מכתבי פונטיוס פילטוס

מכתבי פונטיוס פילטוס נכתבו במהלך כהונתו כנציב יהודה לידידו סנקה ברומא בדרך ליהודה על סיפון האונייה מול אלכסנדריה סוף־סוף אנו בטווח ראייה של אלכסנדריה, סנקה יקירי, ומחר נעלה לחוף. אבלה שבוע בפגישת צוותי, בראיון מועמדים למשרות (להקות של יוונים, כמובן), בקבלת משלחות של יהודים נאמנים, ובשיחה עם כל מי שיכול להיות לי לעזר. ואז הלאה לקיסריה, אשר, כידוע לך, היא מפקדתי.

כאן באלכסנדריה אני עתיד לפגוש את ולריוס גרטוס, קודמי כנציב יהודה, ואם מישהו יכול לומר לי כיצד לפתור את חידת ההסתדרות עם היהודים, הוא צריך להיות האיש. לא שלא אסתדר אתם; אני מתכוון לכך, ואני מאמין שאעשה זאת. ולריוס הראה להם, או שהם עמדו בו, מה תאמר? — למעלה מעשר שנים, אז זה יכול להיעשות, אף שאיש אחר לא עשה זאת. (ולריוס גרטוס היה נציב יהודה משנת 14 לספירה עד שנת 26 לספירה.) דרך אגב, היה לי מזל לשכור שניים מאנשי הצוות הוותיקים של ולריוס בעבורי. אחד הוא מרקיוס רופוס, קצין הצבא הראשי שלו ועכשיו שלי, אשר היה בחופשה, ונוסע חזרה עמי. האחר חשוב עוד יותר. הוא מזכירו אלכסנדר. הוא יהודי, אך אחד מאותם יהודים חצי־יוונים בשירותו של נציב רומי גרידא. אי אפשר בלעדיהם. נראה שאי אפשר להשיג יהודי יהודי אמיתי שישים יוונית על פני השטח, ואם יכולת היית במצב מעט טוב יותר מפני שלא היו לו השפות. ושפות נחוצות, אני מבטיח לך. יש סוג אחד של עברית לכתבם הקדוש, יש הארמית שהם מדברים בדרך כלל, יש של הלא־יהודים ובעבור כל האנשים המשכילים, יהודים או לא, ויש לטינית בעבור הנציב הרומי וצוותו (אם אינם בוחרים להשתמש ביוונית. אלכסנדר מדבר את כולן, אלכסנדר יודע הכל, נאמר לי שהאדם היחיד בחלק זה של העולם החד יותר מאלכסנדר הוא יהודי משכיל־יוונית. מזל טוב לי, לכן, על אלכסנדר שלי. אני סומך עליו שיאמר לי את מה שאיני יודע על מחוזי יהודה — שהוא כמעט הכל. יש שני אנשים שאסור לי בשום מחיר להעליב, אתה רואה: קיסר הקיסר (אשר האלים ישמרוהו) ואלכסנדר היהודי שלי. ( הקיסר טיבריוס, אשר מלך משנת 14 לספירה עד שנת 36 לספירה.) מרקיוס, לעומת זאת, הוא רומי שבבני רומא. הוא בז לכל הזרים, במיוחד ליהודים. הוא יודע כמה הם נחותים מעצמם. סיפרתי לו שהוא הבטיח לקבל את נאומי היהודים הנאמנים באלכסנדריה. 'בלתי אפשרי!' אמר. 'אין כאלה.' יום אחד, כאשר היהודים היו סוערים, בא גל והכה אותי בגב, והפיל אותי. כאשר יכולתי להשיב את נשימתי, אמרתי, 'מכה בוגדנית!' 'אנו בדרכנו ליהודה', אמר מרקיוס. פרוקולה (אשתו של פילטוס) מודאגת שאנו שבוע באלכסנדריה. היא אומרת שלא יהיה לה זמן לעשות את הקניות הנחוצות. דעתי שלי היא שמנקודת מבט זו שבוע הוא הרבה יותר מדי ארוך. אך זה באמת מגוחך שהאוצר לא יעשה 'מענק ריהוט' מיוחד או משהו כזה. אתה יודע שאצטרך לקיים את ארמון הורדוס בקיסריה ועוד אחד שבנה לעצמו בירושלים ואחר כך יש שלישי מאותו סוג בשומרון. כיצד בעולם יוכל איש עני לקיים את המקומות העצומים האלה? זה היה טוב מאוד בעבור הורדוס. הוא היה אחד האנשים העשירים בעולם ויהודה היתה חלק קטן מממלכתו. ולריוס יחכה לי כאן עם 'המתקנים' הפרטיים שלו בארמונות האלה ויש חשבון נאה בעבורי לשלם. מלבד זאת, הוא בוודאי ייקח אתו דברים רבים, ואצטרך להחליפם. אז אתה יכול לדמיין את פרוקולה מבלה שבוע מאושר בין מה שהיא מכריזה שהן החנויות הטובות באימפריה — הרבה יותר טוב, היא אומרת, מאלה של רומא. אתה יכול לראות בעצמך כיצד כל העניין נוהל ברשלנות על ידי רומא. כאשר החלטנו שעלינו להשתלט על ממשלת יהודה בגלל מרידות היהודים, היינו צריכים לספח את כל הארץ שהורדוס שלט בה מקרוב לדמשק עד ים המלח ולא להשאיר את שני בניו בחזקת חלקים גדולים ממנה. (הערה: כאשר מת הורדוס הגדול בשנת 4 לפנה״ס, חילקו הרומים את שטחו בין בניו ארכלאוס, אנטיפס ופיליפוס, ויהודה נפלה לארכלאוס. בשנת 6 לספירה, אולם, הם הדיחו את ארכלאוס ושמו את יהודה בידי נציב רומי, אך השאירו את השטחים האחרים עדיין בידי אנטיפס ופיליפוס.) זה מס לא הוגן על נציב יהודה, שעליו לקיים את מדינת הורדוס על שבריר מהכנסתו. ובכן, מישהו יצטרך למצוא את הכסף, ואין איש לכך מלבד היהודים. נציב רומי אסור שיהיה שכן גרוע יותר ממלך חצי־ברברי כהורדוס שלהם, הלא כן? אני אומר לפרוקולה שאם היא רוצה שטיחים ורקמות, עליה לחכות עד שתגמור עם אנטיוכיה, אך היא רק מחייכת על כך; שטיח ביד שווה שניים במדבר בעבור אשה בכל יום. אני אומר שוב, היהודים יצטרכו לשלם. אחרי הכל, זה חיוב סביר להטיל עליהם והם יכולים להרשות זאת לעצמם. היהודים בכל העולם — והם בכל העולם, אי אפשר להתחמק מהם בשום מקום — שולחים כסף לירושלים כל הזמן. (הערה: ייתכן שפילטוס התכוון למס־המקדש שכל היהודים שלחו לירושלים מדי שנה. הנציבים הרומיים במחוזות התקוממו על התרומות האלה לממשלה המרכזית ברומא תומכים ביהודים בשולחם אותן.) היית נדהם מן האוניות שאני רואה לפני כשאני כותב — יער מושלם של תרנים. לא חשבתי שיש כל כך הרבה אוניות צפות. לא פלא שהאלכסנדרונים אומרים שעירם היא המרכז המסחרי הגדול בעולם. הקפטן בדיוק הראה לי צי שלם של אוניות גדולות בצד אחד של הנמל — צי נאה הנושא תבואה לעמנו באיטליה. הוא אומר לי שתנועת התבואה בידי — של מי תחשוב? — כמובן, של היהודים. הוא גם גילה לי שהוא אוהב את היהודים יותר מחוץ ליהודה מאשר בתוכה. אראה. בכל מקרה אני שמח ש, אף שיכולתי בקלות לקבל מחוז חשוב יותר, כאשר אהיה ביהודה אהיה נציב, גובה מס ראשי ומפקד עליון הכל באחד. אכתוב שוב לפני שנצא לקיסריה. מדיניות כלפי היהודים אלכסנדריה מצאתי את מכתבך מחכה לי כאשר עליתי לחוף ואני ממהר להודות לך עליו. אני רואה עצמי מאושר שאתה שכה עסוק ועושה לעצמך שם כה מבריק בבתי המשפט מצאת את הנטייה ואת הזמן לכתוב לי מכתב ארוך של איחולים טובים ועצה. זה היה גם ערמומי מצדך, ידידי, 'פילטוס,' אמרת לעצמך, 'האימפולסיבי, העקשן פילטוס, לא יוכל להתווכח עמי; הוא יצטרך לקחת את אזהרותי אתו מאלכסנדריה וללעוס אותן כל הדרך לקיסריה.' אעשה זאת, אני מבטיח לך, ובכל פעם שאעשה זאת אתפלא שוב שאחד צעיר כמוך יהיה כה חכם. (הערה: סנקה היה כבן שלושים שנה בזמן הזה.) המדינה מאושרת היכולה להתפאר לא רק בקיסרים אלא גם בסנקות שיפעלו בעבורה, ואני אצפה בהתקדמותך בחיבה

להוטה מגלותי בקרב הברברים. 'מה,' תאמר, 'ברברים!' אז זה כל מה שמכתבי השיג, אז זו הרוח שבה אתה נוטל את משימתך? היהודים אינם ברברים.' לא, אינם: אני מדבר רק כדי לעוררך. היהודים מתורבתים מאוד. הם תבוניים וערמומיים, חרוצים ודבקים; הם יכולים לפצל שערה עם המלומדים ביותר ולגנוב מצעד עם הערמומיים ביותר. אינך צריך לפחד; לא אמעיט בערכם. אך, אתה אומר, היזהר מדתם, מפני שבנושא זה הם הרגישים ביותר, הנוטים ביותר להיעלב, הבלתי־נכנעים ביותר בהתנגדות, מכל עם על הארץ הזאת. ואתה מוסיף, מרים אצבע מזהירה, 'אתה יודע מה קיסר רוצה!' אני יודע. שום מהומות, שום מרידות, מיסים משולמים כדין: זה מה שקיסר רוצה. ובכל זאת לא תעמיד פנים שקיסר אוהב את היהודים, לפחות ברומא. בדיוק, אומר סנקה החכם: ברומא קיסר אינו אוהב את היהודים יותר משהוא אוהב את המצרים. הם לא יתמזגו, הם גזע נפרד, הם לא יקריבו לאלים או לקיסר, והם טוענים לכל מיני הרשאות מיוחדות. קיסר אינו רוצה אנשים כאלה ברומא, אף שהם נוהרים לשם יותר ויותר. הם צריכים להיות יהודיהם שלהם, אז, וביהודיהם שלהם — הנח להם! זו אינה ההוראה? האם לא שמתי את מכתבך היטב ללבי? האמן לי, לא אתערב בדתם, בכוהניהם או במקדשם. אך שמעתי — והאם אתה, היודע כל כך הרבה, לא שמעת גם? — שאצל יהודי הדת מתקרבת מאוד לפוליטיקה? מה, אני שואל, יעשה נציב רומי כאשר הדת נעשית פוליטיקה? שמעתי שאחדים מהם לא יכירו בשום שליט מלבד יהוה שלהם, אפילו לא בקיסר. אפילו לא בקיסר, שים לב! ייזהרו להם. אני חושב שקיסר יהיה מאוד לא מרוצה ממשרתים שאינם דואגים להבטיח כבוד לסמכותו. בדת היהודים יכולים ללכת בדרכם. בפוליטיקה הם ילכו בדרכי, בדרך הרומית, או שאדע את הסיבה מדוע. מחר אפגוש את ולריוס בבוקר, ובאחר הצהריים משלחת של יהודי אלכסנדריה, הרוצים להביע לי את כבודם החובתי ו(כך אומר מכתבם) לעשות לפני הצגות על הקלת הנטלים על בני ארצם ביהודה. אהיה מצופה, אני מניח, להראות כמה טוב אני מולריוס על ידי הפחתת המיסים. מסע הקניות כבר בעיצומו.

פגישה עם קודמו ולריוס אלכסנדריה זמני היה כה מלוא שלא יכולתי לכתוב לך עד עכשיו, ואנו מפליגים לקיסריה בעוד כמה שעות. כל כמה דקות יש איזו הפרעה; אך אכתוב מכתב זה גם אם אחמיץ את האונייה. יש דבר אחד בעל חשיבות גדולה, שעלי לומר מיד פן אשכחנו; היהודים יכולים לחכות. אמרת לי, אתה אולי זוכר, על שטיפה חדשה שהמצאת בעבור צמחי הגפן שלך — יעילה יותר נגד מזיקים מכל הידועות לך, ולייחסת לה את היבול הנדיב שהיה לך בשנה שעברה. אמרתי למשוחרר שלי לאון המנהל את חוותי בלאורנטום לכתוב ולבקש ממך את הפרטים, ואהיה אסיר תודה אם תתנם לו. הוא מחונן בכל הניסויים כאלה ומשמיט שום פרט; אתה יכול להיות בטוח שלא תהיה לך הטרחה למצוא שאלה שאין להם הרצון או הרצון לעשות את המיטב ביקשו את עצתך. ראיתי את ולריוס — בחור שמח, אדום־פנים, מאושר לקראת החזרה הביתה. רציתי לשאול על יהודה אך הוא בקושי דיבר על דבר מלבד רומא ומרוצי מרכבות, שיש לו תשוקה אליהם. אולם, הוא סיפר לי מספיק על ריהוט ארמונות הורדוס כדי להבהיר שהפחדים הגרועים ביותר שלי נכונים. הוא אומר שכאשר הדיח קיסר את ארכלאוס, הוא מכר את תכולת הארמונות כרכושו הפרטי, וכתוצאה מכך כל נציב מאז היה חייב לרהט מחדש או לקנות את 'המתקנים' של קודמו. 'איך אוכל לשלם כל כך הרבה,' אמרתי, 'בתחילת כהונתי?' 'לוה את הכסף מן היהודים,' אמר ולריוס, 'ואז הגדל את מיסיהם כדי להחזירו.' 'אך,' עניתי, 'אני בדיוק עומד להודיע למשלחת יהודית שמתוך כבוד והערצה לגזעם אני מתכוון בחסד להפחית עשירית מן המיסים.' 'מדוע לא?' אמר ולריוס, 'אני עצמי עשיתי אותו דבר. אך בעוד שישה חודשים עליך להשיב את העשרה האחוזים, ובעוד שנים־עשר חודשים לשים עוד עשירית על כך.' הוא אמר לי גם שעלי בכל האמצעים לעודד את היהודים הנוהרים לירושלים מאסיה ומאפריקה בזמן החגים הגדולים, במיוחד הפסח. כל עוד קיסר מקיים שלום במחוזות, היהודים משגשגים. הם נוסעים בעשרות אלפים ליהודה, נושאים את כספם אתם. 'אז ההזדמנות שלך,' אמר הוא. 'גרום להם לשלם מס מבקרים כאשר הם נכנסים, העלה את המכסים על כל הנקנה והנמכר בעודם שם, ושם מס כבד במיוחד על כל המזכרות שהם נושאים אתם כשהם חוזרים. הם ירטנו, אך מפני שהם יוצאים למחוזות אחרים, זה לא צריך להטריד אותך, והיהודים ביהודה, שסייעו לינוק אותם יבשים, לא יתעניינו בהם עוד.' אני אוהב את ולריוס. הוא יודע מה מועיל, והוא מעשי.

התכוונתי לתאר לך את המשלחת היהודית אך זה חייב לחכות. יהיה לי יותר זמן פנוי לעשות זאת כראוי בדרך לקיסריה. אתה יכול לחשוב עלי, במהלך ההפלגה, לוקח שיעורים על יהודה מאלכסנדר. איזה מין אדם הוא, אתה שואל. אתה מכיר את סוג היהודי התוקפני, העקשן, הרועש? הוא הסוג האחר. הוא שקט, מכבד, לעתים קרובות מתרפס — ו, אלא אם אני טועה, בז בלבו לך, ולי ולרומא, ולקיסר כקולני שבהם. כעת אלכסנדר עסוק בפלירט תוסס עם אקמה, שפחתה היוונית של פרוקולה, ילדה יפה. הוא ירש את מרקיוס. יהודי אינו מתחתן עם לא־יהודייה, אני מאמין, אך מחוץ לנישואין הם אינם בררנים. הוראה מולריוס על סיפון האונייה: בדרך לקיסריה הים רק גלי ואסור לי להתלונן, אך אני שמח שזה מסע קצר לעומת זה מאיטליה. התכוונתי לספר לך מה אמר לי ולריוס על הגליל. כידוע לך, הן הגליל והן פראיה, הנמצאת מזרחית לירושלים בצדו הרחוק של נהר הירדן, הם חזקותיו של אנטיפס, בנו של הורדוס אשר, על ידי הפיכת מעילו במיומנות במהלך מלחמות האזרחים שלנו, לא רק שמר על ממלכתו אלא המשיך להוסיף לה. התלוננתי לולריוס ששטחים אלה צריכים להיות תחת נציב יהודה,

במיוחד הגליל. השכל הישר דורש זאת. הגליל יהודי, הוא משגשג ועשיר, וירושלים היא בירתו הלאומית וההיסטורית. תושביו מביטים אל ירושלים כעירם הקדושה ותמיד נוסעים אליה. האם מישהו בשכלו יחלום לחתוך ארץ לרצועות בצורה כזאת, ומדוע עלינו לסבול זאת רק מפני שלהורדוס היו שלושה בנים בעבורם רצה לדאוג? ולריוס הסכים עמי מיד. 'יש בזה יותר מכך, גם כן,' אמר, 'כפי שאתה עלול לגלות בקרוב. בני הגליל, כמו כל היהודים, שונאים את הרומים, והם עצמאיים וקשי־עורף ככל שיכול להיות. אך כאשר הם רוצים לעשות צרות, הם יוצאים מן הגליל, שבו הם אינם יכולים לשנות דבר ולהשיג דבר, ועושים אותן ביהודה, שמשמעה ירושלים. המרד הרציני האחרון היה לפני כעשרים שנה, כאשר השתלטנו על הארץ. הצרות הועלו על ידי נבל בשם יהודה שהשתייך לגליל. זה היה מרד אמיתי. נציב יהודה האומלל אינו מורשה על ידי קיסר שיהיו לו מרידות כלשהן; בעוד שבאותו זמן נמנע ממנו לטפל בהתחלות המרידות בגליל גם אם הוא יודע עליהן, מפני שזו ממלכתו של אנטיפס ואסור לו להתערב.' 'אז עלינו,' אמרתי, 'להיפטר מאנטיפס.' ולריוס חייך. 'חיכיתי עשר שנים,' אמר, 'והוא מעולם לא נתן לי ידית.' (הערה: יהודה מגמלא הוביל מרד בזמן שמת הורדוס בשנת 4 לפנה״ס. הוא ניסה שוב בשנת 6-7 לספירה, כאשר הטילו הרומים מיסוי. זה היה ממפלגתם של יהודה וצדוק, פרושי, שממנה קמו ה'קנאים'. הקנאים נקראו כך בגלל האש והשנאה הלוהטת שחשו כלפי רומא. זו היתה השנאה הבלתי־נשלטת הזאת שהובילה למרד הקטלני נגד הרומים.) אתה יכול לקבל שאנטיפס לא יאפשר למרידה להתחיל בגליל אם הוא יכול למנוע זאת, מפני שהוא יודע שהרומים עלולים לנצל את ההזדמנות לספוג את ממלכתו ליהודה. הוא שומר על יחסים טובים עם נציב סוריה הרומי ויש לו ידידים ברומא. כמו אביו הנבל הזקן, הוא מחמיא ליהודים על ידי שמירת מנהגיהם והוא שומר על עצמו בשלטון על ידי חיזור אחר הרומים. כל ההורדוסים אותו דבר. הם יודעים שאלמלא הרומים היו היהודים מוציאים אותם מיד, מפני שהיהודים אוהבים אותם מעט אף שהם אוהבים את הרומים פחות.' שאלתי את ולריוס אם כל היהודים מתעבים את הרומים במידה שווה כיצד הוא הצליח לשמור על שקט עשר שנים. 'זה נכון למדי,' אמר, 'שכולם שונאים אותנו. כמעט אין אחד מהם שידבר אתנו, קל וחומר יאכל אתנו, אם יכול היה למנוע זאת, אך הם אינם שונאים אותנו כולם באותה מידה. יש אחדים מהם בירושלים שיעדיפו לסבול את הרומים מאשר לאבד את הכוח והמעמד שהם מחזיקים. משפחות הכהונה האצילות שלהם — צוות גאה ככל שניתן למצוא באסיה — שלטו בכל הארץ לפני זמנו של הורדוס. הורדוס השמיד את כוחם וכמעט השמיד אותם. עתה הם הרימו את ראשיהם שוב. החזרנו להם הרבה מסמכותם, במיוחד ביחס לדתם, וכדי לשמור עליה, הם מוכנים לסבול אותנו. הם אינם רוצים עוד הורדוס שיסחוף אותם הצידה וישלחם לגרדום. גם אין הם אוהבים מרידה, אלא אם היא עשויה להצליח, מפני שהם יודעים את כוחה של רומא. אין להם שימוש ביהודה, מגליל או מכל מקום אחר, אשר על ידי העלאת מרד עממי עלול להביאם לעימות עם רומא ולסיים את הרשאותיהם. הם עושים עסקה עם רומא. "אנו שונאים אתכם ובזים לכם," הם אומרים, "אך בתנאים נוכל לעזור לכם. הניחו לנו ואנו נשמור את הארץ שקטה בעבורכם."' אתה רואה, ידידי, כמה מהר אני לומד. עלי לעבוד עם הכוהנים האלה בירושלים ולחפש הזדמנות, שאין זה סביר שאקבל, להכשיל את אנטיפס. בינך לבין ולריוס והמזכיר אלכסנדר בקרוב אהיה מדינאי. בכל זאת, אילחץ להגדלת חיל המצב של יהודה. ארבעת אלפים איש אינם מספיקים. כאשר אקבל את ההזדמנות אומר שאני צריך עוד חיילים לשמור על גבולות הגליל ופראיה. עוד לא סיפרתי לך על המשלחת, אך אכתוב שוב לפני שננחת בקיסריה. משלחת יהודית באלכסנדריה על סיפון האונייה, קרוב לקיסריה עתה סוף־סוף אני יכול לתאר את המשלחת היהודית. זה היה עניין גדול יותר משציפיתי, אך אז היהודים באלכסנדריה חשובים הרבה יותר משהנחתי. יש התיישבות יהודית שהם אומרים שתופסת כמעט מחצית העיר; אני יודע שביום שלפני בוא המשלחת נסעתי ונסעתי ותמיד האנשים והכרזות ושלטי החנויות היו יהודיים. בכל מקום ילדים ובכל מקום זקנים אפורי־זקן, רציניים ומדברים בהתלהבות ברחוב. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה זקנים. האם הם מתים אי פעם, אני תוהה? או שזה רק שמבחינים בהם יותר מפני שהם כל כך שונים? נעשה ידוע שהתכוונתי לקבל אחדים מאנשיהם המובילים והיה קהל גדול בכיכר לפני ארמון מושל העיר, יוניוס מקרינוס, שאתו שהיתי. היית צריך לשמוע את המהומה כאשר הופיעה המשלחת. היהודים, שהיו שם בכוח, נתנו לבני ארצם קבלת פנים נרגשת, אני מניח מפני שהם עמדו להזהיר את המדכא העתידי של יהודה. זה עורר את ההמון, שהיו ברובם יוונים והם החלו לשרוק ואז לדחוף את היהודים ולבסוף לזרוק אבנים. היהודים התנגדו וחשבתי שתהיה מהומה. אולם, יוניוס, הרגיל לדברים כאלה והמשועשע מכך שלקחתי זאת ברצינות כזאת, החזיק פלוגת חיילים במוכנות והם מיהרו את המשלחת פנימה ופינו את הכיכר. הכל הלך כשעון. שני אנשים, שאני מאמין שהם יוונים נהרגו. בקושי תאמין כמה היהודים אינם אהודים בחלק זה של העולם. הקהל קרא להם 'חזירים,' 'שודדים' ו'שותי־דם.' בחלקו זה מפני שהם גאים ובלעדיים, אך היוונים אינם יכולים לסלוח להם על שהביסום במסחר. יש פתגם באלכסנדריה ש'מצרי יכול לעשות כסף מפירמידה, יווני מאבן, ויהודי מגרגר חול.' (הערה: כנראה ש"שותי דם" הוא רמז לשמועות על רצח פולחני יהודי והקרבת תינוקות שהופצו על ידי אויביהם מזמנים קדומים מאוד.) אלכסנדר המזכיר הכין אותי למשלחת. הוא רמז שהוא יכול לכתוב את נאומי, אך אני מתכוון לשאת את נאומי שלי. 'המשלחת,' אמר, 'תהיה חשובה: כאות כבוד לנציב החדש היא תעמוד בראשות פילו ואלכסנדר.' הוא נראה מצפה שאומר משהו. 'הו כן,' אמרתי, 'פילו ואלכסנדר. עלי לזכור את שמותיהם.' יוניוס היה מרוצה. 'איני מאמין ששמעת אי פעם על אחד מהם,' אמר. המזכיר המשיך בלי נוע. 'לפילו יש מוניטין מסוים כפילוסוף.' 'מדוע,' אמר יוניוס, 'הוא היהודי החי הגדול ביותר. הוא נקרא "האפלטון היהודי," שמרגיז את היוונים. מעולם לא קראתי מילה שלו, אך אני מאמין שהוא יצא להוכיח שהכתבים העבריים מכילים את כל הפילוסופיה היוונית.'

'אלכסנדר,' הוסיף המזכיר, 'הוא אחיו של פילו, והוא מנהיג היהודים במסחר ובכספים כפי שפילו באותיות.' יוניוס הוסיף שאלכסנדר היה הראש המוכר של הקהילה היהודית, עשיר עצום ומוכן להלוות כסף על בטחון טוב. אני עצמי חשבתי שעלי לשים לב לאלכסנדר. פילו ואלכסנדר היו, למעשה, דוברי המפלגה. הייתי קצר וחיילי. 'יש לכם, אני שומע, עתירה להגיש לי,' היה כל מה שאמרתי כאשר יוניוס הציגם לפני. הוא החל במחמאות לרומא, לקיסר, ולי. הוא אמר שהיהודים דיברו בשקט אך, אין צורך לומר, בביטחון מוחלט, כשווה לשווים. פילו דיבר ראשון, מפני שהוא היה צריך לטפל בדת. הוא החל במחמאות לרומא, לקיסר, ולי. הוא אמר שהיהודים תמיד נלחמו קשה בעבור עצמאותם, אך מעולם לא לאורך זמן יכלו לשמרה. תמיד איזו מעצמה גדולה מן הצפון או מן הדרום התגברה עליהם: מצרים, אשור, היוונים, הסורים נתנו להם שלום ולבסוף רומא. כיום הם לא רק הכירו בכך שאינם יכולים לקוות לגבור על עוצמתו של קיסר, אלא שהם לא רצו עוד, מפני שקיסר מלך — מטיף נודד או כביכול פטריוט או סתם שודד — והוא תמיד סיים בהזמינו את השליטים בירושלים, נתמכים במימוש דתם, ובממשלה הזאת. קטעתי לומר שהיו תלונות מתמידות של העם נגד רומא. פילו השיב שזה היה הטוב והמשכיל ביותר בקרב אנשים בורים, חסרי־אותיות שספרו למעט, ושהשליטים בירושלים, נתמכים במימוש דתם, ובזה היהודים, היו מרוצים שהדברים יהיו כפי שהם, בתנאי שיותירום ללא הפרעה במימוש דתם, ובזה היהודים יילחמו עד מוות. הם המשיכו להזהיר אותי, בהבעות כבוד, שביהודה היהודים לא יסבלו את הכנסת כל צלם חרות — אפילו של הקיסר — למקדש; והם התחננו לפני שלא אכניס את הנשרים — להשמיט יוטה או תג אחד משכנועיהם הדתיים. הם אמרו, הוא אמר, סבלו את קיצוניות הרדיפה בעבר, ו, אם צריך, הם יעשו זאת שוב. אנטיוכוס מסוריה עינה והרגם באלפים בנחישותו לכפות מנהגים נוכריים עליהם ולעשותם יוונים במקום יהודים, אך בסוף הם הביסו אותו. הורדוס ביקש לשברם על ידי הרושם והשפע של מתנותיו ושוחדיו ועל ידי בניית מקדש בעבורם, שנאמר שהיה פלא העולם, אך כאשר שם נשר זהב מעל שער המקדש הם משכוהו למטה, מפני שלא לצלב ולא ליתד היו אימים בעבור היהודי ירא־יהוה. (הערה: אנטיוכוס אפיפנס (175-164 לפנה״ס) ניסה להשמיד את הדת היהודית ו'ליוון' את היהודים. המרד המוצלח שהוביל יהודה המכבי ציין את כישלון מדיניותו. אנטיוכוס הקדיש את מקדש ירושלים לזאוס האולימפי והקים בו את המזבח הנוכרי שהוא 'שיקוץ השממה' המדובר בספר דניאל. הנשר שהושם מעל הכניסה היה סמל של האומה הרומית ובעלותה על המקדש.) אף שהוא אמר שהוא חושב שאין זה נחוץ, הוא הזכיר לי שהיהודים, העובדים את יהוה הבלתי־נראה, לא יקבלו שום פסל או צלם של יצורים חיים, ושאפילו הורדוס לא שם את ראשו על מטבעותיו שלו ביהודה. (הערה: מדיניותו של הורדוס הגדול כלפי היהודים היתה אחת של סובלנות מעורבת בחשד ובוז. הוא לא ביקש, כאנטיוכוס, 'ליוון' אותם. באותו זמן כדי לספקם הוא שיקם את המקדש בקנה המידה הגדול ביותר אך הוא גם הקים אמפיתיאטרון בירושלים שאופיו הנוכרי היה עלבון מתמיד בעבורם.) שאלתי אותו בבוטות האם הוא מציע שראשו של קיסר לא יושם על מטבעותיו שלו בתוך תחומיו שלו; אך הוא היה ערמומי מדי להילכד בשאלה; הוא רק קיווה, אמר, שאכבד את רגשות היהודים במולדת העתיקה של גזעם ודתם אפילו כפי שקיסר עצמו רצה שיכובדו. שאלתי אותו האם הוא מודע לכך שברומא ציווה קיסר שהיהודים ינטשו את צורות הפולחן המיוחדות שלהם בעונש של גירוש מאיטליה או כפייה למחלקות העבודה של הצבא. (הערה: הקיסר טיבריוס אכף אמצעי זה שבע שנים קודם — בשנת 19 לספירה.) הוא ענה שהוא יודע שזה כך, אך שבמקום שקיסר לא יסבול גזע מובחן עם הרשאות בלעדיות מיוחדות ברומא, הוא היה נחרץ באותה מידה בלאפשר להם את ההנאה הבלתי־מופרעת ממנהגיהם הדתיים בביתם שלהם. הוא הוסיף בחדות שכולם יודעים שזו המדיניות שהונחה על ידי קיסר בעבור נציביו, והם היו אסירי תודה על כך הן לו והן להם. הוא סיים בעתירה: ההוראות שניתנו לי ברומא לפני שעזבתי. ולריוס גם הדגיש זאת. הוא הודיע לי שבירושלים הנציב הרומי שומר את בגדי הכהן הגדול במשמורתו. הוא מוסרם רק לכהן הגדול בערב החגים הגדולים והוא מקבלם חזרה כאשר החג נגמר. זה סימן של סמכות שרומא מייחסת לו חשיבות גדולה. היהודים, כמובן, מתרעמים על כך. פילו הציע ש, מפני שיהודה התנהגה כה טוב במהלך כהונתו של ולריוס, אשיב את הבגדים לכהן הגדול. עניתי בקרירות שהיהודים חייבים להרוויח כל ויתור על ידי התנהגות טובה שתוצג לי, שאני יודע את דעתו של קיסר ואבצענה, ושיש לי כל כוונה לאפשר ליהודים את מימוש דתם המלא, בתנאי שהם יכירו בכל דרך ראויה בסמכותו של קיסר. שאלת הבגדים, אמרתי, היא אחת שרק קיסר יכול להחליט. (הערה: הורדוס הגדול שמר את הבגדים במשמורתו שלו והרומים המשיכו בפרקטיקה. כאשר, זומן פילטוס לרומא בשנת 36 לספירה לענות על האשמות של ממשל רע שנעשו נגדו, הושבו הבגדים למשמורת הכוהנים במקדש.) אני מקווה שתאשר את האמירה המתונה והזהירה הזו. דת היא דבר אחד; בכל האמצעים הנח להם את דתם. אך כאשר הם אומרים שתסכוליהם הדתיים אוסרים עליהם לסבול את סמלי סמכותה של רומא — פסל או צלם או אפילו כתובת — זה עניין אחר לגמרי. אראה על כך. איני חושב שקיסר יאשים אותי על אכיפת סמכותו. חשבתי שפילו לעולם לא יפסיק. אחיו, אלכסנדר, אני שמח לומר, היה קצר יותר. הוא היה מלוא עוני היהודים. הוא אמר שיש רושם מסתובב שכל היהודים עשירים, אך זו היתה טעות גדולה. יהודה היתה ארץ ענייה, חלק גדול ממנה הררי ושומם. השטח העשיר באמת היה הגליל. אני יודע זאת, אך אנשים חשבו שיהודה עשירה בגלל התרומות שיהודים בכל מקום שלחו לירושלים. זה, אולם, היה 'כסף־מקדש' שנועד לקיים את השירותים ואת הכוהנים, ולא ניתן היה לגעת בו יותר מאשר בתכשיטים, הניתנים על ידי תורמים חסידיים. הוא עצמו, דרך אגב, הוא אחד מאלה המקשטים את המקדש עצמו. הוא דחק בי ליצור שלום ושביעות רצון בתחילת כהונתי על ידי הפחתה גדולה של מיסוי. הוא דיבר על אזכורי המסיתים הטרדניים ביהודה ואמר שניסיונו שלו כגובה מיסים במצרים היה שככל ש

אנשים חויבו במס פחות כך פחות סביר שיקשיבו להסתה. אמרתי שאשקול זאת. לא יכולתי לומר לו את האמת, נכון? האמת היא שנציב מעולם אינו צריך כסף בדחיפות כה רבה כמו בשנת כהונתו הראשונה ושלכל נציב יש מחרוזת אינסופית של נושים ברומא. אלמלא נושיו, האם אדם כלשהו יסכים למשול ביהודים? אתה יכול לומר שזו סנטימנט מאוד לא מעודן. כך הוא, אך איני יכול תמיד להיות סנקה. לחשוב על העושר הבלתי־נאמר הזורם מכל עיר באסיה ובאפריקה וכמעט של אירופה לירושלים, ואיני יכול אפילו לגעת בו! גם, אני מבטיחך, לא אנסה. בקרוב נהיה בטווח ראייה של קיסריה. פרוקולה מלאת התרגשות על כך; אך אז, היא אינה מבינה לכמה שנים היא עלולה לחיות בה. הגעה לקיסריה בנמל, קיסריה ברכות, ידידי, מפני שהגעתי ל'מחוז' שלי. אאחל לי כהונה שקטה ונטולת אירועים, בלי מרד, בצורות או מהומות, כדי שאוכל לזכות בקידום ובאיזה תפקיד גבוה יותר מזה לעזור לעשות היסטוריה. השארתי את פרוקולה על הסיפון. היא נרגשת בפראות. היא ציפתה, אני מאמין, למצוא אוהלים וברברים, והנה עיר שנראית, היא אומרת, כמעט טובה כנאפולי. בוודאי אין דבר יהודי במראהה. הדבר הראשון שראינו, ממרחק מיילים רבים, היה מקדש של שיש לבן וזוהר גבוה על גבעה. ואז מתאר של אמפיתיאטרון גדול, גם הוא לבן. אחר כך, כשהתקרבנו, מגדל גבוה וכהה העומד ישר למעלה, כפי שנראה, מתוך המים. מצאנו שהוא הוקם על קצה שובר גלים ענקי (רבים עשויים מגושי אבן עצומים. לא ראיתי דבר כה מרשים כמו נמל שובר הגלים זה) באיטליה. הוא רץ החוצה בצורת חצי־סהר, מן הקצה הדרומי של העיר כלפי הצפון; הוא רחב כמה פעמים מכל דרכינו, עם מגדלים עליו וקשתות תחתיהן מלחים יכולים לאכסן. הוא בולט כה רחוק כלפי החוף הצפוני שהוא משאיר רק כניסה צרה מן הים הפתוח, ובתוכו נמל המים השקטים שבו אנו שוכבים עתה. גודל האבנים כמעט מעבר לאמונה, וכיצד הורדוס הצליח להביאם הנה ולסתתם ולשתלם במצבם הוא יותר ממה שאני יכול להבין. הוא בוודאי חיפש בכל אסיה ואפריקה מהנדסים מיומנים. לפני שהורדוס בנה את הנמל וקרא לו על שם קיסר, המקום היה רק מעגן, פתוח ומסוכן. עתה מסחר כל הארץ בא הנה, והרבה בא הנה שפעם הלך לצור, צפונה יותר. אני מקווה שעוד יותר יבוא כדי שאוכל להפיק את התועלת של מכסי היבוא! כשהגענו לכניסה, מרקיוס הראה לי תחילה בניין אחד ואז אחר, ותמיד הוא הוסיף, 'הורדוס בנה אותו — הוא בנה את כולם.' באמת הוא היה אדם נפלא, מפני שזו רק אחת הערים שברא יש מאין, ובכל מקום שבנה הוא מעולם לא שכח לבנות לתהילת קיסר ורומא. (המקדש שראיתי ראשון מוקדש לקיסר.) כשצפיתי והקשבתי למרקיוס קראתי, 'מלך גדול, לא פלא שקיסר שיבח אותו!' (הערה: דווח שהקיסר אוגוסטוס ושרו אגריפא אמרו ש'תחומי הורדוס היו קטנים מדי בעבור גדולת נפשו.') הייתי נדהם לשמוע קול חמור לידי אומר, 'רוצח גדול!' ושם, אם תרצה, היה אלכסנדר העניו שלי, עם זעף על פניו ונחרה בקולו, נראה כאילו הוא שונא (כפי שאני בטוח שהוא) אפילו את האבנים שהורדוס הציב. 'הוא היה יהודי בעצמו,' אמרתי, כדי להקניט את אלכסנדר. ידעתי שהורדוס היה רק חצי־יהודי, בהיותו מגזע האדומים, ואני מניח שאם יש אנשים שהיהודים שונאים יותר מרומים ויוונים טהורים, אלה אנשים שהם חלק־יהודים כאדומים ושומרונים. (הערה: האדומים, שארצם שכנה דרומית ליהודה, הובסו במלחמה ו'יוהדו' בכוח על ידי השליט היהודי, יוחנן הורקנוס הראשון (135-105 לפנה״ס).) 'הוא לא היה יהודי,' אמר אלכסנדר בקוצר־רוח. 'והוא היה הרוצח השפל ביותר שבא אי פעם אפילו מאדום.' 'את מי הוא רצח?' שאלתי. 'אני יודע שהוא הוציא להורג מורדים בחופשיות מסוימת, אך אני מצפה שרובם לא הגיע להם פחות. אתה מתכוון להוצאות להורג במשפחתו שלו?' 'רציחות!' אמר אלכסנדר. (הוא די עקשן.) 'הוא הרג את הורקנוס, סבה הזקן של אשתו מרים, ואז את אחיה. הוא הרג את אמה אלכסנדרה. הוא הרג את מרים עצמה ובעבור זאת, בצדקו של יהוה, מפני שהיתה לו תשוקה עמוקה אליה, הוא סבל את ייסורי האבודים. הוא הרג את שני בניו שלו ממרים ועוד בן מאשה אחרת, ששם את דעתו נגד שני אלה. הוא הרג — ואז הוא גולל רשימה ארוכה. איני יכול לזכור את כולם — יש לי כל כך הרבה לחשוב עליו — אך אני יודע שהיו שני בעלים רצופים של אחותו שלו של הורדוס שלומית ביניהם. שאלתי את אלכסנדר איזה מניע היה להורדוס. האם זה היה רק תענוג בהריגה? 'לא,' אמר, 'משפחת הורקנוס היתה מן המניות הנסיכיות היהודיות והורדוס השמיד כל חבר בה פן תפיק יריב לעצמו.' 'ברומא קוראים לזה מדינאות,' אמרתי, אני מקווה שלא בחוסר־זהירות. (הערה: כנראה רמז מסוכן לקנאה ולחשד שבהם הקיסר טיבריוס התייחס לכל הטוענים האפשריים לכוח הקיסרי.) שאלתי את מרקיוס מה דעתו על הורדוס. הוא היה מהורהר. 'נסיך גדול,' אמר. 'היו לו רעיונות גדולים על הכל. קיסר אוגוסטוס צדק כשאמר שהורדוס היה גדול מספיק למשול הן בסוריה והן במצרים. הוא היה האדם הערמומי ביותר שרומא נאלצה להתמודד אתו בחלקים האלה. הוא ידע כיצד להיות שימושי לרומא וגם כיצד להשתמש בה. אך בבית הוא היה חיה פראית; הוא חי על דם.' זה נכון למדי. (הריגת) אשתו שלו ובניו שלו, זה לוקח קצת סובלנות (לדם.) הרחובות מקושטים לכבודנו, ואנו יכולים לשמוע את רעש הקהלים המתאספים לברך את תהלוכתנו. פגישה עם כייפא בארמון הורדוס, קיסריה אנו מותקנים כדין ואני עובד קשה. אני יושב מבוקר עד לילה, לומד דוחות מכל רבע של יהודה, נכנס לחשבונות, מקשיב לעתירות. אני באמת מאמין שבשנים־עשר החודשים האחרונים ולריוס בוודאי שמר כל שאלה קשה ו

בלתי־נעימה בעבורי ליישב. אין סוף לסכסוכים בין יוונים ויהודים, שומרונים ויהודים, אדומים ויהודים, ויהודים ויהודים. כולם מתוארים כחשובים; יש יבול נאה של צרות בעבורי, איך שלא אחליט בהם. אני מניח שאעשה אותו דבר ליורשי כאשר יגיע תורי. קבלת פני לא היתה לבבית, אף שהרבה יותר לבבית מן היהודים. היהודים ברחובות היו קרירים ובלתי־מגיבים. מרקיוס אומר שולריוס משל בהם כה בעדינות שהם אינם רואים סיבה לקוות להרבה ממני. 'הם יהיו נלהבים יותר,' הוסיף, 'על יורשך.' כאשר הגעתי לארמון מצאתי את הפקידים הגבוהים מכונסים לברכני, צוותי שלי, נציגי שני ההורדוסים, והכהן הגדול מירושלים. הכהן הגדול הוא אחד יוסף כייפא. הוא איש גבוה, מרשים במראה, נעים בהליכות ו, הייתי אומר, בעל שכל גמיש. הבחנתי שרק נוכחותו עשתה רושם גדול על כולם. היתה דיון גדול האם הוא יבוא לקיסריה או יחכה בירושלים עד שאבקר שם לראשונה. אילו לא בא, בוודאי הייתי לוקח זאת באור שלילי, מפני שזה היה סימן ברור של עוינות. מצד שני, הוא בא לבדו. יש כמה כוהנים גדולים לשעבר חיים, ואיש לא בא עמו. במיוחד, לא חנן ולא איש מבניו היו שם. חנן זה ובניו, עלי לומר לך, הם החזקים ביותר ממשפחות הכהונה בירושלים. במשך שנים הם או החזיקו במשרות הגבוהות ביותר או הקשו על כל אחר להחזיק בהן. חנן הזקן עצמו היה כהן גדול כאשר בא ולריוס הנה וולריוס מצאו בלתי אפשרי; הוא רק רוצה את הגנת רומא כדי שיוכל ללכת בדרכו שלו בכל. ולריוס העביר את המשרה למספר של משפחה אחרת, אך הניסוי היה כישלון: אז הוא מינה אחד מבני חנן, אך זה היה כמו להשיב את הזקן בחזרה שוב. שוב הוא מינה כהן יריב ושוב היריב לא היה חזק מספיק. אז הוא בחר בכייפא, שהוא חתנו של חנן, בתקווה שהקהל השאפתני יראה זאת כמספיק יוקרה והשפעה בעבור המשפחה, ושכייפא יהיה מוכן ומסוגל לעמוד על שלו נגדם. זו אינה הסדר רע, אתה לא חושב? כייפא שומר את השלום אתנו ואת המשרה במשפחה: חנן ובניו עומדים קצת יותר רחוק ומחזיקים את תמיכתם של אלה החושבים שהדבר האחרון שאחד מהם רוצה הוא עימות עם רומא שישמיד את כוחם שלהם. כייפא, בטקס הציבורי, רק אמר, 'היהודים מברכים את נציגו של קיסר.' קבלת פנים צוננת, אך אחר כך, בפרטיות, הוא היה תקשורתי יותר ואמר לי שהוא רואה זאת כחובתו לעבוד עם הרומים. הוא אמר שאנשיו, כפי שהוא מקווה שידוע לי, קשורים בתשוקה לעצמאותם, אך שהוא ומשפחות היהודים הגדולות הכירו בכך שאינם יכולים להיאבק נגד רומא. הוא אמר שהדבר שהוא תמיד פחד ממנו היה התקוממות עממית, שהוא וידידיו לא יוכלו לבדוק בזמן. 'ארץ זו,' אמר, 'קשה מאוד למשול בה. היא מלאה בשטחים הרריים ושוממים שבהם אנשים בעלי נטייה רעה או שאפתניים אינם יכולים להימנע מלהתאסף ומהם הם יכולים לצאת לעשות צרות בערים.' היו, לאחר מותו של הורדוס, כמה מקרים של הרפתקנים שאספו להקה של אנשים סביבם ולמעשה הציבו את עצמם כמלך. אחד מהם יכול היה להיות סתם שודד; אחר יכול היה להיות מורד פוליטי נגד כל שלטון זר; שלישי יכול היה להעז להניח חוק על דת. בכל מקרה היתה סכנה. העם הפשוט היה בור מאוד — הייתי משועשע לראות את הבוז שבו הוא דיבר עליהם — וכל מיני מנהיג עם כישרון של פעולה או של דיבור משמעו בעבורם מישהו שעלול להשיב את החירויות שהם פעם נהנו מהן. אז, הוא אמר בשקט עם חיוך, מלבד זאת, הוא אמר, מדבר בשקט רב, 'עליך לזכור שכל היהודים מאמינים שביום רחוק כלשהו יקום מושיע אשר ישיב את התהילות העתיקות של עמנו.' 'איני מעמיד פנים שאני מבין את דתם, אך אספתי שהביאה של המושיע הזה (הַמָּשִׁיחַ הוא קרא לו) תהיה בלתי מתיישבת עם ממשלה על ידי רומא, או על ידי כל כוח אחר. עלי לשאול את אלכסנדר על כך. קולו של כייפא היה שווה, כמעט אגבי, כשהוא דיבר אלי. אני לוקח זאת שהוא וידידיו לא יתמכו בשום יריבים, יהיו הם מלכים או המשיחים, המסכנים את סמכותם תחת נציבו של קיסר. הודיתי לכייפא ושאלתי אותו היכן חנן. הוא ענה שחנן היה מצונן, ובכל מקרה לעתים רחוקות עוזב את הבית. הוא יציג את עצמו לפני בירושלים. אמרתי שלחנן היו כמה בנים, אחד מהם היה כהן גדול. הוא ענה שלא יהיה הולם בעבורם לבוא בהיעדר אביהם. אני מדמיין שהזקן מאפיל עליהם לחלוטין. (הערה: אלאעזר מונה על ידי ולריוס גרטוס. בסך הכל, חמישה מבני חנן בזמן זה או אחר החזיקו במשרת הכהן הגדול. חנן עצמו היה כהן גדול תשע שנים וכייפא אחת־עשרה.) כייפא ואני מבינים זה את זה, אני חושב, אך אצטרך להשגיח עליו. המעמד יוצא דופן. הלוואי שהיית כאן ללמוד אותו. כשאני מביט החוצה מן הארמון, אני רואה מתחתי את העיר הזאת, אשר, מלבד יהודים, מלאה יוונים, מצרים והשאר. הרחק לדרום יש רצועת מישור לאורך הים. מאחוריה גבעות־רגל ואז, עולות מאחוריהן, מחסום של הרים, חשופים ומחוספסים, שביניהם שוכנים היהודים האמיתיים, קשי־עורף ועקשנים. הם מוקפים באויבים — שומרונים בצפון, אדומים בדרום, רומים בנקודות היתרון הצבאי ויוונים בכל מקום, והם אינם רוצים שיהיו אויבים אחרים. הכוחות עצמם, כוחות־העזר, שבהם אנו מחזיקים אותם למטה, מגויסים מאויבים אלה על אדמתם שלהם, מפני שהם עצמם לא ישרתו בצבא ואנו — בטעות, כפי שאני חושב — פוטרים אותם. הם מסתגרים בירושלמם, ועוד יותר, במקדשם, בלי שינוי ו, בלבם, בלי כניעה. לא קיבלתי מכתב ממך, ידידי, מאז באתי הנה. שים לב; לא אכתוב שוב עד שאשמע ממך. בעיותיו של נציב קיסריה מכתבך בא ואני אסיר תודה לך עליו ועל הצעת שירותך. אעז מיד להשתמש בך ואתה עצמך נתת לי את הרמז. אתה אומר שהדברים לא רק שקטים ברומא אלא שקטים מדי בעבור אחדים; שההמון רוטן כקיסר' הקמצן על שאינו נותן להם נדבות ומשחקים ומקווים שהוא יתייחס אליהם בנדיבות רבה יותר כאשר הוא יחזור לרומא. אתה מאשר את מדיניותו של קיסר, וכך גם אני; הנח להם ללכת בלי משחקיהם ולעשות עבודה ישרה לשם שינוי. אך איני קיסר ואיני יכול להרשות לעצמי שאנשי ירטנו. לכן עלי להציג משחקים ו, וזו הסיבה שאני מבקש את עזרתך. (הערה: בשנה זו פרש טיבריוס לאי קפריאה, במפרץ נאפולי. הוא מעולם לא חזר לרומא.)

ראשית כל, יהיו לי קרבות עם חיות פרא. הייתי רוצה את סוג התחרות שראיתי באלכסנדריה — כמה שוורים נגד פיל, אך פילים עולים יותר מדי בעבור נציב. התצוגה הראשית תהיה חצי תריסר אריות נגד תריסר אסירים אדומים חמושים בכידונים. אתה יכול לראות מיד שזה יהיה עניין של טקטיקה; אם הם יכולים להפריד את האריות — אך שם — אני יודע שתילחם על סוס נגד השוורים. כידונים קלים אלה לכל אחד, אז הסיכויים על האריות.) אסירים אחרים — אלה פושעים — בין פרתים מצד אחד וגאלים ובריטים מצד אחר. המרכבות כאן. יהיו שש לנהוג ושש להילחם, כך שאלה שיישרדו יוכלו לשמש במשחקים אחרים על ידי או להילוות לידידים. הייתי רוצה לקנותם מיד, כך שאלה שיישרדו לעולם לא יהיו בטוחים באמת בגאליה עד שנעשה זאת. אך, אני יודע, זהירות מוכנה מאוד שלא יהיו אלא בריטים אם כל כך הרבה זמינים. יש עניין רב כאן באי הזה, וכולם שואלים מדוע קיסר אינו נכנס ומוסיף אותו בהחלט לחזקותיו. לא ניקח על עצמנו ברצינות עד שנת 43 לספירה, תחת הקיסר קלאודיוס.) (הערה: טיבריוס, בעקבות הכללים של אוגוסטוס, היה נרתע מהרחבת גבולות האימפריה והכיבוש של בריטניה לא נלקח על עצמו ברצינות עד שנת 43 לספירה, תחת הקיסר קלאודיוס.) שאלתי את אלכסנדר מה התכוון הכהן הגדול בשיחתו על מושיע יהודי או המשיח, ואני יודע שאתה, מכל האנשים, תרצה לשמוע את תשובתו. כמו כל דבר בארץ המוזרה הזאת, זו שאלה מעורבת של דת ופוליטיקה. כנראה היהודים (הערה: הוא קורא לו 'המשיח') יחזירו אותם למעמד שהחזיקו לפני מאות שנים, כאשר לא רומים ולא יוונים באו עליהם. אך, אומר אלכסנדר, אנשיהם המשכילים ושליטיהם, ככייפא, הם חכמים מדי לחשוב שזה יכול להיעשות בזמנים שלנו אלה, וכך הם דוחים את ביאת המושיע לעתיד בלתי מוגדר, או אפילו אומרים שזה לא לעולם הזה אלא לאחר שיבוא אחריו זו השקפה הגיונית מאוד לקחת, תאמר, וכך גם אני. אך היהודי הפשוט, הקונה ומוכר או מעבד או דג, רואה את העתיד אחרת. ככל שהוא מדוכא יותר על ידי ברברים, כפי שהוא יאמר, כיוונים או סורים, מצרים או רומים, כך הוא מצפה יותר לבואו של מושיע, מעין יהוה, הנשלח משמיו לשחרר את היהודים, אחדים מהם אפילו חושבים שהמושיע הזה לא רק ישחרר את יהודה אלא יכבוש את כל העולם. זו הסיבה שכייפא דיבר אלי במשמעות: 'אין נבל המציב את עצמו בשום מקום בחלקים אלה אלא אתאסף סביבו ואאמין לסיפורו שהוא נשלח להיות מלכם.' מה יעשו כייפא וחנן מזה? אמרתי לאלכסנדר. הוא מעולם לא הניע שריר. 'מפוקפק,' אמר, 'כמה רחוק המושיע ידרוש את שירותיו של כהן גדול יותר מאשר של נציב רומי. חנן וכייפא בוודאי מאמינים שהמושיע יבוא יום אחד. הם חייבים להאמין לא פחות, אך הם יהיו אטיים מאוד להודות שהוא בא למעשה; העם הפשוט מאמין שהוא יכול לבוא אפילו עכשיו והם עלולים להחליט בכל רגע שהוא הגיע.' האין זו רעיון קומי שהגזע הקטן והעלוב הזה, שהוצף על ידי חצי תריסר כובשים, נישא לעבדות, ופוזר על פני הארץ, מאמין שהוא נבחר מכל האחרים ושיהוה שלו, שמעולם לא יכול היה למנוע את אסונותיו, ישלח מישהו להפיל את קיסר ואת רומא? היית חושב שכאשר הם רואים שאנו שומרים רק 4,000 חיילים כאן הם ידעו כמה חלשים ובזויים הם באמת, אך אני חושד ש, אף שכייפא יודע טוב יותר, רבים מהם חושבים בכנות ש־4,000 אלה הם כל מה שיש לרומא. בכל מקרה, אם אתה יכול לסמוך על יהוה לבצע כל מיני נסים, לא משנה כמה חיילים יש בצד האחר. אני פוחד שיום אחד הם ידרשו שיעור. אם יש לך ההזדמנות אני מתחנן שתמליץ עלי ללוקיוס אליוס סיאנוס. התפלל אמור לו שאני שוקל לעשות דרכים חדשות בארץ זו ושאבקש רשות לקרוא לראשונה מהן בשמו. אכתוב לו בעצמי מאוחר יותר. קיוויתי לשלוח לו מתנה של יין הארץ, אך הו, ידידי היקר, זה כמו חומץ. לא פלא שהיוונים כאן עושים מסחר שואג ביין הנבחר של כיוס ובפלרניאן החם שלנו. החלטה לבקר בירושלים קיסריה החלטתי לעלות לירושלים בקרוב. כאן אני רואה כמעט דבר מן היהודים שלי. קיסריה מלאה יוונים, סורים, פיניקים, מצרים, וכל מיני פסולת. יש יהודים רבים, זה נכון, אך הם מן הסוג הפשוט, כסוחרים, מלווים ודומיהם. האנשים החשובים בירושלים, וזה יכול להיות במרחק אלפי מיילים, אף שזה רק למעלה בגבעות. כייפא דואג לשמור על קשר עמי, אך במידה שרובם נוגעים אני כאילו איני קיים כלל. אני עולה, לכן, להתוודע לחנן ולידידיו. מלבד זאת, אני רוצה לראות את מפקדתם: הקן שבו הם מאחסנים את מרידותיהם, אם יש כאלה; המבצר אשר, לפי מרקיוס, ייתן אפילו לרומא לא מעט צרות אם אי פעם הם יתנגדו לנו. עלי להביט בהגנות ולשקול כיצד חיל המצב הקטן שלי יהיה ממוקם אם תהיה התקוממות. הדרכים, גם כן, ואספקת המים וכדומה מהדברים שתמיד היו עד שהרומים יקחום בידיהם. גם אני סקרן לראות את מקדשם, אף שאני מניח שהם בקושי ייתנו לי להביט בו, ועלי לגלות היכן הם שומרים את כסף־המקדש, אם רק כדי להגן עליו מפני שודדים. אינך צריך לחשוד בי; לא אחכה את קרסוס או סבינוס, (שניהם בזזו את אוצר המקדש) אך אתה יודע שאם מישהו יפשוט על אוצרם אני אקבל את האשמה. אני מבטיחך שאני מוכן להסתדר אתם, אך עלי לגלות איזה מין אנשים הם ומה הם עושים. כאן בקיסריה אני מרגיש שאני מנותק ממחוזי שלי, ואני נשאר חסר מנוחה, אף שראש מדור המודיעין שלי מדווח שהכל שקט ואין סימן של צרות מתבשלות. הוא, דרך אגב, שומרוני יווני, יוסף שמו. רוב משפחתי איבד אדמות וחיים בידי הורדוס. הוא שונא את בני הורדוס והוא שונא את היהודים, אז הוא משרת שימושי בעבורנו. אני מקווה ללכת לירושלים בעוד שלושה שבועות. המשחקים עברו טוב מאוד. הגאלים והבריטים נלחמו בצורה נהדרת. הקהל היו כה מרוצים שהם התעקשו עליהם

להילחם שוב ושוב עם יריבים חדשים עד שכמעט כולם נהרגו. התחרות בין האריות והאדומים לא היתה כה מוצלחת, האריות הפרידו את האדומים, אז זה נגמר במהרה. אחד האדומים נלחם בצורה נהדרת והייתי רוצה להצילו, אך האריות היו מהירים מדי.

היה פרק מוזר אחד הממחיש את עקשנותם של היהודים האלה. היו ארבעה מהם בכלא כאן נידונים למוות בעבור שוד דרכים. הצעתי לתת להם להילחם נגד נמר, התנאים היו שהם יהיו חמושים בכל סוג של כלי נשק מעץ שהם אוהבים לבחור או לעשות, אך שהם קודם יעשו חווה ציבורית לפסלו של קיסר בזירה. הם היו מוכנים למדי להילחם והם היו אנשים חזקים וטובים, כולם, אך הם סירבו להקריב לקיסר. אמרתי להם שהם יושלכו לנמר כפי שהם, והם צחקו עלי. אז הושלכו הם, ועכשיו אלכסנדר, עם פנים קודרות, מזהיר אותי שליהודים יש התנגדות דתית כלשהי (מלבד האישית) לכך שגופיהם ייקרעו על ידי חיות. יש להם כל כך הרבה התנגדויות דתיות.

פתחתי מכתב זה כדי להודיעך שאלכסנדר, נתמך על ידי מרקיוס, יוסף וכל אחד אחר, אומר לי עתה שאיני יכול לעלות לירושלים ביום שקבעתי, מפני שזו שבת היהודים. זו תהיה עלבון עמוק, הם אומרים, זה יילקח כפרובוקציה מכוונת; יהיו אבל ומחאות ואולי התקוממות. 'שום דבר בשבת!' אמרתי. 'בוודאי לא!' אך אני מניח שהם עלולים לעשות חריג כדי לקיים קצת מהומות. כמובן, נאלצתי לוותר. יכולתי לראות זאת מיד מפניו של מרקיוס. השבת בלתי־ניתנת להפרה; קדושה בעיניהם, הוא אומר; הם לא יסבלו עבודה מכל סוג; אסור לך לעשות זאת, אסור לך לעשות זאת. נראה לי שבקושי יש משהו שאתה יכול לעשות. אני תוהה, האם נהרם הקדוש הירדן זורם בשבת, או שהוא נח? שאלתי את מרקיוס את השאלה. 'יש אחדים מהם,' ענה, 'שלא יאכלו ביצה שהוטלה בשבת.' 'ומה עם תרנגולת, אז?' שאלתי. 'האם אתה יכול לבשלה בחוץ אתך בשבת?' [?] 'שום דבר,' אמר. 'כמובן,' אמרתי, 'בשבת הם אינם מבצעים את תפקודי הטבע [?].' אלכסנדר התערב. 'אתה צודק למדי,' אמר, מביט בי בהערצה. 'אחדים מהם אינם עושים זאת.' (חומרותיה של כת האסיים.) הייתי קצת מבולבל. אך נניח...' אמרתי, ואז הופרענו והנושא נזנח. מוטב שתכתוב לי עוד אחד מחיבוריך הנאצלים על מעלת הסובלנות ושוויון האדם, מפני שאני מבטיחך שאני זקוק לו מאוד כעת.

קשיים בביקור בירושלים קיסריה

יכולתי להתפוצץ מכעס. הכל מוכן למסע לירושלים והבוקר דנתי עם מרקיוס בנגיעות האחרונות. 'עוד משהו שאתה יכול לחשוב עליו?' שאלתי. הרגשתי עליז, מלא ציפייה חיה על ירושלים, וכמעט ידידותי כלפי יהודי. 'כמובן,' אמר, 'איננו לוקחים את הצלמים על הנסים.'

אך לנסי החיילים הרומיים הוצמדו לעתים קרובות מדליונים הנושאים צלמי הקיסרים. 'אני מוחה שמא אבינו לא נכון. אני לומד לא להיות מופתע בארץ זו.' 'אז, מדוע לא?' אמרתי. 'כאשר אנו לוקחים את הנסים לירושלים,' חזר, 'אנו תמיד משאירים את המדליונים מאחור.' 'לא בהזדמנות זו,' אני חושב, אמרתי. 'מה שולריוס גרטוס אולי היה חלש מספיק לעשות.' הוא לא הניע שערה. 'כל נציב מאז שקיסר השתלט על הארץ השאיר את הצלמים מאחור,' טען, 'אחרת היהודים ייעלבו עמוקות.'

אני מבטיחך, דמי רתח. 'האם אתה מתכוון לומר לי,' שאלתי, 'שכאשר הנציב הרומי עושה את כניסתו הרשמית לעיר הראשית של היהודים, עליו להשמיט מנסי חייליו את צלמי הקיסר טיבריוס קיסר, אשר האלים ישמרוהו, ושל אוגוסטוס, הקיסר האלוהי, קודמו הגדול?' 'כן,' אמר. 'זו המדיניות המקובלת ואני מתחנן שתפעל לפיה. היהודים לא יסבלו את צלמי כל אל או קיסר בירושלים; לא פסלים ולא מדליונים על הנסים ולא צלמים על מטבעות. אתה יודע בעצמך שאף שהמטבעות הכסף המוטבעים באיטליה המגיעים לארץ זו נושאים את צלמו של קיסר. זאת אי אפשר למנוע. מטבעות הנחושת המוטבעים ביהודה עצמה אין צלמו מוטבע עליהם. כך, גם, עם הנסים.' הוא הביט בי בפנים. 'זה רצונו של קיסר שדתם לא תיפגע. אין להם צלם של אלהיהם. במעמקי מקדשם בירושלים יש חדר קטן המיושב על ידי אלהיהם, אך הוא ריק; אין בו דבר.'

'קיסר לא יתנגד,' אמרתי, 'אם אקח את צלמו לירושלים, ודבר לא קרה. הוא ישמח לחשוב שאני שובר את עוינות היהודים האלה כלפיו וכלפי רומא וכל העולם החיצון.'

'אם תהיה מהומה,' אמר מרקיוס, 'והתקפה על החיילים ברחובות הצרים של ירושלים, איני יכול לערוב לתוצאות. האם קיסר ישמח אז?'

דיבור ישר, כפי שאתה רואה. אלכסנדר היה שם והבטתי בו מפעם לפעם, אך היהודי הקטן היה בעל השכל הטוב לשמור את פיו סגור. בסוף, נאלצתי לוותר. מה עוד יכולתי לעשות? איני יכול לסכן מהומה והתקוממות כה מוקדם בכהונתי, עם כה מעט חיילים זמינים והוודאות שאהיה מורשע על כישלון, אף שאילו הצלחתי כל רומא היתה משבחת את תקיפותי.

אך זה נגד הנטייה. להיכנס לירושלים לפני עיני הכוהנים הגאים האלה ועמם הזעוף, כאילו אנו בסבלנות. זה אותו דבר בכל מקום. מה חושבים הבריטים כשהם רואים שאנו עוצרים קצר באי שלהם? מה חושבים היהודים האלה כשהם רואים שאנו בוחרים להשפיל את קיסר במקום להעליבם? הם ייקחו סובלנות לחולשה וזהירות לפחדנות. וזה לא יועיל. רע יבוא מזה. שים לב אלי, תהיה לנו עבודתנו לעשות שוב ובסוף נצטרך לעשותה ביסודיות. כעת עלינו לוותר. הייתי מעליב את היהודים בשמחה, אך איני יכול להרשות לעצמי לחצות את קיסר או סיאנוס.

פרוקולה הולכת עמי. היא מזמן מיצתה את קיסריה; היא מתעקשת שהגיע הזמן שתראה משהו יהודי באמת. אני אומר לה שבכל מקרה, כאשר נעלה בלי הצלמים, היא תראה משהו שהוא באמת לא־רומי.

קבלת פנים בירושלים ירושלים

היינו כאן שבוע וזה נראה כשנה. זה כאילו היינו בארץ אחרת. הרגשתי זאת מיד כשעלינו מן החוף. קיסריה, אחרי הכל, רוחשת ועליזה, עם פנים ידידותיות כלפי אדם. כאן, כשצעדנו מעלה ומעלה אל הגבעות הקודרות האלה, הנפרשות צפונה ודרומה ככל שהעין יכולה לראות, הרגשתי כפולש הנכנס לראשונה לארץ עוינת. כל הדרך ראינו קבוצות של אנשים מן הכפרים והיישובים המפוזרים צופים בנו בשתיקה. זה היה אותו דבר כאשר נכנסנו לירושלים. לא היתה קבלת פנים בשערים ולא ברחובות, מפני שהמקום כמו מבוך ארנבות, ואף שהם קיבלו את הצו, או מתגרים בנו ברחובות, מפני שהמקום כמו מבוך ארנבות, ואף שהם הורשו, לא היה אכפת לי אם הפיצוץ יבוא. [הערה: סעיף כפול/משובש בספר המודפס; תועתק כמודפס.] מרקיוס אומר שהוא לא יבוא, לפחות, עדיין לא. הכוהנים הגדולים, הוא טוען — ובכך הוא מתכוון לטבעת הקטנה של משפחות שמהן הכהן הגדול נבחר תמיד — יהיו להם כמה שפחות עניינים עמי ככל האפשר, אך יש להם הדברים היטב בידיהם. ויהיו לי הם היטב בידי לפני שאגמור, וכך אמרתי למרקיוס. הוא מזהיר אותי לצפות לא לידידות מן הכוהנים או העם. בעבור כולם כאחד אנו זרים וגוזלים, להתייחס אלינו בקרירות ובחשד עד שאלהיהם יחשוב לנכון להסירנו מצוואריהם.

זו עיר אומללה. מלבד עבודותיו של הורדוס הגדול בקושי יש בניין אחד ששווה מבט. כל גאווה וטעם שיש להם הם שמו במקדשם. הרחובות צרים ומרוצפים ברע. ניקוזם ואספקת המים שלהם מחפירים אפילו בעבור אסיה; אין פלא שהם סובלים מכל מיני מחלות. אצטרך לעשות משהו על כך.

ידו של הורדוס ניכרת בכל מקום. עתה האיש הזה בוודאי יאוש וצחק על היהודים! ביום אחד הוא היה מפנק אותם וביום הבא מכה אותם בפנים. ככל הנראה, עושה את שני הדברים כמעט יחד. הוא בנה להם מקדש שהוא אחד מפלאי העולם והם גאים בו; ובאותו זמן הוא בנה תיאטרון בעיר ואמפיתיאטרון מחוצה לה. ומה התועלת בכך, אתה אומר, מפני שהם מתעבים את הכנסת מחזות רעים כאלה? אני חושב שזה בדיוק מה ששימח את הורדוס. כוהניהם וכל אנשיהם המחמירים גינו את המשחקים והעם הפשוט נהר לראותם. איזה עם יכול היה לעמוד בפיתוי? אז הורדוס, בעיני היהודי הטוב, היה משחית העם, ערמומי ומסוכן יותר מן הרודף גרידא.

מובן מאליו שהורדוס בנה ארמון שהוא גם מבצר. זה נתן לו אחיזה נוספת בעיר. מה שעוד עשה, הוא מעולם לא שכח את ההכרח להטיל אימה על עצמו נגד עמו. כל הארץ מנוקדת במבצריו. איני גר בארמון; משהו צנוע יותר מספיק בעבורי וחיילי קרוב אלי. איני יכול לגור ב[בלתי קריא] שבלעדיו קרוב ומשקיף על המקדש. יש לי את החיילים שם ויכול להשגיח היטב על המקדש, מפני שאם יש צרות מתבשלות, זה יפרוץ בזמן החגים הגדולים, זה במקדש ש במוקדם או במאוחר זה יראה את עצמו. אינך יכול לדמיין את להיטותם של היהודים להילחם זה בזה. הם מלאי סיעות כיוונים, ואתה יודע מה זה אומר. אחדים מהם מעדיפים את משפחת הורדוס; ה[בלתי קריא] חושבים שטוב לעשות את המיטב מאתנו הרומים; הקנאים והמסיתים של העם הפשוט מביטים בחשד על שניהם. אנשי הכפר תמיד עולים מעבר לירדן או מן הגליל ותושבי העיר מהירים לעשות צרות אתם, שלא לדבר על השומרונים, שעמם כל יהודי טוב מוכן ל[?].

המקדש מדהים. אינו יכול להיות כמותו בעולם. הוא עיר בפני עצמה, והכוהנים והמשרתים הקשורים אליו חייבים למנות אלפים. יש עמודים וחצרות עצומות, אחד אחרי השני. זרים יכולים להיכנס לחצר החיצונית, ואז יש מחסום, ואם זר כלשהו עובר ומתגלה, הוא סובל עונש מוות. אפילו חיילינו שלנו מוצאים להורג על ידינו אם הם חורגים מן המחסום. אז יש חצר אחרת — המופרדת כגבול בעבור נשים ועוד אחת בעבור גברים, וכך הלאה לחצרות הכוהנים ולמזבח ההקרבה הגדול ולחדר הפנימי ביותר מכל — חשוך וריק, ואיש אינו נכנס מלבד הכהן הגדול, והוא רק פעם בשנה. כמות הקרבנות הנעשים על ידי אנשים פרטיים מדהימה, וחלק הקרבנות — ההקרבות נקנות ונמכרות הוא כמו יריד גדול. הכוהנים מקבלים חלק מן ההקרבות, וכדי להבטיח את הכנסתם, הם מתעקשים שאיש לא יקריב קרבן אלא בירושלים ובמקדש עצמו. ואז יש המתנות מיהודים עשירים וכסף־המס מעשירים ועניים כאחד. האוצר נמצא אי שם — אי שם במעמקי המקדש, אך איני יודע היכן בדיוק.

תשאל אותי כיצד התקבלתי כאשר נכנסתי לראשונה לעיר. לא טוב. הם מבקשים צרות. הזמנתי את כל אנשיהם הראשיים לפגוש אותי באנטוניה בבוקר שאחרי הגעתי. לא היתה תשובה, אך הם באו. נאמר לי על ידי אלכסנדר שמוטב שאקבלם לחצר החיצונית, מפני שאחדים מהם יהיו קפדנים על כניסה לבניין עצמו. אפילו הצעתי לתת להם אוכל ויין — לא יין הארץ, אלא יין אמיתי — לפני שיצאו, אך, אמר אלכסנדר, הם לא יקבלו זאת; מלבד זאת, זה היה היום שלפני או היום שאחרי חג כלשהו או אחר. אלכסנדר ענה שזה בלתי אפשרי; הם לא יקבלו זאת; מלבד זאת, זה היה היום שלפני או היום שאחרי חג כלשהו או אחר, ולהזמינם מחמירים מתמיד על פגישת אלה שהם קוראים הנוכרים. [הערה: סעיף כפול בספר המודפס; תועתק כמודפס.] בזה, כבכל, ויתרתי. אינך יכול לומר שאיני סובלני.

היה קהל גדול כאשר הם באו. אני מצפה שרובם היו סקרנים לראות אותי כפי שאני אותם. כל הסנהדרין היו שם, כשבעים מהם. זה הגוף השולט ביהודים, תחת סמכותנו; כוהניהם הראשיים, פקידים והדיוטות המובחנים ביותר, הפילוסופים מרכיבים אותו. ברכתי את כייפא והוא הציג את המנהיגים לפני; ביניהם חנן ואחד או שניים שהחזיקו במשרת הכהן הגדול, מפקד משמר המקדש, ראש האוצר ועוד כמה. לחנן היו בניו שם, שורה שלמה שלהם. אחד מהם כבר היה כהן גדול, ובוודאי האחרים מצפים להיות. הזקן, הייתי אומר, שווה את כולן.

(הערה: חמישה מבני חנן החזיקו במשרה. אלאעזר היה כהן גדול בערך בשנת 16-17 לספירה, יונתן נעשה כהן גדול בשנת 36-37 לספירה ומאוחר יותר נרצח בהמרצת הנציב פליקס. תיאופילוס היה כהן גדול אחרי יונתן, ומתתיה כמה שנים מאוחר יותר. חנן הצעיר נעשה כהן גדול לכמה חודשים בשנת 62 לספירה, ונרצח על ידי ההמון.)

יש לו פני נץ, עם שפתיים דקות (בעבור יהודי), ומפעם לפעם, כאשר הוא מרגש, ניצוץ של אש בעיניו. איני יודע האם זו ערמומיות או נטייה המחליטה את מדיניותו, אך, אף שהוא אחד מראשי אצילי הכהונה העובדים אתנו וכמעט כולם מן הסיעה הנקראת צדוקים, הוא מחפש את תמיכתם ומחיאותיהם של הסיעה האחרת, הפרושים, אשר כולם בעבור ה

שמירה המירבית של החוק היהודי ובעבור התנגדות רבה ככל שהיא מעשית ליוונים ולרומים ולכל זרים אחרים.

עתה הבחן מה קרה. לצדוקים המובילים יש מושבים בסנהדרין, אך רוב חבריה הם פרושים, המתייחסים לצדוקים בחשד ובאי־אישור כמתפשרים בדת ו(לכן) בפוליטיקה. כולם הקשיבו לשמוע מה אומר ומה יאמרו הצדוקים האצילים אלי. לאחר ההצגות, התחלתי באמרי לכייפא שצר לי שהם לא חשבו לנכון לברכני בכניסתי לעיר. דיברתי ביוונית מפני ש, כידוע לך, זו שפת המשכילים ברחבי המזרח. לפני שכייפא יכול היה לענות חנן אמר משהו בחדות בלשון זרה והיתה תנועה קטנה של מחיאות בקרב אחדים מהם. כייפא אמר בחיפזון שזה עניין של מנהג ושהנציב הרומי מעולם, עד כה, לא דרש קבלת פנים רשמית בכניסה לירושלים.

אני נעשה, אני באמת חושב, נס של שליטה עצמית. לא שאלתי מה אמר חנן, אך גיליתי אחר כך שהוא אמר בארמית, שהם משתמשים בינם לבין עצמם, שבוודאי מספיק שהם הסכימו לבוא אלי בכלל. פניתי אליהם, אולם, ואמרתי — שוב ביוונית — שאני מקווה שהמחלה היתה טובה יותר שמנעה ממנו לבוא לברכני בקיסריה. הוא חייך מעט וענה, שוב בארמית — דבר מעליב לעשות — והיה צחוק כללי. גרמתי לאלכסנדר לתרגם בעבורי הפעם. נראה שהחצוף אמר שמחלתו היתה טובה יותר אך עלולה לחזור בכל רגע. אולם, אני יודע איך להתמודד עם אצולה כזו ופניתי אליהם בלטינית, ללמד אותם את מקומם, וציוויתי על אלכסנדר לתרגם ליוונית. אמרתי להם בגלוי שהייתי לא מרוצה מקבלת פני בקיסריה, ועוד יותר, בירושלים, אך שלא תהיה להם סיבה להתלונן עלי כל עוד התנהגותם נאמנה בכנות. הם הקשיבו בחמיצות ואז כייפא אמר בחיפזון שהם יודעים את חובתם לקיסר ולרומא. שאלתי אם יש להם בקשה כלשהי להגיש לי, והוא ענה שזה יעשה לתחושה טובה ולשביעות רצון אם אשיב את בגדי הכהן הגדול למשמורתם. זאת, עניתי, כבאלכסנדריה, היתה עניין בעבור קיסר, וזה יהיה תלוי לחלוטין בהתנהגותם האם אוכל לעשות המלצה כלשהי. אז המשכתי לומר שהערצתי מאוד את מה שראיתי מן המקדש ורציתי לבדוק אותו; אולי אחדים מהם יראו לי את נפלאותיו למחרת. כייפא הסכים. הצעתי שאלה שהיו כוהנים גדולים ילוו אותנו. כולם הביטו בחנן. הוא קד בחרדה. 'לחצר החיצונית!' אמר, הפעם ביוונית. באמת, האיש בלתי נסבל. 'אני יודע זאת,' אמרתי. 'האם לא הצבנו כתובות הן ביוונית והן בלטינית האוסרות על זרים לעבור מעבר לחצר החיצונית?' אז לא יכולתי לעמוד בפיתוי. 'ובכל זאת שמעתי,' הוספתי, 'שאחד מקודמי ביקר אפילו בחדר הפנימי ביותר.' אתה זוכר שכאשר גנאיוס פומפיוס כבש את ירושלים במהלך כיבושיו המזרחיים הוא חדר לחדר הקדוש ביותר — מעשה של חילול שהם מעולם לא סלחו עליו. היית צריך לראות את פניהם. מלמול של אימה וכעס פרץ מהם; אחדים מהם ירקו על הרצפה; אחדים מהם עשו צעד כלפי. חנן צעד קדימה, אך לא נתתי לו זמן לדבר. 'אין לי כוונה בעצמי,' אמרתי, 'ללכת מעבר לחצר החיצונית, בדיוק כפי שיש לי ביטחון שאתם תמשיכו לבצע את הקרבן היומי לכבוד קיסר ורומא.' זה השקיט אותם, מפני שזו היתה תזכורת ש, סובלניים כמונו, אנו כן דורשים מהם סמל יומי של כניעה. (הערה: פומפיוס הגדול, אשר נכנס לקודש הקודשים בשנת 63 לפנה״ס)

לבסוף, אמרתי להם שאצפה מהם לדווח לי מיד על כל מסית בקרב העם הפשוט שעלול לאיים בצרות. אין צורך, אמרתי, לפרט את סוג הצרות שהתכוונתי אליו; הם ידעו היטב מה קרה כאשר שודד או קנאי כלשהו, חצי מטורף על דת או על חירות ארצו, החל להציב את עצמו כמנהיג ולאסוף חסידים. סמכתי עליהם לתמיכה נאמנה. בזה פיטרתי אותם.

אבלה שבועיים כאן ואז אעשה סבב בדיקה לפני שאחזור לקיסריה. עלי לראות את אנשי הכפר. אני מאמין שאין להם את ההבנה הקלה ביותר של כוחה וחשיבותה של רומא — צורה מסוכנת ביותר של בורות. אשמח לצאת, אך פרוקולה תצטער לעזוב את ירושלים. היא מוצאת הכל ציורי, ו, מלבד זאת, דתם ופולחן מקדשם מושכים אותה. מוזר כיצד דתות מזרחיות אלה מרתקות את הנשים. אם זו לא מצרית, זו הסוג היהודי; ככל שהמסתורין וההוקוס־פוקוס גדולים יותר, כך הם מוכנים יותר להיכנע לכוהנים. פרוקולה מבקרת בחצר החיצונית ושואלת את אלכסנדר על חדרם הפנימי הריק והנפלא. אני אומר לה שיום אחד היא תשכח ותעבור את המחסום. אז זו תהיה חובתי הבלתי־נעימה להוציאה להורג.

דרך אגב, יש לי שתי שאלות בעבורך. כמה בתי כנסת יש בירושלים? חמישים, אתה אומר? יש כמעט חמש מאות. ומי גילה את האלפבית? המצרים הקדמונים או האשורים, אתה עונה. לא, זה היה אברהם, אבי היהודים. אינך מאמין בכך? איזו חוצפה! גם אני לא, אך היהודים כן, או מעמידים פנים. כל דבר טוב חייב היה לצאת מן היהודים. איני יודע, אך אני מצפה שהם טוענים לגילוי האש וגלגל העגלה. זו נחמה שלפחות יש לנו את הזכות על החרב הרומית הטובה.

שכלך השווה והסובלני לא, אני פוחד, יאשר את טון המכתב הזה. אני מודה בחופשיות שירושלים אינה משפרת את מזגי.

אזכור ראשון של יוחנן המטביל קיסריה

אני מודה לך על מכתביך ובמיוחד על להיטותך להגן על ענייני נגד פומפוניוס רופוס. הזהרתי אותו מזמן שאם ביתו החדש ייבנה לגובה זה, הוא יפריע לזכויות האור שלי. הנבל הערמומי חיכה מספיק זמן לבצע את תוכניותיו. יגלה בבתי המשפט, ידידי, איזה אלוף איתן ואיזה יועץ רהוט יש לי בך.

שמעתי בשבוע שעבר שמטיף נודד הופיע בארץ־הגבעות דרומית לירושלים. שמו יוחנן. כפי שנראה שהוא גרם לכמות מסוימת של התרגשות, ועלול לגרום ליותר, שלחתי את יוסף לירושלים במשימת חקירה. נתתי לו סמכות, אם יחשוב שהכרחי, לחפש אישית את מקור התסיסה ולדווח מה היא מסתכמת בו. זה יכול להיות כלום, אך עלי לדעת.

חדשות נוספות על יוחנן קיסריה

שמעתי מיוסף. הוא אומר שהעניין עלול להיות רציני, ולאחר שאסף מידע כפי שזמין בירושלים, הוא יצא להרים לשמוע בעצמו מה המטיף יוחנן אומר. אני מאחל לו הנאה מן המשלחת. זה אזור בלתי־נעים ככל שיש בכל תחומי — הרים קודרים ושוממים, תפורים בנקיקים עמוקים ובערוצי מים, היורדים בתלילות לעמק הירדן ולים המלח. הוא מיושב בעיקר, ככל שאני יכול לברר, על ידי ציפורים בעלות מבשר־רע, חיות פרא, מצורעים ונזירים חצי־מטורפים כגון יוחנן זה נראה שהוא. בהיעדרו של יוסף, בחנתי את דוחות מרגלינו בחלקים אחרים של הארץ. נראה שתהילתו של יוחנן מתפשטת והעם הפשוט מתחיל לדבר עליו. אחדים מהם יוצאים בציפייה גבוהה לזירת ההטפה. אשמח לקבל את דוחו של יוסף. זו חווייתי הראשונה מסוג זה של תסיסה ואתמודד אתה בתקיפות.

עוד מילה אחת על פומפוניוס. אל תחסוך בהוצאות. מה שחשוב אינו כל כך שזכויות האור שלי יוגנו אלא שפומפוניוס יוצג כנבל.

דוח עד־ראייה על יוחנן קיסריה

מה שאני שומע מרומא כמעט גורם לי לשמוח להיות נציב גרידא. ידיד משותף שלנו — מוטב שלא אזכיר שמות — כותב לי שסיאנוס לא רק שאפתן להתחתן למשפחתו של קיסר, אלא שבאותו זמן הוא מדבר בזלזול על קיסר עצמו. 'מונרך של אי קטן,' הוא קרא לו יום אחד — שמעת זאת? בקושי אני מעז לכתוב את המילים. אם הדברים האלה יגיעו לאוזניו של קיסר, אשמח שלא חבתי את מינויי לו.

יוסף חזר סוף־סוף והייתי בהתייעצות עמו ועם אלכסנדר. היה לו קושי מסוים לאתר את המטיף. הוא היה צריך לעלות במעלה הגבעה ולרדת במורדה בכל מיני מזג אוויר, והוא נתקבל בעין לא ידידותית על ידי היהודים שהיו גם הם על הדרך. יש רבים מהם על הדרך, גם; רובם מיהודה, אך די רבים משטחו של אנטיפס בצד האחר של הירדן, ואחדים משומרון ואפילו מהגליל. כאשר הוא גילה את יוחנן — הבחור נע מכפר לכפר כל הזמן — האם אתה יודע מה הוא מצא? אחד מקציניו של אנטיפס, שצפה ביוחנן מטעם אדונו. הדיבור היה שיוחנן בקרוב יעזוב את שטחי ויחצה לשטחו של אנטיפס. איני יודע האם אתן לו את הרמז.

לפי דוחו של יוסף הוא 'חצי־לבוש, חצי־מורעב וחצי־מטורף', אך זו בדיוק לא בעיה עם היהודים האלה. [תועתק כמודפס; כנראה "אך זה לא משנה".] זה מה שהוא אומר שקובע, או ליתר דיוק, אולי, מה שהם בוחרים לחשוב שהוא מתכוון אליו. הוא אומר להם שהזמן הגדול, העידן החדש, שכולם מצפים לו, בא, ובעבורם זה אומר רק דבר אחד: לא עוד הורדוסים, לא עוד רומים, לא עוד נציבים, חיילים או מיסים. רעיון החירות, העצמאות, תחיית הימים המפוארים שהם נהנו מהם תחת מלכיהם הוותיקים — זה מה שמושך אותם מכל רחבי הארץ. יוסף מכריז שיוחנן רק צריך להכריז שהוא המנהיג המצופה וכל הארץ הכפרית תהיה בלהבות. הוא אינו מעמיד פנים, כך אומר יוסף, שהוא בעצמו מנהיג, אך הוא עושה מה שכמעט גרוע באותה מידה: הוא אומר להם שמנהיג בא, ושבקרוב, שזה בדיוק מה שהם מחפשים. שאלתי את אלכסנדר על כך והוא חכם ומסתורי. שאלתי אותו האם המנהיג הזה היה אותו אחד כ'המשיח' — כפי שאני זוכר שכייפא דיבר עליו. הוא אומר לא; שלפני המושיע חייב לבוא, לפי כתביהם, שליח חלוץ או נביא — מה שתרצה לקרוא לו — ושכאשר האדם הזה יגיע אז כל העם ידעו שהמושיע עצמו יבוא הבא.

תראה שמנקודת מבטו של הנציב הרומי זה אותו דבר. יוחנן מנבא את קרבתו של נביא חדש; הופעת הנביא תבוא אחריה זו של המושיע, ואז קיסר ורומא יפנו מקום לעידן החדש. אי אפשר, תסכים, שרעיונות פנטסטיים אך מזיקים כאלה יורשו להתפשט בקרב העם. אינך יכול לדמיין את הציפייה שיש בכל מקום באוויר כאן. כולם מחכים, מחכים, לדברים שעומדים לקרות. יש לי השכנוע שהמקום הטוב ביותר בעבור אנשים כגון יוחנן הוא כלא, ושם אני מציע לשימו בקרוב.

כתבתי לכייפא לשאול מה יש לו ולסנהדרין לומר על כך ולהודיע לו על כוונתי. הם היו צריכים לדווח לי לפני עתה.

אסור לי לשכוח לספר לך דבר משעשע על יוחנן. הוא אומר ליהודים ש, כדי לעשות את עצמם ראויים לימים הגדולים הבאים, עליהם להשפיל את עצמם בעבור החיים הרעים שהם הובילו. זה מדגדג אותי, כפי שזה היה מדגדג אותך אילו הכרת את היהודים. רובם אינם מתענגים על חלק זה של הדוקטרינה כלל. לפי דעתם שלהם אין להם על מה להשפיל עצמם; וגם מעולם לא היה. העידן החדש טוב מאוד, אך עסקו הוא להציב את היהודים מעל כל האנשים האחרים. השפלה ראויה ליוונים, רומים וכדומה. הייתי רוצה לדעת מה ידידי חנן חושב על להשפיל עצמו בפקודתו של מטיף מרופט שברח ממערה! אך אני יודע כבר. הכוהנים רגילים לקחתו של יוחנן. שם חיים ובזים לכהונה הקלה בירושלים. [תועתק כמודפס; הספר המודפס משובש כאן.] חנן וכייפא יתנו לו טיפול קצר (וידוי / מחילה). אני בטוח, במיוחד אם הוא יראה סימנים של נעשה פופולרי באמת. זה טוב מאוד בעבור יהוה שלהם להפיק עידן חדש, אך הכוהנים הגדולים בוודאי מצפים שייוועצו בהם תחילה.

זה נראה לי הזדמנות לעמוד על שלי. אחכה למכתב מכייפא, אך מה שהוא יאמר, אני מתכוון עתה לחזק את חיל המצב בירושלים. אני מקווה לאישורך.

צלמי הקיסרים קיסריה

שמעתי מכייפא על יוחנן. הוא שולח לי תשובה רשמית המנוסחת בדיסקרטיות מרובה. אתה עשוי לאהוב את הטקסט שלה. נאמר: 'הסנהדרין, לאחר ששלחה נציגים לחקור את יוחנן בן זכריה ולאחר שהשתכנעה שהוא אינו טוען להיות לא המשיח של היהודים ולא אחד מן הנביאים, בדעה שהוא לא ביצע שום עבירה תחת החוק שתצדיק אותה בלשים אותו למשפט. באותו זמן היא מכירה שהכוח האזרחי יכול באופן סביר לקחת השקפה רחבה יותר של התוצאות העלולות לנבוע מהרחבת תורתו.' כייפא שלח פתק פרטי על ידי השליח. אין לו התנגדות לכך שאנקוט

אמצעים אם אחשוב שהם נחוצים. אני בטוח שבלבו הוא וידידיו מקווים שאעשה זאת. אתה רואה את המשחק. יוחנן עלול בקלות להיעשות מבוכה בעבורם, גם אם הוא אינו כזה כבר. הם היו רוצים אותו מחוץ לדרך, אך זה יתאים להם יותר שאסיר אותו מאשר שהם ישאו את התרעומת בעצמם. במילתי, לא הייתי מחייבם אך שחשבתי על אמצעי חדש ללמד את שניהם, ואת העם הפשוט, מי אדונם כאן. אמרתי לך שהחלטתי לשלוח עוד חיילים לירושלים במקרה שעניין יוחנן זה יגרום להפרעות. גמרתי בדעתי שהחיילים החדשים הפעם ישאו את צלמי הקיסר על הנסים כאשר הם נכנסים לירושלים. 'איזו טירוף!' אני שומע אותך אומר, ומיד אתה מעלה חזיונות של מהומה, סערה ומלחמה גלויה. אך הקשב. אינך נותן לפילטוס שלך מספיק קרדיט על חריפות. האם אתה חושב שרק יהודים הם ערמומיים? חיילי ייכנסו לירושלים במתת הלילה. בבוקר, כאשר היהודים מתעוררים, הולכים לעסקיהם, נוהרים למקדש, הם יראו את הנסים, עם הצלמים מוצגים בהבלטה עליהם, כבר מוקמים על חומות האנטוניה. הם יסתערו על האנטוניה, אתה אומר? ספר זאת לנחתים. אך אם הם ינסו זאת, איזה סיפור יהיה לי לשלוח לרומא! היהודים המרגיזים, הבוגדניים התוקפים באופן ישיר את צלמי קיסר ואת נסי הלגיונות לאחר שכה כיבדתי את הסתייגויותיהם עד ששלחתי את החיילים פנימה במסווה החושך! מה יאמר ההמון הרומי הפטריוטי שלנו על הסיפור הזה? ובכן, אהיה גיבור ליום ויהיו לי הלגיונות הסוריים לרשותי. אך אל תפחד. כאשר ירושלים תשמע שהדברן יוחנן עומד להיעצר ותראה את הנשרים הרומיים בתוכה, היא תחשוב פעמיים לפני שתתנגד בגלוי. כייפא יהיה המום מחוסר־זהירותי, אך הגיע הזמן שהם יבינו שהם חלק מן המדינה הרומית, ונתתי למרקיוס את צוויו.

אני שולח לך קצת כלי חרס סוריים. אני מקווה שעבדיך זהירים יותר משלי. אמרתי לשלי שהבא שיפגע באגרטל או בפסל יקר יופיע במשחקים, ולא כצופה.

עולו של הרומי קיסריה.

המלץ עלי, ידידי, כעל רומי טוב. גם אני נושא את ברכות איטליה למזרח הנחשל. הבאתי שני מודדים, אחד מאלכסנדריה ואחד מאנטיוכיה. הוריתי אותם להציג תוכניות בעבורי לשיקום דרכים מסוימות, לבניית מרחצאות בשומרון, ולהובלת אספקת מים טובה לירושלים מן המעיינות דרומית לעיר. לא אקבל תודות על כך, אך היכן ומתי מקבל הרומי הכרת תודה על ההטבות שהוא מביא לעמי המזרח? הם חיים כחזירים וכאשר הוא מרים אותם ממצבם המזוהם הם רק מתלוננים שהוא מזיע מהם כסף לשלם בעבור עבודות ציבוריות שהוא רוצה ולא הם. האם לא היה זה קיסר אוגוסטוס — או היה זה יוליוס הגדול — שקרא לזה עולו של הרומי, אשר, מה שיהיו נטיותיו, הוא אינו יכול להימנע ממנו?

האם תאמין שבשומרון אין מרחצאות, אף שקצינינו, הן צבאיים והן אזרחיים, עולים לשם במזג האוויר החם בעבור בריאותם? באשר לדרכים, אני מציע לשקם את זו הרצה לאורך החוף ואת השתיים הרצות לירושלים מן הצפון ומן המזרח. חיילינו ינועו הרבה יותר מהר, וכך כמובן גם המסחר ותנועת הצליינים, שיעזרו ליורשי. באשר לאספקת המים, זו תהיה הטבה טהורה לירושלים שבעבורה הם צריכים להקים לי פסל. ובכל זאת, האם אתה יודע, השאלה היחידה המעניינת אותם כלל היא, מי ישלם בעבורה. כיצד בעולם הם שורדים כלל בתנאים הנוכחיים בזמן החגים הגדולים שלהם איני יכול להבין. בדרך כלל, אולי, לירושלים יש כ־50,000 תושבים, ויש רק כמה בארות מים לספק לכולם. אך בזמן הפסח הצליינים מגיעים בעשרות אלפים. איש אינו יודע את הסך המדויק, אך אחדים אומרים שיש חצי מיליון אנשים צפופים לירושלים ולכפרים הסובבים. ירושלים עצמה צפופה; הם ישנים על הגגות ואפילו ברחובות, והם נוהרים בלהקות כל בוקר מן הארץ הסובבת. מנין כולם מקבלים את מיהם לשתייה ולשטיפותיהם הפולחניות? איני יכול לומר לך, אלא אם אולי אלהיהם יהוה מספק אותו בנס או שהחג נחשב כשבת מתמשכת ואסור להם לשתות כלל. אולם, מים יהיו להם, הן נקיים והן בשפע, ירצו או לא, ולשלם בעבורם הם חייבים לפי מנהג המחוזות הרומיים.

החיילים יצאו, עם מרקיוס בפיקוד. הם נושאים את צלמי שלושת הקיסרים — טיבריוס עצמו, אוגוסטוס ויוליוס. הם יהיו באנטוניה לפני שחר מחר. פניתי לאנשים אישית. אמרתי להם ששמה של רומא ושל הקיסרים בחזקתם ושהם חייבים להגן עליו, אך שמצדם אסור שתהיה שום פרובוקציה.

אמרתי למרקיוס לשלוח כיתת חיילים, לעצור את יוחנן ולשלוח אותו אלי לקיסריה. עלי לעשות זאת בכל מקרה, מפני שאם אנטיפס יודע, כפי שהוא יודע, שחוסר נאמנות מתעורר בצד שלי של הגבול, הוא יפיק מכך את המירב.

עימות עם היהודים קיסריה.

עתה יש לי חדשות בעבורך. היה לי השבוע המרגש ביותר בחיי. באמת שמתי את השומן באש. ירושלים במהומה, ההמולה התפשטה ברחבי הארץ, וכאן בקיסריה אני מוקף בהמון של יהודים זועמים.

בתחילה הכל הלך טוב. החיילים הגיעו לאנטוניה בעוד היה חשוך והנסים הוקמו על החומות. ניתן היה לראותם מחלקים מן המקדש. עלי לומר לך שעם השחר המוקדם ביותר הכוהנים מתחילים בהכנותיהם לקרבן הבוקר ובקרוב קהל המתפללים מתאסף. (מנהג טוב, מפני שהוא גורם לאנשים לקום מוקדם.) בקושי היה אור יום כאשר מישהו גילה את הצלמים על מוטות הנסים. יש להם עיני נצים בכל הנוגע אלינו. מיד היתה צעקה. אחדים מהם מיהרו לאנטוניה, אחרים לכוהנים, אחרים חזרה לעיר להפיץ את החדשות. כייפא היה באנטוניה תוך זמן קצר והתחנן למרקיוס לפחות להסיר את הנסים ממראה הציבור. מרקיוס אמר בנימוס לא והפנה אותו אלי. כייפא אמר שהוא יצטרך לנקוט קו חזק; הוא כבר זימן את הסנהדרין; הם יתלוננו לא רק אלי אלא לרומא ויגידו לעם כך, אך שהוא היה בספק האם ההמון יכול להימנע מהתקפה ממשית על המצודה. מרקיוס לא זז וכייפא היה בקצה שכלו מה לעשות. בינתיים, כל ירושלים התאספה במקדש וסביב האנטוניה. הם איימו לא רק עלינו אלא גם על הסנהדרין. רבים מהם נשאו אלות ואבנים, וכאשר כייפא יצא ממשרדי הסנהדרין לפנות אליהם הם איימו עליו באלימות, מאשימים את הסנהדרין שהביאה את 'העלבון' הזה על דתם על ידי סובלנותה כלפינו ודורשים שהיא תבטיח מיד את הסרתו. כייפא ענה ש

הסנהדרין תעשה את מירבה, אך אסור שתהיה אלימות; הם מיד ישלחו משלחת חזקה אלי לקיסריה ו, אם לא אוותר, הם מיד יפנו לקיסר ויבקשו את הסרתי. הוא הוסיף שאם מישהו מן הקהל בחר ללוות את המשלחת הם יכולים לעשות זאת; הם יכולים לעזור להוכיח לי כמה עמוקות הם התרגשו ממעשה החילול הזה, אך הם רק יעשו פגיעה רצינית לדתם ולארצם על ידי מהומה בירושלים. כייפא הוא איש ערמומי. הוא סיפק להם מוצא לכעסם ולעצמו את האמצעים (כפי שקיווה) להפחידני.

לוקחים אותו במילתו, הם באו לקיסריה. כן, סנקה יקירי, הם עזבו את עבודתם ואת דתם ויצאו ללכת, אלפים ואלפים מהם, אלי לקיסריה. הם באו לא רק מירושלים אלא ממאה עיירות וכפרים; בכל מקום, ככל שהחדשות התפשטו, הם יצאו לקיסריה. כאשר שמעתי מה קורה עליתי על גג הארמון — זה היה לפני ארבעה ימים — והדרכים היו שחורות מהם ככל שהעין יכולה לראות. הם צעדו בהתמדה כאנשים עם מטרה, כל אחד עם חסידים של תלמידים ומעריצים. כל הגילאים היו שם, מזקנים אפורים עד נערים. רבניהם המלומדים ביותר באו; חנן. כאשר המשלחת נכנסה לארמון היתה סצנה עצומה של התלהבות ביניהם. שאר האוכלוסייה מביט בחמיצות. עם עוד קצת פרובוקציה, היתה טבח.

די נהניתי מן השיחה עם הכוהנים. כייפא היה מכובד, חנן תקיף, ובנו אלאעזר (לשעבר כהן גדול) רועש. אך אחד וכולם הם חרדים לצאת מחור. הם פוחדים מן ההמון ועוד יותר פוחדים מאויביהם בירושלים העסוקים בערעור מעמדם, קוראים להם פרו־רומים, 'שותפים לעבודת אלילים' (הפשע שבפשעים בעיני יהודי טוב), בוגדים וכדומה. אתה יכול בקלות לדמיין את הטיעונים. מצדם, שום נציב מעולם לא עשה דבר כזה בעבר; קיסר לא יאשר זאת; קיסר תמיד היה מתחשב; לא אני, ולא קיסר — במיוחד קיסר — יכולים לרצות מהומה ומרד גלוי, שהיו צפויים אם לא אבטל את צווי. מצדי, נוכחות הצלמים היתה סימן רגיל של הסמכות הרומית; זה היה פוגע הרבה פחות מן הקרבן היומי שהם כבר ביצעו לקיסר ולרומא; יצאתי מדרכי לחסוך את רגשותיהם על ידי שליחת החיילים פנימה במסווה הלילה; לסגת את הצלמים עכשיו יהיה השפלה חסרת תקדים של קיסר ולסגת אותם מול איומים יהיה הוכחה מובהקת של חולשה.

מאז הפגישה הזאת הם היו כאן כמה פעמים, הן בפומבי והן בפרטיות, ובמרווחים הם נואמים לקהל. אמרתי לכייפא שעליו לצוות על אנשיו לחזור הביתה, אך הוא אומר שהמירב שהוא יכול לעשות הוא לשמור אותם שקטים על ידי הבטחה לתת לי שום שלום עד שישכנעני. מספריהם, רחוק מלהצטמצם, גדלים בהתמדה. הרבה מאוד אנשים באים מסקרנות, אך כל מיני קנאים פראיים מגיעים מחלקים מרוחקים ונושאים נאומים אלימים. איני יודע כיצד כולם מתקיימים, אך אני מניח שמריבה טובה על דת היא בשר ומשקה בעבורם.

המצב אינו יכול להימשך, אך אני מודה שאני מוצא אותו קצת קשה לטיפול. יכולתי לפזרם בכוח, אך איני רוצה שפיכות דמים; כל האנשים ברומא שהם בעבור שלום ושקט (ושאינם מבינים כלל את קשייהם של נציבים מחוזיים) יהיו בידיים נגדי. מצד שני, אסור לי לוותר. אני רוצה מאוד ללמד את היהודים האלה שיעור. מלבד זאת, זה באמת חשוב, כעניין של מדיניות, לשבור את בלעדיותם, ועשיתי התחלה. רחוק מכך ששלטון רומי מתקבל באמת כאן, יש תנועה אטית אך יציבה נגדו ונגד הכוהנים הסובלים אותו. אלא אם נתחיל לשבור את עקשנותם אנו, תוך זמן לא רב, נצטרך לכבוש מחדש את יהודה. אילו רק יכולתי לסמוך על תמיכה נאותה בבית, אך שם — אני יודע שכאשר אני מדבר עם יד על ניצב החרב אסור לי לצפות ליותר מדי אהדה ממך.

הלוואי שהיתה לך העבודה בעצמך לכמה חודשים.

אודיע לך את התוצאה.

תבוסתו של פילטוס קיסריה

אני מודה ליובה שהמקום נקי מיהודים שוב. האחרון שבסמרטוטיהם נעלם אל ההרים, ואני כותב לך, סנקה יקירי, בחיפזון לספר לך מה קרה. אהיה גלוי אתך לחלוטין, מפני שהאמת היא שייתכן שאזדקק לעזרתך ולעזרת ידידי האחרים. אני שמח שקיסר עצמו אינו ברומא, מפני שאיני יכול להסתיר מעצמי שהעובדות עלולות להיות מוצגות באופן שגוי בפניו. לא, אמרתי שאהיה גלוי אתך; עלי לפחד שהעובדות עלולות להיות מדווחות לו באמת.

לאחר ארבעה ימים היהודים לא הראו סימני היחלשות. הם עמדו וישבו וישנו ואמרו את תפילותיהם בכל סביב הארמון וברחובות ובכיכרות הסמוכים. במיוחד הם אמרו את תפילותיהם. מרקיוס כתב לי שהכול בירושלים נעצר ושהוא נצור באופן פסיבי באנטוניה. יוסף דיווח שהסנהדרין שלחה שליחים להורדוס אנטיפס, אחיו ולנציב סוריה מתחננים שיתערבו אצלי על הקרקע שפריצה רצינית ביהודה תהיה לה השלכה בלתי־נעימה בשטחיהם. הכוהנים גם בחרו את המשימה שהם, אם צריך, ישלחו לרומא. החלטתי להשתמש באיום ישיר של כוח צבאי. הכרזתי שלמחרת — היום השישי של ההליכים האלה — היהודים יתאספו בכיכר השוק מוקדם בבוקר ואני אפנה אליהם אישית. באותו זמן ציוויתי על כל החיילים הזמינים להיות מוסתרים בבניינים הסובבים. בסיום נאומי הם היו יוצאים ומתקדמים על היהודים. כיכר השוק היא שטח פתוח שיחזיק עשרים אלף איש, והוא היה צפוף. הרעש, כאשר הגעתי, היה בלתי ניתן לתיאור. במשך עשר דקות הם צעקו עלי וזה על זה. הם התנהגו כמשוגעים. איני יודע מה הם אמרו; אני בספק האם רבים מהם ידעו בעצמם. הכוהנים, שעשו קו (להגן עלי, אני מאמין) מול הבמה המוגבהת שעליה ישבתי, לא יכלו להשיג שתיקה. לבסוף קמתי, נתתי אות לפקידי ועשיתי כאילו לעזוב. זה השקיט אותם לשנייה וכייפא, עולה על הבמה, אמר להם שהסנהדרין ביקשה ממני לפנות אליהם אישית (זה לא היה נכון) ושחובתם להקשיב בשקט. הם נעשו שקטים בינתיים.

הייתי מנומס, הייתי פייסני. אמרתי להם שקיסר תמיד היה חרד לא להתערב בדתם ושאני לא פחות נוטה מנציבים אחרים לכבד את הסתייגויותיהם. אך זה לא היה דת, זו היתה פעולה מנהלית גרידא שעליה הם צריכים

לא לחרוג. הם לא יכלו לצפות להיות פטורים מסמלי השלטון הרומי, כמעט הייתי אומר של האזרחות הרומית, שהיו נפוצים בכל העולם התרבותי. על כך עלו מלמולים. הייתי מוכן, אמרתי, לשקול כל בקשה סבירה שהם עלולים להגיש, אך קודם כל עליהם לחזור בשקט לבתיהם. עד אז, דבר לא יכול היה להיעשות. או שהם רצו להיכנס לעימות עם כוחה של רומא? חדלתי בפתאומיות ונתתי את האות. מיד החיילים הופיעו מכל צד ו, עם כל כלי נשקם מוכנים לשימוש מיידי, הקיפו את הקהל.

מה אתה מניח שהם עשו, חסרי־תועלת [?] של חכמי רומא? נפלו לפאניקה, רעדו לפני החרב הרומית, חיפשו לברוח? הם לא הראו סימנים לכך. תקפו את החיילים, צללו לעימות שבו איימתי עליהם? אף לא לרגע. תחילה הם הופתעו ולא עשו שום קול או תנועה. אז אחד ממנהיגיהם מולי צעק בקול רם בארמית ו, חושף את צווארו לחרב, כרע לפני החייל הקרוב אליו. הוא אמר, כך נאמר לי, שהוא מוקדם יסבול מוות מאשר לוותר. בהבזק הם הלכו בעקבות דוגמתו. בכל מקום, כוהנים ועם כאחד, הם כרעו עם צווארים חשופים, שורה אחר שורה, חזית כדי להציג את צוואריהם לתליין הרומי ומאחורי ברי המזל הסדר הטוב מאוד רצח המוני. מעולם לא היו לי אלפים על אלפים, לחכות לתורם. [הערה: הספר המודפס משובש/מבולבל בקטע זה; תועתק כמודפס.] העמדה היתה מגוחכת. לא יכולתי כראוי לצוות על רצח המוני. נכשלתי שהתכוונתי לכך. אפילו אם היה להם רק ראש אחד לא יכולתי לכרות אותו, אף שזה היה נותן לי את התענוג הגדול ביותר. נכשלתי וידעתי זאת. לקח רק כמה שניות להחליט. אותתי לכוהנים הראשיים לעקוב אחרי ונסוגתי להתייעצות. אקצר את סיפור השפלתי. הכרזתי שהתרשמתי עמוקות ממסירותם לדתם (וזה היה נכון למדי), אך שמה שהרשים אותי ביותר היה הסדר וההחלטה השקטה שהם הציגו. אילו היה אחרת, אילו הם ביקשו להפחידני באלימות — אך אתה רואה את הטיעון ו, אף שאתה עלול לחייך, אני מבטיחך שהכוהנים לא חייכו. הם הודו לי בחרדה וכייפא יצא ונאם להם. אחר כך שמחה, הודיה וכמובן, עוד תפילות. יהוה מקבל את הזכות על כך. [הערה: המקור המודפס עצמו משתמש ב״יהוה״ כאן.] כל היום הם יוצאים, שרים את מזמוריהם. הנח להם לשיר כל עוד הם יכולים. אך אם [הדפוס מבולבל במפנה העמוד בצילום; החוש חוזר למטה] חייבת להיות להם אמון בי ובכוהניהם ולחזור בשקט לבתיהם, שרים את מזמוריהם. הנח להם לשיר כל עוד הם יכולים.

יום אחד הם יקבלו מין אחר של נציב ממני. אם קיסר ינטוש את מדיניות הסובלנות הסבלנית שלו, אם קנאיהם הפראיים יפילו את הכוהנים הפוליטיים והערמומיים האלה, אם הצבאות הרומיים יצעדו — האם יהוה יצילם אז? אחרי הכל, רק ביקשתי לכפות כבוד

אני מצפה ממך ומידידי האחרים לשים את הפנים הטובות על כך כאשר הסיפור הזה יגיע לרומא. אחרי הכל, הפסדתי את הזריקה. מפני שקיסר וצלמיו שלטו מעל מקדשם שבוע. זו התחלה, גם אם בסוף הפסדתי את הזריקה. [הערה: סעיפים כפולים/מבולבלים בספר המודפס; תועתק כמודפס.]

עתה אני מחכה למטיף יוחנן. מרקיוס כבר היה צריך לתפוס אותו בעקביו. כאשר הוא כאן בבטחה בגאליה [מודפס "גאליה"; כמעט בוודאי "כלא"], החרב תטפל בו. אם ניצחונם עלי גורם להם לחשוב שהעידן החדש החל, לפחות אדאג שהנביא לא יחיה לראותו.

אז קראת אחת מן הטרגדיות שלך לקהל מעריץ ברומא? אני בטוח שהיא תהיה מלאה רגשות נאים. הלוואי שהייתי שם להקשיב להם. הלוואי שהיית כאן כדי שתוכל ליישמם על היהודים הבלתי־ניתנים לתיקון האלה, עמי לצפות בכיף.

מעצרו של יוחנן על ידי הורדוס אנטיפס קיסריה

מרקיוס חזר לקיסריה מביא שני פריטי מידע. הראשון הוא שנעשיתי פופולרי ביריחו, עיר הגבול למטה ליד נהר הירדן. זה מקום חשוב ביותר, מפני שמסחר עמק הירדן התחתון עובר דרכה והמכס גדול. לפני זמן מה הוגשו לי תלונות על סחיטה גסה נגד צוות המכס. גובה המס הראשי הוא — היה, הייתי צריך לומר — יהודי ממעמד נמוך. הוא שדד את הסוחרים ימין ושמאל וההכנסות לא הגיעו לאוצרי. אחד מכפיפיו, יהודי אחר, שחשב שהוא אינו מקבל חלק הוגן מן השלל, בגד בו ובשני כפיפים. זה היה מקרה רע; הם שמרו חלק מכספינו וגם את רווחי סחיטותיהם שלהם. שפטתי אותם כאן בקיסריה ואז שלחתי אותם חזרה ליריחו, המנהיג להיצלב והשניים האחרים להיוצא להורג במלקות. היהודים היו מרוצים, לא רק מפני שגובה המס הראשי שדד אותם אלא מפני שהוא היה יהודי שהם שנאו על כניסתו לשירותנו. עתה הם יכולים לשנוא את יורשו, מפני שאני עומד למנות את המודיע למקומו. אני צריך להיות מסוגל לסמוך על נאמנותו אם הוא לא יירצח על ידי בני ארצו. החדשות האחרות הן שיוחנן ברח ממני. הוא הלך על אחת ממשלחות ההטפה שלו לארצו של אנטיפס. התוצאה היתה אותה כשלנו: המוני איכרים אומללים המתעוררים לשיגעון ורוצים לדעת האם הם אינם יכולים לעקוב אחר מנהיגותו. אנטיפס יכול עם דיבור על ממלכה חדשה אפילו פחות מאתנו. אם יש צרות כלשהן בארצו, חיילים רומיים יישלחו לעזור לו, וברגע שהם שם זה יהיה שלום למלכותו הקטנה והמגוחכת. הוא יודע זאת והוא חיכה ליוחנן. המטיף מונח עתה בבטחה במרתפי מבצר מכוור, מבצר בלתי־נעים וקודר בגבעות מזרחית לים המלח. הייתי אומר שהוא ראה את האחרון שביהודה שלו. אם לאנטיפס יש שכל כלשהו הוא יגמור אתו. זו השיטה הבטוחה היחידה, האמן לי, עם אנשים המערבבים את דתם ופוליטיקתם.

איני מצטער, בהרהור, שאנטיפס לקח את העסק הזה על עצמו. כמות מסוימת של תרעומת תידבק אליו, מפני שליוחנן יש חסידים רבים. אך לפעמים, כאשר אני שוכב ער בלילה, אני מאחל שהייתי מטפל ביוחנן בעצמי. גובה המס של יריחו הוא תחליף עלוב.

בעיית האקוודוקט קיסריה

לא הופתעתי לשמוע ששני ההורדוסים הגישו תלונה נגדי ברומא כאשר הם שמעו על הצלמים. הכלבים! יש להם מוסר של השבטים המעורבים שמהם הם נובעים. אך — תודות ללא ספק לך ולידידי האחרים — הבסתי אותם. קיבלתי מכתב רשמי בשמו של קיסר (נכתב על ידי אחד ממשוחררי סיאנוס) המשבח אותי על שיצאתי ממצב קשה בלי שפיכות דמים ובאותו זמן מגנה את פעולתי בכניסה אליו. המוסר הוא שאסור לאדם להיכשל; עליו באמת לחשוב זמן רב לפני נקיטת פעולה אך אז לעבור למרות כל התנגדות.

אנטיפס עסוק מדי בתוכניותיו נגדי. עברו שבועות רבים עתה מאז שהוא כלא את יוחנן והוא בדיוק שלח לי מכתב, חלקלק

חתיכת צביעות, אומר שאדם מסוים יוחנן, קנאי מסוכן, נעצר בצד שלו של הגבול, אך מפני שהאיש השתייך [?] הטיף לחוסר נאמנות במשך זמן ניכר בתוך גבולי, הוא הניח שארצה לטפל בו [?] היו מוכנים למסור אותו לי. [הערה: הקצה השמאלי של הצילום חותך כמה תווים בעמוד זה; מילים בסוגריים הן שחזורים מיטביים.] עניתי שפקידי כמה פעמים היו עוצרים את יוחנן אילו הוא היה בשטחו של אנטיפס ושאנטיפס לכן מוטב שיטפל באירועים שעלו על קרקעו שלו. [היו לי?] קשיים משלי, מפני שאני שומע שאחדים מחסידי יוחנן הולכים מעלה ומטה, הולכים בעקבות דוגמתו ו, [?] שהאדון שלהם יחזור.

[לעבור ל?] עשיית הדרכים והאקוודוקטים. אני באמת מאושר כאשר אני רואה את כנופיות הפועלים בעבודה על דרכי הגבעות מעלה [שים] לב, סנקה הטוב שלי, לא 'דרך', מפני שאני משקם הן את זו הרצה מעלה מן החוף והן את זו ש[מובילה?] ויריחו. 'למה לטרוח?' אתה אומר. 'האם זו אינה בזבזנות?' לא, מפני שעל ידי הדרכים האלה החומרים [בעבור?] אקוודוקט. אהיה גאה באקוודוקט, אני יכול להבטיחך. אסמוך עליו להנציח את שמי בהיסטוריה. ביליתי יותר זמן בגבעות דרומית לירושלים במהלך השבועות האחרונים האחרונים מאשר ביליתי בקיסריה. יש עשרים־וארבעה מיילים [ש]ניתן לדמיין להיכנע ואני רוכב מנקודה לנקודה צופה באנשים חותכים דרך הגבעות, שוברים [?] מניחים את היסודות למאגרי. משכתי פועלים מכל האזורים הסובבים, מן הגליל [היר]דן, אדום, ואפילו מסוריה, אך מעטים יחסית מירושלים, המקום שעתיד להפיק תועלת. ל[יהודים?] אין קשר אתנו גם כאשר אנו מבקשים לעזור להם. אין להם אלא בוז לשומרונים ו[?] חלק להביא להם אספקת מים טובה. הם יעדיפו ללכת בלי מים, או שיהיו מזוהמים, מאשר לקחת [?] רומי סיפור. יש רב בירושלים שאמר שכנראה היו רק שני יהודים טובים באמת בכל ה[הי]סטוריה. [א]דם. או אולי, הוא הוסיף, היה רק אחד — הוא בעצמו.

[ה?]עלות של האקוודוקט [מכבידה עלי?]. אני חרד על עלות האקוודוקט. האנשים משולמים בקביעות, אך סכומים גדולים יגיעו בקרוב לקבלנים. הם אינם יכולים לצאת מן המיסים הרגילים ולא, ככל שאני יכול לראות, איני יכול לעשות גבייה מיוחדת שתפיק את הסכום הנחוץ. ביקשתי מן הסנהדרין [להגיש?] הצעות לי, אך הם אינם מועילים. הם מדברים ומדברים אך אינם עושים הצעות. הם אומרים שהקבלנים סחטנים או שהם מודים בהכרחיות האקוודוקט אך אומרים שהעבודה היתה צריכה להידחות או שהם מכריזים בגלוי שרומא צריכה לשלם בעבורה. אגרום להם לשיר מנגינה אחרת, כאשר אגמור אתם.

אזכור ראשון של יֵשׁוּעַ קיסריה

הסנהדרין עקשנים. אמרתי להם שהם חייבים למצוא דרכים ואמצעים תוך שלושה חודשים לשלם בעבור האקוודוקט ו[סוף]ללא ועידות עם אנשיהם הראשיים. אני חוזר עד שאני עייף — 'לראשונה בהיסטוריה שלה לירושלים יהיו מי שתייה טובים. זה חיוני לבריאות עירכם הגדולה.' הם נשארים בלי נוע. אחד מהם אמר בגאווה — 'מים לשתייה אינם בעלי חשיבות אמיתית. זה רק עניין של הגוף הטמא. מה שחשוב הוא הספקה בעבור הנשמה — מים לשטיפות המצוות על ידי חוקנו.' (הם תמיד בשטיפותיהם הפולחניות; מעולם לא יכולתי להבין איך אנשים ששוטפים כל כך [הרבה פעמים ב]יום.) הטיעון הזה נתן לי הזדמנות. 'בדיוק,' השבתי, 'אתה דורש כמויות גדולות של מים בעבור שטיפותיך [והקר]בותיך.' (יש להם, עליך לדעת, קערת מים ענקית במקדש לשטוף את הדם מן הקרבנות.) [לכן]זה עניין של דת כמו של בריאות והגינות והייתי מצפה שתהיו מוכנים הן לתמוך בי [בבח]ירה שאני עושה לכם.'

אז בא רעיון מבריק לראשי. 'מפני ש,' הוספתי, 'האקוודוקט, לפי הודאתכם שלכם, יהיה עזרה גדולה לתרגולותיכם הדתיות, מדוע לא לשלם בעבורו בכסף־המקדש?' בקושי תאמין באיזו זעם הם קיבלו את ההצעה הסבירה הזו. 'שוד' ו'חילול' היו המילים החלשות ביותר שהם השתמשו בהן. מחיתי בפניהם שהם יכולים לראות זאת כהלוואה ועל ידי הטלת גבייה [על?] ירושלים ופיזורה על פני שנים־עשר חודשים (או ארוך יותר אם יבחרו) להחזיר את כספי המקדש. הם כמעט היו [?] אך עמדתי בתקיפות וציוויתי עליהם להביא את ההצעה לפני פגישה רשמית של הסנהדרין המלאה. ככל שאני חושב יותר [איך?] נעים נראה לי הפרויקט הזה. הוא פותר את הקשיים בפשטות כזאת.

החדשות במכתבך האחרון עושות קריאה משעשעת. חשבתי שנפלנו נמוך מספיק כאשר צעירים מבתי האצולה העתיקים שלנו [גרמו?] למהומות במשחקים, אך מעולם לא ציפיתי לשמוע שקלאודיוס נלחם כגלדיאטור פשוט לפני ה[אספסוף?] הבלוי, מעדיף כשחקן על הבמה. אין לי, אני פוחד, חתיכות רכילות מרגשות כאלה בעבורך. אחד הרבנים ש[הב]יט בחסד על האקוודוקט שלי נרצח אתמול כשהוא עזב את ביתו לסנהדרין. חמישה נבלים נפלו עליו [עם?] למעלה מעשרים פצעים. אין את הסיכוי הקטן ביותר לתפוס את הרוצחים, אף שמקום מחבואם יהיה [ידוע ל?]אנשים. דוחות מן הגבול מציינים שמטיף נודד אחר, אחד ישוע, הופיע בגליל; אמרתי [להם לשמור?] עין עליו. בתו היחידה של אחד הכוהנים הראשיים של ירושלים ברחה עם סוחר יווני. הם רצו [?]ה והכריזו שהיא לקחה חלק מכספי אביה. הוא יכול לחסוך זאת. אבוי! החיילים לא הגיעו ל[בית עד שה]יא היתה בבטחה איננה, והיום אני מאוד בחסדיה הטובים של פרוקולה.

[אתה יכול לדמיין?] את תדהמתי על מכתבך. מה יאמר טיבריוס קיסר כאשר ישמע שקלאודיוס נעשה גלדיאטור! (הערה: הקיסר טיבריוס השתייך לשושלת הקלאודית, שהיתה ידועה לשמצה על גאוותה. 'גאוות משפחת קלאודיוס,' אומר טקיטוס, 'היתה מושרשת בטבעו.')

מותו של יוחנן ושאלות על ישוע ירושלים

באתי לירושלים ליישב את מריבתי עם הסנהדרין והפעם אני מתכוון לעסק. הם מסרבים רשמית לעשות כל תרומה ממס־המקדש, אפילו לכמה חודשים. הם שלחו לי כתב מרגיז (כתיבה מייגעת) הטוען שאקוודוקט הוא עניין קיסרי ושאוצרו של קיסר צריך לשלם בעבורו. לכל היותר הם רק יודו שעליו להיות משולם מתוך

המיסוי הרגיל של המחוז, וזה, הם אומרים, כבר כבד יותר משהמחוז יכול לשאת. הם חוצפנים מספיק לטעון שאספקת המים לשטיפות הפולחניות הנדרשות על ידי חוקם תמיד היתה מספקת ושצרכיהם האחרים אינם מצדיקים הוצאה כה מפוארת. הודעתי להם שהכסף חייב להימצא בלי עיכוב ושאני, אם צריך, אנקוט צעדים למצוא אותו בעבורם.

אין לי סבלנות לחוקם היקר, המגדר אותם (ואותנו) בכל מפנה בתקנות דקות. חלק ממנו בא ממשה, אך הרבה ממנו הוא בריאתם שלהם. אנשיהם המלומדים בילו את חייהם בעבור ספריהם הקדושים אך החלק המייגע ביותר, ככל שאני יכול ללמוד, הוא מבריאתם שלהם. האם אתה יכול להאמין שיש להם כרכים שלמים כתובים על דורות בהמצאת הכללים הדתיים המורכבים והמגוחכים ביותר? שמעת אי פעם על כלליהם לשטיפה ו שיש כרך או שניים המוקדשים אך ורק לנושא השטיפה לפני הארוחות? שמעת אי פעם על הרב שמת מצמא? הוא היה סגור בעיר נצורה והוקצתה לו חצי כפית מים כל יום. הוא השתמש בכולה לשטיפות פולחניות ומת בייסורי צמא. הייתי רוצה לשים את חנן הזקן במבחן הזה. או האם אתה יודע את סיפורו של הפרד החסידי? הוא השתייך לכהן שלא יגע בשום מזון אשר עליו, בעת הקנייה, המעשר לא שולם למקדש. במשך ימים הפרד סירב למזונו. האם הוא היה חולה? האם הוא היה צולע? האם הוא היה סתם פרדי? לא, סנקה יקירי, האמן לי שהם גילו שכאשר מזונו נקנה מעשר לא שולם למקדש. הוא לא ישבור את החוק. כולם פרדים בירושלים.

דרך אגב, לא אהיה מוטרד עוד על ידי יוחנן, המטיף, בנו של זכריה. הוא מת. קיבלתי הודעה רשמית מנציב טירת מכוור. הוא קיבל צווים מאדונו הורדוס אנטיפס — נשלחו מבירתו, טבריה בגליל — להוציא להורג את יוחנן כמסית למרד ולהודיע לי על העובדה. היתה, אני שומע, סיבה מיוחדת לפעולתו של אנטיפס. אתה זוכר שאמרתי לך שמסית אחר בשם ישוע הופיע בגליל. אלכסנדר, היודע הרבה מאוד ממה שקורה — ואומר לי מפני שהוא מקנא ביוסף הראוי — אומר שישוע במקור בא מן הגליל לבקר את יוחנן. הוא היה למעשה ביהודה כאשר החדשות התפשטו שיוחנן נעצר, ואז הוא ברח לארצו שלו. שם הוא משחק בדיוק אותו משחק כאדונו. הוא מטיף לבני ארצו להיות ענווים (אני אוהב אותו על כך) ומדבר בגדול על הממלכה הבאה. גם הוא הציב את עצמו כעושה־נפלאות, מרפא אנשים חולים ומשוגעים שונים (הם רבים בגליל) וכמובן זה מושך את ההמון התמים. אנטיפס לא היה אוהב זאת בכל מקרה, אך מה שבאמת הפריע לו היה הגילוי שתקשורת עברה בין ישוע לבין חסידי יוחנן. אז, בחכמה רבה, הוא גמר את יוחנן והוא כבר — יוסף מאשר זאת — חוקר על ישוע. תהיה לי קרקע טובה לתלונה אם הוא ייתן לעסק הזה לגדול.

יש צד אחד של זה שמשעשע ומשמח אותי. ישוע מתווכח עם עורכי הדין והכוהנים. כל דבר הנוגע לחוק או מאיים על סמכותם מעורר את קנאתם המיידית. בדיוק כפי שאמרתי לסנהדרין שאני מצפה מהם לדווח לי על כל תסיסה שהם שומעים עליה, כך אני מקפיד להודיע להם בחדות למדי על רשלנותי שאני יכול לייחס להם. הודעתי לכייפא על הדוחות הנוגעים לישוע שהגיעו אלי ואמרתי לו שמפני שהסנהדרין טענה לסמכות אפילו בגליל, מוטב שישגיח על כך. הוא ענה מיד בהדגשה, אומר שממה שהם שמעו על ישוע, אף שזה היה מעט עדיין, הם לא אישרו אותו בלבביות ושהם שולחים משלחת של אנשים מלומדים לגליל לבחון אותו. בעצמו אדם הוא אדם חסר חשיבות, בנו של פועל פשוט. אך אז, שמעון, אחד הנבלים שעשה צרות לפני כמה שנים, היה, יחד עם אחרים, עוד עושה־צרות, היה רועה. זה הגרוע שביהודים אלה שמעמד אינו אומר להם דבר. הם יעקבו אחר כל בן־אדמה אם הוא יכול להילחם טוב, לשדוד טוב, או לדבר טוב — במיוחד אם הוא עובד כמה נפלאות לתוך העסקה — ולפני שאתה יודע היכן אתה, הם יציבו אותו כמלך. אולם, עם אנטיפס והסנהדרין צופים בו, ועמי מחכה לו ביהודה, זו פרוספקט עלוב בעבור ישוע.

בכל מקרה איני יכול להתרגש על דבר כעת מלבד האקוודוקט שלי. זו עבודה אצילית, ראויה לדירוג עם זו של הורדוס עצמו בקיסריה. האם אתה יכול להציע לי כיצד אשיג את הכסף? אוזני פתוחות לרווחה. אך חכה בסבלנות. יש לי סוד; אני משפשף את ידי עליו אך איני מעז לספרו אפילו לך. אני מקווה, כאשר אכתוב בפעם הבאה, להודיע לך שיש לי את הכסף בידי, ואשיג אותו, אף שהיהודים יסבלו על כך.

תפיסת מס־המקדש ירושלים

לפני שלושה ימים, מוקדם בבוקר, תפסתי את מס־המקדש. לא את כולו — הערץ את מתינותי. לא פשטתי על האוצר במקדש עצמו, מפני שזה היה אומר קרב קשה וקורבנות שלא יכולתי להרשות. תסלח על היסוסי, אני חושב, כאשר תזכור את נסיבות הדוגמאות המאושרות יותר שלי: קרסוס כבש את ירושלים עם צבא גדול כאשר בדרכו לפרתיה, בעוד סבינוס למעשה כבש את המקדש בסערה. הן טענותי והן שיטותי היו צנועות יותר. מס־המקדש מובא לירושלים מן הקהילות היהודיות הזרות בערך בזמן זה מדי שנה (בתחילת האביב). מצרים, אסיה הקטנה ואזור הפרת הם התורמים הגדולים ביותר. רובו בא במטבע, אך יש גם מתנות עשירות של החסידיים: כלי כסף לשירות המקדש, תכשיטים וקישוטים, זהב להיתוך. תרומת מצרים, אבוי! הגיעה למקדש בבטחה לפני שבוע, אך זו מן הערים האסייתיות חיכתה בקיסריה לליווי וזו מן הפרת (היא כללה מטיל זהב מוצק נאה, מתנתה של קטסיפון) היתה בליווי כמה מיילים מירושלים. היהודים, עלי להסביר, שולחים שומרים משלהם, אך בתוך המחוז הנציב מספק ליווי צבאי. את החזה שהגיע לקיסריה החרמתי בלי עוד דבר. היהודים לא יכלו להתנגד; הם הלכו, מייללים, לירושלים, ומצאו בהגעה שאותו גורל פקד את שיירת הפרת. זה דרש קצת סידור. הכפלנו את הליווי בלילה האחרון וכאשר השיירה הגיעה לשכונת המקדש בבוקר המוקדם מרקוס הפליג החוצה מן האנטוניה עם גדוד מלא וממש רץ את כל התהלוכה לתוך המצודה. המראה היה באמת קומי. אנשינו נהנו ממנו ביסודיות. הכל נעשה כה מהר שהשומרים היהודים, שכללו פקידים מכובדים מאוד, בקושי יכלו להאמין לעיניהם כאשר הם ראו את שערי האנטוניה נסגרים מאחוריהם ואנשי סופרים באופן שיטתי וסוחבים את החזות. אחד או שניים היו טיפשים מספיק להציע התנגדות אך בקרוב ריפאנו זאת. שום שפיכות דמים, אך היו להם קצת חבורות

להראות לבני ארצם.

המהומה על הצלמים בשנתי הראשונה — אתה זוכר את התקרית המצערת ההיא? — לא היתה דבר לעומת מה שקרה עתה. כל ירושלים יצאה תוך שעה. הם צעקו וצרחו, הם איימו לקרוע את האקוודוקט, הם הכו על קירות האנטוניה באגרופיהם. הכוהנים צפפו את עצמם במסה צפופה סביב אוצר־המקדש פן גם הוא יותקף על ידי. אובדן כסף נוגע בהם בחי. לא הייתי במצב רוח, הפעם, לתת להם להפגין במשך ימים. הלבשתי [?] גדול של חיילים בבגדים רגילים, שמתחתיהם כלי נשקם היו מוסתרים. אחדים החלקתי החוצה מן האנטוניה לפני שחר. עוד [?] הוסתר בארמון הורדוס. הם כולם היו שומרונים ואדומים, כך שהם יכלו להתחפש בקלות בלי פחד מהכרה. היו כ־אלף מהם. הם התאספו בפאתי הקהל ולקחו חלק בצעקות. ממה שאני יודע על אחדים מהם הייתי אומר שהם עשו כל שביכולתם לעורר את ההמון. אחר הצהריים יצאתי על המגדל מעל השער. הכרזתי שהכסף ישמש אותי בעבור תועלתם בדרך שחשבתי לנכונה. אז פיזרתי אותם. מהומה כפולה; איומים נגד הנציב המחלל, קללות, ואפילו אבנים. חצוצרה נשפה, ואנשי הנאים, חושפים את כלי נשקם, נפלו על ההמון. צעקת הזעם והאימה שעלתה יכולה היתה להישמע ברומא. הקהל ברח בחיפזון, אך הדוחק היה כה גדול שרבים לא יכלו לברוח לרחובות הצרים וזרועות החיילים היו [לא?] בטלות. איני יודע כמה נהרגו, מפני שהמתים נישאו במהירות על ידי ידידיהם, אך המספר היה גדול. הכל היה שקט מאז. אומר לך שהקפדתי לאסור על אנשי לרדוף את הקהל לתוך המקדש והצו ציית. לא ראיתי דבר מחנן ומכייפא. אני מצפה שהם לא באו אך שהם שלחו הודעה ערמומית כלשהי לומר להם. הם שולחים את המשלחת הרגילה לרומא, אך איני עצבני על התוצאה. הקבלנים הראשיים, שכבר שילמתי להם בכסף־המקדש, הם ידידים טובים של סיאנוס ואין להם ספק שעם הוצאה שיפוטית בקרב משוחרריו הכל יהיה טוב.

אז אני מרוצה. האקוודוקט בקרוב יושלם ויש כסף וישאר לשלם בעבורו. יישבתי אחדות מחשבונותי עם היהודים ובמיוחד עם כוהניהם סוחרי־הדת. היתה להם שיעור חד — נקווה שהם יפיקו ממנו תועלת. ובכל זאת אני פוחד שטון המכתב הזה לא ישמח אותך, סנקה יקירי. לכן אעשה הצעה. התלוננת על טון מכתבי לך: על הרעש, שכר הדירה המופרז, היוקר והרע של האוכל. בקר אותי, אז, ביהודה, הן כדי להשיב את רוחך המבוזבזת. אל תדמיין את הורציוס הנאצל, שאלה החוצים את הימים בחיפוש אחר האבוד ולא את דעתם? אה, אך חצה ליהודה וראה האם האקלים לא יעבור שינוי בולט. אני יודע שאני [מו?]נטה להתכונן נגד היהודים; זה לגלוג צודק. אך אז אני חי ביניהם, אתה רק רואה את חנויותיהם ובתי הכנסת שלהם ממרחק בטוח כפי שאתה ממהר בעד בעריסה שלך לסיבה כגון מסיבה או התכנסות של החכמים.

שיעור לבני הגליל ירושלים

אני כותב לך שוב לפני שאצא לאחת מבדיקותי התקופתיות של המחוז. מרקיוס ויוסף שניהם מזהירים אותי שיהיה לי קבלה רעה בגלל תפיסת הכסף הקדוש. איני כה בטוח. זה חילול, כמובן, בעבור כולם, אך אנשי הכפר אינם אוהבים את הכהונה החמדנית והתופסת בירושלים, השמנה על קרבנותיהם ו, מלבד זאת, רק ירושלים מפיקה תועלת ממתנתי של מים טובים. מדוע שבני הגליל ישלמו בעבור מהומות רחוב בירושלים? מדוע שהגליל ישלם את מס־המקדש מהשחתה? אולי לא אהיה בלתי־פופולרי לחלוטין אחרי הכל. אודיע לאנשים שסנהדרינם רצתה לשלם בעבור האקוודוקט מכספי מיסי העם.

עבר חודש עתה מאז ההפיכה, שעליה קיבלתי ברכות רבות מידידי. מלבד פרק אחד רציני, הייתי שליו למדי. לא החלשתי בנחישותי. אסרתי את כל ההפגנות, הפגישות הציבוריות ואפילו את הרחובות. זה שם עצירה לנאומי פינת־הרחוב שלהם. הגרועים שבעבריינים לא היו הכוהנים ועורכי הדין עצמם, אלא הצעירים היודעי־כל הקשורים להרצאותיהם, ומספקים את השכל שהעם הפשוט חסר. היה אדם אחד במיוחד, בחור עקשן, יהודי מטרסוס קולני וחותך־היגיון, שהיה לו הרבה לומר, כאשר נעצר, על היותו אזרח רומי. התברר שהוא היה, אז הוא שוחרר, אך ציוויתי על הסנטוריון ללחוש לו לא לבוא לידינו שוב מפני שאפילו אזרח רומי עלול להיהרג בניסיון בריחה. היו גם כרזות מסיתות, במהלך הימים הראשונים, משמיצות אותי ואת קיסר. העיר פרצה בפריחה מושלמת שלהם, עד שתפסנו חבורה של שלושה בעבודה על קירות האנטוניה בלילה. היה משהו אחר על קיר האנטוניה, מלבד כרזות, בבוקר.

היה אירוע רציני אחד. הוא הופק על ידי חבורה של בני גליל שבאו למקדש. האנשים האלה מעולם אינם [בנוח ב?]ירושלים. הם נתפסים כגזע מעורב, כקצת נחות ליהודי היהודי הטהור, וכך הייתי אומר שהם, בהיותם כה [קרובים?] לפיניקים וליוונים ולסורים שונים. בני הגליל חושבים את עצמם טובים ככל יהודי חי; הם כולם [יותר?] מתנגדים לנו הרומים מפני שהם עצמם נשלטים על ידי אנטיפס, ובכל מקרה ביקור בירושלים הוא בעבורם טיול שאליו הם נכנסים ברוחות גבוהות וקולניות. החבורה הזו, שהגיעה לפני שבועיים, שמעה על תפיסת כסף־המקדש שלי אך לא שמעה שהפגנות נאסרו. כאשר האספסוף הרועש הגיע לאנטוניה שלחתי להזהירם, הם התעללו בי בכעס והכריזו שעם כניסתם למקדש הם ימחו נגד הקרבן המקובל לקיסר ולרומא. גרמתי להם להיות מלווים לתוך החצר החיצונית של המקדש על ידי כיתת חיילים שנפלו עליהם בחרבות בעודם [קונים?] את החיות בעבור קרבנותיהם שלהם. שאר היהודים הביטו. אני חושב שההוכחה הזו שלא אעצור אפילו בכניסה למקדש עשתה רושם טוב. שריד חבורת הגליל יצא שוב לארצם באותו יום וכאשר הם יפיצו את החדשות זה צריך ללמד את בני ארצם לא לקחת חירויות אתי. שלחתי דוח לאנטיפס והתחננתי שירסן את נתיניו טוב יותר.

איני אוהב את מה שאתה מספר לי על שכיחות ה'מודיעים' ברומא. אם אדם מצדד עם או נגד סיאנוס, הוא לוקח את הסיכון ו[חייב?] להתלונן על התוצאה, אך המערכת הזו חושפת אפילו את התמימים ביותר לחרון פרטי ולנקמה. בוודאי רומי [צריך?] להיות בטוח מהלשנה על ידי משוחררו. איני שם לב למודיעים אנונימיים כאן, אף שיש רבים מהם ב

עבודה. אלה השונאים אותנו ביותר תמיד מבקשים להרוס את הכוהנים והאצילים העובדים אתנו, אך אלא אם התובע מוכן לעמוד קדימה איני מקשיב לו. בזה אני יודע שתהיה לי תמיכתך. בעבור מרד, שום רחמים! אך הצדק הרומי שלנו אסור שישמש ליישוב מריבות פרטיות. 'נאצל,' אומר ל. אנאוס סנקה, 'ותחת איזה כותרת באה ניכוס הכסף הקדוש של המקדש!'

חקירותיו של אנטיפס בנצרת קיסריה

ביליתי כמעט חודש בסיבוב ברובעים הצפוניים של מחוזי. בדקתי עמדות גבול, ערכתי ועידות עם פקידי ההכנסות שלי, שמעתי תלונות לאין־ספור ויישבתי לא מעט. רציתי לברר בעצמי האם חלק זה של הארץ סבל כה הרבה מהשפעות הבצורת והיבולים הרעים כפי שנאמר לי. מצאתי שכן. במקומות רבים מצב האנשים היה אומלל באמת. גיליתי שכל בית כנסת שימש כמרכז של רצון רע נגדי, אך זימנתי את זקני הכפר, שמעתי את סיפורי המצוקה שלהם, והכרזתי על הפחתות של מיסוי. במקרים מסוימים הבטחתי לשלוח להם סיוע ברגע שאחזור לקיסריה, וזה אני עושה עתה. בסך הכל, איני בלתי־מרוצה.

זה היה תענוג להיות בקרב השומרונים. יש להם שנאה חביבה ביותר לכהונה בירושלים, המתייחסת אליהם ככלבים ושומרת אותם מחוץ למקדש. השומרונים בעצמם טובים בכל ביט כמו היהודים האמיתיים ובוודאי יש להם אותם מאפיינים כלליים: יום אחד הם איכרים ולמחרת הם שודדים; זה [?] זו המחרשה ולמחרת זו הסכין או הקלשון נגד קיסר או הורדוס או מי ש'העריץ' של היום יהיה. ובכל זאת, אני נציב שלוש שנים עתה בלי צרות חמורות רבות, ובכך, כמו כל קודמי מלבד ולריוס עשה. אילו הייתי מוסר עתה, הייתי עוזב את המחוז טוב יותר משמצאתי אותו. איני בלתי־מרוצה.

בתחילת סיורי לקחתי את פרוקולה עד לגבול הגליל. היא מבקרת את אשתו של נציב סוריה, חברת־בית־ספר ותיקה שלה, ושמתי אותה על הדרך הגבוהה לדמשק. שלחתי את אלכסנדר עמה לגליל ואמרתי לו לגלות משהו בעבורי על המסית האחרון. הוא ליווה אותה לדמשק. הוא עשה ביקור מעוף בנצרת, שאליה ישוע שייך, וביקר את משפחתו. הוא מצא אותם במצב של פחד. סוכניו של אנטיפס היו בנצרת חוקרים אותם על ישוע והם פוחדים שהם יהיו מעורבים בכל עונש שיפקוד אותו. כל העיירה חולקת את עצבנותם. נראה שהמשפחה וידידיהם למעשה רדפו את ישוע, הנע במהירות ממקום למקום, כפי שכל המטיפים האלה עושים, והיו רוצים שיינשא וייסגר כדי לשמור אותו — או ליתר דיוק אותם — מחוץ לצרות. הם אמרו לאנשי אנטיפס שישוע לא היה אחראי לחלוטין על מעשיו; הוא תמיד היה קצת מוזר וגרם למשפחתו צרות, והם מעולם לא יכלו לשלוט בו. בוודאי הם אינם יכולים עתה, מפני שהוא לא רק דוחה אותם בגסות, אלא שהקהלים העוקבים אחריו גדלים מדי יום ולא ישמעו מילה נגדו. אז האנשים האומללים מבוהלים. כתבתי לכייפא בדחיפות להיאמר האם הסנהדרין נקטה פעולה כלשהי.

האם אתה זוכר את הסוחר היווני שברח עם בתו של כהן? בעודי אינני הוא הופיע שוב בקיסריה — לבדו. הוא אמר לכל אחד שהיהודייה עזבה אותו, אך הסיפור הולך שהוא נטש אותה אי שם באפריקה והיהודים שלחו דין וחשבון על כך למשפחתה בירושלים. כטיפש הוא התמיד ללכת בסבב העסקים הרגיל שלו ביהודה. הוא אפילו דיבר על ביקור בירושלים. הוא היה בחור עליז עם רעמת שיער שחור, תמיד עושה בדיחות וצוחק על עצמו. כאשר הוזהר לא ללכת לירושלים הוא אמר שהוא נעשה גר ובהיותו מומר ליהדות הוא יהיה מטופל על ידי יהוה. אז הוא הלך בצחוק לירושלים וזה סופו. הוא נעלם מעל פני הארץ. לאשה הצעירה היו כמה אחים ובני דודים שהם בין המחמירים שבמחמירים. ברומא כל העניין היה בדיחה, אך בקרוב אתה לומד לא לחייך על דברים כאלה כאן. לפחות היית צריך. היווני לא למד, ועכשיו היכן הוא?

ניסיון בגליל לעשות את ישוע למלך קיסריה

תקציב ממך שימח אותי. אוניות התעכבו בגלל מזג אוויר סוער כך שכמה מכתבים הגיעו בבת אחת. לפני שאפתח אותם אני חושב את עצמי חשוב, עסוק בענייני מדינה כבדים, חלק לא בלתי־יעיל ממכונתו הגדולה של קיסר. אך כאשר אני קורא אותם, אה לי! הלוואי שהייתי שוב במרכז העולם, בפורום או בבית הסנאט, בתיאטרון או בחדר ההמתנה של סיאנוס, בתוך הרעש והעשן של רומא, ששם אחרי הכל אדם כן חי. כאן דבר לא קורה — דבר, לפחות, שחשוב; מכאן דבר לא יכול לקום; כמה, אני מתחנן שתאמר לי, רומא תדע או תדאג על יהודה אלא אם יש מלחמה ומינויים נוחים צריכים להימצא בעבור הבטלנים האצילים שלנו בצוות המפקד? שם, הוצאתי את גרגורי. תן לי לראות האם, אחרי הכל, יש לי חדשות כלשהן לגמול לך בעבור מכתביך.

פרוקולה ראתה ושמעה את ישוע הגלילי. היא כותבת לי שברגע שהם חצו לגליל והחלו על הדרך הרצה לאורך הצד המערבי של האגם הם החלו לשמוע על מעט אחר. אלכסנדר, החמוס, חיטט כאן ושם, אוסף מידע. נראה שכל הגליל בפיו על ישוע; כולם יודעים על מישהו ששמע על מישהו אחר שנרפא ממחלה כלשהי או אחרת, והדבר המעניין (בעבורי) הוא שמספר מנתיני הטובים של יהודה גם הם בגליל, עוקבים אחר המטיף כאשר הם היו מועסקים טוב יותר בעבודותיהם בבית. אלכסנדר סידר, כפי שקרה, בעבור פרוקולה לעשות עצירה בבית־חווה כלפי הקצה הצפוני של האגם, וככל שהיא הלכה — אך יהיה לך הסיפור במילותיה שלה כפי שהיא שלחה אותו לי:

'באנו בפתאומיות על קהל של אנשים שמיהרו לאורך הדרך מולנו ומעל המדרונות היורדים לים ואפילו לאורך החוף. אחרים הצטרפו אליהם מן הנתיבים שבאו מן הגבעות. איש לא שם לב אלינו. הם היו יהודים מכל הסוגים — ברובם אנשים בריאים וחסונים, אך היו גם חולים ונכים, שגררו את עצמם או נישאו על ידי ידידיהם. הקהל היה נרגש, מנופף ידיים, מצביע על סירה שהלכה בעקבות קו החוף, וצועק לאלה שעל סיפונה. אני

חשבתי תחילה שהם כועסים אך אלכסנדר אמר שהם קוראים לישוע, שהיה על הסיפון, לבוא לחוף ולדבר אליהם. הם המשיכו לצעוק את אותן מילים שוב ושוב. לא יכולתי להבין זאת מפני שהכל היה בארמית וכאשר שאלתי את [אלכסנדר?] הוא רק נענע את ראשו ומלמל משהו על שזה עסק רע. הוא לא יאמר לי מה הם התכוונו, אף ש[הוא אמר?] לי מאוחר יותר. כאשר עצרנו בבית־החווה הקהל מיהר הלאה ובקרוב יכולתי לראותם עוזבים את הדרך הגבוהה וממהרים למטה לחוף. אלכסנדר ביקש רשות ללכת אחריהם ואמרתי שהוא יכול בתנאי שהוא ייקח אותי אתו. אז הלכנו, עם ליווי — אינך צריך לפחד — ולאחר חצי שעה מצאנו את כולם במסה גדולה, למטה ליד המים, עם ישוע עומד על תלולית בשדה, פונה אליהם. היו אלפים על אלפים מהם, ומאחור, קרוב אלינו, קבוצות אחדות של יהודים לבושים טוב יותר, שעמדו בצד, צופים ומקשיבים. אלכסנדר הביט בהם ומלמל שוב. "מרגלים מירושלים," אמר והלך לדבר אתם.

'ראיתי את המטיף בבירור. הוא איש מוזר, כחוש ומחוספס, כאילו הוא נשרף באש תשוקתו. כאשר אתה רואה את פניו ושומע אותו מדבר, הוא מלא ביטחון עצמי, קיסרי, לעתים קרובות עז. הקהל היה רועש תחילה מפני שאלה מאחור לא יכלו לשמוע והיו הפרעות. הוא הכניע אותם בכמה מילים. הוא היה כגנרל בקרב הלגיונות והם צייתו [לו כ?]חיילים פשוטים. הוא דיבר תמיד כאילו איש אינו יכול לסתור אותו. הוא החל בשקט אך אז הרים את קולו ונעשה חמור וסוער. היהודים מירושלים היו חסרי מנוחה ומלמלו זה לזה. אלכסנדר אמר שהוא מגנה אותם ואת ידידיהם. מעולם לא שמעתי דבר שנשמע כה נלהב ומר. אז הוא נעשה שקט יותר שוב ויצא בדרך מוקסמת כאילו הוא לא ידע שהאנשים היו שם. היתה המולה ותנועה בקהל אז [ככל?] שהם לחצו קדימה אליו. אלכסנדר לא יכול היה להסיר את עיניו ממנו. הוא לא ישים לב לשאלותי. "זמן טוב יותר בא!" וצחק בצורה מוזרה וחרדה. הייתי צריך לצטט משהו [שהוא אמר?] לעצמו. "זמן טוב יותר בא!" וצחק בצורה מוזרה וחרדה. חשבתי לעצמי מיד [ש?]המטיף אמר. הוא המשיך להביט בחבורה מירושלים ואמר שהוא חייב לעשות דוח לך מיד.

'אז זה קרה. ישוע לפתע הרים את זרועו וצעק משהו מוזר. הם הפסיקו לדחוף כלפיו וישבו על הדשא במעגל גדול סביבו — מלבד היהודים מירושלים, שלא עשו תנועה אלא המשיכו לצפות. אני בטוחה שראיתי אחדים מהם הולכים לסנהדרין. אז ישוע קרא לאחדים שעמדו קרוב אליו והם הביאו לו לחם. הוא שבר זאת לחתיכות קטנות — כה קטנות שמהמקום שבו עמדתי בקושי יכולתי לראותן כלל. הוא נתן אותן לאנשים והם הלכו לאורך השורות מחלקים אותן לקהל, בעוד המטיף המשיך לדבר. הלוואי שהייתי יכולה להבין. כל מה שיכולתי להוציא מאלכסנדר היה שהמטיף רושם אותם כחסידיו אך שזה לא היה [רישום?] צבאי אלא דתי גרידא; אכילת הלחם היתה סמל שהם רשמו את עצמם תחתיו, לחיות כפי שהוא חי ולעשות את כל הדברים שהוא אמר להם לעשות. אלכסנדר הוסיף שזה מסוכן, זה עלול להיות לא מובן.

'[הדבר המוזר ביותר?] היה לעקוב. כאשר הטקס הסתיים הכל היה דומם לכמה שניות ואז הקהל החל לנוע ולדבר. בהדרגה הם נעשו נרגשים יותר ויותר. ישוע אמר משהו לאנשים סביבו, ורץ למטה לים, הם החלו למשוך את הסירה קרוב כדי שהוא יוכל לעלות שוב. כאשר הקהל ראה שהוא הולך הם [נדחפו קדימה?] רצו קדימה, בוכים וצועקים, והקיפו אותו. אחדים מהם נפנפו [במקלות?] ובאלות ובסכינים. הם [---] איימו עליו; זה היה שונה למדי. אחרים מהם בכו. רבים מהם נפלו לרגליו. כל הזמן יכולתי [לשמוע?] שהם צעקו את אותן מילים ששמעתי אותם משתמשים בהן על הדרך הגבוהה כאשר הם הביטו החוצה לים. שאלתי את [אלכסנדר?] מה הם אמרו. הייתי צריכה לטלטל אותו בכתף לפני שיכולתי להוציא ממנו תשובה. הוא היה חסר סבלנות אתי. [הוא?] אמר, "זה מה שהם אומרים. מלך ישראל! מלך היהודים! והמשיח!" איני בטוחה מה האחרון אומר, אך [אתה?] תדע.

'[ראיתי?] שישוע דוחה אותם. הוא לא יקשיב להם. הוא כמעט דחף אותם חזרה במילים ובמחוות. אני בטוחה שהוא [הרגיש?] שהם עשו טעות גדולה. הוא היה כמעט מחוץ לעצמו. הוא גרם לאלה שכרעו לקום ולאלה ש[נפנפו בנשק?] להניחם. הוא היה חמור ונחוש יותר מכפי שהיה כל אחר הצהריים. באותו זמן הוא [ירד?] למטה לים בחיפזון כאילו הוא חייב לברוח. הקהל הלך לאט בעקבותיו בצורה מדוכאת. הם נראו מאוכזבים ומבולבלים. "הוא כועס עליהם על שקראו לו מלך היהודים," אמרתי לאלכסנדר. "יש לו סיבה להיות," אמר [אלכסנדר?]. "הוא אדם מת מהיום."

'תקרית נוספת. לפני שישוע יכול היה לעלות על הסירה, היהודים מירושלים, שצפו בכל תנועה של ה[קהל?], הלכו במהירות במורד הגבעה ודיברו אליו. הם נפגשו כאויבים; יכולתי לראות זאת אף שלא יכולתי לשמוע את המילים. [הם?] דיברו [רק?] כמה רגעים. הם אמרו לו משהו והוא הביט בהם בפנים של אבן. אז הוא ענה בקצרה והפנה את גבו אליהם. אחדים מחסידיו עזרו לו לתוך הסירה. חשבתי שהם היו מבולבלים גם, ואולי פוחדים. הוא לא היה עצמו. הוא דיבר ופעל כאילו הוא היה מוכן להילחם בכל העולם.

'מה שזה היה נאמר ליהודים מירושלים שימח אותם על כך. הם באו משם לוחשים ומחייכים ו, כאשר עזבתי, הם הלכו בקרב הקהל, עסוקים כדבורים. ידעתי שהם מגנים את ישוע, מפני שהם המשיכו להביט החוצה לים [כלפי?] הסירה. אלכסנדר עסוק עתה בכתיבת דוח לך על כל העניין.'

'מלך היהודים!' ידידי היקר — שים לב למילים! כן, אני יודע, זה רק בגליל ו, ככל הנראה, אני בעצמי לא אהיה [שם לראות זאת?]... 'סמוך על אנטיפס שישגיח על כך! האם תרצה לשמוע את דוחו של אלכסנדר החכם? הוא אומר:

'הגליל יקום במילה אך הוא אינו אומר את המילה. הוא מבלבל את האנשים גם בעודו מושך אותם. הוא ביצע [ריפויים?] מוזרים, אף שלכל אחד יש סיפור שונה משלו עליהם ואי אפשר לומר כמה מזה אמת. ההתכנסויות שהוא פונה אליהן היו כחומר בידיו. במחלוקת איש אינו יכול לעמוד נגדו. הוא בפגיונות־שלופים עם הכוהנים, עורכי הדין והחוק. הוא נורא בהתקפותיו עליהם: עז וחסר־רחמים ביותר. הוא היה מפיל את כל המערכת שהכוהנים הטילו על האומה היהודית, והכוהנים לעולם לא יסלחו לו על כך. בסימן הראשון שהעם פונה נגדו, הכוהנים יגמרו אתו.

'יש סימנים שהם עומדים לפנות נגדו עתה. הם בירכו אותו כמושיע המצופה, המלך החדש של היהודים. הוא

דוחה את התארים. אחר הצהריים הזה הוא הכה את הקהל מעליו כמעט בכוח כאשר הם בירכו אותו. מעולם לא ראית מראה כה מדוכא כפי שהיה להם כאשר הם נסחפו משם. בשכלו שלו הוא אינו מלך או המשיח, אני מאמין שהוא חרד פן הם יתעקשו להתייחס אליו כאל אחד או האחר. מעל הכל התסיסה העממית נגרמה על ידי הליטוף, ומצאתי, בחקירה זהירה, שבכל הזדמנות הוא ניסה להסתיר את מה שהוא עשה וכך למנוע מן העם לברכו כמושיע. הוא מבקש להסיט את הסכנה שהוא פוחד ממנה. המלחמה שהוא מנהל היא נגד הסנהדרין והחוק. אם הוא יתמיד הם בוודאי ייקחו את חייו. נציגיהם היו במשמר היום ואחדים מהם נשארים בגליל. אך אני בספק האם הם יהיו תחת ההכרח, או שתהיה להם ההזדמנות, לקחת אותו. אלא אם הוא ייקח לבריחה מיידית, הורדוס אנטיפס יתפוס אותו.

'אנטיפס אינו יכול לעשות דבר אחר אחרי היום. אני שומע שישוע כבר הפליג לצד האחר של האגם לקחת מקלט בשטחו של הורדוס פיליפוס. אם הוא יישאר שם פיליפוס ישים עליו ידיים. אם הוא יחזור לגליל הוא אבוד. האם אני יכול להציע שיהיה מעניין לקבל דוח מן הכהן הגדול על השקפתו על המקרה?'

אתה רואה, אז. עוד גיבור עממי קם להטרידני ולקרוא לעצמו מלך. לא, תאמר, הוא אינו עושה זאת; זה הם הקוראים לו מלך. ואיזה הבדל, אני שואל, זה עושה בעבורי? הוא בפגיונות־שלופים עם הכוהנים, עורכי הדין והחוק. יכולתי לחמוק מבין אצבעותיו, לא אעשה זאת. רק דבר אחד מצער אותי. הוא כעת מלך — אדם קיסרי, עז, נשרף בתשוקתו שלו, סוג האדם שאליו העם חסר־המנוחה והמורד הזה ברצון נותן קשב — לא, זה לא יעשה! כאשר הוא ימות, אז הם יכולים לקרוא לו מלך.

דרך אגב, הסוחר היווני נמצא תחת ערימת אבנים בנקיק מחוץ לירושלים. בקושי היתה עצם שלמה בגופו. כנראה הם השתמשו באלות. הסיפור הוא שהיהודייה יצאה לרומא עם שחקן מצרי. אתה יודע איך היא תיגמר.

בריחתו של ישוע לסוריה קיסריה

מה, סנקה יקירי, כל היהודים גורשו מרומא! ניקוי נקי של חייטים וכובענים, מלווים וקומיקאים אדומי־אף! הו עיר רצויה ביותר; הלוואי שהייתי יכולה להיות שם! ובכל זאת זה לא צודק, כפי שאתה אומר, שכל הקהילה תגורש מפני שאחדים נבלים הפנו מתנות־מקדש לשימושיהם הפרטיים. כן, כן, זה לא צודק, ובכל זאת איש לא יזדהה. זה חייב להיות אשמתם שלהם ש, בכל העולם, איש אינו מזדהה עם יהודי מטופל רע — איש, זאת אומרת, מלבד סנקה שלי. מחשבה נוראה תוקפת אותי. לאן קיסר עומד לשלוח אותם? התפלל יהוה שזה לא יהיה ליהודה!

(יהודים מסוימים פיתו את פולביה, גברת רומית שהומרה ליהדות, לתת מתנות למקדש ואז ניכסו את הכסף. הקהילה היהודית גורשה אז מרומא.)

(אלכסנדר צדק. ישוע מנצרת ברח. דבר לא נשמע ממנו שבועות. הוא אינו בגליל ואינו בשטחו של פיליפוס. הוא בוודאי הלך צפונה לסוריה, שם איש אינו דואג עליו.)

תן לי לספר לך תחילה על כייפא. הכהן הערמומי שלח לי כמה מדוחותיו המשוחים ודמויי־המדינאי. אני יודע את קשייו. עליו להשגיח על הנציב (שיש לו החיילים ורומא מאחוריו); על פרושיו שלו החושבים שהוא מתרפס לנו; על העם שעלול להיות מובל על ידי כל איש פראי היום או מחר; ועל הכוהנים ועורכי הדין האוהבים את חוקם וחושדים שבלהגנתו הוא ובני מינו אינם טובים יותר מכפי שהם צריכים להיות. הוא אומר שזה יהיה נדיב להניח שישוע הוא משוגע, ושה זו אכן דעת משפחתו, אך בין אם משוגע או לא, הוא מפתה אנשים בורים מחובתם הן לדתם והן לשלטונות המוכרים. הוא מוסיף שנציגי הסנהדרין חשפו אותו שוב ושוב, והחשיפה עתה במהירות יש לה השפעה. הם ינקטו את האמצעים החמורים ביותר נגד ישוע, אם הוא יבוא לידיהם, כמתחזה כוזב ומורד נגד החוק ובאשר לצד הפוליטי של זה — האם אתה זוכר שהם אמרו אותו דבר על יוחנן? — הם מבינים שזה עלול לגרום לי דאגה לגיטימית. הם עצמם, גם, הייתי אומר, מפני שבטווח הארוך עם הכוהנים השליטים האלה הכל יורד לפוליטיקה. זה טבעם; כל היהודים הם פוליטיקאים — אך כך גם נציבם.

בינתיים, אז, המטיף נמלט על עקביו. יש לי דוחות אחרים מן הגליל. נראה שהוא עשה ביקורי מעוף אחדים משטחו של פיליפוס, רק כדי למצוא שהגאות פנתה נגדו. האירועים שפרוקולה ואלכסנדר ראו היו מכריעים עם חסידיו. הוא לא יהיה מלכם, הוא לא יודה שהוא המושיע המובטח. אולי, כפי שאלכסנדר אומר, אין זה חלק מכוונתו להיות הדבר האחד או האחר. לאחר סירובו, רבני ירושלים רדפו אותו בכל מקום. הם מצאו הרבה יותר קל לשכנע את האנשים ש, אחרי הכל, הוא היה רק מורד, אויב לחוקם הנערץ. אני מאמין שבעיירתו שלו נעשה ניסיון לרצוח אותו, אף ש, כמובן, יש להם תלונות מיוחדות נגדו שם. עתה הוא בלי ידידים ונעלם לצפון הרחוק.

זה עניין קטן, אך עדיין הקלה מסוימת בעבורי. הארץ שקטה למדי — אם ידידיך היהודים האלה לא יבואו מרומא! — ואצטרך, אני מניח, להישאר כאן עוד כמה שנים. אני אדם עני, למרות איומי הבדיחה נגד היהודים שהייתי שולח לך לפני למעלה משלוש שנים, והייתי מעדיף לבלות את שנות כהונתי הנותרות בשקט עד שקיסר יעבירני. כפי שהדבר עומד כעת, אני יכול לטפל בו בנוחות, אך אם קנאי מסוג זה היה מקבל את הדרישה העממית — 'לתת את המילה,' כפי שאלכסנדר אמר — עלול הייתי להיות לחוץ קשה עם הכוח הקטן והאומלל המותר לי.

פילטוס בא לירושלים בעבור הפסח ירושלים

באתי כרגיל בעבור חגם הגדול הפסח. זה שימח אותי, כאשר קיבלתי את מכתבך בדיוק לפני שעזבתי את קיסריה, למצוא אותך מתלונן על הצפיפות ברומא. היית צריך להיות כאן. יהודה מתמלאת שבועות עברו. הם באים בעשרות אלפים, שבועות מראש, ומתפשטים על הארץ, מבקרים את ידידיהם וקרוביהם, מחפשים את הכפרים שאבותיהם

באו מהם, ועושים עליות לרגל למקומות שבהם החלה ההיסטוריה שלהם. במהלך השבוע האחרון הם התרכזו בירושלים. כל אונייה שהגיעה לקיסריה היתה צפופה מבפנים ומבחוץ. התנאים על סיפון אחדות מהן חייבים היו להיות מגעילים. מעולם לא ראית תערובת כזו היוצאת מן האוניות האלה. אחדים מהם בוודאי בזבזו את הפרוטה האחרונה שלהם בתשלום שכר הנסיעה; לא מעטים הגיעו הנה בלי לשלם שכר נסיעה כלל. אתה מכיר את סוג התערובת היוצאת מן המשחקים ברומא — פסולת מן השכונות העניות ודם כחול לחי אל לחי. זה אותו דבר כאן ולדם הכחול היהודי אין חיבה לפסולת יותר מלדם כחול ברומא. הם מריחים בצורה מתועבת. היית צריך לראות את האריסטוקרטים מפנים את אפיהם העשירים או המלומדים.

כל החבורה נוהרת לדרכים. הזרם מתמשך מן החוף, משומרון ומיריחו. רבים מהם ישנים בחוץ. אחדים מן העשירים יותר מביאים אוהלים ומצעים אתם. בירושלים ובשכונה כל מי שיכול לוקח דיירים. הם [נמצאים?] בטיפולה של ה[עיר?]... היום, כאשר התקרבתי, היה חסימה מוחלטת למייל טוב מן העיר, ואלמלא [שלי?] הליווי עדיין הייתי בועט בעקבי מחוץ לחומות.

יש לי מחצית מכוחי הכולל במוכנות — 2,000 איש. אין סיבה לצפות לדבר מעבר למהומות הרגילות, אך על האדם להיות זהיר. אתה יודע איך הדת תמיד מעוררת את התשוקות הנמוכות ביותר. יהודי ירושלים במיטבו הגרוע בזמנים אלה והמבקרים מתרעמים על גאוותו. הם נוטים ביותר להתקוטט במקדש, שזה הלב והגרעין של פולחנם! בבתי הכנסת הם אינם מסוכנים כל כך, מפני שלרוב הקהילות הזרות האלה יש לכל אחת בית כנסת משלה, שם הם יכולים להסכים די טוב, אך במקדש הם כולם נפגשים יחד ויכולים לריב על עדיפות בהקרבת קרבן, או על אי־הלימת מתנותיהם של האנשים האחרים, או על היותם יהודיים יותר זה מזה.

לאחר שעברתי פסחים מוקדמים בלי הפרעה רצינית אין לי סיבה להיות חרד. הסכנה שוכנת ב[התרגשות?] העצומה המונחת תחת החג. הם מתעוררים למצב של אקסטזה. עם כל האלפים האלה מכונסים מקצות הארץ הרחוקים, הם מדמיינים את עצמם עם חופשי ועצמאי, הם חיים שוב בימים הוותיקים, הם חושבים שיהוה שלהם רק צריך לבצע אחד מנפלאותיו המגוחכות ואנו הרומים ניעלם ברוח. אם הניצוץ היה בהישג יד, אש עלולה בקלות להיות מודלקת.

האם אתה יודע שמאז שהגעתי היום, היהודים מתלוננים שלא זירזתי את הובלת המזון לעיר? הם חוסמים את הדרכים ואז מתלוננים שעגלות המזון לא עוברות. אך זו דרכם. הם סרבנים. אם המקום היה מלא חזירים הם יעדיפו לרעוב מאשר לאכול.

אודיע לך איך אנו ממשיכים.

הופעתו מחדש של ישוע ירושלים

האם אתה זוכר את המטיף ישוע, שברח לסוריה לפני כמה חודשים כדי להציל את חייו מאנטיפס? הוא הופיע שוב. יתרה מזאת — אתה עלול לחשוב שזה בלתי־יאמן, אך זה נכון — הוא בדרכו לירושלים. מרגלי מדווחים שלאחר שעבר בחיפזון דרך [הגליל?] הוא חצה את הגבול. שלחתי סוכנים לשמור על קשר עמו. לפי המידע הנוכחית הוא מגנה את הכוהנים בכל צעד ומתכוון להיות בירושלים בעבור הפסח. הוא מביא חסידים עמו. אני מניח [שיש?] אנשים שעייפים מהחיים.

זה היה טוב ממך למצוא לי מומחה לגידול גפנים כה מהר. ליהודים האלה יש שכל — אין חד יותר — והם חרוצים, אך [הם?] חסרים באופן עצוב ידע מדעי. אם הם לא היו מדוממים על ידי כוהניהם היה להם הרבה יותר כסף בעבור ציוד מודרני, אך מה אתה יכול לעשות כאשר תאגיד נפוח של כוהנים שמן על עם מרושש? שלח את מומחך מיד, אני מתחנן, דרך אלכסנדריה והוא יצא מיד לסבב ביקורי כפר.

ישוע בירושלים ירושלים

עד כה הכל הולך טוב. אני מפיק שמחה צנועה ממה שאני שומע על החילוקים והקנאות בין היהודים השונים האלה. ראוי לציון [?], זמן, הם הרבה יותר כך כאשר היהודים הזרים כאן. להתחיל עם, הפרושים הקיצוניים בזים אפילו ליהודים ב[ה?]ארץ שאינם שייכים לכת המיוחדת שלהם. בעבורם אדם הוא טוב, זאת אומרת מוסרי, אם הוא שומר את החוק בדקות. [אחרת?]כן. אני מבטיחך שאם יש להם אשה מן העם הפשוט לעבוד בבית, הם חושבים שהבית וכל הדיירים נעשו טמאים על ידיה. אתה יכול לדמיין כמה גדול יותר בוזם ליהודים ממצרים או מסוריה שלמעשה מתערבבים עם אנשים נוכריים כמוך וכמוני, או סיאנוס וקיסר.

היהודים הזרים מתרעמים על גאווה זו. רבים מהם עשירים מאוד, רבים מהם (במיוחד אלה ממצרים) מלומדים יותר ממבקריהם הפרושיים, וכמובן, הם מתורבתים. ובכל זאת כאשר הם נכנסים למקדש, מתערבבים עם הפרושים ומקשיבים ל[חוק?], הם מוצאים את עצמם מטופלים בבוז וברמזים שהם מעט טובים יותר מן היוונים ששפתם הם מדברים — ולעתים קרובות מספיק, זו השפה היחידה שהם מדברים, מפני שאין להם לא עברית ולא ארמית. בכמה הזדמנויות הדרגות כמעט באו למכות, אך זו בילוי בלתי־מזיק ואיני מתערב.

אני מצפה לשמוע עוד על המטיף ישוע. אני, משתי סיבות, נוהג בזהירות. מחשבתי הראשונה היתה לעצור אותו [כאשר?] הוא נכנס לירושלים ובא במגע עם הקהלים. אך לקורס זה היו סכנותיו, בזמן כזה. מפני שהוא [חצה?] את הגבול הוא לא עשה דבר בגלוי להצדיק זאת, חסידיו יפיצו את הדוח שתפסתי יהודי פטריוטי אצילי, וכך, מופיע שוב כמדכא, עלול להיות לי על ידי התפרצות פתאומית של תשוקה מן הסוג שאני רוצה להימנע ממנו. מלבד זאת, חנן וכייפא שניהם באו לראותני. היה ניכר מיד שהם, ובמיוחד חנן, היו רצויים מאוד שאסיר את מה שהם רואים כסכנה לעצמם. הם שונאים את האיש ובוודאי עם סיבה טובה. הפרושים ו[עורכי הדין?] מודאגים באמת על ההתקפות על החוק; הכהונה מריחה סכנה לפרנסתה; בעוד חנן, כייפא וה[אחרים?] הצדוקים האצילים לא רק מודאגים על שמירת כל מערכת הכהונה (הם די אדישים בעצמם

על החוק), אך פוחדים מתפנית פתאומית כלשהי של עניינים שעלולה להפוך את ישוע זה לגיבור לאומי — ואז מה יהיה מהם ומכוחם? אני מציע לך, כנושא לאחד ממחזותיך או מהגיגיך, שהממריץ הגדול מכל לפעילויותיו של אדם הוא הרצון לכוח.)

(בעודי זוכר מה קרה בגליל, יהיה חכם בעבורי לתפוס את ישוע בשקט ולשים אותו מחוץ לדרך. איני, אולם, טיפש מספיק למשוך את הערמונים מן האש בעבורם בעצמי. רציתי להימנע ממהומה והבטחתי שהצרה היתה בעיקר עניינם אך ללא ספק זה עלול להיגע בי בכל רגע. רציתי להימנע ממהומה והבטחתי שזה היה גם רצונם. הם היו תקיפים שזה כך. אמרתי, 'אז החזיקו את ידי לעת עתה, אך שאם יהיו הפרעות אפעל מיד וציפיתי לשיתוף פעולתם הנאמן. זה הם הבטיחו לי. אם דבר לא קורה במהלך החג זו כוונתי, אף שלא אמרתי להם זאת, לחכות עד שהקהלים יתפזרו שוב ואז לגמור את ישוע. איני יכול לאפשר לו לעורר את יהודה כפי שהוא עורר את הגליל. אם הוא יעורר צרות במהלך החג — הן על ידי מעשהו שלו או על ידי שהאנשים יאבדו את ראשיהם עליו, אפילו נגד רצונו — אכה מיד. אך הכוהנים חייבים לשתף פעולה ואני בטוח שהם יעשו זאת. האם אתה מבין במלואו מדוע הם יעשו זאת? לא רק מפני שהם שונאים את האיש המיוחד הזה, אף שהם עושים זאת, אלא מפני ש, אם הם יעמדו בצד, המקרה עלול בקלות להיעשות אחד של האומה נגד הנציב הרשע, וזה לא מתאים לתוכניותיהם, ומפני שגם יש אחדים מהם שיודעים — והם יודעים שאני יודע — מי מכוסים במברשת האנטי־רומית ומוטב שיראו עצמם להוטים לסייע לי כאשר ההזדמנות מוצעת להם.

ישוע נמצא בירושלים. הוא נכנס אתמול. כניסתו, אם היתה לו כוונה כלשהי להעלות את ההמון, היתה כישלון. מעטים מהם ידעו על כך. הוא בא במעלה הדרך מיריחו. היא היתה צפופה ביהודים מאזור הפרת ומסוריה, שמעולם לא שמעו עליו. אם היו בני גליל כלשהם שהכירו אותו, הם רק יזכרו שהוא נכשל בהם בגליל בשנה שעברה. חסידיו המיידיים שלו הם חומר עלוב. אם היה אלכסנדר עוקב אחר הקבוצה ויוסף מתערבב עם הקהל הכללי.) הם אנשים בורים ותמימים שמסוכנים רק מפני שהם חולקים את האשליה על מנהיגים מסוגו. הם תמיד מצפים שישוע יבצע 'נפלאה', בין אם זו הבאת אדם מת לחיים או הריגת אדם חי, והם חושבים עליו בדיוק כמו האיכרים והפועלים של הגליל, מצפים ממנו בכל רגע להתחיל לספק את האומה ולהביא עידן חדש. אני יודע עד עכשיו שיהודי בארצו שלו בקושי יכול לחשוב במונחים אחרים.

לא היתה ראיה אתמול, יותר משהיתה בעבר, שהמטיף לוקח השקפה זו של עצמו. הוא נכנס עם לא יותר מן התנועה שיש בדרך כלל כאשר חבורה מלווה איזה נכבד מקומי. חסידיו צעקו את עצמם צרודים ומעטים בקרוב עזבו אותו לעשות זאת, צעקו גם. אם שישה אנשים זורקים את כובעיהם מעלה מסיבה, שישה אחרים מן העדר ילכו בעקבותיהם. נקטתי את כל הזהירויות. היו לי חיילים מחופשים הולכים עם הקהל ליריחו ועוד אחדים מוכנים בכניסה לעיר. למרקיוס היו צווים, אם נעשה ניסיון כלשהו להעלות את ההמון, לכרות את ישוע ואת חסידיו מיד, אך דבר לא קרה. זה לא אומר שדבר לא יקרה. אלכסנדר הזהיר את עצמו לאמונם של אחדים מחסידי המטיף. הוא אומר שיש להם הרעיונות החריגים ביותר על השינוי המבריק שעומד לבוא על גורלם, אך שכל מה שמנהיגם מתכוון — אלכסנדר חיובי על כך — הוא לרדוף בירושלים את מריבתו עם הכהונה ועם החוק. זה מספיק.

אני מקווה שאיני טועה באמונה שאתה מתעניין בהסברים הארוכים האלה. אילו הייתי כותב למישהו אחר, הייתי אומר רק 'יש סיבה לפחד מעוד תסיסה נתעבת ושאני מתכוון לרסקה בעודי יכול.'

סצנה במקדש והחלטה לעצור את ישוע ירושלים

שני ההורדוסים אנטיפס והאח פיליפוס נמצאים בירושלים. הנסיכים האלה מתנהגים כאילו הם בעלי המזרח. הם הביאו מתנות עשירות בעבור המקדש, הם מתרברבים, הם מטפחים את היהודים. הם הולכים בתהלוכה אל שירותי המקדש ומהם וההמון, ששכח כמה יהודים הורדוס הזקן עינה, שרף או צלב, מוחא כפיים וצועק בעבורם כאילו זה היה דבר נאה שיהיה הורדוס במקומי באנטוניה. לא פגשתי את הנסיכים, אך הצבתי משמר של חיילים רומיים בשעריהם. זה סימן ראוי של כבוד; זה גם רמז שאנו שומרים עין עליהם. אחדות מן המשפחות האצילות שתמכו באב שלחו נציגים לחכות על הבנים וללוותם למקדש, אך החבורה השלטת, אלה שיש להם משרה ואלה המקווים לקבלה, עומדים בצד. הם יודעים איזה צד של לחמם מרוח.

עניינו של ישוע מגיע לראש. אתמול, מלווה בחסידיו המיידיים, הוא ביקר במקדש. הוא עצר בחצר החיצונית, שהיא עצומה כ — נאמר, מגרש־יריד, מלא באביזרים בעבור מתנות־מקדש וקרבנות, וצפופה באלפי יהודים מתמקחים ומתווכחים בראשי קולותיהם בעשרים שפות ודיאלקטים. אתה יודע את שוקם ההוא ברומא שלוקחים מבקרים לראות מסקרנות. זה כזה, פי מאה ההמולה. לפתע ישוע החל לתקוף את אויביו הכוהנים ואת כל עבודותיהם במונחים האלימים ביותר. ככל שאני יכול ללמוד, הוא גינה את כל עסקי המסחר־בפולחן של המקדש. הגיוני מאוד, גם, מלבד לביטחונו שלו. אילו הוא היה מובן או משך תשומת לב רחבה, הוא היה נרצח במקום. אם אתה זוכר שחייהם של היהודים האלה, לא רק כאן אלא עד קצות הארץ הרחוקים, מתרכזים בפולחן־המקדש ושזה עסק מאורגן מאוד הנשלט על ידי תאגיד חזק וקנאי, תראה שרק משוגע או מתאבד יפעל כך. כפי שהלך, היתה רק תגרה והדבר עבר. זה היה די כמו כניסתו לעיר. הוא בעצמו מדבר ארמית וחלק גדול משומעיו לא היה להם מושג על משמעותו. מלבד זאת, הרעש נורא. אתה יודע את היהודים; אם אתה לא רועש הם חושבים שאתה חולה. שום דבר כלל לא בא מן העניין ו, אם זה התכוון כהפגנה, זה היה כישלון אחר. ישוע עזב את המקדש שוב יחד עם חסידיו אשר, לפי דוחותי, אינם מקבלים דבר מביקורם בירושלים מלבד חרון ואכזבה. זה כלל לא סוג הדבר שהם ציפו לו. גינויים של פולחן־המקדש במקדש עשויים להיות להם סוף בלתי־נעים, כפי שהם כנראה חושדים.

האירוע הזה שיחק לידי. האיש הוא כישלון מוצהר. התעלמו ממנו תחילה, הוא עתה העליב מעבר לסליחה. מעטים עלולים שמעו וראו את התפרצותו, אך רבים מאוד ידעו על כך לפני הלילה. אתה יכול לומר שאם הוא נכשל באופן כה בולט, הוא גם זניח. אולי, אך יש סיכון, ואיני לוקח סיכונים. שקול את חוצפת פעולתו. בעבורי, היודע

ובכל זאת, אבצע את המעצר בשקט ככל האפשר בשיתוף עם המקדש. השועל הזקן חנן שלח לי שליח. יותר מכל אחד יש לו עניין מושקע בשמירת השלום; כידוע לך, יש לו כמה בנים בלב נגדנו כפי שזה מתכוון למשרות הגבוהות ביותר. באותו זמן, יש לו אצבע על דופק ה[אנשים?]... שלהם, שישוע אינו תנועה מסיתה ממשית אלא פוטנציאלית אם היה לה יסוד רציני. נקודתו היא אותו [כבמקודם?]: הם לא יגדלו מדי שעה — הם המומים מחילולו הגס (מילותיו של חנן). הוא מוסיף ש, אם צריך, הם יפיקו אחד מחסידי ישוע עצמו שייתן ראיות מחרידות על שאיפות מסוימות שאדונו עורר בשיחות פרטיות. זה לא נוגע לי. איני חושב שהם יספקו לעצמם את הראיות שהם רוצים, אך כבר יש לי כל מה שאני דורש. הראש והתחתית של זה הוא שהאיש הוא, או עלול להיות, סכנה פוליטית בעבורי, כפי שאנטיפס חשב שהוא היה בגליל והכיר את המטיף יוחנן להיות, כאשר הוא כרת את ראשו במכוור וכך חסך לי את הטרחה. אני מתייעץ עם הכוהנים. ישוע וחסידיו מבלים את לילותיהם מחוץ לירושלים; אנו יודעים את המקום. הוא ייעצר בשקט ויוצא להורג בלי עיכוב.

זה לא נחשב בעבר, אך אתן לידידי אנטיפס את ההזדמנות לגנות את ישוע. הצרה החלה בתוך תחום שיפוטו, כך שזה הדבר הנכון והמנומס לעשות. מלבד זאת, זה יהיה נעים להראות לאנטיפס הן שגורם־צרות [יכול להיות מטופל על ידי?] הנציב הרומי, בעבור הוצאת גזר דין לפועל. כן, אשלח אותו לאנטיפס.

מעצרו של ישוע ירושלים

משוחררך קריטו הגיע הבוקר מביא את מכתביך ואחרים שהוא אסף בעבורי בקיסריה. הוא מתחיל חזרה מיד, כך שהמכתב שאני כותב לך עתה יהיה קצר. הלוואי שזה היו רק מכתביך שהוא הביא לי, מפני שהם נתנו לי את התענוג שאני תמיד חווה בשמיעה ממך ברומא. אך ברגע שקראתי אותם נזרקתי למזג רע על ידי החדשות מקיסריה. אתה יודע — אני בטוח שנאמר לך בעבר — שכאשר הפסח נגמר וחלק גדול מן ה[קהל מתפזר?]. האם אתה שואל האם הם באים למשחקי? כמובן שהם באים. הם אינם פרושים. הם [מלחים?] יוונים, יהודים אסייתיים, [ו?] היו אנשים עליזים ואנושיים יותר מאחיהם היהודים החמורים.

האם משהו יכול להיות מרגיז יותר מן המכה שפקדה אותי? במקום הראשון אונייה המביאה שישה אריות מקירנאיקה טובעה. הצוות אפילו לא היה לו השכל הטוב [להציל את עצמם?]. [א] חמור יותר הוא אובדן הגלדיאטור שלי אודיאטיוס, גאלי, החרבאי הטוב ביותר במזרח. מאז שיצאתי הנה הוא נלחם כמעט חמישים תחרויות ומעולם לא הובס. הנשים אוהבות אותו. החרבאי הטוב ביותר במזרח. [חזרה בספר המודפס; תועתק כפי שנראה.] [כמה שורות כאן מוסתרות חלקית על ידי צל בצילום.]

עם הקריירה הזאת ברומא. מדוע, הוא עלול היה לתפוס את עינו של קיסר, להיכנס למשק ביתו ולשלוט [במצרים?]... ילדה עם שני תראקים, וביודעו את הערך שייחסתי לו, הוא היה בלתי־מתחשב מספיק להיכנס ל[תחרות?]... אותם בעבור המשחקים. באהבה, אני מוטרד. ...החוצה את האקוודוקט. זה עובד בצורה מעוררת הערצה ויש לי סיבה לדעת שהיהודים הזרים מעריצים אותי על כך. הם חייבים לעשות, של שימושי בכסף־המקדש, אך הם רואים שאיני מאחורי נציבי מחוזות חשובים יותר בטיפולי בשם הרומי ובבריאות עמי. היהודים כאן גם משתמשים במים, אפילו הפרושים. היחידים [ש?] אינם מראים שום הכרת תודה.

[ישוע?] נעצר אמש. סיפקתי כיתת חיילים שליוו את פקידי הסנהדרין. היתרון הוא שככל שהחדשות התפשטו הבוקר — הן התפשטו — זה יהיה ידוע שהנציב והסנהדרין פעלו במשותף. הסנהדרין אינם פופולריים עם היהודים הקנאים ביותר, אך הרושם הכללי יהיה שאם כל השלטונות, רומיים ויהודים, פעלו יחד, זה חייב להיות בחור טרדני שהיה מוטב מחוץ לדרך. המעצר נעשה בלי הפרעה. ישוע בעצמו לא נתן שום [התנגדות?] מיד. אני מאמין שאחדים מהם כבר בדרכם הביתה.

האסיר נלקח למגורי הכהן הגדול עד הבוקר כאשר הוא נמסר לאנשי. אני מאמין שכייפא כינס כמה מן הכוהנים המובילים יחד והם חקרו אותו בעבור עצמם. המקרה הוא אחד פשוט לחלוטין, מנקודת מבטי, וייתן שום קושי. מפני שאנטיפס לא יטפל בעניין — אני מגיע לזה בעוד רגע — אוציא להורג את ישוע כיוצר או [מנהיג?] נגד קיסר. אך הכוהנים האלה תמיד חייבים לזכור שהמרדה נגד קיסר היא בדרך כלל זכות בעיני ההמון (ורבים מן הפרושים גם), והם ירצו לעשות מקרה טוב בעבור עצמם. הם יתעקשו, אני מניח, על [ה?]חוק, התקפות על הפולחן והתפרצות במקדש. כנראה הם יאמרו שהוא ראה את עצמו כהמשיח המצופה (שאין ראיה לכך), והאנשים, עם פיותיהם פעורים, אין להם שימוש בהמשיח שאינו יכול לשמור [אותם חופשיים?]... [מסתיים?] של הרומים הבזויים. זו לא סוג המושיע שהיהודים רוצים יותר מחסידיו שלו.

לא ראיתי את האיש בעצמי, אף שאעשה זאת בקרוב. נתתי צווים שהוא יילקח לאנטיפס, כפי שאמרתי שאעשה, עם הצהרה מנומסת שמפני שמפר השלום היה גלילי, הוא אולי ישקול שהעניין בא בתוך תחום שיפוטו. קיבלתי תשובה, מנומסת באותה מידה, שאנטיפס הכיר בנימוסי אך ויתר על כל זכות שעלולה להיות לו על עבריין בעירי של

ירושלים. חילופי נימוסים נוגעים ללב! אגמור את העניין היום. משוחררך מחכה, אך עוד מילה אחת. האם זה נכון, כפי שאני שומע מלנטולוס ספינתר, שאחיינו של סיאנוס נדחה מקהל על ידי קיסר וסיאנוס הכפיל את המשמר הפראטורי ברומא? מה אם סיאנוס ייפול? מה אם הוא יסרב ליפול? אל תיעשה מפורסם מהר מדי, ידידי. חוסר־פרסום, אף שאינו מפואר, הוא בטוח. כאשר האדון הולך דרך השדות עם מקל ביד, מאושר הוא הפרג עם ראש בלתי־בולט. (הערה: סיאנוס הוצא להורג באופן פתאומי בשנה הבאה וידידיו היו מעורבים בקטסטרופה.)

משפטו והוצאתו להורג של ישוע ירושלים אני חייב להשלים את המכתב שהתחלתי הבוקר. מיד לאחר שליחת קריטו, אישרתי עם מרקיוס את הסידורים הצבאיים בעבור הפסח, שמתחיל מחר. שמעתי דוחות מיוסף, שחושב שמעשי אלימות נגד יחידים בקרב הצדוקים השליטים יגדלו. לפי דעתו לא משנה הרבה האם המחוז שקט כפי שאני מצליח לשומרו או שיש חיכוך מתמיד בינינו לבין היהודים; תחושתו היא שהאנשים הקיצוניים עייפים משלום. אחר כך שפטתי וגיניתי את האסיר ישוע. הוא נצלב מיד יחד עם אסירים אחרים שהיו מחכים להוצאה להורג. זה לא דבר רע שיהיה שיעורי־אובייקט מסוג זה בערב הפסח מפני ש, בהתכנסות חסרת־תיאור כזו שיש לנו כאן, חייבים תמיד להיות דמויות מסוכנות שיש להן הזדמנויות חריגות בעבור תכונותיהן המיוחדות. עד זמן זה ישוע נקבר. זה מנהגם לקבור עבריין מוצא להורג באותו יום ו, מלבד זאת, השבת מתחילה בשקיעה — אכן, כבר החלה. הסנהדרין ביקשה רשות לקבור את הגופה אחר הצהריים. זה מתאים להם, לאחר שהוציאו את ישוע מדרכם, להיפטר מכל העניין לפני שהפסח מתחיל וכך להרגיע כל דיון שעלול לקום, במיוחד לאחר הכתובת שציוויתי להיות מחוברת לאסיר, שעליה עוד בקרוב. המשפט היה קצר אך בצורה ובסדר כדין. ישוע הואשם בהפרת השלום, בעוררות חוסר נאמנות ובטענה להיות מלך היהודים. היתה ראיה הן מצדנו והן מצד היהודים, הן מן הגליל והן מעיר זו. כייפא, חנן והצדוקים המובילים היו בולטים וכך גם אחדים אך לא כל הפרושים הראשיים; אחדים מן הפרושים לא ייתנו שום סיוע בהרשעת מורד נגד קיסר כמה שהם רצו את מותו כמורד נגד עצמם. אולם, זה לא עזר לו. הכוהנים היה להם הרבה לומר על התקפותיו על דתם, אך קיצרתי אותם על כך. אם אסור לנו להתערב בדתם, הם אינם יכולים לפנות אלינו כאשר מנהגיהם מותקפים; ברגע שהעבירה נעשית פוליטית, באופן ישיר או עקיף, אז אנו שמים לב לכך. הם יכולים לריב על יהוה, כמו המצרים על איזיס, עד שהם יתפוצצו, אך כאשר אדם מתקוטט במקדש הוא נוטה לעורר פיצוץ כללי וזה נוגע לנו מקרוב. האשמה נגד ישוע על הפרת השלום הוכחה עד הסוף והוא לא יכול היה להכחיש זאת. שאלתי את האסיר, דרך אלכסנדר, האם הוא מודה בהאשמות החמורות יותר. היהודים טענו שהוא ראה את עצמו כמושיע המיועד של האומה, שמעורב בסוף הן של סמכותם והן של שלנו. זה יהווה עבירה ישירה הרבה יותר מזו שבעבורה אנטיפס הוציא את יוחנן למוות. הם ציטטו הן את האמירות הציבוריות שבהן ישוע דיבר על ממלכה חדשה כקרובה והן הודאות מסוימות על עצמו שהם אמרו שהוא עשה לחסידיו שלו. זו היתה, אני מניח, הראיה המיוחדת שחנן אמר שהם התכוונו להפיק. שמתי לו את השאלה. שאלתי אותו האם הוא ראה את עצמו כמושיע. 'כך הם אומרים,' הוא ענה, מצביע על הכהן הגדול ושכניו, במחווה קצרה של בוז. הצבעתי לו שהוא הואשם גם בייצוג עצמו כמלך היהודים. שאלתי אותו האם הוא ראה את עצמו להיות זה. הוא עשה אותה תשובה — 'כך אתה אומר,' שמשמעו, אני מניח, שבשום מקרה לא היה דבר בהתנהגותו או במניעיו שלו לתמוך בהאשמה, אך שהוא ידע היטב שאנו התכוונו בכל מקרה לקבוע את האשמה עליו. הוא הבין שהוא נלכד, ושלא היתה דרך בריחה, אך הוא היה נועז ונחוש, מתנגד, כמעט חוצפן. כולם כאלה, היהודים האלה, מרים ובלתי־נכנעים, הן לנו והן זה לזה. עומד לבדו הוא עלול להיות, נטוש ועם אויבים מכל צד שהתכוונו למותו, עם בני ארצו שלו מוסרים אותו לתליין הרומי, אך הוא היה קריר ונחוש, כמו האנשים שהנדסו ניסיון על חייו של הורדוס הגדול וסבלו את קיצוניות העינויים מוקדם מאשר לוותר סנטימטר. גזע מסוכן! גיניתי אותו למוות. יכולתי, כמובן, לעשות לא פחות. כל הדרכים מובילות למסקנה זו. אלכסנדר, שיש לו דרך קרירה ומנותקת להתייחס לבני ארצו, מתעקש שהאיש הזה, רחוק מלהעמיד פנים כהמשיח, או מלך, כמו רוב עושי־הצרות במהלך שלושים השנים האחרונות, עשה כל שביכולתו למנוע מן האנשים הטיפשים מהדקת החלק הזה עליו. אלכסנדר חושב שלא היה דבר שישוע ביקש להימנע ממנו כה הרבה כמו זה, ביודעו שאם תפיסה כזו שלו תתפשט בחוץ, זה ימסור אותו לידינו ויהיה קטלני לקמפיין שלו — קמפיין חסר תקווה בכל מקרה — נגד הכהונה ומערכתה. אלכסנדר דיבר עם אחדים מחסידיו ואומר שהמטיף ללא ספק הזהיר אותם לעתים קרובות ובמונחים החמורים ביותר שהם לא יראו אותו או ידברו עליו כמושיע שכל היהודים האלה מצפים לו, וזה רק כאשר הוא חשב שהתפיסה הישנה שלו מתה בגליל שהוא החליט לעלות לירושלים. ייתכן. אך אני בטוח שאם הוא לא היה מורד מסוכן אתמול, הוא היה מחר. מפני שאו הוא היה מצליח בתקפתו על הכהונה או שלא. אם לא, כמה זמן אדם ממזגו, כה נלהב, עקשן ונועז, היה נמנע מעשיית הערעור הזה לרגשות הפטריוטיים של היהודים האלה שתמיד — תמיד — פוגש תגובה מהירה, אפילו כאשר נעשה על ידי אנשים בעלי אופי חלש הרבה פחות משלו? אתה זוכר את תיאורם של פרוקולה ואלכסנדר של הסצנה בגליל? ונניח שהוא היה מצליח באופן יאמן להתקדם נגד הכוהנים וכל הבלגן של פולחן המקדש, כמה זמן היה עובר לפני שהוא היה פונה על קיסר ועל הקרבנות לקיסר ולרומא? האם הוא היה מכבד את פולחן דיווס אוגוסטוס, אתה מניח? אך זמן רב לפני שהיינו צריכים לשקול את האפשרות הזו היינו צריכים להתערב בכוח בין סיעותיהם המתחרות. מדוע, כפי שזה, הם כמעט במצב של מלחמת אזרחים מדוכאת, מוכנים לעוף זה על גרונו של זה. תנו להם נציב רע — נציב אפילו חצי גרוע כפי שהם אומרים שאני —

והסכסוך בין אלה הסובלים אותנו ואלה הבזים לסובלים יפרוץ למלחמה גלויה. זו אדמה בלתי־פורייה בכל הבחינות מלבד אחת. זרעי אי־הסדר יגדלו אם רק תשרוט את האדמה. מדיניותי היא להשמידם ברגע שהם נובטים. אך שכחתי: הרשה לי מילה אחת על הכתובת המכריזה על עבירתו של ישוע. זו היתה 'מלך היהודים,' שהוקמה מעל הצלב. הפרושים היו זועמים. הם בעצמם רוצים מלך של היהודים. זה ייתן להם את התענוג הגדול ביותר לראות את קיסר מופל מחר ומלך יהודי מותקן — לא חצי־יהודי כהורדוס — שימשול בארץ דרכם וידכא את יריביהם הצדוקים. אך זה הכעיס אותם לראות את התואר היקר, 'מלך היהודים,' מוחזק ללעג; זו היתה תזכורת ברורה מדי לעבדותם. מלבד זאת, הם חשבו שזו עלבון שפושע צלוב, בן־כפר חוצפן שהתנגד להם, יתויג 'מלך.' לקחתי דרך קצרה אתם. 'מה שכתבתי כתבתי,' אמרתי, וציוויתי עליהם ללכת. אני מכיר את הגזע. מן הרגע שישוע זה הציב את שיפוטו האישי נגד שלהם הם התכוונו לקחת את חייו. גרד כהן ומצא אוטוקרט. בכל העולם, אם אדם אומר שהוא ישתמש בשכלו שלו על דברים אלוהיים, הכוהנים זוקפים את אוזניהם ומרגישים את סכיניהם. אם הוא הולך רחוק יותר ואומר לבני ארצו שגם הם רשאים להשתמש בשכלם שלהם — מעל ראשו איתו ויש סוף לזה! אני רץ, סנקה יקירי. הנושא נושא אותי. עלי להתנצל בפניך שוב; אני פוחד שאפילו אתה תמצא את הנושא מייגע. מפני שאחרי הכל, מה זה משנה? מה זה משנה — יהודי אחד פחות או יותר? הלוואי שהייתי יכול למצוא תחליף לאדואטוקוס.