האפוקריפון של יוחנן

האפוקריפון של יוחנן (העמודים המודפסים 463–471)

תורתו של המושיע, אשר תגלה את סתרי הדברים הנסתרים אשר לימד את יוחנן, תלמידו, בשתיקה. ביום אשר בו בא יוחנן, אחי יעקב, בני זבדי, אל המקדש, בא אליו פרוש ושמו ארימניוס ואמר: «היכן רבך אשר הלכת אחריו?» אמר לו: הוא שב אל המקום אשר ממנו בא. אמר לו הפרוש: «הנצרתי הזה רימה אותך במרמתו. הוא מילא את אוזניך שקרים, וסגר את לבבותיכם והסב את כולכם ממסורות אבותיכם».

כאשר שמעתי אני, יוחנן, את הדברים האלה, הלכתי מן המקדש אל המדבר. התאבלתי מאוד בלבי ואמרתי: כיצד נתמנה המושיע, ומדוע נשלח לעולם בידי אביו, ומי הוא אביו אשר שלח אותו, ולאיזו ממלכה נלך? מה כוונתו כאשר אמר לנו: ממלכה זו אשר תלכו אליה היא ממלכה בלתי־נפסדת, אך הוא לא לימד אותנו מאיזה מין היא.

ואז, בעודי מהרהר בדברים האלה, ראיתי את השמים נפתחים וכל הבריאה מתחת לשמים זרחה והעולם רעד. פחדתי, וראיתי באור עלם עומד לידי. בעודי מביט בו נעשה לזקן. והוא שינה את פניו שוב ונעשה כעבד. לא היו לפנַי בריות רבות, אלא ברייה אחת ובה צורות רבות, עשויה אור, והן נראו זו מבעד לזו, והיו שלוש צורות בתוך הברייה האחת.

הוא אמר לי: יוחנן, מדוע אתה מפקפק ומדוע אתה ירא? (מתי 28:17) האם אתה מבין את הדמות הזאת, הלא כן? אל תירא. אני הוא אשר עם כולכם תמיד. אני האב והאם, ואני הבן. אני הטהור והבלתי־מושחת. באתי ללמד אותך מה הוא ומה היה ומה יהיה, למען תדע את הדברים הנראים והנסתרים, וללמד אותך על גזעו הישר והבלתי־משתנה (האיתן / הבלתי־מעורער) של האדם השלם. עתה אפוא הרם את פניך, למען תקבל את הדברים אשר אלמד אותך היום, ותמסור אותם לרוחות־רעיך אשר מגזעו הישר והבלתי־משתנה (הבלתי־מעורער) של האדם השלם. (אפסים 4:13)

ושאלתי אם אוכל להבין זאת, והוא אמר לי: האחד, יהוה, הוא מלך ואין דבר מעליו. הוא הקיים כיהוה וכאב הכול, הבלתי־נראה השולט על הכול, הקיים כבלתי־מושחת, אשר באור הטהור שאין עין יכולה להביט בו.

הוא הרוח הבלתי־נראית. אין זה נכון לחשוב עליו כאל, או כדבר דומה. הוא יותר מאל, מאחר שאין דבר מעליו, כי איש אינו מעליו. הוא אינו קיים בתוך דבר הנחות ממנו, כי הכול קיים בתוכו. הוא ביסס את עצמו. הוא נצחי ומקיים את עצמו. הוא שלמות גמורה. לא חסר לו דבר להיות שלם והוא תמיד שלם באור. הוא בלתי־מוגבל, מאחר שלא היה איש לפניו להגבילו. הוא בלתי־ניתן לידיעה, מאחר שלא קיים איש לפניו לתופסו. הוא בלתי־ניתן למדידה, מאחר שאיש לא היה יכול למדוד אותו. הוא בלתי־נראה, מאחר שאיש לא ראה אותו. הוא נצחי, מאחר שהוא קיים תמיד. הוא חידה, מאחר שאיש לא היה יכול לתופסו או להסבירו. הוא בלתי־ניתן לשיום, מאחר שאין איש אשר בא לפניו לתת לו שם.

הוא אחד, אור בלתי־ניתן למדידה, טהור, קדוש ונקי. הוא קדוש מכדי לדבר עליו, בהיותו שלם ובלתי־מושחת. הוא מעבר לשלמות, לברכה ולאלוהות, כי הוא נעלה מהם בהרבה. הוא אינו גופני ואינו בלתי־גופני. הוא אחד ואי־אפשר להכשירו או לכמתו, כי איש אינו יכול לתופסו. הוא אינו בין שאר הבריות; תחת זאת, הוא נעלה בהרבה על הכול. הוא נעלה על כל הדברים בכך שמהותו אינה חלק מן הממלכות, ואף אינה חלק מן הזמן. מי שהוא חלק מממלכה נברא לפני כן. הזמן אינו נוגע לו, מאחר שאינו מקבל דבר מאחר, כי היה מתקבל כהלוואה. מי שבא ראשון אינו צריך דבר מאיש. כזה אינו מצפה לדבר מאחר, כי היה מתקבל כהלוואה. מי שבא ראשון אינו צריך דבר מאיש. כזה מביט בציפייה בעצמו באורו שלו. הוא שלמות מלכותית. הוא שכל טהור ובלתי־ניתן למדידה. הוא המבורך המברך את הכול. הוא נותן החיים, והוא מעניק לך חיים מעצמו. הוא הרחום, והוא נותן ידע. הוא טוב המעניק טוב. הוא רחמים וגאולה והוא מעניק רחמים. הוא חסד המעניק חסד. הוא אינו נותן מפני שיש לו את הדברים האלה, אלא הוא נותן את האור הבלתי־ניתן למדידה והבלתי־ניתן לתפיסה אשר ממנו זורמים כל הדברים.

כיצד אדבר עמך עליו? ממלכתו בלתי־ניתנת להרס, בשלום וקיימת בדממה, נחה לפני שהיה הכול. הוא ראש כל הממלכות (ממלכות), והוא נותן להן כוח בטובו. כי איננו יודעים את הדברים הקדושים באופן בלתי־ניתן להבאה במילים, ואיננו מבינים את מה שאי־אפשר למדוד, אלא הוא אשר נברא ממנו, הלא הוא מן האב. הוא לבדו אשר סיפר לנו זאת.

מי שמביט בעצמו באור המקיף אותו ובא ממנו הוא מעיין מי החיים. הוא המקיים את הממלכה כולה בכל דרך, והוא המביט בדמות אשר הוא רואה במעיין הרוח. הוא השם את חפצו באור הנוזלי אשר במעיין האור הנוזלי הטהור המקיף אותו. מחשבת האב עשתה מעשה והיא נבראה ממנו. היא אשר הופיעה לפניו בזריחת אורו. זו הכוח הראשון אשר היה לפני כולם ואשר נברא משכלו. היא מחשבת הכול ואורה זורח כאורו. היא הכוח השלם של הבלתי־נראה, התפארת השלמה של הממלכה (ממלכות), תפארת הבלתי־נראה. היא הכוח הראשון, תפארת ברבלו, התפארת השלמה, כי בזכותו באה, הסכימה, הידיעה־מראש, רוח טהורה ונקייה, והיא אשר שיבחה אותו אשר קדם לכולם. היא האם־האב, האדם הראשון, רוח הקודש, הזכר המשולש, הכוח המשולש, האנדרוגינוס בעל שלושת השמות, והממלכה הנצחית בקרב הבלתי־נראים, והראשונה לצאת.

היא ביקשה מן הרוח הבלתי־נראית, הטהורה והנקייה, מברבלו, לתת לה ידיעה־מראש, והמחשבה הסכימה. וכאשר הסכים, נבראה הידיעה־מראש, ועמדה לצד המחשבה. היא נובעת ממחשבת הרוח הבלתי־נראית, הטהורה והנקייה. הידיעה־מראש שיבחה אותו ואת כוחו השלם, ברבלו. בגללה נבראה הידיעה־מראש.

והיא ביקשה שוב להעניק לה אי־הרס, והוא הסכים. כאשר הסכים, נבראה אי־ההרס, ועמדה לצד מחשבת האלוה והידיעה־מראש. היא שיבחה את הבלתי־נראה ואת ברבלו, שבגללם נבראה.

וברבלו ביקשה להעניק לה חיי נצח. והרוח הבלתי־נראית הסכימה. וכאשר הסכים, נבראו חיי הנצח, והם עמדו ושיבחו את הרוח הבלתי־נראית ואת ברבלו, זו שבגללה נבראו. והיא ביקשה שוב להעניק לה אמת. והרוח הבלתי־נראית הסכימה. וכאשר הסכים, נבראה האמת, והם עמדו ושיבחו את הרוח הבלתי־נראית והמעולה ואת ברבלו שלו, זו שבגללה נבראו. זו בריאת חמשת המינים של ממלכת האב, אשר היא האדם הראשון ודמות הרוח הבלתי־נראית, אשר באה מברבלו, אשר הייתה המחשבה האלוהית, הידיעה־מראש, אי־ההרס, חיי הנצח והאמת. זו הברייה המחומשת האנדרוגינית של הממלכה, אשר היא עשרת מיני הממלכות, אשר היא האב. (חמישה, בהיותם גם זכר וגם נקבה, או לא זכר ולא נקבה, נעשים עשרה.)

והוא הביט בברבלו באורו הטהור המקיף את הרוח הבלתי־נראית ובניצוצותיו, והיא נתעברה ממנו. וניצוץ אור הוליד אור הדומה לברכתו אך לא השתווה לגדולתו. זה היה הילד היחיד של האם־האב אשר יצא. הוא הצאצא היחיד והיחיד־הנולד של האב, האור הטהור.

והרוח הבלתי־נראית, הטהורה והנקייה, שמחה על האור אשר נברא, אשר הופק בידי הכוח הראשון של מחשבתו, הלא היא ברבלו. והוא שפך את טובו עליו עד שנעשה שלם ולא חסר שום טוב, כי משח את הילד בטוב הרוח הבלתי־נראית. הוא היה ילדו והילד היה שם עמו והוא שפך על הילד משיחה. ומיד כאשר קיבל הילד את הרוח, הוא שיבח את רוח הקודש ואת מחשבת האלוה השלמה, כי הילד חב להן את קיומו.

והיא ביקשה שיינתן לה שכל כחבר־לעבודה, והוא הסכים ברצון. וכאשר הסכימה הרוח הבלתי־נראית, נברא השכל, ועמד לצד המשוח (הַמָּשִׁיחַ), משבח אותו ואת ברבלו. וכל אלה נבראו בדממה.

והשכל רצה להתחיל פעולה דרך דבר הרוח הבלתי־נראית. כך נעשה רצונו פעולה והיא הופיעה עם השכל; והאור שיבח אותה. והדבר הלך אחר הרצון. בגלל הדבר ברא המשיח, הנברא־מעצמו האלוהי, את הכול. וחיי הנצח ורצונו ושכלו והידיעה־מראש עמדו ושיבחו את הרוח הבלתי־נראית ואת ברבלו, שבגללם נבראו.

ורוח הקודש השלימה והבשילה את הנברא־מעצמו האלוהי, והביאה את הבן, יחד עם ברבלו, למען יציג את עצמו לפני הרוח האדירה והבלתי־נראית, הטהורה והנקייה, כנברא־מעצמו האלוהי, המשיח (המשוח) אשר הכריז בקול רם כבוד לרוח. הוא נברא דרך מחשבה־מראש. והרוח הבלתי־נראית, הטהורה והנקייה, שמה את הנברא־מעצמו האלוהי של האמת על הכול. והיא גרמה לכל סמכות להיות כפופה לו ולאמת אשר בו, למען ידע את שם ה«כול», אשר שמו נעלה על כל שם. שם זה ייאמר רק למי שראויים לו.

מן האור, אשר הוא המשיח, יש אי־השחתה ודרך מתנת הרוח זרחו ארבעה אורות מן הנברא־מעצמו האלוהי. הוא חפץ שיהיו עמו. והשלושה הם רצון, מחשבה וחיים. וארבעת הכוחות הם הבנה, חסד, תפיסה והגות.

והחסד שייך לממלכת הנצח של המאור הרמוזל, אשר הוא המלאך הראשון. ויש שלוש ממלכות אחרות עם ממלכת נצח זו: חסד, אמת וצורה. והמאור השני הוא אוריאל, אשר לו סמכות על ממלכת הנצח השנייה. ויש שלוש ממלכות אחרות עמו: תפיסה־מושגית, תפיסה וזיכרון. והמאור השלישי הוא דווייתי, אשר לו סמכות על ממלכת הנצח השלישית. ויש שלוש ממלכות אחרות עמו: הבנה, אהבה ורעיון. ולמאור הרביעי, אללת, ניתנה סמכות על ממלכת הנצח הרביעית. ויש שלוש ממלכות אחרות עמו: שלמות, שלום וחכמה (סופיה). אלה ארבעת המאורות המשרתים את הנברא־מעצמו האלוהי. אלה שתים־עשרה הממלכות המשרתות את ילד האל, הנברא־מעצמו, המשיח. הן משרתות אותו דרך רצון וחסד הרוח הבלתי־נראית. שתים־עשרה הממלכות שייכות לילד הנברא־מעצמו. כל הדברים בוססו ברצון רוח הקודש דרך הנברא־מעצמו.

מידיעת־המראש של השכל השלם, דרך ביטוי רצון הרוח הבלתי־נראית ורצון הנברא־מעצמו, בא האדם השלם לעולם. הוא היה ההתגלות הראשונה והאמת. הרוח הטהורה והנקייה קראה לו «אדם הזר» (לא מבריות הארץ, אלא שייך לממלכת האלוה). הרוח שמה אותו על הממלכה הראשונה עם האדיר, הנברא־מעצמו, המשיח, בסמכות המאור הראשון, הרמוזל, ועמו כוחותיו. והבלתי־נראה נתן לאדם הזר כוח רוחני בלתי־מנוצח. ואדם הזר דיבר, משבח ומפאר את הרוח הבלתי־נראית, לאמור: «בגללך נברא הכול ולכן הכול ישוב אליך. אשבח ואפאר אותך ואת הנברא־מעצמו ואת כל הממלכות, השלושה: האב, האם והבן, המרכיבים את הכוח השלם».

ואדם הזר שם את בנו שת על הממלכה השנייה אשר בה נוכח המאור השני אוריאל. ובממלכה השנייה בוססו בני שת על המאור השלישי, דווייתי. ונשמות הקדושים שוכנו שם. בממלכה הרביעית נשמרות נשמות מי שאינם יודעים את המלאות ואשר לא שבו מיד. אלה הם אשר התמידו זמן־מה ושבו אחר כך; הם באזור המאור הרביעי, אללת. אלה הם המשבחים את הרוח הבלתי־נראית.

וסופיה של ממלכת הנצח גילתה מחשבה מעצמה דרך הרוח הבלתי־נראית והידיעה־מראש. היא רצתה להוליד דמות מתוך עצמה בלי הסכמת הרוח, אך הוא לא אישר. היא ניסתה זאת בלי הרוח ובלי אלוה זכרי, ובלי רשות. לא היה לה אישור זכרי וכך לא מצאה את הסכמתה. היא שקלה זאת בלי הסכמת הרוח וידיעת משלימה, אך הוציאה את בריאתה בכל זאת. בגלל הכוח הבלתי־מנוצח אשר היה לה, מחשבתה לא נשארה בטלה, ודבר־מה יצא ממנה אשר היה בלתי־שלם ושונה ממראה, כי הולידה אותו בלי משלימה. הוא לא נראה כאמו כי לו צורה אחרת.

כאשר ראתה את תוצאות חפצה, הוא השתנה לצורת נחש בעל פני אריה. עיניו היו כבזקי אש מהבהבים. כאשר ראתה אותו השליכה אותו מעליה וזרקה אותו מחוץ לממלכה כדי שאיש מן הבלתי־מתים לא יראה אותו, כי בבורות בראה אותו. היא הקיפה אותו בענן זוהר בבהירות ושמה כיסא באמצע הענן כדי שאיש לא יראה אותו מלבד רוח הקודש הנקראת אם כל החי. והיא קראה את שמו ילדבות.

זה הארכון הראשון אשר לקח כוח רב מאמו. והוא עזב אותה והתרחק מן הממלכה אשר בה נולד. הוא התחזק וברא לעצמו ממלכות אחרות בלהבת אש זוהרת אשר עודנה קיימת. והוא הזדווג עם אגו־חסר־השכל שלו עצמו אשר היה עמו (הוא אונן / או היה כאמו ועשה אותו מעשה בריאה בעצמו) והביא לקיום סמכויות לעצמו.

שם הראשון הוא אתות, אשר הדורות קוראים לו הקוצר. השני הוא הרמס, אשר הוא עין הקנאה. השלישי הוא קלילה־אומברי. הרביעי הוא יבל. החמישי הוא אדונאו, הנקרא סבות (שוטה או תוהו). השישי הוא קין, אשר דורות בני האדם קוראים לו השמש. השביעי הוא הבל. השמיני הוא אבריסנה. התשיעי הוא יובל. העשירי הוא ארמופיאל. האחד־עשר הוא מלצאיר־אדונאין. השנים־עשר הוא בליאס, הוא אשר על עומק השאול. (אלה עשויים להיות 12 תחנות גלגל המזלות.)

שם הציב שבעה מלכים כנגד חלקי השמים למלוך על שבעת השמים והציב חמישה למלוך על עומק התהום. (היו 7 כוכבי לכת ידועים בזמן הכתיבה.) והוא חלק עמם את אשו, אך לא ויתר על שום כוח מן האור אשר לקח מאמו, כי הוא חשכת בורות.

וכאשר נוסף אור לחשכה, הוא עשה את החשכה לבהירה. כאשר נוספה חשכה לאור, היא עמעמה את האור ונעשתה לא אור ולא חושך, אלא נעשתה כדמדומים.

עתה לארכון הדומה לדמדומים (קדרות) שלושה שמות. השם הראשון הוא ילדבות (שוטה / בן התוהו), השני הוא סקלאס, והשלישי הוא סמאל. והוא רע בגאווה ובחוסר־המחשבה אשר בו. כי הוא אמר: «אני אל ואין אל אחר מלבדי». (ישעיהו פרקים 45 ו־46). הוא אמר זאת כי לא ידע מהיכן מקור כוחו, ואף לא מהיכן בא הוא עצמו.

והארכונים בראו לעצמם שבעה כוחות, והכוחות בראו לעצמם שישה מלאכים לכל אחד עד שנעשו 365 מלאכים (מספר ימי שנת השמש). ואלה הגופים השייכים עם השמות. הראשון הוא אתות, לו פני כבש; השני הוא אלואיו, לו פני חמור; השלישי הוא אסטרפאיו, לו פני צבוע; הרביעי הוא יאו, לו פני נחש עם שבעה ראשים; החמישי הוא סבות, לו פני דרקון; השישי הוא אדונין, לו פני קוף; השביעי הוא סבדה (או סבטיוס), לו פנים אשר זרחו כאש. זו טבעם של שבעת המינים בתוך השבוע.

אך לילדבות הייתה שפעת פנים, יותר מכולם, כך שיכול היה להציג כל פנים אשר חפץ לכל אחד מהם, כאשר הוא בתוך השרפים (שרפים היא צורת הריבוי של שרף. שרפים הם מעמד או מין של מלאך אשר, לפי טקסט זה, נדמה ילדבות כראשו). הוא חלק עמם את אשו ונעשה אדונם. הוא קרא לעצמו אל בגלל כוח התפארת (הבהירות) אשר היה לו ואשר נלקח מאור אמו. הוא מרד במקום אשר ממנו בא.

והוא איחד את שבעת כוחות מחשבותיו עם הסמכויות אשר היו עמו. וכאשר דיבר, היה (קרה).

והוא שיום כל כוח החל בגבוה ביותר: הראשון הוא טוב עם הסמכות הראשונה, אתות; השני הוא ידיעה־מראש עם הכוח השני, אלואיו; השלישי הוא אלוהות עם השלישי, אסטרפאיו; הרביעי הוא שררה עם הכוח הרביעי, יאו; החמישי הוא ממלכה עם הכוח החמישי, סבות; השישי הוא קנאה עם הכוח השישי, אדונין; השביעי הוא הבנה עם הכוח השביעי, סבטאון. ולכל אחד מאלה ממלכה (תחום או השפעה) בתוך הממלכה (ממלכת השמים). הם קיבלו שמות לפי התפארת השייכת לשמים, לכוחות הרסנותם. והיה כוח בשמות אשר ניתנו להם בידי יוצרם. אך השמות אשר ניתנו להם לפי תפארת השמים יסמנו את אובדן כוחם ואת הרסם. כך יש להם שני שמות.

הוא (ילדבות) ברא את כל הדברים ובנה דברים לפי דגם הממלכה הראשונה שנבראה, כדי שיוכל לברוא דברים באופן בלתי־מושחת. לא מפני שאי־פעם ראה את הבלתי־ניתנים להרס, אלא הכוח שבו, אשר לקח מאמו, הוליד בו את דמות סדר היקום. וכאשר ראה את הבריאה המקיפה אותו ואת המלאכים הבלתי־ניתנים למנייה סביבו אשר באו ממנו, אמר להם: «אני אל קנא, ואין אל אחר מלבדי». (שמות 20:5) אך בהכריזו זאת הודיע למלאכים אשר היו עמו כי יש יהוה אחר. אם לא היה אל אחר, מדוע יהיה קנא?

אז החלה האם לנוע הנה והנה. היא הבינה שאיבדה חלק מעצמה כאשר בהירות אורה עומעמה. והיא החשיכה כי בן־זוגה התרועע עמה.

אני (יוחנן) אמרתי: יֵשׁוּעַ, מה פירוש שהיא נעה הנה והנה? ישוע חייך ואמר: «אל תחשוב שזה קרה כפי שאמר משה 'מעל המים'. (בראשית 1:2) לא, לא כך, אלא כאשר ראתה את הרשעות אשר קרתה, ואת העובדה שבנה גנב ממנה, היא שבה. בחשכת הבורות החלה לשכוח ולהתבייש». היא לא העזה לשוב לשם, אלא הייתה חסרת מנוחה. חוסר־מנוחה זה היה הנוע הנה והנה.

והגאה גנב כוח מאמו. כי הוא היה בור וחשב שאין קיים אחר מלבד אמו. כאשר ראה מלאכים בלתי־ניתנים למנייה אשר ברא, הוא התנשא מעליהם. כאשר האם שבה ובכתה מאוד. כל המלאות שמעה את תפילת שיבתה, והם שיבחו את הרוח הבלתי־נראית, הטהורה והנקייה, בעדה. והרוח הסכימה וכאשר הסכים, רוח הקודש משחה אותה מן המלאות הבלתי־נראית והטהורה. כי בן־זוגה לא בא אליה לבדו, אלא הביא אליה דרך המלאות את מה שנדרש להשיב את מה שחסר לה. והורשתה לעלות, לא לממלכתה שלה אלא לממלכה מעל בנה, כדי שתוכל להישאר בתשיעית (שמים / ממלכה) עד שתשיב את מה שחסר בה.

וקול קרא מממלכת השמים הגבוהה ביותר: «האדם קיים ובן האדם». והארכון הראשי, ילדבות, שמע אותו וחשב שהקול בא מאמו. הוא לא ידע מהיכן בא. הוא לימד אותם, האם־האב הקדושה והשלמה, הידיעה־מראש השלמה, דמות הבלתי־נראה אשר הוא אבי כל הדברים ואשר דרכו בא הכול לקיום, האדם הראשון. הוא אשר גילה את דמותו בצורת אדם.

וכל ממלכת הארכון הראשון (הראשי) רעדה, ויסודות התהום רעשו. והצד התחתון של המים, אשר מעל העולם החומרי, הואר בהופעת דמותו אשר נתגלתה. כאשר הביטו כל הסמכויות והארכון הראשי, הם ראו את כל אזור הצד התחתון (של המים) המואר. ודרך האור הם ראו את צורת הדמות (משתקפת) במים.

והוא (ילדבות) אמר לסמכויותיו: «בואו, נעשה אדם בדמות יהוה כתבנית לדמותנו, כדי שדמותו תהיה לנו לאור». והם בראו באמצעי כוחותיהם השונים, בהתאמה לתכונות הדמות אשר הופיעה להם. כל סמכות סיפקה תכונה בצורת הדמות אשר ראה ילדבות בצורתה הטבעית. הוא ברא ברייה הדומה וקשורה לדמות האדם הראשון והשלם. והם אמרו: «נקרא לו אדם (אדם), כדי ששמו יהיה לנו כוח אור».

והכוחות החלו לברוא. הראשון, הטוב, ברא מהות עצם; והשני, הידיעה־מראש, ברא מהות גיד; השלישי, האלוהות, ברא מהות בשר; והרביעי, השררה, ברא מהות מח; והחמישי, הממלכה, ברא מהות דם; השישי, הקנאה, ברא מהות עור; השביעי, ההבנה, ברא מהות שיער. המון המלאכים היו עמו והם קיבלו מן הכוחות את שבעת יסודות הצורה (הטבעית) כדי שיוכלו לברוא את פרופורציות האיברים ואת פרופורציית הישבן ואת תפקודו התקין של כל אחד מן החלקים יחד.

הראשון החל לברוא את הראש. אטרפאופה־אברון ברא את ראשו; מניגסטרואת ברא את המוח; אסטרכמה ברא את העין הימנית; תסופומוכה, את העין השמאלית; ירונמוס, את האוזן הימנית; ביסום, את האוזן השמאלית; אקיאוראים, את האף; בנן־אפרום, את השפתיים; אמן, את השיניים; איביקן, את הטוחנות; בסילדמה, את השקדים; אחכה, את הענבל; אדבן, את הצוואר; כאמן, את החוליות; דארכו, את הגרון; טבר, את הכתף הימנית; [בלתי קריא] את הכתף השמאלית; מניארקון, את המרפק הימני; [בלתי קריא] את המרפק השמאלי; אביטריון, את בית־השחי הימני; אבנתן, את בית־השחי השמאלי; קריס, את היד הימנית; בלואי, את היד השמאלית; טרנאו, את אצבעות היד הימנית; בלבל, את אצבעות היד השמאלית; קרימן, את ציפורני הידיים; אסטרופס, את השד הימני; ברוף, את השד השמאלי; באום, את מפרק הכתף הימני; אררים, את מפרק הכתף השמאלי; ארקה, את הבטן; פתבה, את הטבור; סנבין, את החלציים; גהת, את הישבן; [בלתי קריא] את הירך השמאלית; חוק, את הירך הימנית; פינה, את [בלתי קריא]; אבנלנרכאי, את המח; חנומנינורין, את העצמות; גסולה, את הקיבה; אגרומאונה, את הלב; בנו, את הריאות; סוסטראפל, את הכבד; אנסימולר, את הטחול; תופיתרו, את המעיים; ביבלו, את הכליות; רוארור, את הגידים; תפרעו, את עמוד השדרה של הגוף; איפוספובובה, את הוורידים; בינבורין, את העורקים; אתיונפנפריס, שלהם הנשימות אשר בכל האיברים; אנתוליאה, כל הבשר; בדוק, את הישבן הימני; ארבאי, את איבר המין; אילו, את האשכים; סורמה, את איברי המין; גורמה־קאיוכלבאר, את הירך הימנית; נברית, את הירך השמאלית; פסרם, את כליות הרגל הימנית; אסאקלאס, את הכליה השמאלית; אורמאות, את הרגל הימנית; אמנון, את הרגל השמאלית; קניקס, את עצם השוק הימנית; טופלון, את עצם השוק השמאלית; אחיאל, את הברך הימנית; פננה, את הברך הימנית; פיוטרום, את כף הרגל הימנית; בואבל, את בהונותיה; טרכון, את כף הרגל השמאלית; פיקנה, את בהונותיה; מיאמאי, את ציפורני הרגליים; לברניומין.

ומי שהוצבו על כל אלה הם: זתות, ארמס, קלכסה, יבל, (סבות, קין, הבל). ומי שפעילים במיוחד באיברים הם הראש דיאולימודראזה, הצוואר ימאאכס, הכתף הימנית יקואיב, הכתף השמאלית ורטון, היד הימנית אודידי, השמאלית ארבאו, אצבעות היד הימנית למפנו, אצבעות היד השמאלית לקפר, השד הימני ברבר, השד השמאלי אימאה, החזה פיסנדריאפטס, מפרק הכתף הימני קואדלה, מפרק הכתף השמאלי אודאור, הצלעות הימניות אספיקס, הצלעות השמאליות סינוגחוטה, הבטן ארוף, הרחם סבלו, הירך הימנית חרכרב, הירך השמאלית חתאון, כל איברי המין בתומוט, הרגל הימנית חוקס, הרגל השמאלית חרכה, עצם השוק הימנית ארואר, עצם השוק השמאלית טואכתה, הברך הימנית אאול, הברך השמאלית חרנר, כף הרגל הימנית בסטן, בהונותיה ארכנטכתה, כף הרגל השמאלית מרפנונת, בהונותיה אברנה.

לשבעה כוח על כל אלה: מיכאל, אוריאל, אסמנדס, ספסתואל, ארמוריאם, ריכרם, אמיורפס. ומי שאחראים על החושים הם ארכנדקטה; ומי שאחראי על הקליטות הוא דייתרבתס; ומי שאחראי על הדמיון הוא אומאה; ומי שעל היצירתיות אחיארם, ומי שעל כל הדחף ריארמנכו.

מקור השדים אשר בכל הגוף ידוע כאלה הארבעה: חום, קור, רטיבות ויובש. ואם כולם היא הבריאה החומרית. ומי ששולט בחום הוא פילוקספה; ומי ששולט בקור הוא אורורותוס; ומי ששולט ביבש הוא ארימכו; ומי ששולט ברטיבות הוא אתורו. ואם כל אלה היא אונורתוכרססאי, העומדת עמם בלי גבולות, והיא מתרועעת עם כולם. היא באמת חומרית והם נתמכים בה.

ארבעת השדים השולטים הם: אפממפי, הקשור לעונג; יוקו, הקשור לתשוקה; נננטופני, הקשור לצער; בלאומן, הקשור לפחד; ואם כולם היא אסתסיס־אוך־אפי־פטואה. ומארבעת השדים נבראו התשוקות. וצער, הבל, גאווה ודברים דומים. התשוקה הולידה כעס, חרון, חרדה, אבל ועוד. העונג הוליד רשעות ודברים דומים. הפחד הוליד אימה, כניעות, ייסורים ומרירות, ותשוקה מניעה, אי־היכולת להסתפק, ודברים דומים.

[הגוף] בנה (עיצב) את הגוף הגופני. ובריאתם הייתה נטולת פעילות לחלוטין והייתה חסרת תנועה זמן רב.

וכאשר האם (סופיה) רצתה להשיב לעצמה את הכוח אשר נלקח ממנה בידי הארכון הראשי, היא התפללה לאם־האב של הכול, אשר הוא הרחום ביותר. הוא שלח צו קדוש המכיל את חמשת האורות מטה אל המקום אשר בו שוכנים מלאכי הארכון הראשי. הם יעצו לו (לילדבות) שעליו להוציא את כוח האם. והם אמרו לילדבות: «נשוף מקצת מרוחך בפניו וגופו יקום». והוא נשף את כוח־רוח האם בפניו (של אדם). (בראשית 2:7) ילדבות לא ידע לעשות זאת כי היה בבורות. וכוח האם יצא מילדבות אל גופו הגופני של אדם, אשר עיצבו בדמות האחד הקיים מראשית. הגוף נע וצבר כוח, והוא נאור.

ובאותו רגע נעשו הכוחות האחרים קנאים, אף כי הוא (אדם) נברא דרך כולם. הם קינאו כי נתנו לאדם את כוחם ועתה הוא היה נבון יותר ממי שעשו אותו, ושכלו היה גדול משל הארכון הראשי. וכאשר הכירו כי הוא נאור, וכי הוא יכול לחשוב טוב מהם, וכי הוא חופשי מרע, הם לקחו אותו וזרקו אותו אל הממלכה החומרית הנמוכה ביותר.

אך המבורך, האם־האב, הנותן והחנון, ריחם על כוח האם אשר הועבר מן הארכון הראשי כי לא רצה שהארכונים ישיגו שוב כוח על הגוף החומרי. לכן שלח עוזרת לאדם דרך רוחו הנותנת וחמלתו הגדולה. המחשבה הנאורה היוצאת ממנו נקראת «חיים» (זואי פירושו חיים והוא שמה של חוה בטקסטים יווניים מסוימים ובתרגום השבעים). והיא מסייעת לברייה כולה, בעבודתה עמו ובהשבתו למלאותו ובלמדה אותו על ירידת (פגמי) זרעו ובלמדה אותו על דרך העלייה (לעלות שוב למעלה), המבוססת על הדרך בה ירד. (רומים 8:22)

והמחשבה הנאורה נחבאה בתוך אדם כדי שהארכונים לא ידעו שהיא שם, אלא כדי שהמחשבה תשיב (תתקן) את מה שחסר לאם.

והאדם נתגלה בגלל צל האור שבו. וחשיבתו הייתה גבוהה מכל מי שעשו אותו. כאשר הביטו מעלה הם הבינו שחשיבתו נעלה. אז הם קשרו קשר עם כל כוח הארכונים והמלאכים. הם לקחו אש ואדמה ומים כתערובת והוסיפו את ארבע רוחות האש. והם עיבדו אותם יחד וגרמו רעש גדול. והם הביאו את אדם אל צל המוות כדי שיוכלו לעשותו מחדש מאדמה, מים, אש והרוח (רוח) המרכיבים את החומר. זו הייתה בורות חשכתם ותשוקתם, ורוחם השקרית (המזויפת). זה קבר הגוף המעוצב־מחדש אשר הגנבים הלבישו בו את אדם. הוא הכיל את כבלי השכחה וגרם לו להיעשות בר־תמותה. הוא הראשון אשר ירד, והראשון להיפרד (מן הכול האלוהי). עתה, על מחשבת האור אשר הייתה בו לעורר את חשיבתו.

והארכונים לקחו אותו ושמו אותו בגן עדן. והם אמרו לו: «אכול כרצונך». (בראשית 2:16) כי עונגם מר ויופיים מעוות. עונגם מלכודת ועציהם חסרי כל קדושה ופריים רעל קטלני והבטחתם מוות. ואת עץ חייהם הם שמו במרכז גן עדן (בראשית 2:9).

ואני (ישוע) אלמד את כולכם את סוד חייהם. זו התוכנית אשר עשו יחד, אשר עשויה מתבנית רוחם. שורש העץ הזה מר וענפיו מוות; צלו שנאה. עליו מלכודת, ופריחתו משחת הרע. פריו מוות וזרעו תשוקה. הוא נובט (פורח) בחשכה. מי שטועמים אותו שוכנים בשאול, והם נחים בחשכה.

אך מה שהם קוראים «עץ הדעת טוב ורע» הוא מחשבת האור. הם ניצבו לפניו כדי שאדם לא יבין את מלאותו ויכיר את ערומו ויתבייש. אך אני (ישוע) הוא שגרמתי להם להחליט מה אכלו.

אמרתי למושיע: ישוע, האם לא הנחש הוא שהדריך את אדם לאכול? המושיע חייך ואמר: הנחש הדריך אותם לאכול בגלל תשוקתו הרעה להוליד תאוות בשרים והרס כדי שאדם יהיה מועיל לו. אדם ידע שהוא אינו צייתן לילדבות כי תאוות הבשרים של המחשבה חיה בו ועשתה אותו חזק ומדויק יותר בחשיבתו מן הארכון הראשי. ילדבות רצה לקצור את הכוח אשר הוא עצמו נתן לאדם. והוא גרם לאדם לשכוח.

ואמרתי למושיע: «מהי שכחה זו?» הוא אמר: «אין זה כפי שכתב משה ואין זה כפי ששמעת. הוא כתב בספרו הראשון, 'הוא הרדים אותו' (בראשית 2:21), אך כך תפס זאת אדם. כי גם הוא אמר דרך הנביא, 'אכביד את שכלם, כדי שלא יתפסו ולא יבינו'. (ישעיהו 6:10)».

מחשבת האור החביאה את עצמה באדם. הארכון הראשי רצה להוציאה דרך צלעו אך מחשבת האור אינה ניתנת לתפיסה. אף כי החשכה רדפה אותה, היא לא תפסה אותה. ילדבות הוציא חלק מכוחו של אדם וברא אחרת ועיצב אישה, בתבנית המחשבה אשר ראה. הכוח אשר לקח מן האדם עוצב לנקבה. זה מה שקרה ולא כפי שאמר משה, «היא עוצבה מעצם צלעו». (בראשית 2:21)

אדם ראה את האישה לצדו. באותו רגע הופיעה המחשבה הנאורה. היא הרימה את המסך אשר חסם את שכלו. אדם התפכח משכרון החשכה והכיר את משלימתו (משלימה / הסכמה), ואמר: זו אכן עצם מעצמי ובשר מבשרי. (בראשית 2:23) לכן יעזוב האיש את אביו ואת אמו, וידבק באשתו, ושניהם יהיו לבשר אחד. (בראשית 2:24) כי בת־זוגו תישלח אליו והוא יעזוב את אביו ואת אמו.

אחותנו סופיה היא אשר ירדה בתמימות כדי לתבוע חזרה את מה שאיבדה. לכן נקראה חיים, כי היא אם כל החי, בידיעת־המראש של ריבונות השמים. דרכה טעמו החיים את הידע השלם. אני (ישוע) הופעתי בצורת נשר על עץ הדעת, אשר הוא המחשבה מידיעת־המראש של האור הטהור. עשיתי זאת כדי שאלמד אותם ואעירם משינה עמוקה. כי שניהם היו במצב נפילה, והם הכירו כי הם ערומים. המחשבה הופיעה להם בצורת אור והיא העירה את שכלם.

כאשר הבחין ילדבות כי הם נמלטו ממנו, הוא קילל את האדמה אשר עשה. הוא מצא את האישה כאשר הכינה את עצמה לבעלה. הוא היה אדון עליה, אף כי לא ידע שהסוד הותקן דרך התוכנית הקדושה, ולכן הם פחדו למרוד בילדבות. והוא הראה למלאכיו את הבורות שבו בהשליכו אותם מגן עדן, ובהלבישו אותם שחור מחשיך.

והארכון הראשי, ילדבות, ראה את הבתולה העומדת לצד אדם, אך הוא היה בור לעובדה שמחשבת החיים הנאורה הופיעה בה. אך כאשר הבחינה בכך ידיעת־המראש של הכול, היא שלחה שליחים והם גנבו במהירות את החיים (זואי) מתוך חוה.

אז פיתה אותה הארכון הראשי והוליד בה שני בנים. הראשון הוא אלואים והשני הוא יהוה. לאלואים פנים כשל דוב וליהוה פנים כשל חתול. האחד צדיק אך האחר אינו צדיק. (יהוה קשור לברית החדשה ונחשב אל קנא, נקמן וזועם.) הוא הציב את יהוה על האש והרוח, והציב את אלואים על המים והאדמה. והוא קרא להם קין והבל בניסיון לרמות.

יחסי המין נמשכים עד היום הזה בגלל הארכון הראשי. הוא החדיר תשוקה מינית באישה השייכת לאדם. ואדם, דרך יחסי המין, גרם לגופים להשתכפל, וילדבות נשף בהם את רוחו המרמה.

והוא הציב את שני הארכונים (אלוהים ויהוה) על יסודות עיקריים, כדי שיוכלו לשלוט על הקבר (הגוף). כאשר הכיר אדם את דמות ידיעתו־מראש שלו, הוא הוליד את דמות בן האדם (ישוע) וקרא לו שת, לפי אופנת הגזע האלוהי החי בממלכות האתרי. האם (סופיה) שלחה גם את רוחה. היא הייתה בדמותה והייתה העתק של מי שבמלאות. כך היא תכין מקום מגורים לממלכות הבאות.

ילדבות השקה אותם מי שכחה אשר עשה, כדי שלא יזכרו מהיכן באו. הזרע נשאר עם האדם זמן־מה לסייע לו, כדי שכאשר הרוח תצא מן הממלכות הקדושות, הוא יוכל להתרומם ולהירפא מחסרונו, כדי שכל המלאות תיעשה שוב קדושה ושלמה.

ואמרתי למושיע: ישוע, האם כל הנשמות יובלו בשלום אל האור הטהור? הוא ענה לי ואמר: «דברים גדולים עלו בשכלך, וקשה להסבירם לאיש מלבד מי שמן הגזע שאינו ניתן להזזה. מי שמן הגזע שאינו ניתן להזזה, מי שעליהם תרד רוח החיים ותהיה עם הכוח. הם ייוושעו וייעשו שלמים, מושלמים וראויים לגדולה. הם יטוהרו [?] מכל רשעות שם, בלי כעס או קנאה או קנאה או תשוקות [?] מלבד הבשר המגולם אשר ישאירו מאחוריהם [?]. הם אינם מושפעים מדבר מלבד היותם בבשר לבדו, בעודם מביטים בתקווה בציפייה לזמן אשר בו ייפגשו בידי מי שיקבלו אותם (בגופם). כאלה ראויים לחיים הנצחיים והבלתי־מושחתים (הבלתי־נפסדים) ולקריאה. הם סובלים הכול ונושאים הכול, כדי שיוכלו לסיים את המאבק הטוב (התחרות הסובלת) ולרשת חיי נצח. (קורינתים א 13:7)

אמרתי לו: ישוע, האם נשמות מי שלא עשו את המעשים (הדברים) האלה אך עליהם ירדו הכוח והרוח, יידחו? הוא ענה ואמר לי: «אם הרוח ירדה עליהם, הם בוודאי ייוושעו וישתנו [?]. הכוח ירד על כל אדם, כי בלעדיו איש לא היה יכול לעמוד. ואחרי שהם נולדים, כאשר רוח החיים גדלה בהם והכוח בא ומחזק את הנשמה ההיא, איש אינו יכול להטעותה במעשי רע, אך מי שעליהם משכה [?] הרוח השקרית נמשכים אחריה».

אמרתי: ישוע, לאן ילכו הנשמות כאשר ישילו את בשרן? והוא צחק בשמחה ואמר לי: «הנשמה אשר בה יתחזק הכוח מן הרוח השקרית חזקה והיא בורחת מן הרע ודרך התערבות הבלתי־מושחת היא נושעת, נלקחת אל הממלכות ותנוח שם.

ואמרתי: «ישוע, מה עם מי שאינם יודעים למי הם שייכים, לאן ילכו נשמותיהם?» והוא אמר לי: «אלה, הרוח המקולקלת (כפולת־השכל) [?] צברה כוח עמם בעודם תועים והרוח ההיא היא עול על הנשמה ומושכת אותה אל מעשי הרע, ו[?] משכה אותה מטה אל השכחה. ואחרי שהיא יוצאת מן הגוף, היא נמסרת לסמכויות אשר באו לקיום דרך הארכון. הם כובלים אותה בשרשראות ומשליכים אותה לכלא, וכובלים אותה עד שתשתחרר מן השכחה ותרכוש ידע. אם היא נעשית שלמה היא נושעת.

ואמרתי: ישוע, כיצד יכולה הנשמה להיעשות צעירה שוב ולשוב אל רחם אמה או אל (אחר) אדם? (זו שאלה בדבר גלגול נשמות.) גם הוא שמח כאשר שאלתי זאת, ואמר לי: «אתה מבורך כי הבנת». נשמה זו נועדה ללכת אחר אחרת, מאחר שרוח החיים בה. היא נושעת דרך אותה נשמה. היא אינה נכפית שוב אל בשר (גוף) אחר.

ואמרתי: ישוע, «לאן ילכו נשמות מי שרכשו ידע אך אחר כך פנו עורף?» אז הוא אמר לי: «הן ילכו אל המקום אשר אליו הולכים מלאכי האומללות (העוני המשפיל). זה המקום אשר בו אין שיבה [?]. הן [?] יישמרו עם מי שחיללו את הרוח. הן יעונו וייענשו לעולם ועד. (יהודה 4-6 ו[?] 12-13 [כפי שהודפס])

ואמרתי: ישוע, מהיכן באה הרוח השקרית (הרעה)?» אז הוא אמר לי: «האם־האב, אשר הוא החנון והקדוש [?] של הרוח, האחד אשר הוא רחום ואשר לו חמלה על הכול, מחשבת ידיעת־המראש של האור הרימה את ילד הגזע השלם ומחשבתם הייתה אורו הנצחי של האדם».

כאשר הבין הארכון הראשי כי האנשים ההם נעלו מעליו ושכלם חזק משלו, הוא רצה לתפוס את מחשבתם. הוא לא ידע ששכלם חזק יותר ושלא יוכל לתפוס את מחשבותיהם.

הוא עשה תוכנית עם שליחיו, כוחותיו, והם [נאפו] יחד, כולם, עם סופיה, ושבי בלתי־נסבל (גורל מר) נולד דרכם, אשר הוא העבדות האחרונה והבלתי־ניתנת לשבירה. הוא מן המין המשתנה. תוכנית זו קשה וחזקה מן האלים, המלאכים והשדים וכל הדורות אשר [?] יחד היו רואים. היא כלאה את הכול דרך תקופות, עונות וזמנים. מן הגורל הזה יצאו כל חטא, אי־צדק, חילול, שכחה ובורות וכל ציווי מדכא, וחטאי בשר ופחד. מזה הועוורה כל הבריאה, כדי שלא יוכלו לדעת את יהוה אשר מעל כולם. ובגלל שרשרת השכחה, חטאיהם הוחבאו מהם. הם כבולים במידות, עונות וזמן מאחר שהגורל אדון על הכול.

כאשר שב הארכון הראשי על כל אשר נברא דרכו, הוא ביקש לגרום מבול להשמיד את מעשי האדם (בראשית 6:6). אך האור הגדול, הידיעה־מראש, אמרה לנח, ונח הכריז זאת לכל הילדים, בני האדם. אך מי שהיו מנוכרים ממנו לא הקשיבו לו. אין זה כפי שאמר משה, «הם הסתירו את עצמם בתיבה [?]», אלא הם הסתתרו במקום מסוים. נח הסתתר וגם אנשים רבים אחרים מן הגזע הבלתי־ניתן להזזה. הם [נכנסו למקומם והסתתרו] בענן זוהר ומבריק (מאיר). נח הבין את סמכותו, כי האחד אשר הוא האור היה עמו. הוא האיר אותם כי הארכון הראשי החשיך את כל הארץ.

[הארכון הראשי זמם] עם שליחיו לשלוח את שלוחיו (מלאכיו) אל בנות האדם כדי שייקחו אחדות [מהן לעצמם] ויקימו צאצאים (זרע) להנאתם האישית. בתחילה לא הצליחו, ולכן הם באו [יחד ו]בראו רוח שקרית (כמותם), אך אשר נראתה כרוח אשר ירדה אליהם. כך יכלו לטמא נשמות דרכה.

השלוחים (המלאכים) שינו את עצמם לדמות בעליהן של הנשים (בנות האדם), ממלאים אותן ברוח החשכה, אשר הייתה תערובת רעה אשר עשו להן. הם הביאו זהב וכסף, מתנה ונחושת וברזל ומתכת וכל מיני דברים אל [הנשים?]. והם הובילו את ההולכים אחריהם לצרה גדולה בהטעותם אותם במרמות רבות. וכאשר הם [הזקינו, הילדים?] [?] עונים לאל האמת. כך [?] הייתה כל הבריאה משועבדת לעולם, מראשית העולם ועד עתה. והם לקחו נשים והולידו ילדי חשכה הנולדים בדמות רוחם. עד היום הזה, הם סגרו את לבותיהם והקשו את לבותיהם דרך עקשנות הרוח השקרית.

[המושיע אמר:] «[?] של הכול, שיניתי את עצמי לילדי (זרעי) שלי. כי הייתי קיים תחילה ונסעתי בכל דרך. אני עושר האור. אני זיכרון המלאות. ניווטתי בכל ה[?] של זה ובתוך חומר הכלא הזה. יסודות התוהו רעשו. התחפשתי מפני מי ש[מכירים] אותי.

[?] הסתרתי בפעם השנייה ונסעתי הנה והנה. נבראתי ממי ששייכים לאור, ואני [?] אור, אדם השלם. נכנסתי לתוך החשכה ומעמקי השאול לבצע את משימתי, והם [?] עלולים לא להיות מושמדים לפני שהזמן יושלם.

[?] בפעם השלישית הלכתי — אני האור הקיים באור, אני זיכרון אדם השלם. נכנסתי לתוך החשכה והמעמקים [?] של השאול. מילאתי את פני אור כדי שה[חשיבה?] של מי ש[?] תוכל [לדעת?] את סופם [?] ומהיכן הייתה תקווה זו [?] ... [השורות הבאות של פסקה זו רכות מדי בתצלום כדי לאשרן מילה במילה; הן עוסקות במושיע המדבר בכלא השאול ובשאלת השבויים.]

והעמדתי אותו וחתמתי אותו באור המים בחמישה חותמות כדי שהמוות לא יהיה לו כוח עליו עוד לעולם.

[והמושיע אמר:] «אלך [?] אל הממלכה השלמה. אמרתי לכם כל מה שיש לי לומר. ואמרתי לכם הכול כדי שתכתבו זאת ותמסרו זאת בסתר לרוחות־רעיכם. זהו סוד הגזע הבלתי־ניתן להזזה».

והמושיע נתן דברים אלה ליוחנן כדי שיכתוב אותם וישמור אותם בשלמותם. והוא אמר לו: ארור יהיה כל מי שיחליף דברים אלה תמורת מתנה או תמורת מזון או תמורת מים או בגדים או כל דבר. דברים אלה הוצגו לו בסוד, ומיד הוא נעלם ממנו. והוא הלך אל רעיו התלמידים וסיפר להם מה שאמר לו המושיע.

ישוע המשיח. אמן.

[סוף האפוקריפון של יוחנן בהדפסה זו. שאר עמוד 471 ריק.]