חכמת שלמה

חכמת שלמה — פרקים 1–19 (עמודים מודפסים 711–723)

פרק 1

[1] אהבו צדקה, שופטי הארץ, חשבו על יהוה ביושר, ובקשו אותו בתמימות לב;

[2] כי הוא נמצא לאלה שאינם מנסים אותו, ונגלה לאלה שאינם חסרי אמון בו.

[3] כי מחשבות עקומות מרחיקות בני אדם מיהוה, וכאשר כוחו נבחן, הוא מוכיח את הכסילים;

[4] כי חכמה לא תבוא בנפש ערמומית, ולא תשכון בגוף המשועבד לחטא.

[5] כי רוח קדושה וממושמעת תברח ממרמה, ותקום ותסור ממחשבות סכלות, ותבוש בבוא עוולה.

[6] כי החכמה היא רוח חסד ולא תזכה מגדף מאשמת דבריו; כי יהוה עד לרגשותיו הפנימיים, וצופה אמיתי על לבו, ושומע את לשונו.

[7] כי רוח יהוה מילאה את העולם, וזה המחזיק את הכול יחד יודע את הנאמר;

[8] לכן איש המוציא דברי עוולה לא יימלט מעין, והצדק, בענשו, לא יחלוף על פניו.

[9] כי חקירה תיערך בעצות איש רשע, ודבריו יובאו אל יהוה, להרשיעו במעשיו הפושעים;

[10] כי אוזן קנאית שומעת את הכול, וקול התלונות אינו נסתר.

[11] הישמרו אפוא מתלונות שווא, ושמרו לשונכם מלשון הרע; כי אין דבר סתר בלי תוצאה, ופה שקר הורס את הנפש.

[12] אל תזמינו מוות בטעות חייכם, ואל תביאו חורבן במעשי ידיכם;

[13] כי יהוה לא יצר את המוות, ואינו שמח במות החיים.

[14] כי הוא ברא את הכול כדי שיתקיים, וכוחות הבריאה של העולם בריאים, ואין בהם רעל הרסני; וממשלת שאול אינה על הארץ.

[15] כי הצדקה היא בת־אלמוות.

[16] אך אנשים רשעים זימנו את המוות בדבריהם ובמעשיהם; בחשבם אותו לידיד, נמקו, וכרתו עמו ברית, כי ראויים הם להשתייך למחנהו.

פרק 2

[1] כי חשבו שלא כשורה, ואמרו בלבם: «קצרים ומלאי צער חיינו, ואין מרפא בבוא קצו של אדם, ואין איש ידוע אשר שב משאול.

[2] כי במקרה נולדנו, ואחרי כן נהיה כאילו לא היינו מעולם; כי הנשימה בנחירינו היא עשן, וההיגיון הוא ניצוץ הניצת מפעימות לבנו.

[3] כאשר יכבה, יהפך הגוף לאפר, והרוח תתפזר כאוויר ריק.

[4] שמנו יישכח עם הזמן ואיש לא יזכור את מעשינו; חיינו יחלפו כעקבות ענן, ויתפזרו כערפל הנרדף בקרני השמש ומוכרע בחומו.

[5] כי זמננו הקצוב הוא חלוף של צל, ואין שיבה ממותנו, כי הוא חתום ואין איש שב.

[6] «בואו אפוא, נהנה מן הטובות הקיימות, ונשתמש בבריאה במלואה כבנעורים.

[7] נשבע יין יקר ובשמים, ואל יחלוף על פנינו שום פרח אביב.

[8] נעטר עצמנו בניצני ורדים בטרם יבלו.

[9] אל יימנע איש מאיתנו מלחלוק בהוללותנו, בכל מקום נניח סימני תענוג, כי זה חלקנו, וזה גורלנו.

[10] נעשוק את העני הצדיק; לא נחוס על האלמנה ולא נכבד את שיבת הזקן.

[11] אך כוחנו יהיה חוק הצדק שלנו, כי החלש מוכיח את עצמו כחסר תועלת.

[12] «נארוב לצדיק, כי הוא מטריד אותנו ומתנגד למעשינו; הוא מוכיח אותנו על חטאים נגד החוק, ומאשים אותנו בחטאים נגד חינוכנו.

[13] הוא מתיימר לדעת את יהוה, וקורא לעצמו ילד של יהוה.

[14] הוא הפך לנו לתוכחה על מחשבותינו;

[15] עצם מראהו הוא למשא עלינו, כי אורח חייו שונה משל אחרים, ודרכיו מוזרות.

[16] אנו נחשבים בעיניו לדבר שפל, והוא סר מדרכינו כמטמאות; הוא קורא לאחרית הצדיקים מאושרת, ומתפאר כי יהוה הוא אביו.

[17] נראה אם דבריו אמת, ונבחן מה יהיה באחרית חייו;

[18] כי אם הצדיק הוא בן יהוה, הוא יעזור לו, ויצילו מיד מתנגדיו.

[19] נבחן אותו בעלבון ובעינויים, למען נדע כמה עניו הוא, וננסה את סבלנותו.

[20] נדון אותו למוות מביש, כי, לדבריו, הוא יישמר.»

[21] כך חשבו, אך הוטעו, כי רעתם סינוורה אותם,

[22] ולא ידעו את מטרותיו הסודיות של יהוה, ולא קיוו לשכר הקדושה, ולא הבחינו בפרס לנפשות נקיות;

[23] כי יהוה ברא את האדם לאל־השחתה, ועשה אותו בצלם נצחיותו שלו,

[24] אך בקנאת השטן בא המוות לעולם, והשייכים למחנהו חווים אותו.

פרק 3

[1] אך נפשות הצדיקים ביד יהוה, ושום עינוי לא יגע בהן לעולם.

[2] בעיני הכסילים נדמו כמתים, ויציאתם נחשבה לצרה,

[3] והליכתם מאיתנו לחורבנם; אך הם בשלום.

[4] כי אף אם בעיני בני אדם נענשו, תקוותם מלאה אלמוות.

[5] לאחר שיוסרו מעט, יקבלו טובה גדולה, כי יהוה בחן אותם ומצאם ראויים לו;

[6] כזהב בכור בחן אותם, וכעולת קרבן קיבל אותם.

[7] בעת ביקורם יזהירו, וירוצו כניצוצות בין הקש.

[8] הם ישפטו גויים וימשלו בעמים, ויהוה ימלוך עליהם לעולם.

[9] הבוטחים בו יבינו אמת, והנאמנים ישהו עמו באהבה, כי חסד ורחמים על בחיריו, והוא משגיח על קדושיו.

[10] אך הרשעים ייענשו כראוי לחשיבתם, אשר זלזלו בצדיק ומרדו ביהוה;

[11] כי המזלזל בחכמה ובמוסר אומלל הוא. תקוותם הבל, יגיעם ללא תועלת, ומעשיהם חסרי ערך.

[12] נשותיהם כסילות, וילדיהם רעים;

[13] צאצאיהם ארורים. כי אשרי העקרה הטהורה, אשר לא באה בברית חטא; יהיה לה פרי כאשר יהוה יבחן נפשות.

[14] אשרי גם הסריס אשר ידיו לא עשו מעשה פשע, ואשר לא חשב דברים רעים נגד יהוה; כי חסד מיוחד יינתן לו על נאמנותו, ומקום תענוג גדול במקדש יהוה.

[15] כי פרי מעשים טובים מפורסם, ושורש התבונה אינו נכשל.

[16] אך ילדי נואפים לא יגיעו לבגרות, וצאצאי ברית שלא כחוק יאבדו.

[17] אף אם יחיו זמן רב לא ייחשבו למאומה, ולבסוף זקנתם תהיה בלי כבוד.

[18] אם ימותו צעירים, לא תהיה להם תקווה ולא נחמה ביום הדין.

[19] כי אחרית דור עוול קשה.

פרק 4

[1] טובה מזו עקרות עם מעלה, כי בזכר המעלה יש אלמוות, משום שהיא ידועה גם ליהוה וגם לבני אדם.

[2] כאשר היא נוכחת, בני אדם מחקים אותה, ומתגעגעים אליה כאשר הלכה; ולעולם היא צועדת מוכתרת בניצחון, מנצחת בתחרות על פרסים טהורים.

[3] אך המון צאצאי הרשעים לא יועיל, ואף אחד משתיליהם הבלתי חוקיים לא יכה שורש עמוק ולא יאחז בחוזקה.

[4] כי אף אם יצמיחו ענפים לזמן מה, בעומדם ברפיון ינודו ברוח, ובעוצמת הרוחות ייעקרו.

[5] הענפים יישברו בטרם יבשילו, ופריים יהיה חסר תועלת, לא בשל דיו לאכילה, ולא טוב למאומה.

[6] כי ילדים הנולדים מבריתות שלא כחוק הם עדי רע נגד הוריהם כאשר יהוה בוחן אותם.

[7] אך הצדיק, אף אם ימות מוקדם, יהיה במנוחה.

[8] כי זקנה אינה מכובדת על אורך זמן, ואינה נמדדת במספר שנים;

[9] אלא תבונה היא שיבה לבני אדם, וחיים נקיים הם זקנה בשלה.

[10] היה אחד אשר רצה את יהוה ונאהב בידו, ובעודו חי בין חוטאים נלקח.

[11] הוא נחטף פן ישנה הרע את תבונתו או תפתה הערמה את נפשו.

[12] כי קסם הרע מעוור את הטוב, ותאווה נודדת משחיתה את הנפש התמימה.

[13] בהיותו מושלם בזמן קצר, מילא שנים ארוכות;

[14] כי נפשו הייתה רצויה ליהוה, לכן לקחו במהרה מתוך הרשעה.

[15] אך העמים ראו ולא הבינו, ולא שמו דבר כזה על לבם, כי חסדו ורחמיו של יהוה עם בחיריו, והוא משגיח על קדושיו.

[16] הצדיק אשר מת ירשיע את הרשעים החיים, ונוער שהושלם במהרה ירשיע את זקנתו הממושכת של איש העוולה.

[17] כי הם יראו את אחרית החכם, ולא יבינו מה זמם יהוה לו, ומפני מה שמרו בבטחה.

[18] הם יראו, ויבוזו לו, אך יהוה יצחק להם ללעג. אחרי כן יהיו גופות מבוזות, וחרפה בין המתים לעולם;

[19] כי הוא ידחוף אותם ללא קול אל הקרקע, ויזעזעם מן היסודות; הם יישארו יבשים וצחיחים לגמרי, ויסבלו ייסורים, וזכרם יאבד.

[20] הם יבואו באימה כאשר חטאיהם ייספרו, ומעשי פשעם ירשיעום בפניהם.

פרק 5

[1] אז יעמוד הצדיק בביטחון גדול בפני אלה אשר עינו אותו, ואלה המזלזלים בעמלו.

[2] כאשר יראו אותו, יזדעזעו בפחד נורא, ויתמהו על תשועתו הבלתי צפויה.

[3] הם ידברו איש אל רעהו בחרטה, ובמצוקת רוח ייאנחו, ויאמרו,

[4] «זה האיש אשר החזקנו פעם ללעג ועשינו אותו למשל חרפה — אנו הכסילים! חשבנו שחייו טירוף ושאחריתו בלי כבוד.

[5] כיצד נמנה בין בני יהוה? ומדוע גורלו בין הקדושים?

[6] אכן אנו תעינו מדרך האמת, ואור הצדקה לא זרח עלינו, והשמש לא עלתה עלינו.

[7] שבענו מנתיבי פשע וחורבן, ונסענו במדברות ללא דרך, אך את דרך יהוה לא ידענו.

[8] מה הועילה לנו גאוותנו? ואיזו טובה הביא לנו עושרנו המתפאר?

[9] כל הדברים האלה חלפו כצל, וכשמועה העוברת;

[10] כאונייה השטה במים גועשים, וכאשר עברה אין עקבות נמצאות, ולא מסלול שדריתה בגלים;

[11] או כאשר ציפור עפה באוויר, לא נמצא שום סימן למעברה; האוויר הקל, המוכה במכות כנפיה ומבוקע בכוח מעופה הנחפז, נחצה בתנועת כנפיה, ואחר כך לא נמצא שם שום סימן לבואה;

[12] או כאשר חץ נורה אל מטרה, האוויר, המחולק כך, מתכנס מיד, כך שאיש אינו יודע את נתיבו.

[13] כך גם אנו, מיד כשנולדנו, חדלנו להיות, ולא היה לנו שום סימן מעלה להראות, אלא כילינו ברעתנו.»

[14] כי תקוות הרשע היא כמוץ הנישא ברוח, וככפור קל הנדחף בסערה; היא מתפזרת כעשן לפני הרוח, וחולפת כזכרו של אורח השוהה יום אחד בלבד.

[15] אך הצדיקים חיים לעולם, ושכרם עם יהוה; העליון דואג להם.

[16] לכן יקבלו כתר כבוד ונזר יפה מיד יהוה, כי בימינו יכסה אותם, ובזרועו יגן עליהם.

[17] יהוה ייקח את קנאתו כשריונו השלם, ויחמש את כל הבריאה להדוף את אויביו;

[18] הוא ילבש צדקה כשריון חזה, ויעטה משפט חסר פניות כקסדה;

[19] הוא ייקח קדושה כמגן בלתי מנוצח,

[20] ויחדד חרון נוקשה לחרב, והבריאה תצטרף אליו להילחם במשוגעים.

[21] חצי ברקים יעופו במטרה נכונה, ויקפצו אל המטרה כמקשת עננים דרוכה היטב,

[22] ואבני ברד מלאות חרון יושלכו כמקלעת; מי הים יזעפו עליהם, ונהרות יציפו אותם ללא רחם;

[23] רוח עזה תקום נגדם, וכסופה תזרה אותם. פשע ישים את כל הארץ, ומעשה רע יהפוך את כסאות השליטים.

פרק 6

[1] שמעו אפוא, מלכים, והבינו; למדו, שופטי קצות הארץ.

[2] האזינו, אתם המושלים בהמונים, ומתפארים בגויים רבים.

[3] כי ממשלתכם ניתנה לכם מיהוה, וריבונותכם מן העליון, אשר יחקור את מעשיכם וידרוש את תוכניותיכם.

[4] כי כעבדי מלכותו לא משלתם נכונה, ולא שמרתם את החוק, ולא הלכתם על־פי מטרת יהוה,

[5] הוא יבוא עליכם בנוראות ובמהרה, כי משפט חמור נופל על הנמצאים במקומות גבוהים.

[6] כי האיש הנמוך ביותר עשוי להיסלח ברחמים, אך אנשים גיבורים ייבחנו בעוצמה.

[7] כי יהוה של הכול לא יירא שום איש, ולא יכביד על גדולה, כי הוא עצמו עשה גם קטן וגם גדול, והוא דואג לכולם בשווה.

[8] אך חקירה נוקשה שמורה לגיבורים.

[9] אליכם אפוא, מלכים, דברי מופנים, למען תלמדו חכמה ולא תעברו.

[10] כי יתקדשו אלה השומרים דברים קדושים בקדושה, ואלה אשר למדו אותם ימצאו הגנה.

[11] לכן שימו תשוקתכם בדברי; השתוקקו אליהם, ותלומדו.

[12] החכמה זוהרת ואינה דוהה, והיא נראית בקלות לאלה האוהבים אותה, ונמצאת לאלה המבקשים אותה.

[13] היא ממהרת להודיע את עצמה לאלה החפצים בה.

[14] המשכים לקום לבקשה לא יתקשה, כי ימצאה יושבת בשעריו.

[15] לקבוע את המחשבה עליה הוא תבונה מושלמת, והשומר בגללה ישוחרר במהרה מדאגה,

[16] כי היא הולכת ומבקשת את הראויים לה, ובחסד נראית להם בדרכיהם, ופוגשת אותם בכל מחשבה.

[17] ראשית החכמה היא התשוקה הכנה ביותר ללימוד, והדאגה ללימוד היא אהבתה,

[18] ואהבתה היא שמירת חוקיה, ושימת לב לחוקיה היא ביטחון באלמוות,

[19] ואלמוות מקרב אל יהוה;

[20] כך התשוקה לחכמה מובילה למלכות.

[21] לכן אם אתם מתענגים בכסאות ובשרביטים, מלכים על העמים, כבדו את החכמה, למען תמלכו לעולם.

[22] אספר לכם מהי החכמה וכיצד הייתה, ולא אסתיר מכם סודות, אלא אתחקה אחר מהלכה מראשית הבריאה, ואבהיר את דעתה, ולא אחלוף על פני האמת;

[23] וגם לא אסע בחברת קנאה חולנית, כי קנאה אינה מתחברת עם חכמה.

[24] המון חכמים הוא תשועת העולם, ומלך נבון הוא יציבות עמו.

[25] לכן לומדו מדברי, ותועילו.

פרק 7

[1] גם אני בן־תמותה, ככל בני האדם, צאצא של ילד האדמה הראשון שנוצר; וברחם אם עוצבתי לבשר,

[2] בתוך תקופה של עשרה חודשים, מרוכז בדם, מזרע איש ומתענוג נישואים.

[3] וכאשר נולדתי, התחלתי לנשום את האוויר המשותף, ונפלתי על האדמה הקרובה; וקולי הראשון היה בכי, כשל כולם.

[4] גודלתי בטיפול בחיתולים.

[5] כי לשום מלך לא הייתה ראשית קיום שונה;

[6] יש לכל האנושות כניסה אחת לחיים, ויציאה משותפת.

[7] לכן התפללתי, ותבונה ניתנה לי; קראתי אל יהוה, ורוח החכמה באה אלי.

[8] העדפתי אותה על שרביטים וכסאות, וחשבתי עושר כלא כלום בהשוואה אליה.

[9] גם לא דימיתי אליה שום אבן יקרה לאין ערוך, כי כל הזהב הוא רק מעט חול בעיניה, וכסף ייחשב כחמר לפניה.

[10] אהבתי אותה יותר מבריאות ומיופי, ובחרתי בה על פני אור, כי זוהרה אינו פוסק לעולם.

[11] כל הדברים הטובים באו אלי יחד איתה, ובידיה עושר לאין ספור.

[12] שמחתי בכולם, כי החכמה מובילה אותם; אך לא ידעתי שהיא אמם.

[13] למדתי בלי ערמה ואני מלמד בלי קנאה; איני מסתיר את עושרה,

[14] כי היא אוצר בלתי נכשל לבני אדם; אלה המשיגים אותו זוכים לידידות עם יהוה, מומלצים על המתנות הבאות מן הלימוד.

[15] יתן יהוה כי אדבר בשיפוט ואחשוב מחשבות ראויות למה שקיבלתי, כי הוא המדריך אף של החכמה ומתקן החכמים.

[16] כי גם אנו וגם דברינו בידו, וכך כל תבונה ומיומנות במלאכות.

[17] כי הוא אשר נתן לי ידיעה בלתי מוטעית על הקיים, לדעת את מבנה העולם ואת פעולת היסודות;

[18] התחלת הזמנים ואחריתם ואמצעם, חילופי תקופות השמש ושינויי העונות,

[19] מחזורי השנה ומערכות הכוכבים,

[20] טבעי החיות ומזגי חיות הבר, כוחות הרוחות והגיונות בני אדם, מיני הצמחים וסגולות השורשים;

[21] למדתי גם מה שנסתר וגם מה שגלוי,

[22] כי החכמה, יוצרת הכול, לימדה אותי. כי בה יש רוח נבונה, קדושה, יחידה, מרובה, דקה, ניידת, בהירה, טהורה, מובחנת, בלתי פגיעה, אוהבת טוב, חדה, בלתי ניתנת לעיכוב,

[23] מיטיבה, אנושית, יציבה, בטוחה, חופשית מדאגה, כל־יכולה, משגיחה על הכול, וחודרת דרך כל הרוחות הנבונות והטהורות והדקות ביותר.

[24] כי החכמה ניידת יותר מכל תנועה; בגלל טהרתה היא שורה וחודרת בכל.

[25] כי היא נשימה מכוח יהוה, ונביעה טהורה מכבוד שדי; לכן שום דבר מטמא אינו נכנס בה.

[26] כי היא בבואה של אור נצחי, מראה ללא רבב של פעולת יהוה, ודמות של טובו.

[27] אף שהיא אחת, היא יכולה לעשות את הכול, ובעודה שוהה בעצמה, היא מחדשת את הכול; בכל דור היא עוברת לנפשות קדושות ועושה אותן ידידי יהוה, ונביאים.

[28] כי יהוה אינו אוהב דבר כמו את האיש החי עם חכמה.

[29] כי היא יפה מן השמש, ועולה על כל מערכת כוכבים. בהשוואה לאור היא נמצאת עליונה,

[30] כי אחריו בא הלילה, אך נגד החכמה הרע אינו גובר.

פרק 8

[1] היא מגיעה בעוצמה מקצה הארץ ועד קצה, ומסדרת את הכול כראוי.

[2] אהבתי אותה וביקשתי אותה מנעורי, וחפצתי לקחתה לי לכלה, והתאהבתי ביופייה.

[3] היא מפארת את לידתה האצילית בחייה עם יהוה, ויהוה של הכול אוהב אותה.

[4] כי היא יודעת־סוד בדעת יהוה, ושותפה במעשיו.

[5] אם עושר הוא נכס רצוי בחיים, מה עשיר מן החכמה הפועלת את הכול?

[6] ואם תבונה יעילה, מי יותר ממנה יוצרת את הקיים?

[7] ואם איש אוהב צדקה, עמלה הם מעלות; כי היא מלמדת ריסון עצמי וזהירות, צדק ואומץ; אין בחיים דבר מועיל יותר לבני אדם מאלה.

[8] ואם איש משתוקק לניסיון רחב, היא יודעת את דברי הקדם, ומסיקה את הבאות; היא מבינה פיתולי דיבור ופתרונות חידות; יש לה ידיעה מוקדמת של אותות ומופתים ושל תוצאות עונות וזמנים.

[9] לכן החלטתי לקחתה לחיות עמי, ביודעי כי תתן לי עצה טובה ועידוד בדאגות ובצער.

[10] בזכותה יהיה לי כבוד בין ההמונים וכבוד בפני הזקנים, אף שאני צעיר.

[11] אימצא חד במשפט, ובפני שליטים אהיה נערץ.

[12] כאשר אשתוק יחכו לי, וכאשר אדבר יאזינו; וכאשר אדבר באריכות ישימו ידיהם על פיהם.

[13] בזכותה יהיה לי אלמוות, ואשאיר זכר נצחי לאלה הבאים אחרי.

[14] אמשול בעמים, וגויים יהיו כפופים לי;

[15] מלכים נוראים יפחדו ממני כשישמעו עלי; בין העם אראה עצמי מוכשר, ואמיץ במלחמה.

[16] כאשר אבוא ביתי, אנוח איתה, כי לחברה עמה אין מרירות, ולחיים עמה אין כאב, אלא שמחה וצהלה.

[17] כאשר שקלתי דברים אלה בקרבי, וחשבתי עליהם בלבי, כי בקרבה לחכמה יש אלמוות,

[18] ובידידות עמה, תענוג טהור, ובמעשי ידיה, עושר בלתי נכשל, ובניסיון חברתה, תבונה, ושם טוב בחלוקת דבריה, הלכתי וחיפשתי כיצד להשיגה לעצמי.

[19] כילד הייתי מחונן בטבעי, ונפש טובה נפלה בחלקי;

[20] או נכון יותר, בהיותי טוב, באתי בגוף טהור.

[21] אך תפסתי כי לא אשיג חכמה אלא אם יהוה יתנה לי — וסימן לתבונה היה לדעת של מי מתנתה — לכן פניתי אל יהוה והתחננתי אליו, ובכל לבי אמרתי:

פרק 9

[1] «אֱלוֹהִים של אבותי ויהוה של הרחמים, אשר עשית את הכול בדברך,

[2] ובחכמתך יצרת את האדם, למשול בבריות אשר עשית,

[3] ולמשול בעולם בקדושה ובצדקה, ולהגיד משפט ביושר נפש;

[4] תן לי את החכמה היושבת ליד כסאך, ואל תדחני מבין עבדיך.

[5] כי אני עבדך ובן אמתך, איש חלש וקצר ימים, בעל תבונה מועטה במשפט ובחוקים;

[6] כי אף אם איש מושלם בין בני אדם, בכל זאת בלי החכמה הבאה ממך ייחשב כלא כלום.

[7] אתה בחרת בי למלך על עמך ולשופט על בניך ובנותיך.

[8] אתה ציווית לבנות מקדש בהר קודשך, ומזבח בעיר משכנך, דמות לאוהל הקדוש אשר הכנת מראשית.

[9] איתך החכמה, היודעת את מעשיך והייתה נוכחת כאשר עשית את העולם, והמבינה מה רצוי בעיניך ומה נכון על־פי מצוותיך.

[10] שלח אותה מן השמים הקדושים, ומכסא כבודך שלח אותה, למען תהיה עמי ותעמול, ולמען אלמד מה רצוי לך.

[11] כי היא יודעת ומבינה את הכול, ותדריך אותי בחכמה במעשי ותשמור עלי בכבודה.

[12] אז יהיו מעשי רצויים, ואשפוט את עמך בצדק, ואהיה ראוי לכסא אבי.

[13] כי איזה אדם יכול ללמוד את עצת יהוה? או מי יבחין מה יהוה חפץ?

[14] כי הגיונות בני תמותה חסרי ערך, ותוכניותינו עלולות להיכשל;

[15] כי גוף כלה מכביד על הנפש, ואוהל עפר זה מכביד על הנפש החושבת.

[16] בקושי אנו מנחשים את אשר על הארץ, ואת אשר בהישג יד אנו מוצאים בעמל; אך מי התחקה אחר אשר בשמים?

[17] מי למד את עצתך, אלא אם נתת חכמה ושלחת את רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ שלך ממעל?

[18] וכך הושרו נתיבות היושבים על הארץ, ובני אדם למדו מה רצוי לך, ונושעו בחכמה.»

פרק 10

[1] החכמה הגנה על אבי העולם הראשון שנוצר, כאשר הוא לבדו נברא; היא הצילה אותו מעברתו,

[2] ונתנה לו כוח למשול בכול.

[3] אך כאשר איש עוולה סר ממנה בחמתו, הוא אבד כי בזעם הרג את אחיו.

[4] כאשר הוצפה הארץ בגללו, החכמה שוב הצילה אותה, בהגהה את הצדיק בעץ עלוב.

[5] החכמה גם, כאשר הגויים בהסכם רע נבלבלו, הכירה את הצדיק ושמרה אותו ללא רבב לפני יהוה, והחזיקה אותו חזק מול רחמיו על ילדו.

[6] החכמה הצילה איש צדיק כאשר הרשעים אבדו; הוא נמלט מן האש היורדת על חמש הערים.

[7] ראיות לרעתם עוד נותרו: שממה מעשנת תמיד, צמחים נושאים פרי שאינו מבשיל, ועמוד מלח עומד כאנדרטה לנפש חסרת אמונה.

[8] כי משום שחלפו על פני החכמה, לא רק נמנע מהם להכיר את הטוב, אלא גם השאירו לאנושות תזכורת לסכלותם, כך שכשליהם לא יוכלו לעולם לחלוף בלי משים.

[9] החכמה הצילה מצרות את אלה אשר שירתה.

[10] כאשר איש צדיק ברח מחמת אחיו, היא הדריכה אותו בנתיבות ישרות; היא הראתה לו את מלכות יהוה, ונתנה לו דעת מלאכים; היא הצליחה אותו בעמלו, והרבתה את פרי יגיעו.

[11] כאשר מדכאיו היו חמדנים, היא עמדה לצדו והעשירה אותו.

[12] היא הגנה עליו מאויביו, ושמרה אותו מאלה האורבים לו; בתחרותו הקשה נתנה לו את הניצחון, למען ילמד כי חסידות חזקה מכל דבר.

[13] כאשר איש צדיק נמכר, החכמה לא עזבה אותו, אלא הצילה אותו מחטא. היא ירדה עמו אל הבור,

[14] וכאשר היה בבית הסוהר לא עזבה אותו, עד שהביאה לו את שרביט המלכות ושלטון על אדוניו. אלה אשר האשימו אותו הראתה כוזבים, ונתנה לו כבוד נצחי.

[15] עם קדוש וגזע נקי הצילה החכמה מגוי של מדכאים.

[16] היא באה בנפש עבד של יהוה, ועמדה בפני מלכים נוראים במופתים ובאותות.

[17] היא נתנה לאנשים קדושים את שכר עמלם; היא הדריכה אותם בדרך נפלאה, והייתה להם למחסה ביום, ולהבת כוכבים בלילה.

[18] היא העבירה אותם מעל ים סוף, והוליכה אותם במים עמוקים;

[19] אך את אויביהם הטביעה, והעלתה אותם ממעמקי הים.

[20] לכן בזזו הצדיקים את הרשעים; הם שרו מזמורים, יהוה, לשמך הקדוש, והללו פה אחד את ידך המגנה;

[21] כי החכמה פתחה את פי האילם, ועשתה את לשונות התינוקות מדברות בבירור.

פרק 11

[1] החכמה הצליחה את מעשיהם ביד נביא קדוש.

[2] הם נסעו במדבר שומם, ונטו אוהליהם במקומות לא נדרכים.

[3] הם עמדו בפני אויביהם והדפו את יריביהם.

[4] כאשר צמאו קראו אליך, ומים ניתנו להם מסלע צור, ורוויה מצמא מאבן קשה.

[5] כי דווקא בדברים שבהם נענשו אויביהם, הם עצמם קיבלו טובה בצריכתם.

[6] במקום מעיין של נהר זורם תמיד, מעורבב ומטמא בדם

[7] בתוכחה על הגזרה להרוג את התינוקות, נתת להם מים בשפע במפתיע,

[8] בהראותך בצמאם באותה עת כיצד ענשת את אויביהם.

[9] כי כאשר נוסו, אף שיוסרו ברחמים, למדו כיצד הרשעים עונו כאשר נשפטו בחרון.

[10] כי בחנת אותם כאב באזהרה, אך בחנת את הרשעים כמלך נוקשה בהרשעה.

[11] בין נעדרים ובין נוכחים, היו מצוקים בשווה,

[12] כי צער כפול אחז בהם, ואנקה על זכר מה שקרה.

[13] כי כאשר שמעו כי בעונשיהם עצמם קיבלו הצדיקים טובה, תפסו כי זה מעשה יהוה.

[14] כי אף אם דחו בלעג את זה אשר מזמן הושלך ונחשף, בסוף המאורעות התפלאו עליו, כי צמאם לא היה כשל הצדיקים.

[15] בתמורה למחשבותיהם הסכלות והרעות, אשר התעום לעבוד נחשים חסרי היגיון וחיות חסרות ערך, שלחת עליהם המון בריות חסרות היגיון לענשם,

[16] למען ילמדו כי אדם נענש דווקא בדברים שבהם הוא חוטא.

[17] כי ידך הכל־יכולה, אשר בראה את העולם מחומר חסר צורה, לא חסרה אמצעים לשלוח עליהם המון דובים, או אריות נועזים,

[18] או חיות חדשות ולא ידועות מלאות זעם, או כאלה הנושפות נשימה אשית, או פולטות מסך עשן עבה, או מבריקות ניצוצות נוראים מעיניהן;

[19] לא רק נזקן יכול היה להשמיד בני אדם, אלא עצם מראיהן יכול היה להרוג מפחד.

[20] אף מלבד אלה, בני אדם יכלו ליפול בנשימה אחת כאשר נרדפים בידי הצדק ומתפזרים בנשימת כוחך. אך אתה סידרת את הכול במידה ובמספר ובמשקל.

[21] כי תמיד בכוחך להראות כוח גדול, ומי יעמוד בפני עוצמת זרועך?

[22] כי כל העולם לפניך הוא כגרגר המטה את המאזניים, וכטיפת טל בוקר הנופלת על הארץ.

[23] אך אתה מרחם על הכול, כי אתה יכול לעשות את הכול, ואתה מעלים עין מחטאי בני אדם, למען ישובו.

[24] כי אתה אוהב את כל הקיים, ואין לך תיעוב לשום דבר אשר עשית, כי לא היית עושה דבר אם שנאת אותו.

[25] כיצד היה דבר מתקיים אם לא חפצת בו? או כיצד היה דבר שלא נקרא בידך נשמר?

[26] אתה חס על הכול, כי שלך הם, יהוה האוהב את החיים.

פרק 12

[1] כי רוחך בת־האלמוות בכל.

[2] לכן אתה מתקן מעט מעט את העוברים, ומזכיר ומזהיר אותם בעניינים שבהם הם חוטאים, למען ישוחררו מרשעה ויבטחו בך, יהוה.

[3] אלה אשר ישבו מקדם בארצך הקדושה

[4] שנאת בגלל מעשיהם הנתעבים, מעשי כשפים ופולחנים לא קדושים,

[5] טבח ילדים חסר רחמיהם, ומשתי קרבנותיהם על בשר אדם ודם. יודעי־סוד אלה מתוך פולחן נכרי,

[6] הורים אלה הרוצחים נפשות חסרות ישע, חפצת להשמיד בידי אבותינו,

[7] למען תקבל הארץ היקרה לך מכל מושבה ראויה של עבדי יהוה.

[8] אך אף על אלה חסת, משום שהיו רק בני אדם, ושלחת צרעות כחלוצי צבאך, להשמידם מעט מעט,

[9] אף שלא היית חסר יכולת לתת את הרשעים בידי הצדיקים בקרב, או להשמידם במכה אחת בחיות בר נוראות או בדברך הנוקשה.

[10] אך בשופטך אותם מעט מעט נתת להם הזדמנות לשוב, אף שלא נסתר ממך כי מוצאם רע ורעתם מולדת, וכי דרך חשיבתם לא תשתנה לעולם.

[11] כי הם היו גזע ארור מראשית, ולא מפחד איש לא ענשתם על חטאיהם.

[12] כי מי יאמר: «מה עשית?» או יעמוד בפני משפטך? מי יאשים אותך על השמדת גויים אשר עשית? או מי יבוא לפניך לטעון כסניגור לאנשי עוולה?

[13] כי גם אין אל מלבדך, אשר דאגתו לכל בני אדם, אשר לו תצטרך להוכיח כי לא שפטת בעוול;

[14] וגם שום מלך או שליט אינו יכול להתעמת איתך על אלה אשר ענשת.

[15] אתה צדיק ומושל בכול בצדקה, ומחשיב לזר לכוחך לדון את מי שאינו ראוי להיענש.

[16] כי כוחך הוא מקור הצדקה, וריבונותך על הכול גורמת לך לחוס על הכול.

[17] כי אתה מראה את כוחך כאשר בני אדם מטילים ספק בשלמות כוחך, ומוכיח כל חוצפה בקרב יודעיו.

[18] אתה הריבון בכוח שופט במתינות, ובסבלנות רבה מושל בנו; כי יש לך כוח לפעול בכל עת שתחפוץ.

[19] במעשים כאלה לימדת את עמך כי הצדיק חייב להיות נדיב, ומילאת את בניך תקווה טובה, כי אתה נותן תשובה על חטאים.

[20] כי אם ענשת בטיפול ובהתחשבות גדולים כל כך את אויבי עבדיך ואת הראויים למוות, בהעניקך להם זמן והזדמנות לוותר על רעתם,

[21] באיזו נוקשות שפטת את בניך, אשר לאבותיהם נתת שבועות ובריתות מלאות הבטחות טובות!

[22] כך, בעת מייסרך אותנו, אתה מלקה את אויבינו פי רבבות יותר, למען נהגה בטובך כאשר אנו שופטים, וכאשר אנו נשפטים נצפה לרחמים.

[23] לכן אלה אשר בסכלות חיים חיו בעוולה עינית באמצעות תועבותיהם שלהם.

[24] כי הם תעו הרחק בנתיבי טעות, בקבלם כאלילים את החיות אשר אף אויביהם בזו להן; הם הוטעו כתינוקות סכלים.

[25] לכן, כילדים חסרי מחשבה, שלחת את משפטך ללעוג להם.

[26] אך אלה אשר לא שמו לב לאזהרת תוכחות קלות יחוו את משפטו הראוי של יהוה.

[27] כי כאשר בסבלם זעמו על הבריות אשר חשבו לאלילים, בהיענשם באמצעותן, ראו והכירו כאלוהים האמיתי את זה אשר סירבו קודם לדעת. לכן באה עליהם ההרשעה המרבית.

פרק 13

[1] כי כל בני האדם אשר היו בורים ביהוה היו סכלים מטבעם; ולא יכלו מן הדברים הטובים הנראים לדעת את הקיים, ולא הכירו את האומן בשימם לב למעשיו;

[2] אלא חשבו כי אש או רוח או אוויר מהיר, או מעגל הכוכבים, או מים סוערים, או מאורות השמים הם האלילים המושלים בעולם.

[3] אם מתוך תענוג על יופי דברים אלה חשבו בני אדם כי הם אלילים, ידעו כמה טוב מהם יהוה שלהם, כי יוצר היופי ברא אותם.

[4] ואם בני אדם התפלאו על כוחם ופעולתם, יתפסו מהם כמה חזק יותר זה אשר יצר אותם.

[5] כי מגדלות ויופי הדברים הנבראים באה תפיסה מתאימה של בוראם.

[6] עם זאת אנשים אלה ראויים למעט אשמה, כי אולי הם תועים בעת בקשם את יהוה וברצותם למצוא אותו.

[7] כי בעת חייהם בין מעשיו הם ממשיכים לחפש, ובוטחים במה שהם רואים, כי הדברים הנראים יפים.

[8] אך שוב, אף הם אינם ניתנים לזיכוי;

[9] כי אם הייתה להם היכולת לדעת כל כך הרבה עד שיכלו לחקור את העולם, כיצד נכשלו מלמצוא מוקדם יותר את יהוה של דברים אלה?

[10] אך אומללים, עם תקוותיהם בדברים מתים, הם בני האדם הנותנים את השם «אלילים» למעשי ידי אדם, זהב וכסף מעוצבים במיומנות, ודמויות חיות, או אבן חסרת תועלת, מעשה יד קדומה.

[11] חוטב עצים מיומן עשוי לנסר עץ קל לטיפול ולקלף במיומנות את כל קליפתו, ואז במלאכה נעימה לעשות כלי שימושי המשרת את צורכי החיים,

[12] ולשרוף את חתיכות עבודתו הפסולות להכין את מזונו, ולאכול לשובע.

[13] אך חתיכה פסולה מתוכם, חסרת תועלת לכל, מקל עקום ומלא קשרים, הוא לוקח ומגלף בזהירות בפנאי שלו, ומעצב אותו במיומנות שנרכשה בבטלה; הוא מעצב אותו כדמות אדם,

[14] או עושה אותו כחיה חסרת ערך כלשהי, בצפותו אותו בצבע אדום ובצבעו את פניו באדום ובכסותו כל פגם בו בצבע;

[15] אז עושה לו גומחה הולמת אותו, ומציב אותו בקיר, ומחזק אותו שם בברזל.

[16] כך הוא דואג לו, שלא ייפול, כי הוא יודע שאינו יכול לעזור לעצמו, כי הוא רק דמות וזקוק לעזרה.

[17] כאשר הוא מתפלל על רכוש ועל נישואיו וילדיו, אינו מתבייש לפנות לדבר חסר חיים.

[18] על בריאות הוא פונה לדבר חלש; על חיים הוא מתפלל לדבר מת; על עזרה הוא מתחנן לדבר חסר ניסיון לחלוטין; על מסע מוצלח, לדבר שאינו יכול לעשות צעד;

[19] על רווח כסף ועבודה והצלחה בידיו הוא מבקש כוח מדבר אשר ידיו חסרות כוח.

פרק 14

[1] שוב, המתכונן להפליג ועומד לנסוע על גלים זועפים קורא לחתיכת עץ שברירית יותר מן האונייה הנושאת אותו.

[2] כי תאוות הרווח היא שתכננה את כלי השיט ההוא, והחכמה הייתה האומן שבנה אותו;

[3] אך השגחתך, אבינו, היא המנווטת את מהלכו, כי נתת לו נתיב בים, ודרך בטוחה בין הגלים,

[4] בהראותך כי אתה יכול להציל מכל סכנה, כך שאף אם אדם חסר מיומנות, יוכל לצאת לים.

[5] רצונך הוא שמעשי חכמתך לא יהיו ללא תוצאה; לכן בני אדם בוטחים בחייהם אף בחתיכת העץ הקטנה ביותר, ובעברם את הגלים על רפסודה מגיעים בשלום לחוף.

[6] כי אף בראשית, כאשר ענקים מתנשאים אבדו, תקוות העולם מצאה מקלט על רפסודה, ובהדרכת ידך השאירה לעולם את זרע הדור החדש.

[7] כי אשרי העץ אשר בו באה צדקה.

[8] אך האליל העשוי בידיים ארור, וכך גם עושהו; כי הוא עשה את המלאכה, והדבר הכלה נקרא אליל.

[9] כי שנואים ליהוה בשווה האיש הרשע ורשעתו,

[10] כי הנעשה ייענש יחד עם עושהו.

[11] לכן תהיה פקודה גם על אלילי הגויים, כי, אף שהם חלק ממה שברא יהוה, הפכו לתועבה, והפכו למלכודות לנפשות בני אדם ולמוקש לרגלי הכסילים.

[12] כי רעיון עשיית האלילים היה ראשית הזנות, והמצאתם הייתה השחתת החיים,

[13] כי לא היו מראשית ולא יהיו לעולם.

[14] כי בהבלות בני אדם באו לעולם, ולכן תוכנן סופם המהיר.

[15] כי אב, הנצרך בצער על שכול בטרם עת, עשה דמות לילדו, אשר נלקח ממנו לפתע; ועכשיו כיבד כאליל את מה שהיה פעם בן אדם מת, והעביר לתלויים בו פולחני סתר וטקסי קבלה.

[16] אז המנהג הרשע, שהתחזק עם הזמן, נשמר כחוק, ובמצוות מלכים נערצו דמויות חקוקות.

[17] כאשר בני אדם לא יכלו לכבד מלכים בנוכחותם, משום שגרו מרחוק, דימו את מראיהם מרחוק, ועשו דמות נראית למלך אשר כיבדו, כדי שבקנאתם יחנפו לנעדר כביכול הוא נוכח.

[18] אז שאיפת האומנים דחפה אף את אלה אשר לא הכירו את המלך להגביר את פולחנם.

[19] כי הוא, אולי ברצותו לרצות את שליטו, כפה במיומנות על הדמות לקבל צורה יפה יותר,

[20] וההמון, הנמשך לקסם עבודתו, חשב עכשיו למושא פולחן את זה אשר זמן קצר קודם כיבדו כאדם.

[21] וזה הפך למלכודת נסתרת לאנושות, כי בני אדם, בעבדות לצרה או לסמכות מלכותית, העניקו לחפצי אבן או עץ את השם אשר אין לחלוק.

[22] אחרי כן לא הספיק להם לטעות בדעת יהוה, אלא הם חיים בסכסוך גדול בגלל בורות, וקוראים לרעות גדולות כאלה שלום.

[23] כי בין אם הם הורגים ילדים בטקסי הקבלה שלהם, או חוגגים תעלומות סתר, או עורכים הוללות מטורפת במנהגים מוזרים,

[24] הם אינם שומרים עוד לא את חייהם ולא את נישואיהם טהורים, אלא או הורגים איש את רעהו בבוגדנות, או מצערים איש את רעהו בניאוף,

[25] והכול מהומת שיגעון של דם ורצח, גניבה ומרמה, השחתה, חוסר נאמנות, מהומה, שבועת שקר,

[26] בלבול על הטוב, שכחת חסדים, טומאת נפשות, סילוף מין, אי־סדר בנישואים, ניאוף, והוללות.

[27] כי פולחן אלילים שאין לנקוב בשמם הוא הראשית והסיבה והסוף של כל רע.

[28] כי עובדיהם או משתוללים בשמחה, או מתנבאים שקרים, או חיים בעוולה, או עושים בנקל שבועת שקר;

[29] כי משום שהם בוטחים באלילים חסרי חיים הם נשבעים שבועות רעות ומצפים לא לסבול שום נזק.

[30] אך עונשים צודקים ישיגו אותם בשתי ספירות: כי חשבו ברעה על יהוה בהקדישם עצמם לאלילים, וכי במרמה נשבעו בעוולה מתוך בוז לקדושה.

[31] כי לא כוח הדברים אשר בהם נשבעים בני אדם, אלא העונש הצודק לחוטאים, הוא הרודף תמיד את עברת אנשי העוולה.

פרק 15

[1] אך אתה, אלוהים שלנו, נדיב ואמיתי, סבלני, ומושל בכל ברחמים.

[2] כי אף אם נחטא שלך אנו, ביודענו את כוחך; אך לא נחטא, כי אנו יודעים שאנו נחשבים שלך.

[3] כי לדעת אותך היא צדקה שלמה, ולדעת את כוחך הוא שורש האלמוות.

[4] כי לא הטעתה אותנו כוונת הרע של אומנות אדם, ולא יגיע הציירים חסר הפרי, דמות מוכתמת בצבעים מגוונים,

[5] אשר מראה מעורר כיסופים בכסילים, כך שהם חפצים בצורה חסרת החיים של דמות מתה.

[6] אוהבי דברים רעים וראויים למושאי תקווה כאלה הם אלה אשר או עושים או חפצים או עובדים אותם.

[7] כי כאשר קדר לש את העפר הרך ומעצב בעמל כל כלי לשירותנו, הוא מעצב מאותו חומר גם את הכלים המשרתים שימושים נקיים וגם את אלה לשימושים הפוכים, ומעצב את כולם באופן דומה; אך מה יהיה שימושו של כל אחד מאלה מחליט עובד החמר.

[8] ביגיע מבוזבז, הוא מעצב אליל חסר תועלת מאותו חומר — איש זה אשר נעשה מעפר זמן קצר קודם ואחרי זמן מועט חוזר לעפר שממנו נלקח, כאשר הוא נדרש להשיב את הנפש אשר הושאלה לו.

[9] אך הוא אינו דואג שהוא עתיד למות או שחייו קצרים, אלא מתחרה בעובדי זהב וכסף, ומחקה עובדי נחושת; ומחשיב לכבודו שהוא מעצב אלילי זיוף.

[10] לבו אפר, תקוותו זולה מעפר, וחייו פחותי ערך מחמר,

[11] כי נכשל מלדעת את זה אשר יצר אותו והפיח בו נפש פעילה ונשם בו רוח חיה.

[12] אך הוא חשב את קיומנו למשחק בטל, ואת החיים לפסטיבל הנערך לרווח, כי הוא אומר שיש להשיג כסף בכל אמצעי, אף באמצעים שפלים.

[13] כי איש זה, יותר מכל האחרים, יודע שהוא חוטא כאשר הוא עושה מחומר עפר כלים שבירים ודמויות חקוקות.

[14] אך כסילים ביותר, ואומללים יותר מתינוק, הם כל האויבים אשר דיכאו את עמך.

[15] כי הם חשבו שכל אלילי הגויים שלהם הם אלילים, אף שאין להם לא שימוש בעיניהם לראות, ולא נחיריים לשאוף בהם אוויר, ולא אוזניים לשמוע, ולא אצבעות לחוש בהן, ורגליהם חסרות תועלת להליכה.

[16] כי אדם עשה אותם, וזה אשר רוחו שאולה עצב אותם; כי שום אדם אינו יכול לעצב אליל הדומה לעצמו.

[17] הוא בן תמותה, ומה שהוא עושה בידיים פושעות מת; כי הוא טוב מן החפצים אשר הוא עובד, משום שיש לו חיים, אך להם לעולם אין.

[18] אויבי עמך עובדים אף את החיות השנואות ביותר, אשר גרועות מכל האחרות, כאשר נשפטות על חוסר התבונה שלהן;

[19] ואף כחיות אינן יפות במראה עד כדי כך שאדם יחפוץ בהן, אך הן נמלטו גם משבח יהוה וגם מברכתו.

פרק 16

[1] לכן אנשים אלה נענשו כראוי באמצעות בריות כאלה, ועונו בהמון חיות.

[2] במקום עונש זה הראית חסד לעמך, והכנת שלווים לאכול, מעדן לספק את תשוקת התיאבון,

[3] למען שאנשים אלה, כאשר חפצו במזון, יאבדו את שארית התיאבון האחרונה בגלל הבריות המאוסות שנשלחו אליהם, בעוד עמך, לאחר שסבל מחסור זמן קצר, יחלוק במעדנים.

[4] כי היה הכרחי שעל המדכאים ההם יבוא מחסור בלתי נמנע, בעוד לאלה רק הוצג כיצד אויביהם מעונים.

[5] כי כאשר זעם חיות הבר הנורא בא על עמך והם הושמדו בנשיכות נחשים מתפתלים, חרונך לא נמשך עד הסוף;

[6] הם הופרעו לזמן קצר כאזהרה, וקיבלו אות תשועה להזכירם את מצוות חוקך.

[7] כי זה אשר פנה אליו נושע, לא במה שראה, אלא בך, מושיע הכול.

[8] ובזה גם שכנעת את אויבינו כי אתה הוא המושיע מכל רע.

[9] כי הם נהרגו בנשיכות ארבה וזבובים, ולא נמצא להם מרפא, כי היו ראויים להיענש בדברים כאלה.

[10] אך בניך לא נכבשו אף בשיני נחשים ארסיים, כי רחמיך באו לעזרתם וריפאו אותם.

[11] להזכירם את אמרותיך ננשכו, ואז נושעו במהרה, פן יפלו בשכחה עמוקה ויהיו חסרי תגובה לחסדך.

[12] כי לא עשב ולא תחבושת ריפאו אותם, אלא דברך, יהוה, אשר מרפא את כל בני האדם.

[13] כי יש לך כוח על החיים והמוות; אתה מוריד בני אדם לשערי שאול ומעלה אותם בחזרה.

[14] אדם ברעתו הורג אחר, אך אינו יכול להשיב את הרוח היוצאת, ולא לשחרר את הנפש הכלואה.

[15] להימלט מידך בלתי אפשרי;

[16] כי הרשעים, המסרבים לדעת אותך, הולקו בעוצמת זרועך, נרדפים בגשמים וברד חריגים ובסערות בלתי פוסקות, ונכלו לגמרי באש.

[17] כי — המדהים מכל — במים, המכבים את הכול, הייתה לאש השפעה גדולה אף יותר, כי היקום מגן על הצדיקים.

[18] לעתים נמנעה הלהבה, כדי שלא תכלה את הבריות שנשלחו נגד הרשעים, אלא שבראותם זאת ידעו כי הם נרדפים במשפט יהוה.

[19] ולעת אחרת אף בתוך מים בערה בעוצמה רבה יותר מאש, להשמיד את יבול ארץ העוולה.

[20] במקום דברים אלה נתת לעמך מזון מלאכים, ובלי עמלם סיפקת להם מן השמים לחם מוכן לאכילה, המספק כל תענוג ומתאים לכל טעם.

[21] כי מזונך גילה את מתיקותך כלפי ילדיך; והלחם, המשרת את תשוקת הלוקח אותו, השתנה להתאים לחפצו של כל אחד.

[22] שלג וקרח עמדו באש בלי להימס, כדי שידעו כי יבול אויביהם מושמד באש הבוערת בברד ומבריקה בממטרי הגשם,

[23] בעוד האש, כדי שהצדיקים יוזנו, אף שכחה את כוחה הטבעי.

[24] כי הבריאה, המשרתת אותך אשר עשיתה, מתאמצת לענוש את אנשי העוולה, וברחמים נרגעת לטובת הבוטחים בך.

[25] לכן באותה עת גם, בהשתנותה לכל הצורות, שירתה את שפעך המזין את הכול, על־פי תשוקת אלה אשר נזקקו,

[26] למען שילדיך, אשר אהבת, יהוה, ילמדו כי לא ייצור היבולים הוא המזין את האדם, אלא דברך משמר את הבוטחים בך.

[27] כי מה שלא הושמד באש נמס כאשר רק חומם בקרן שמש חולפת,

[28] להודיע כי יש לקום לפני השמש להודות לך, ולהתפלל אליך עם הארת האור;

[29] כי תקוות איש כפוי טובה תימס ככפור חורפי, ותזרום כמי שופכין.

פרק 17

[1] גדולים משפטיך וקשים לתיאור; לכן נפשות חסרות לימוד תעו.

[2] כי כאשר אנשים פושעים חשבו כי הם מחזיקים את האומה הקדושה בכוחם, הם עצמם שכבו כשבויי חשכה ואסירי לילה ארוך, סגורים תחת גגותיהם, גולים מהשגחה נצחית.

[3] כי בחשבם כי בחטאיהם הסודיים הם בלתי נראים מאחורי מסך חשכה של שכחה, התפזרו, נבהלים בנוראות, ומבוהלים מרוחות רפאים.

[4] כי אף החדר הפנימי אשר החזיק אותם לא הגן עליהם מפחד, אלא קולות מפחידים הדהדו סביבם, ורוחות רפאים עגומות בפנים קודרות הופיעו.

[5] ושום כוח של אש לא יכול היה לתת אור, וגם לא להבות הכוכבים הזוהרות הועילו להאיר את הלילה השנוא ההוא.

[6] שום דבר לא זהר אליהם מלבד אש נוראה, הבוערת מעצמה, ובפחד חשבו את הדברים אשר ראו לגרועים מאותו מראה בלתי נראה.

[7] אשליות אומנות הכשפים שלהם שכבו מושפלות, וחכמתם המתפארת נזפה בבוז.

[8] כי אלה אשר הבטיחו לגרש את הפחדים וההפרעות של נפש חולה היו חולים בעצמם בפחד מגוחך.

[9] כי אף אם שום דבר מטריד לא הפחיד אותם, בכל זאת, מבוהלים ממעבר חיות ומשרק נחשים,

[10] הם אבדו בפחד רועד, מסרבים להביט אף באוויר, אף שבשום מקום לא ניתן היה להימנע ממנו.

[11] כי רשעה היא דבר פחדני, נדון בעדותה שלה; מצוקה במצפון, היא תמיד הגזימה את הקשיים.

[12] כי פחד אינו אלא כניעה לעזרות הבאות מן ההיגיון;

[13] והציפייה הפנימית לעזרה, בהיותה חלשה, מעדיפה בורות במה שגורם את העינוי.

[14] אך לאורך הלילה, אשר היה באמת חסר כוח, ואשר תקף אותם ממחבואי שאול חסרי הכוח, כולם ישנו את אותה שינה,

[15] ופעם נדחפו בידי רוחות רפאים מפלצתיות, ופעם שותקו בכניעת נפשותיהם; כי פחד פתאומי ובלתי צפוי הכריע אותם.

[16] ומי שהיה שם נפל, וכך נשמר סגור בבית סוהר שאינו עשוי ברזל;

[17] כי בין אם היה איכר או רועה או פועל העובד במדבר, הוא נתפס, וסבל את הגורל הבלתי נמנע; כי בשרשרת חשכה אחת כולם היו כבולים.

[18] בין אם באה רוח שורקת, או קול נעים של ציפורים בענפים רחבים, או קצב מים זורמים בעוצמה,

[19] או התרסקות חריפה של סלעים מושלכים, או ריצה בלתי נראית של חיות מזנקות, או קול חיות הבר השואגות ביותר, או הד החוזר מגיא הרים, הוא שיתק אותם באימה.

[20] כי כל העולם היה מואר באור זוהר, ועסק בעבודה ללא מניעה,

[21] בעוד על אנשים אלה לבדם הייתה פרוסה חשכה כבדה, דמות החשכה אשר נועדה לקבלם, אך עדיין כבדים מן החשכה היו הם לעצמם.

פרק 18

[1] אך לקדושיך היה אור גדול מאוד. אויביהם שמעו את קולותיהם אך לא ראו את צורותיהם, וחשבו אותם מאושרים על שלא סבלו;

[2] והיו אסירי תודה שקדושיך, אף שנעשה להם עוול קודם, לא גרמו להם שום נזק; והם ביקשו את סליחתם על שהיו חלוקים איתם.

[3] לכן סיפקת עמוד אש בוער כמדריך למסעם הבלתי ידוע של עמך, ושמש בלתי מזיקה לנדודים המפוארים שלהם.

[4] כי אויביהם היו ראויים להישלל אור ולהיכלא בחשכה, אלה אשר החזיקו את בניך כלואים, אשר באמצעותם עתיד היה להינתן לעולם אור החוק הבלתי כלה.

[5] כאשר החליטו להרוג את תינוקות קדושיך, וילד אחד הושלך וניצל, אתה בעונש לקחת המון מילדיהם, והשמדת את כולם יחד בשיטפון אדיר.

[6] הלילה ההוא הודע מראש לאבותינו, כדי שישמחו בידיעה בטוחה של השבועות אשר בטחו בהן.

[7] תשועת הצדיקים והשמדת אויביהם היו צפויות בידי עמך.

[8] כי באותם אמצעים שבהם ענשת את אויבינו קראת אותנו אליך ופארת אותנו.

[9] כי בסתר הקריבו ילדי אנשים טובים הקדושים קרבנות, ובהסכם אחד הסכימו לחוק האלוהי, כי הקדושים יחלקו בשווה את אותם דברים, גם ברכות וגם סכנות; וכבר הם שרו את שבחי האבות.

[10] אך זעקת אויביהם הבלתי הרמונית הדהדה בחזרה, וקינתם הרחומה על ילדיהם נפוצה.

[11] העבד נענש באותו עונש כמו האדון, והאדם הפשוט סבל את אותו הפסד כמו המלך;

[12] וכולם יחד, בצורת מוות אחת, היו להם גופות רבות מדי מכדי לספור. כי החיים לא הספיקו אף לקבור אותם, משום שברגע אחד הושמדו ילדיהם היקרים ביותר.

[13] כי אף שלא האמינו בכול בגלל כשפיהם, בכל זאת, כאשר בכוריהם הושמדו, הם הודו כי עמך הוא בן יהוה.

[14] כי בעוד שקט עדין עטף את הכול, והלילה במהלך מהלכו המהיר היה עכשיו באמצעו,

[15] דברך הכל־יכול קפץ מן השמים, מן הכסא המלכותי, אל תוך הארץ הנדונה, לוחם נוקשה

[16] נושא את חרבו החדה של צווך האותנטי, ועמד ומילא את הכול מוות, ונגע בשמים בעומדו על הארץ.

[17] אז מיד הופעות בחלומות נוראים הטרידו אותם מאוד, ופחדים בלתי צפויים תקפו אותם;

[18] ואחד פה ואחד שם, מושלכים חצי מתים, הודיעו מדוע הם מתים;

[19] כי החלומות אשר הפריעו אותם הזהירו אותם מראש על כך, כדי שלא יאבדו בלי לדעת מדוע סבלו.

[20] חוויית המוות נגעה גם בצדיקים, ומגפה באה על ההמון במדבר, אך החרון לא נמשך זמן רב.

[21] כי איש נקי מיהר לפעול כאלופם; הוא הביא את מגן שירותו, תפילה וכפרה בקטורת; הוא עמד בפני החרון ושם קץ לאסון, בהראותו כי הוא עבדך.

[22] הוא כבש את החרון לא בכוח גוף, ולא בעוצמת נשק, אלא בדברו הכניע את המעניש, בפנותו לשבועות ולבריתות שניתנו לאבותינו.

[23] כי כאשר המתים כבר נפלו איש על רעהו בערמות, הוא התערב ועצר את החרון, וחתך את דרכו אל החיים.

[24] כי על גלימתו הארוכה היה מתואר כל העולם, וכבודות האבות היו חקוקות על ארבע שורות האבנים, והודך על הנזר אשר על ראשו.

[25] לאלה נכנע המשחית, את אלה ירא; כי די היה רק לבחון את החרון.

פרק 19

[1] אך הרשעים הותקפו עד הסוף בחרון חסר רחמים, כי יהוה ידע מראש אף את מעשיהם העתידיים,

[2] כי, אף שהם עצמם התירו לעמך לצאת ומיהרו לשלחם, הם ישנו את דעתם וירדפו אחריהם.

[3] כי בעודם עסוקים באבל, ומקוננים על קברי מתיהם, הגיעו להחלטה סכלית אחרת, ורדפו כפליטים את אלה אשר ביקשו ואילצו לצאת.

[4] כי הגורל אשר היו ראויים לו משך אותם אל סוף זה, וגרם להם לשכוח מה שקרה, כדי שישלימו את העונש אשר עינוייהם עוד חסרו,

[5] וכי עמך יחווה מסע מדהים, אך הם עצמם יפגשו מוות מוזר.

[6] כי כל הבריאה בטבעה עוצבה מחדש, מצייתת לציווייך, כדי שילדיך יישמרו ללא נזק.

[7] הענן נראה מצל על המחנה, ואדמה יבשה מגיחה במקום שעמדו בו מים קודם, דרך ללא מניעה מים סוף, ומישור עשב מגלים זועפים,

[8] אשר שם אלה המוגנים בידך עברו כאומה אחת, לאחר שהביטו במופתים נפלאים.

[9] כי הם שוטטו כסוסים, וקפצו ככבשים, מהללים אותך, יהוה, אשר הצלת אותם.

[10] כי הם עוד זכרו את מאורעות גלותם, כיצד במקום להוליד חיות הולידה הארץ יבחושים, ובמקום דגים פלט הנהר מספר עצום של צפרדעים.

[11] אחרי כן ראו גם מין חדש של ציפורים, כאשר תשוקה הובילה אותם לבקש מזון מפואר;

[12] כי, לתת להם הקלה, שלווים עלו מן הים.

[13] העונשים לא באו על החוטאים בלי סימנים מוקדמים בעוצמת הרעם, כי הם סבלו בצדק בגלל מעשיהם הרעים; כי הם נהגו שנאה מרה יותר כלפי זרים.

[14] אחרים סירבו לקבל זרים כאשר באו אליהם, אך אלה עשו עבדים מאורחים שהיו מיטיביהם.

[15] ולא רק כך, אלא עונש כלשהו יבוא על הראשונים על קבלתם העוינת את הזרים;

[16] אך האחרונים, לאחר שקיבלו אותם בחגיגות חגיגיות, עינו בעינויים נוראים את אלה אשר כבר חלקו את אותן זכויות.

[17] הם הוכו גם באובדן ראייה — בדיוק כפי שהיו אלה אשר בדלת האיש הצדיק — כאשר, מוקפים בחשכה פעורה, כל אחד ניסה למצוא את הדרך דרך דלתו שלו.

[18] כי היסודות החליפו מקומות זה עם זה, כפי שבנבל המיתרים משנים את טבע הקצב, בעוד כל מיתר נשאר כמות שהוא. דבר זה ניתן להסיק בבירור ממראה מה שהתרחש.

[19] כי חיות היבשה הפכו לבריות מים, ובריות השוחות עברו אל היבשה.

[20] אש אף במים שמרה את כוחה הרגיל, ומים שכחו את טבעם המכבה אש.

[21] להבות, לעומת זאת, נכשלו מלכלות בשר בריות כלות שהלכו בתוכן, ולא המסו את סוג המזון השמיימי הגבישי, הנמס בקלות.

[22] כי בכול, יהוה, רוממת ופארת את עמך; ולא הזנחת לעזור להם בכל העתות ובכל המקומות.