגעתי למקום שבו ראיתי (בית גדול לפני), עיני לא יכלו לתפוס (להבין) את גודלו. אנשים רבים הקיפו אותו, ולבית היה גג של צמחים (דשא / צמחייה ירוקה), ובאמצע הבית (היה קהל) (והייתי שם עמך), אומרים, 'רבי, הכנס אותי ל(בית) יחד עם האנשים האלה.'"

24. הוא ענה ואמר, "יהודה, כוכבך הטעה אותך. שום אדם ילוד־תמותה אינו ראוי להיכנס לבית שראית. זה מקום השמור לקדושים. אפילו לא השמש או הירח או היום (האור) ישלטו שם. רק הקדושים יחיו שם, במלכות הנצחית עם המלאכים הקדושים, תמיד (לאחדים יש הטקסט כ־"יתבססו בחוזקה עם המלאכים הקדושים לעולם"). ראה, הסברתי לך את מסתורין המלכות ולימדתי אותך על טעות הכוכבים; ו(שלחתי אותו (על נתיבו) על שנים־עשר המלאכים (העידנים)."

הערה: ספר חנוך האבוד מספר על כוכבים, שהם הכוחות המדריכים של האדם והטבע, הטועים. הם נעשים שלא במקומם ומחוץ לסדר. היה צריך למקמם או להדריכם חזרה לנתיביהם הראויים. ראו ספר חנוך האבוד, מאת יוסף למפקין.

הערה: יש 12 עידנים אסטרולוגיים. 12 מזלות גלגל המזלות מרכיבים נתיב אקליפטי של 360 מעלות סביב הארץ, ולוקח 25,920 שנה לעשות את נקיפת השוויונות. כל מזל מורכב מ־30 מעלות של קו אורך שמימי. כל מעלה של הנקיפה שווה ל־72 שנות ארץ, וכל שנה שווה ל־50 שניות של מעלות קשת של קו אורך שמימי. ביום ארץ של 24 שעות, הארץ סובבת את כל 360 המעלות של האקליפטי, ומאפשרת לאדם לראות את כל 12 המזלות.

25. יהודה אמר, "רבי, האם ייתכן שזרעי (הרוחני) יכבוש את שליטי הכוח הקוסמי (יכול גם להיות מתורגם: "האם הוא תחת שליטת הארכונים או שליטי הכוח הקוסמי")?"

26. ישוע ענה ואמר לו, "בוא (עמי כך) שא(ראה לך את המלכות אשר תקבל. אראה לך מה יבוא עליך ועל הדור הזה), אך תצטער כאשר תראה את המלכות ואת כל גזעה (של אנשים)." כאשר שמע יהודה אותו הוא אמר לו, "מה הטוב אם קיבלתי אותו בראותי שהפרדת אותי מאותו גזע?" ישוע ענה לו ואמר, "אתה תהיה השלושה־עשר, ותקולל על ידי שאר הדורות, ותבוא לשלוט עליהם. בימים האחרונים הם יקללו את עלייתך אל (הגזע / המלכות) הקדוש."

הערה: בחרתי במילה ״דאמון״ ולא ״שד" כי משמעות הטקסט אינה ברורה. דאמון הוא אלוהות או ישות על־טבעית מטבע שבין אלים ובני אדם. בפסוק 24 ישוע אומר ליהודה שהוא לעולם לא יהיה ראוי להיכנס לבית, המסמל את המלכות הנצחית. מאוחר יותר בפסוק 26 ישוע נראה מציין שיהודה יקולל על ידי שאר התלמידים אך יורם להיכנס לדור הקדוש בימים האחרונים. ייתכן שהזמן שבינתיים יבלה במה שהתנ״ך קורא, ״מקומו שלו."

27. ישוע אמר, "(לך / בוא עמי), כדי שאלמד אותך את (הסודות) ששום אדם לא ראה מעולם."

הערה: כאן מתחיל מיתוס בריאה המבוסס על קוסמולוגיה גנוסטית סתיאנית מסוימת. סיפור הסיפור נראה כניסיון לקשר את הקוסמולוגיה הגנוסטית לתורת ישוע כדי להוסיף תוקף וסמכות לסיפור הבריאה ולישויות וכן לסייע בהפצת הכת.

יש מלכות גדולה ובלתי מוגבלת, אשר שום דור מלאכים לא ראה את היקפה (ובתוכה) הרוח הבלתי־נראית הגדולה היא, ושום עין מלאך לא ראתה מעולם, שום מחשבת לב (שכל) לא הבינה מעולם, ושום שם לא יכול להיקרא לה (לא ניתן לשמה).

28. "וענן זוהר בבהירות הופיע שם. הרוח הגדולה אמרה, 'יבוא מלאך להיות לעוזרי (מלווי / עוזרי).'" "המלאך הגדול, המואר, האלוהי, הנולד־מעצמו (הנברא־מעצמו) יצא מן הענן. בגללו, ארבעה מאורות מלאכיים אחרים (מאורות), (הרמוזל, אורויאל, דוויתאי, ואללת) החלו להתקיים מענן אחר, והם נעשו עוזרים (עוזרים / מלווים) למלאך הנולד־מעצמו (השליח). הנברא־מעצמו הכריז, 'יבוא להיות (כוכב / אדם),' וזה (הוא) בא להיות (מיד). הוא (ברא) את הכוכב הראשון (המאור / הישות הבהירה, הזוהרת) לשלוט עליו."

הערה: כאן יש לנו טקסט משובש, שתרגומו יכול ללכת לאחד משני כיוונים. המילים החסרות באמצע הטקסט יכולות להיות אדם, הידוע גם כאדמס, או שהן יכולות להתייחס לכוכב, מפני שההתייחסות הבאה היא למאור. כיוון הטקסט אינו ברור, מלבד שמוסכם שהמילה "זה" משמשת בטקסט.

"הוא אמר, 'יחלו מלאכים (שליחים) להתקיים כדי להעריץ (לעבוד) (אותו),' ושפע לאין־ספור נעשה קיים. הוא אמר, '(יהיה) עידן של אור,' והוא החל להתקיים. הוא ברא את הכוכב השני לשלוט עליו, לשרת יחד עם שפע המלאכים לאין־ספור. כך הוא ברא את שאר עידני האור. הוא עשה אותם שליטים עליהם, וברא בעבורם שפע לאין־ספור של מלאכים לסייע להם."

29. "אדמס (אדם) היה בענן הזוהר הראשון (הביטוי האלוהי הראשוני) ששום מלאך לא ראה מעולם, כולל כל אלה הנקראים 'אל'. הוא (היה האחד) אשר (ברא את העידן המואר וראה) את הצלם והפיק אותו בדמות (הזה) המלאך. הוא גרם לדור שת הבלתי־ניתן־להשחתה להופיע (מן) שנים־עשר (העידנים) ובדמות (הזה) המלאך. הוא גרם לשבעים ושניים מאורות מלאכיים להופיע בעשרים־וארבעה הבלתי־מתכלים (כוכבים / מאורות מלאכיים / מאורות). הוא גרם לשבעים ושניים מאורות מלאכיים להופיע בעשרים־וארבעה הבלתי־מתכלים (כוכבים / מאורות מלאכיים / מאורות). שבעים־ושניים המאורות המלאכיים עצמם גרמו לשלוש מאות ושישים מאורות מלאכיים להופיע בדור הבלתי־מתכלה, כפי שרצון הרוח הכתיב. שבעים־ושניים המאורות המלאכיים עצמם גרמו לשלוש מאות ושישים מאורות מלאכיים להופיע בדור הבלתי־מתכלה, כפי שרצון הרוח הכתיב. רצון הרוח, שמספרם יהיה חמישה לכל אחד. רצון הרוח, שמספרם יהיה חמישה לכל אחד. להופיע בגזע הבלתי־מתכלה, בעקבות רצון הרוח, שמספרם יהיה חמישה לכל אחד."

הערה: שת הוא בנו של אדם ונחשב אלוהי כפי שאדם היה אלוהי. שת נחשב כמי שקיבל את הידע שיביא חירות מן הממלכה החומרית, וכך, תשועה.

30. "שנים־עשר הממלכות (העידנים) של שנים־עשר המאורות המלאכיים מרכיבים / ממנים את אביהם, עם שישה שמים לכל עידן, כך שיש שבעים ושניים שמים בעבור שבעים־ושניים המאורות המלאכיים, ובעבור כל אחד (יש חמישה) רקיעים, (המפיקים את כל) שלוש מאות ושישים (הרקיעים בעבור הכוכבים). ניתנה להם סמכות וצבא לאין־ספור של מלאכים, לתהילה ולהערצה (עבודה), (ואז הוא נתן את) הבתולה (הרוחות הטהורות), לתהילה ולעבודת כל העידנים והשמים ורקיעיהם (שמיהם)."

הערה: למספרים המוקצים לעידנים, למלאכים ולכוכבים השונים יש משמעות הן בסמליות המספרים המקראית והן בנומרולוגיה הפיתגוראית. אחד — אחדות, ריבוני, יהוה, סיבתיות. שניים — דואליות ו / או התמזגות. שלושה — שלם מבחינה רוחנית, מלאות, בריאה. ארבעה — יסודות, מערכות, סדר. חמישה — רוח, חסד, תנועה. שישה — האנושות. שבעה — יהוה, חכמה, ידע, שלמות. שנים־עשר — חוק, שלטון, סמכות. שלושה־עשר — מקולל, מעבר או בלי חוק. עשרים־וארבעה — ממשל שמימי, זקנים, מערכת. דואליות בתוך המערכת. שבעים־ושניים — שני היסודות של שניים ושבעה וכן יסוד ההשלמה. שלוש מאות ושישים — יסודות של שלושה ושישה וכן משמעות של מחזור מלא כגון מחזור שנתי. קץ, והתחלה חדשה.

31. מכלול (התכנסות) בני־האלמוות האלה נקרא הקוסמוס, זאת אומרת כליה / רקבון / השחתה, על ידי האב ושבעים־ושניים המאורות המלאכיים / המאורות אשר עם הנברא־מעצמו ושבעים־ושניים העידנים שלו. בקוסמוס הופיע האדם הראשון עם כוחותיו הבלתי־ניתנים־להשחתה.

הערה: האדם הראשון הזה הוא אדמס או אדם. יש לציין שהשם ״אדם״ יכול גם להיות מתורגם כ״אדם״ בעברית.

32. והעידן שהופיע עם דורו והעידן שבו ענן הידע והמלאך, נקרא אל.

הערה: אל היה שמו של אל שמי שהיה ראש פנתיאון האלים המשפיעים על הטבע והחברה. הוא אבי המשפחה האלוהית ונשיא האסיפה האלוהית על 'הר המועד', המקבילה של העברית הר מועד, אשר נעשתה דרך התרגום היווני של הדברים הנבראים 'אשר כפי שנהרות גם נחשבו באופן מטפורי'. בגן־עדן המקראי זרם נהר ליצור את ארבעת הנהרות, חידקל, פרת, גיחון ופישון. אל ביטא את מושג הממשל המסודר, הצדק והבריאה. התנ״ך מעולם אינו מגנה את פולחן אל הכנעני, אשר סמכותו בעניינים חברתיים הוכרה על ידי האבות. בת זוגו היתה אשרה, אלת האם, המיוצגת במקדשים כנעניים על ידי עץ טבעי (בעברית אשרה) כגון עץ החיים.

33. (הוא ברא) את העידן, (אחר כך) (אל) אמר, "יבואו שנים־עשר מלאכים להיות (כדי) לשלוט על התוהו ועל (הקוסמוס / הכליה)." וראה, מן הענן (הנקרא סופיה) הופיע (מלאך / עידן) שפניו הבהיקו באש ומראהו הושחת בדם. שמו היה נברו, שמשמעו "מורד". מלאך אחר, סאקלאס, בא גם מן הענן. אז נברו ברא שישה מלאכים — וכן סאקלאס — להיות עוזרים, ואלה הפיקו שנים־עשר מלאכים בשמים, כאשר כל אחד מקבל חתיכה מן השמים.

הערה: נברו עשויה להיות שדה נקבה המתרועעת עם סאקלאס; אחרים קוראים לנברו בשם "יאלדבות (ילד התוהו) יאלדבות וסאקלאס הם שניהם שמות הניתנים לאלוהות המטורפת או החסרה שבראה את העולם הפיזי. גם הקריאה יכולה להיות מושפעת מן העובדה שבמיתולוגיות אחדות נברו הוא שד ראשי וסאקלאס הוא מלאך ראשי. לנברו אותה משמעות כנמרוד, שהיא "מורד". היהודים והיוונים של היום היו ליטרליסטים. כל מילה ומילה של הכתובים נלקחה כפשוטה. לכן, האל שברא את אדם וחוה היה אל מוגבל ומוחשי. הוא הלך ודיבר ושאל שאלות, אשר את תשובותיהן לא נראה שהוא יודע. על ידי בניית סיפור בריאה הכולל את סאקלאס הבעיות נפתרו. עתה ההתייחסויות לאלים רבים הוגבלו זה הותיר את יהוה העליון להיות "יהוה".

34. "שנים־עשר השליטים (העידנים) דיברו עם שנים־עשר המלאכים: 'יקבל כל אחד מכם (חלק) ויניחו להם (אשר בדור הזה) (להישלט על ידי) המלאכים האלה':

הראשון הוא שת, הנקרא המשיח. (השני) הוא הרמתות, אשר הוא (השליט הראשי של השאול). (השלישי) הוא גלילא. הרביעי הוא יובל. החמישי (הוא) אדונאיוס. אלה הם החמישה ששלטו על כל השאול, ובעיקר על התוהו.

הערה: חמשת השמות האלה כנראה קשורים לחמשת כוכבי הלכת הידועים בזמן שבו נכתבה הבשורה של יהודה. הם הושמו על נתיביהם ומסלוליהם לשמור על סדר ולתת אור, הן אמיתי והן רוחני.

35. "אז אמר סאקלאס למלאכיו, 'נברא אדם בדמות ובצלם / דמות / ייצוג (של יהוה העליון).' הם עיצבו את אדם ואת אשתו חוה, הנקראת זואה / חיים כאשר היא היתה עדיין בענן."

הערה: זואה הוא שם אחר לחוה בתרגום השבעים.

36. כי זה השם הזה (חיים) שכל הדורות מחפשים את האדם, וכל אחד מהם קורא לאשה בשמות האלה. עתה, סאקלא לא ציווה (כפי שהונחה) אלא (הוא ציווה) על הדורות (של האדם לחיות זמן כה רב / לתקופה מוגדרת), (אך הוא כן ברא אותם ב(של סאקלאס) דמותו). ו(השליט סאקלאס) אמר לאדם, "תחיה זמן רב, עם ילדיך."

37. יהודה אמר לישוע, "(מה אורך) הזמן הארוך שבני אדם יחיו?" ישוע אמר, "מדוע אתה סקרן בזה? אדם ודורו חי את תוחלת חייו במקום שבו הוא קיבל את מלכותו, עם אריכות ימיו המוענקת על ידי שליטו (כממוספר עם שליטו)."

38. יהודה אמר לישוע, "האם רוח האדם מתה?" ישוע אמר, "זו הסיבה שאל (אל העולם הזה) ציווה על מיכאל להלוות רוחות לאנשים כדי שהם ישרתו (יהיו בשעבוד), אך הגדול ציווה על גבריאל לתת רוחות לדור (הגזע) הגדול אשר אין לו שליט עליו (דור שלא ניתן לשלוט בו). הוא נתן את הרוח ואת הנשמה. לכן, (שארית / הר) הנשמות (המושאלות יחזרו אל אל העולם הזה בקץ)."

הערה: קטע זה מציין שני קווי בריאה. בעבור האנשים שנבראו על ידי אל העולם הזה המלאך מיכאל נצטווה להקצות זמנית נשמות לבריאתו. כדי לשמור על נשמותיהם הם היו משועבדים לעבוד את אל העולם הזה. לעומת זאת, הגדול ציווה על גבריאל לתת נשמות לאלה של הדור הגדול לנצח.

39. "(לא היה) אור (בעולם הזה לזרוח) סביב (האנשים כדי) לאפשר (ל)רוח (אשר) בתוככם כולכם לשכון ב(גוף) הזה בקרב דורות המלאכים. אך יהוה גרם לידע להינתן לאדם ולאלה עמו, כדי שמלכי התוהו והשאול לא ידכאו אותם בו."

הערה: המילה המתורגמת כ"שלוט" על ידי רוב המתרגמים יש לה קונוטציה של דיכוי.

40. יהודה אמר לישוע, "אז מה יעשו הדורות האלה?" ישוע אמר, "באמת, אני אומר לכם כולכם, שבעבור כולם הכוכבים מביאים דברים להשלמה (אפוקליפסה שמימית). כאשר סאקלאס ישלים את תקופת הזמן המוקצית לו, כוכבם הראשון יופיע עם הדורות, והם יסיימו את מה שאמרו שיעשו. אז הם יקיימו יחסי מין אסורים בשמי ויהרגו (יקריבו) את ילדיהם ויצומו, ויהרגו את נשיהם בשבח המוצע בענווה זה עם זה; אחדים מקיימים יחסי מין עם גברים אחרים; אחדים ירצחו, אחדים מבצעים שפע של חטאים ומעשי פשע הכל בשמי, וסאקלאס ישמיד (או ישמיד) את כוכבך מעל העידן השלושה־עשר."

41. לאחר מכן ישוע (צחק).

הערה: ישוע נראה מוצא הומור בשיפוטים או במושגים המוטעים של התלמידים. הוא צוחק, כאילו מנענע את ראשו באי־אמון בטעות, ואז מנסה לתת תובנה ותיקון.

(יהודה שאל), "רבי, (מדוע אתה צוחק עלינו)?" (הוא) ענה (ליהודה ואמר), "איני צוחק (בגללך) אלא על טעות הכוכבים, מפני שששת הכוכבים האלה משוטטים עם חמשת הלוחמים האלה והם כולם יושמדו יחד עם בריותיהם."

הערה: ששת הכוכבים היו אלה אשר, יחד עם סאקלאס או יאלדבות, בראו את האדם ואת הקוסמוס. חמשת הלוחמים מתייחסים לחמשת כוכבי הלכת הידועים בזמן כתיבת הטקסט. כוכבי לכת אלה גם היו קשורים לפולחן פגאני ולאלים.

42. יהודה אמר לישוע, "ראה מה עושים אלה שהוטבלו בשמך?" ישוע אמר, "באמת אני אומר (לך), הטבילה הזאת הנעשית בשמי (נעשית על ידי אלה שאינם מכירים אותי. הם מקריבים לשווא לאל העולם הזה. לא הטבלתי איש, כי המוטבלים כאן יש להם תקוותם כאן ואלה ההולכים אחרי אינם זקוקים לטבילה כי הם יבואו) אלי. באמת (אני) אומר לך, יהודה, (אלה המקריבים) קרבנות לסאקלאס (אינם מקריבים קרבן ל)יהוה (הגדול) (אלא במקום זאת עובדים) כל אשר הוא רע. "אך אתה תעלה על כולם. כי אתה תקריב את האדם (הגוף המלביש / נושא / מכיל אותי)."

הערה: תאולוגיה גנוסטית מקימה דואליות בין העולם החומרי והעולם הרוחני. מפני שהאל שברא את העולם החומרי היה פגום, אכזרי ומטורף, כל אשר הופק בסביבה ההיא חייב להיות מושחת ומנוגד לעולם הרוחני. במערכת אמונה זו הריגת גופו של ישוע היתה דבר טוב מפני שהיא תשחרר את רוחו ותאחד אותה עם ה"גדול". במבט מזווית זו, יהודה סייע לישוע להראות לאנושות את הדרך. קו היגיון זה יש לקחת כמטפורי. אחדים מן המחברים הציעו שישוע נעשה כלוא בגופו וביקש מיהודה לשחררו. זאת אינה יכולה להיות כך מפני שישוע בא והולך מגזע או דור הקודש שלמעלה כרצונו. אף אין ישוע מעודד התאבדות המונית. גנוסטים חיו חיים ארוכים והפיצו את אמונתם. המסר כאן הוא שיישאר מנותק מן החומרי או הגופני וישאף לקבל את הידע כאן ישחרר אותך בחיים שיבואו.

כבר קרנך הורמה, כעסך הוצת, כוכבך זרח בבהירות, ולבך (גבר / נעשה חזק / טהור).

הערה: הסמל קרן הוא סמל פאלי אך גם סמל של כוח באותו אופן שקרן קרנף היא סימן של כוח ועוצמה.

הערה: אף שהשורות שנוספו למחצית הראשונה של פסוק זה רעועות, המידע הזמין מבסס את מקומו של יהודה לפי הסיפור הזה. זה, אולם, פותח אחדות מן השאלות. למה כוון כעסו של יהודה? האם כעסו של יהודה היה כוחו המניע? האם הוא כעס על הדת הממוסדת של היום? האם היה זה כעסו שעשוי לציין שיהודה רצה לזרז את מלכות ישוע כדי שיהיה לו מקום סמכות בתוכה. אם כן, זה מתיישב היטב עם קריאות מסוימות של הבשורות הקנוניות, אשר עשויות לציין שיהודה רצה לזרז את מלכות ישוע כדי שיהיה לו מקום סמכות בתוכה.

43. "(באמת אני אומר לך), מעשך האחרון (יהיה זה אשר ישחרר את הגזע הזה אך הוא) יצער (אותך ויכעיס את הדור הזה) ואת השליט, מפני שהוא יושמד. (ואז) צלם גזע אדם הגדול יורם גבוה, כי לפני השמים, הארץ, והמלאכים, אותו גזע מן הממלכות הנצחיות, קיים (התקיים). ראה, נאמר לך הכול. הרם את עיניך והבט אל הענן ואל האור שבתוכו ואל הכוכבים סביבו. הכוכב המוביל את הדרך הוא כוכבך (אתה הכוכב)."

44. אז, יהודה הרים את עיניו וראה את הענן הזוהר, ונכנס אליו. אלה העומדים מתחתיו שמעו קול הבא מן הענן, אומר, "(שיבת) הגזע הגדול (בפתח וצלם הגדול יתבסס בהם בגלל קרבנו של יהודה)."

הערה: זה אותו ענן הנזכר בפסוק 24. על ידי כניסתו לענן יהודה נעשה אחד עם הסיבתיות הקדמונית או "הגדול / יהוה העליון". הגנוסיס נמסר לו והוא ידע את המסתורין. אז היה לו הבנה וכוח לעשות את מה שהוא עמד לעשות. זאת מסתכמת בהשתנות בעבור יהודה, כבזו של ישוע. באותו אופן, קול מן השמים הכריז על גורלו.

45. (אך הסופרים חיכו ליהודה, בתקווה לשים מחיר על ראש ישוע.) כוהניהם הגדולים לחשו שהוא הלך לחדר האורחים בעבור תפילתו. אך סופרים אחדים היו שם צופים מקרוב כדי לעצור את ישוע במהלך התפילה, כי הם פחדו מן העם, מפני שהוא התקבל על ידי כולם כנביא. הם ניגשו ליהודה ואמרו לו, "מדוע אתה כאן? אתה תלמידו של ישוע." יהודה ענה להם באופן שהם רצו. והוא קיבל סכום כסף והוא הסגיר את ישוע אליהם.

הערה: אנו קוראים על כניסתו של יהודה לענן הזוהר ואז על עסקתו עם הסופרים אך אין מעבר. ייתכן שהענן הוא מטפורה לידע אלוהי של הסיבתיות הקדמונית או יהוה הגדול שהפיק את ברבלו. ראו פסוק 28.

הערה: בגידתו הממשית של ישוע על ידי יהודה מוקטנת באופן דרסטי. רק פסקה אחת מוקדשת למעשה הממשי. בתוך פסקה יחידה זו לא מוצעים שום פרטים. הבשורה בנויה לתת את הטעם לבגידה. בניית הרציונל של המעשה נעשית חשובה הרבה יותר מן המעשה עצמו, בהינתן העובדה שזה היה הגוף שהלביש את ישוע אשר הושמד ולא הרוח הפנימית. השלת הגוף מילאה את הגורל ושחררה את רוח המשיח. זאת נעשתה כהדגמה של אמונת ישוע בממלכה הבלתי־מתה והנצחית, אשר שכנה מעבר לחושי האדם. הלקח של הבשורה של יהודה ושל הגנוסטיקה בכלל היה קשור להגעה פנימה כדי לרכוש ידע של העולם הרוחני הבלתי־נראה. הכנסייה האורתודוקסית לימדה שרק דרך מות־קדושים או ברכת הכנסייה יכול אדם לעבור אל הממלכה הרוחנית. ישוע היה מלמד דרך אחרת. מותו היה הדרך היחידה להדגים את אמונתו ולהראות לתלמידיו שיש יותר ממה שהם יכולים לראות בעולם החומרי. לפי הטקסטים הגנוסטיים, מות ישוע לא הביא תשועה. חייו ומותו לימדו וסיפקו ידע, אשר אם יובן, ישחרר את המין האנושי משרשראותיו ויאפשר לו לעלות אל הממלכה הבלתי־מתה.

זה מסיים את הבשורה של יהודה.