ספר היובלים

מסורתי (משה) • תרגום ר. ה. צ׳רלס

נשמר במלואו: המאסטר העריכתי v03 (50 פרקים, 1,307 פסוקים).

אוסף השם הקדוש

ספר היובלים תרגום R. H. Charles | 50 פרקים שלמים מאסטר עריכה של השם הקדוש הוכן עבור David Farkas

הצהרת מקור ועריכה כרך זה מציג את ספר היובלים כיצירה עתיקה נבדלת. מקבילותיו לבראשית ולשמות נשמרות כמקבילות ואינן מתמזגות לאף אחד מן הספרים הקנוניים. נעילת מקור. טקסט הקריאה הממוספר הולך אחר תרגומו של R. H. Charles, שבנחלת הכלל, בתוך The Apocrypha and Pseudepigrapha of the Old Testament, כרך II (Oxford: Clarendon Press, 1913). התעתיק של Pseudepigrapha.com/CCEL, שנסרק ונערך בידי יהושע ויליאמס, הוא בסיס העבודה. מהדורת SPCK משנת 1917, The Book of Jubilees, or The Little Genesis, בתרגום Charles ועם מבוא מאת G. H. Box, היא משוות תמונות־הדפים. גבולות הטקסט. כל 50 הפרקים ו־1,307 מיקומי הפסוקים שבמקור נמצאים. רצף הפרקים, רצף הפסוקים, נוסחאות היובל והשבוע, תאריכי Anno Mundi, קריאות בסוגריים מרובעים, קריאות בסוגריים זוויתיים, פגיונות, איותי המקור, ואמירות כרונולוגיות — כולם נשמרים. שני גבולות פסוקים שנעדרו מסימון רשימת ה־HTML שוחזרו מן העד המודפס: 1:8-9 ו־11:3-4. טיפול בשם הקדוש. מונחי השם הקדוש מוכרעים לפי ההקשר ולא בהחלפה גורפת. יהוה משמש במקום שבו המקור מתייחס אל הבורא. כינויי כבוד וסמכות אנושיים מובאים לפי תפקידם האנושי הממשי (למשל, אדון או מושל), בעוד שימושים מילוליים רגילים, כגון gods ו־godless, נשארים בלא שינוי. Father נשמר בכל מקום שבו הוא מופיע. שום שם אישי או תואר אינו מושלך לתוך קטע, אלא אם המקור והמתייחס תומכים בו. ריסון עריכה. החלפות השם הקדוש נבחנו בהקשרן. שום כרונולוגיה לא חושבה מחדש, שום מקבילה קנונית לא הושמה תחת היובלים, שום חומר עתיק חסר לא הומצא, ושום סיפור לא יובא מבראשית, משמות, מחנוך, מישר, או מפרשנות מאוחרת. מעמד פרסום. מאסטר זה הוכן לבחינת עריכה והפקה. שחרור מסחרי עדיין דורש

חותם מסופק־מו״ל ואישור ISBN, אישור זכויות טריטוריאליות, ואישור הגהה ייעודית למדפיס.

תוכן העניינים פרק 1. משה מקבל את לוחות התורה והוראה על היסטוריית העבר והעתיד, שעליו לכתוב בספר, 1-4. כפירת ישראל, 5-9. גלות ישראל ויהודה, 10-13. שיבת יהודה ובניין בית המקדש מחדש, 15-18. תפילת משה על ישראל, 19-21. הבטחת יהוה לגאול אותם ולשכון עימם, 22-5, 28. משה מצווה לכתוב את היסטוריית העולם העתידה (ספר היובלים?), 26. ומלאך לכתוב את התורה, 27. מלאך זה לוקח את לוחות הכרונולוגיה השמימיים כדי להכתיב מהם למשה, 29. פרק 2. היסטוריית עשרים ושניים מעשי הבריאה הנפרדים בששת הימים, 1-16. ייסוד השבת: שמירתה בידי המלאכים העליונים ביותר, שישראל עתיד להתחבר אליהם אחר כך, 1732. (השוו בראשית i-ii. 3.) פרק 3. אדם קורא שמות לכל היצורים, 1-3. בריאת חוה וחיקוק חוקי הטהרה הלויים, 4-14. אדם וחוה בגן עדן: חטאם וגירושם, 15-29. חוק כיסוי הבושה נחקק, 30-2. אדם וחוה חיים באלדא, 32-5. (השוו בראשית ii.18-25, iii.) פרק 4. קין והבל ושאר ילדי אדם, 1-12. חנוש, קינן, מהללאל, ירד, 13-15. חנוך והיסטורייתו, 16-25. ארבעה מקומות קדושים, 26. מתושלח, למך, נח, 27, 28. מות אדם וקין, 29-32. שם, חם, ויפת, 32. (השוו בראשית iv-v.) פרק 5. מלאכי יהוה מתחתנים עם בנות האדם, 1. השחתת כל הבריאה, 2-3. עונש המלאכים הנופלים וילדיהם, 4-9a. משפט אחרון מוכרז, 9b-16. יום הכיפורים, 17-18. המבול נבוא, נח בונה את התיבה, המבול, 19-32. (השוו בראשית vi-viii.19.) פרק 6. קרבן נח, 1-3 (השוו בראשית vii.20-2). ברית יהוה עם נח, אכילת דם נאסרת, 4-10 (השוו בראשית ix. 117). משה מצווה לחדש חוק זה נגד אכילת דם, 1114. קשת נתונה בעננים לאות, 15-16. חג השבועות מיוסד, היסטוריית שמירותיו, 17-22. חג ראשי החודשים, 23-8. חלוקת השנה ל־364 ימים, 29-38. פרק 7. נח נוטע כרם ומקריב קרבן, 1-5. משתכר וחושף את עצמו, 6-9. קללת כנען וברכת שם ויפת, 10-12 (השוו בראשית ix.20-8). בניו ונכדיו של נח ועריהם, 13-19. נח מלמד את בניו על סיבות המבול ומוכיח אותם להימנע מאכילת דם ומרצח, לשמור את החוק בדבר עצי פרי, ולהניח לארץ לשבות כל שנה שביעית, כפי שציווה חנוך, 20-39. פרק 8. קאינם מגלה כתובת הנוגעת לשמש ולכוכבים, 1-4. בניו, 5-8. בני נח ונח מחלקים את הארץ, 1011. נחלת שם, 12-21: נחלת חם, 22-4: נחלת יפת, 25-30. (השוו בראשית x.)

פרק 9. חלוקת שלוש החלוקות בין נכדי נח. בין ילדי חם, 1: של שם, 2-6: של יפת, 7-13. שבועה שנטלו בני נח, 14-15. פרק 10. רוחות רעות מתעות את בני נח, 1-2. תפילת נח, 3-6. מאסטמה מורשה להחזיק עשירית מרוחותיו הנתונות, 7-11. נח לומד את שימוש העשבים בידי המלאכים להתנגדות לשדים, 12-14. נח מת, 15-17. בניין בבל ובלבול הלשונות, 18-27. כנען תופס את פלשתינה, 29-34. מדי מקבל את מדיה, 33-6. פרק 11. רעו ושרוג, 1 (השוו בראשית xi.20, 21). עליית מלחמה ושפיכות דמים ואכילת דם ועבודת אלילים, 2-7. נחור ותרח, 8-14 (השוו בראשית xi.22-30). ידיעת יהוה של אברם ומעשיו הנפלאים, 15-24. פרק 12. אברם מבקש להסיר את תרח מעבודת אלילים, 1-8. מתחתן עם שרי, 9. הרן ונחור, 9-11. אברם שורף את האלילים: מות הרן, 12-14 (השוו בראשית xi.28). תרח ומשפחתו הולכים לחרן, 15. אברם צופה בכוכבים ומתפלל, 16-21. מצווה ללכת לכנען ומתברך, 22-4. כוח הדיבור בעברית ניתן לו, 25-7. עוזב את חרן לכנען, 28-31. (השוו בראשית xi.31-xii.3.) פרק 13. אברם נוסע מחרן לשכם בכנען, משם לחברון ומשם למצרים, 1-14a. חוזר לכנען, שם לוט נפרד ממנו, ומקבל את הבטחת כנען ונוסע לחברון, 14b-21. מתקפת כדרלעומר על סדום ועמורה: לוט נשבה, 22-4. חוק המעשרות נחקק, 25-9. (השוו בראשית xii.4-10, 15-17, 19-20; xiii.11-18; xiv.8-14; 21-4.) פרק 14. אברם מקבל הבטחת בן וצאצאים לאין מספר, 1-7. מקריב קרבן ונאמר לו על זרעו במצרים, 8-17. ברית יהוה עם אברם, 18-20. הגר יולדת את ישמעאל, 21-4. (השוו בראשית xv.; xvi.1-4, 11.) פרק 15. אברם חוגג את חג הביכורים, 1-2: שמו משתנה והמילה מיוסדת, 3-14. שם שרי משתנה ויצחק מובטח, 15-21. אברהם, ישמעאל, וכל ביתו נימולים, 22-4. המילה — תקנה נצחית, 25, 26. ישראל חולק כבוד זה עם המלאכים העליונים ביותר, אשר נבראו נימולים, 27-9. ישראל נתון ליהוה לבדו: אומות אחרות — למלאכים, 30-2. חוסר נאמנות ישראל בעתיד, 33-4. (השוו בראשית xvii.) פרק 16. מלאכים מופיעים לאברהם בחברון ויצחק מובטח שוב, 1-4. חורבן סדום והצלת לוט, 5-9. אברהם בבאר שבע: לידת יצחק ומילותו, אשר זרעו היה לחלק יהוה, 10-19. ייסוד חג הסוכות, 20-31. (השוו בראשית xviii.1, 10, 12; xix.24, 29, 33-7; xx.1, 4, 8; xxi. 1-4.) פרק 17. גירוש הגר וישמעאל, 1-14. מאסטמה מציע שיהוה ידרוש מאברהם להקריב את יצחק כדי לבחון את אהבתו וצייתנותו: עשרת ניסיונות אברהם, 15-18. (השוו בראשית xxi.8-21.) פרק 18. קרבן יצחק: מאסטמה מובס, 1-13. אברהם מתברך שוב: חוזר לבאר שבע, 14-19. (השוו בראשית xxii. 1-19.)

פרק 19. שיבת אברהם לחברון. מות שרה וקבורתה, 1-9. נישואי יצחק ונישואיו השניים של אברהם. לידת עשו ויעקב, 10-14. אברהם מפקיד את יעקב בידי רבקה ומברך אותו, 15-31. (השוו בראשית xxiii.1-4, 11-16; xxiv.15; xxv.1-2, 25-7; xiii. 16.) פרק 20. אברהם מוכיח את בניו ואת בני בניו לעשות צדקה, לשמור מילה, ולהימנע מטומאה ומעבודת אלילים, 1-10. משלח אותם במתנות, 11. מקומות מושב הישמעאלים ובני קטורה, 12-13. (השוו בראשית xxv. 5-6.) פרק 21. דברי אברהם האחרונים ליצחק בדבר עבודת אלילים, אכילת דם, הקרבת קרבנות שונים ושימוש המלח, 1-11. גם בדבר העצים לשימוש בקרבן וחובת הרחיצה לפני הקרבן וכיסוי הדם וכו׳, 12-25. פרק 22. יצחק, ישמעאל, ויעקב חוגגים את חג הביכורים בבאר שבע עם אברהם, 1-5. תפילת אברהם, 6-9. דברי אברהם האחרונים ליעקב וברכותיו, 10-30. פרק 23. מות אברהם וקבורתו, 1-8 (השוו בראשית xxv.7-10). שנים פוחתות והשחתת האנושות גוברת: יסורי משיח: מריבה כללית: הנאמנים קמים בנשק להשיב את הבוגדים: ישראל מותקף בידי חוטאי הגויים, 11-25. לימוד מחודש של התורה וחידוש האנושות: מלכות משיחית: אלמוות מבורך של הצדיקים, 26-31. פרק 24. יצחק בבאר לחי רואי, 1 (השוו בראשית xxv. 11). עשו מוכר את בכורתו, 2-7 (השוו בראשית xxv.29-34). פרק 25. רבקה מוכיחה את יעקב שלא ישא אישה כנענית, 1-3. יעקב מבטיח לשאת בת לבן, חרף בקשותיו הדחוקות של עשו שישא כנענית, 4-10. רבקה מברכת את יעקב, 11-23. (השוו בראשית xxviii.1-4.) פרק 26. יצחק שולח את עשו לציד, 1-4. רבקה מורה ליעקב להשיג את הברכה, 5-9. יעקב, בדמות עשו, משיג אותה, 10-24. עשו מביא את צידו ובהפצרותיו משיג ברכה, 25-34. מאיים על יעקב, 35. (השוו בראשית xxvii.) פרק 27. רבקה, נחרדת מאיומי עשו, משכנעת את יצחק לשלוח את יעקב למסופוטמיה, 1-12. יצחק מנחם את רבקה על צאת יעקב, 13-18. חלום יעקב ונדרו בבית אל, 19-27. (השוו בראשית xxviii.) פרק 28. יעקב נושא את לאה ואת רחל, 1-10. ילדיו מלאה ומרחל ומשפחותיהן, 11-24. יעקב מבקש לעזוב את לבן, 25: אך נשאר בשכר מסוים, 26-8. יעקב מתעשר, 29-30. (השוו בראשית xxix.1, 17, 18, 21-35; xxx.1-13,17-22, 24, 25, 28, 32, 39, 43; xxxi.1, 2.) פרק 29. יעקב יוצא בחשאי, 1-4. לבן רודף אחריו, 5-6. ברית יעקב ולבן, 7-8. מושבות האמורי (בימי קדם של הרפאים) נחרבו בימי הכותב, 9-11. לבן יוצא, 12. יעקב מתפייס עם עשו, 13. יעקב שולח אספקת מזון להוריו ארבע פעמים בשנה לחברון, 14-17, 19-20. עשו נושא אישה שוב, 18. (השוו בראשית xxxi.3, 4, 10, 13, 19, 21, 23, 24, 46, 47; xxxii.22; xxxiii.10, 16.)

פרק 30. דינה נאנסת, 1-3. טבח אנשי שכם, 4-6. חוקים נגד נישואי תערובת בין ישראל לגויים, 7-17. לוי נבחר לכהונה בגלל טבחו באנשי שכם, 18-23. דינה מושבת, 24. תוכחת יעקב, 25-6. (השוו בראשית xxxiii.18, xxxiv.2, 4, 7, 13-14, 25-30, xxxv.5.) פרק 31. יעקב הולך לבית אל להקריב קרבן, 1-3 (השוו בראשית xxxv.24, 7, 14). יצחק מברך את לוי, 4-17, ואת יהודה, 18-22. יעקב מספר ליצחק כיצד יהוה הצליח דרכו, 24. יעקב הולך לבית אל עם רבקה ודבורה, 26-30. יעקב מברך את יהוה, אביו, 31-2. פרק 32. חלום לוי בבית אל, 1. לוי נבחר לכהונה, כבן העשירי, 2-3. יעקב חוגג את חג הסוכות ומקריב מעשרות באמצעות לוי: גם המעשר השני, 4-9. חוק המעשרות נחקק, 10-15. חזיונות יעקב, שבהם יעקב קורא על הלוחות השמימיים את עתידו שלו ואת עתיד צאצאיו, 16-26. חוגג את יום השמונים של חג הסוכות, 27-9. מות דבורה, 30. לידת בנימין ומות רחל, 33-4. (השוו בראשית xxxv.8,10, 11, 13, 16-20.) פרק 33. ראובן חוטא עם בלהה, 1-9 (השוו בראשית xxxv.21, 22). חוקים בדבר עריות, 10-20. ילדי יעקב, 22. (השוו בראשית xxxv.23-7.) פרק 34. מלחמת מלכי האמורי ביעקב ובבניו, 1-9. יעקב שולח את יוסף לבקר את אחיו, 10. יוסף נמכר ומורד למצרים, 11-12 (השוו בראשית xxxvii.14, 17, 18, 25, 32-6). מות בלהה ודינה, 15. יעקב מתאבל על יוסף, 13, 14, 17. ייסוד יום הכיפורים ביום שבו הגיעה הידיעה על מות יוסף, 18-19. נשות בני יעקב, 20-1. פרק 35. תוכחת רבקה ליעקב ותשובתו, 1-8. רבקה מבקשת מיצחק להשביע את עשו שלא יפגע ביעקב, 9-12. יצחק מסכים, 13-17. עשו נוטל את השבועה, וכך גם יעקב, 1826. מות רבקה, 27. פרק 36. יצחק נותן הוראות לבניו בדבר קבורתו: מוכיח אותם לאהוב איש את אחיו וגורם להם לקלל בהשמדה את הפוגע באחיו, 1-11. מחלק את רכושו, נותן את החלק הגדול ליעקב, ומת, 12-18. לאה מתה: בני יעקב באים לנחם אותו, 21-4. פרק 37. בני עשו מוכיחים אותו על הכנעתו ליעקב, ומאלצים אותו למלחמה בסיוע 4,000 שכירים נגד יעקב, 1-15. יעקב מוכיח את עשו, 16-17. תשובת עשו, 1825. פרק 38. מלחמה בין יעקב לעשו. מות עשו ותבוסת כוחותיו, 1-10. אדום מוכנעת לעבדות «עד היום הזה», 11-14. מלכי אדום, 15-24. (השוו בראשית xxxvi.31-9.) פרק 39. יוסף ממונה על בית פוטיפר, 1-4. טהרתו ומאסרו, 5-13. מאסר משרתו הראשי של פרעה ואופהו הראשי, שחלומותיהם יוסף פותר, 14-18. (השוו בראשית xxxvii.2; xxxix.3-8, 12-15, 17-23; xl.1-5, 21-3; xli.1.)

פרק 40. חלומות פרעה ופתרונם, 1-4. הגבהת יוסף ונישואיו, 5-13. (השוו בראשית xli.1-5, 7-9, 14 seqq., 25, 2930, 34, 36, 38-43, 45-6, 49.) פרק 41. בני יהודה ותמר, 1-7. גילוי עריות של יהודה עם תמר, 818. תמר יולדת תאומים, 21-2. יהודה נסלח, משום שחטא בשוגג ושב כשהורשע, ומשום שנישואי תמר לבניו לא הושלמו, 23-8. (השוו בראשית xxxviii.6-18, 20-6, 29-30; xli.13.) פרק 42. בגלל הרעב יעקב שולח את בניו למצרים לשבר, 1-4. יוסף מכיר אותם ועוצר את שמעון, ודורש שיביאו את בנימין בשובם, 5-12. חרף היסוסי יעקב בניו לוקחים את בנימין איתם במסעם השני ומתארחים אצל יוסף, 13-25. (השוו בראשית xli.54, 56; xlii.7-9, 13, 17, 20, 24-5, 29-30, 34-8; xliii.1-2, 4-5, 8-9, 11, 15, 23, 26, 29, 34; xliv. 1-2.) פרק 43. תוכנית יוסף לעכב את אחיו, 1-10. תחינת יהודה, 11-13. יוסף מתוודע לאחיו ושולח אותם להביא את אביו, 14-24. (השוו בראשית xliv.3-10, 1218, 27-8, 30-2; xlv.1-2, 5-9, 12, 18, 20-1, 23, 25-8.) פרק 44. יעקב חוגג את חג הביכורים, ומעודד מחזון יורד למצרים, 1-10. שמות צאצאיו, 1134. (השוו בראשית xlvi.1-28.) פרק 45. יוסף מקבל את יעקב, ונותן לו את גושן, 1-7. יוסף רוכש את כל הארץ ויושביה לפרעה, 8-12. יעקב מת ונקבר בחברון, 13-15. ספריו ניתנים ללוי, 16. (השוו בראשית xlvi.28-30; xlvii.11-13, 19, 20, 23, 24, 28; l.13.) פרק 46. שגשוג ישראל במצרים, 1-2. מות יוסף, 3-5. מלחמה בין מצרים לכנען, שבמהלכה עצמות כל בני יעקב מלבד יוסף נקברות בחברון, 6-11. מצרים מדכאת את ישראל, 12-16. (השוו בראשית l.22, 25-6; שמות i.6-14.) פרק 47. לידת משה, 1-4. מאומץ בידי בת פרעה, 5-9. הורג מצרי ובורח (למדין), 10-12. (השוו שמות i.22; ii. 2-15.) פרק 48. משה חוזר ממדין למצרים. מאסטמה מבקש להמיתו בדרך, 1-3. עשר המכות, 4-11. ישראל יוצא ממצרים: השמדת המצרים על ים סוף, 1219. (השוו שמות ii.15; iv.19, 24; vii. seqq.) פרק 49. הפסח: תקנות בדבר חגיגתו. (השוו שמות xii.6, 9, 11, 13, 22-3, 30, 46; xv.22.) פרק 50. חוקים בדבר היובלים, 1-5, והשבת, 6-13.

הקדמה זו היא היסטוריית חלוקת ימי התורה והעדות, של מאורעות השנים, של שבועות־השנים שלהן, של יובליהן בכל שנות העולם, כפי שדיבר יהוה אל משה על הר סיני, כשהעלה לקבל את לוחות התורה והמצוה, לפי קול יהוה כפי שאמר לו: «עלה אל ראש ההר».

פרק 1

משה מקבל את לוחות התורה והוראה על היסטוריית העבר והעתיד, שעליו לכתוב בספר, 1-4. כפירת ישראל, 5-9. גלות ישראל ויהודה, 10-13. שיבת יהודה ובניין בית המקדש מחדש, 15-18. תפילת משה על ישראל, 19-21. הבטחת יהוה לגאול אותם ולשכון עימם, 22-5, 28. משה מצווה לכתוב את היסטוריית העולם העתידה (ספר היובלים?), 26. ומלאך לכתוב את התורה, 27. מלאך זה לוקח את לוחות הכרונולוגיה השמימיים כדי להכתיב מהם למשה, 29. 1

ויהי בשנה הראשונה ליציאת בני ישראל ממצרים, בחודש השלישי, בשישה עשר בחודש, [2450 Anno Mundi] דיבר יהוה אל משה לאמור: «עלה אלי ההרה, ואתנה לך שני לוחות אבן של התורה ושל המצוה, אשר כתבתי, למען תלמדם». ויעל משה אל הר יהוה; וכבוד יהוה שכן על הר סיני, וענן כיסה אותו ששת ימים. ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן; ומראה כבוד יהוה היה כאש בוערת בראש ההר. ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה; וילמד אותו יהוה את היסטוריית חלוקת כל ימי התורה והעדות, הקודמת והמאוחרת. ויאמר: «הט ליבך אל כל דיבור אשר אדבר אליך על הר זה, וכתוב אותם בספר, למען יראו דורותיהם כי לא עזבתים על כל הרעה אשר עשו בהפרם את הברית אשר אני כורת

ביני ובינך לדורותיהם, היום הזה, על הר סיני. 6

וכך יהיה, בבוא עליהם כל הדברים האלה, כי יכירו כי צדיק אני מהם בכל משפטיהם ובכל מעשיהם, ויכירו כי באמת הייתי עימם. ואתה כתוב לך את כל הדברים האלה אשר אני מגיד לך היום; כי ידעתי את מרים ואת עורפם הקשה, בטרם אביאם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיהם, לאברהם וליצחק וליעקב, לאמור: «לזרעכם אתן ארץ זבת חלב ודבש. ואכלו ושבעו, ופנו אל אלילים זרים, אל (אלילים) אשר לא יוכלו להצילם מכל צרתם: ועדות זו תישמע לעדות עליהם. כי ישכחו את כל מצוותי, (אף) את כל אשר אצוה אותם, וילכו אחרי הגויים, ואחרי טומאתם, ואחרי בושתם, ויעבדו את אליליהם, ואלה יהיו להם למכשול ולצרה ולמצוקה ולמוקש. ורבים יאבדו ויישבו, וייפלו ביד האויב, יען עזבו את חוקותי ואת מצוותי, ואת מועדי בריתי, ואת שבתותי, ואת מקומי הקדוש אשר קידשתי לי בתוכם, ואת אוהלי, ואת מקדשי, אשר קידשתי לי בתוך הארץ, למען אשים שמי עליו, ולמען ישכון (שם). ויעשו להם במות ואשרים ופסילים, וישתחוו, איש לפסילו, לתעות, ויזבחו

את בניהם לשדים, ולכל מעשי תעות ליבם. 12

ואשלח אליהם עדים, למען אעיד בהם; ולא ישמעו, ויהרגו גם את העדים, וירדפו את מבקשי התורה, ויבטלו וישנו הכל למען עשות רע לעיני. ואסתיר פני מהם, ואתנם ביד הגויים לשבי, ולבז, ולאכלה, ואסירם מתוך הארץ, ואפיצם בגויים. וישכחו את כל תורתי ואת כל מצוותי ואת כל משפטי, ויתעו בראשי חודשים, ובשבתות, ובמועדים, וביובלים, ובחוקות. ואחרי כן ישובו אלי מתוך הגויים בכל ליבם ובכל נפשם ובכל מאודם, ואקבצם מתוך כל הגויים, ויבקשוני, למען אימצא להם, בבקשם אותי בכל ליבם ובכל נפשם. ואגלה להם שלום רב בצדקה, ואסירם — נטע הישרות — בכל ליבי ובכל נפשי, ויהיו לברכה ולא לקללה, ויהיו לראש ולא לזנב. ואבנה את מקדשי בתוכם, ואשכון עימם, ויהיה להם ליהוה והם יהיו לי לעם באמת ובצדקה. ולא אעזבם ולא אכזבם; כי אני יהוה, יהוה שלהם». ויפול משה על פניו ויתפלל ויאמר: «הוי יהוה, יהוה שלי, אל תעזוב את עמך ואת 12

נחלתך, פן יתעו בתעות ליבם, ואל תתנם בידי אויביהם, הגויים, פן ימשלו בם ויחטיאום נגדך. 20

תרוממנה רחמך, יהוה, על עמך, וברא בהם רוח ישרה, ואל תמשול בם רוח בליעל להאשימם לפניך, וללכדם מכל דרכי הצדקה, פן יאבדו מלפניך. והם עמך ונחלתך, אשר הצלת בכוחך הגדול מידי המצרים: ברא בהם לב טהור ורוח הקודש, ואל יילכדו בחטאיהם מעתה ועד עולם». ויאמר יהוה אל משה: «ידעתי את מרים ואת מחשבותיהם ואת עורפם הקשה, ולא יהיו נשמעים עד כי יתוודו על חטאם ועל חטא אבותיהם. ואחרי כן ישובו אלי בכל יושר ובכל (ליבם) ובכל (נפשם), ואמול את עורלת ליבם ואת עורלת לב זרעם, ואברא בהם רוח הקודש, ואטהרם למען לא ישובו ממני מאותה יום ועד עולם. ונפשותיהם תדבקנה בי ובכל מצוותי, וימלאו את מצוותי, ויהיה להם לאב והם יהיו לי לבנים. וכולם ייקראו בני יהוה החי, וכל מלאך וכל רוח ידע, אף ידעו, כי אלה בני, וכי אני אביהם ביושר ובצדקה, וכי אני אוהב אותם.

ואתה כתוב לך את כל הדברים האלה אשר אני מגיד לך על הר זה, הראשונים והאחרונים, אשר יבואו בכל חלוקות הימים שבתורה ובעדות ובשבועות וביובלים עד עולם, עד אשר ארד ואשכון עימם בכל עולם». ויאמר אל מלאך הפנים: כתוב למשה מראשית הבריאה עד אשר ייבנה מקדשי בתוכם לכל עולם. וייראה יהוה לעיני כולם, וידעו כולם כי אני יהוה של ישראל ואבי כל בני יעקב, ומלך על הר ציון לכל עולם. וציון וירושלים תהיינה קדושות». ויקח מלאך הפנים, ההולך לפני מחנה ישראל, את לוחות חלוקת השנים — מעת הבריאה — של התורה ושל העדות, של שבועות היובלים, לפי השנים היחידות, לפי כל מספר היובלים [לפי, השנים היחידות], מיום בריאת [החדש], כאשר יתחדשו השמים והארץ וכל בריאתם לפי כוחות השמים, ולפי כל בריאת הארץ, עד אשר ייעשה מקדש יהוה בירושלים על הר ציון, וכל המאורות יתחדשו לרפואה ולשלום ולברכה לכל בחירי ישראל, וכי כך יהיה מאותו יום ועד כל ימי הארץ.

פרק 2

היסטוריית עשרים ושניים מעשי הבריאה הנפרדים בששת הימים, 1-16. ייסוד השבת: שמירתה בידי המלאכים העליונים ביותר, שישראל עתיד להתחבר אליהם אחר כך, 17-32. (השוו בראשית i-ii. 3.) 1

וידבר מלאך הפנים אל משה כדבר יהוה לאמור: כתוב את היסטוריית הבריאה השלמה: כיצד בשישה ימים גמר יהוה את כל מעשיו ואת כל אשר ברא, ושבת ביום השביעי וקידש אותו לכל העידנים, וקבע אותו לאות לכל מעשיו. כי ביום הראשון ברא את השמים אשר ממעל ואת הארץ ואת המים ואת כל הרוחות המשרתות לפניו — מלאכי הפנים, ומלאכי הקידוש, והמלאכים [של רוח האש והמלאכים] של רוח הרוחות, ומלאכי רוח העננים, ושל החשיכה, ושל השלג ושל הברד ושל הכפור, ומלאכי הקולות ושל הרעם ושל הברק, ומלאכי רוחות הקור ושל החום, ושל החורף ושל האביב ושל הסתיו ושל הקיץ, ואת כל רוחות בריותיו אשר בשמים ועל הארץ; (ברא) את התהומות ואת החשיכה, ערב <ולילה>, ואת האור, שחר ויום, אשר הכין בידיעת ליבו. ועל כן ראינו את מעשיו, ושיבחנו אותו, והיללנו לפניו על כל מעשיו; כי שבעה מעשים גדולים ברא ביום הראשון. וביום השני ברא את הרקיע בתוך המים; וייבדלו המים ביום ההוא — חציים עלו למעלה וחציים ירדו מתחת לרקיע (אשר היה) בתוך

פני כל הארץ. וזו היתה המלאכה היחידה אשר ברא (יהוה) ביום השני. 5

וביום השלישי ציווה את המים לעבור מעל פני כל הארץ אל מקום אחד, ואת היבשה להיראות. ויעשו המים כפי שציוום, ויסוגו מעל פני הארץ אל מקום אחד מחוץ לרקיע זה, והיבשה נראתה. וביום ההוא ברא להם את כל הימים לפי מקומות־התאספותם הנפרדים, ואת כל הנהרות, ואת התאספויות המים בהרים ועל כל הארץ, ואת כל האגמים, ואת כל טל הארץ, ואת הזרע הנזרע, ואת כל הדברים הנובטים, ועצי פרי, ועצי היער, ואת גן עדן, בעדן, ואת כל הצמחים לפי מינם. ארבעה מעשים גדולים אלה ברא יהוה ביום השלישי. וביום הרביעי ברא את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, וישם אותם ברקיע השמים, לתת אור על כל הארץ, ולמשול ביום ובלילה, ולהבדיל את האור מן החושך. ויקבע יהוה את השמש לאות גדול על הארץ לימים ולשבתות ולחודשים ולמועדים ולשנים ולשבתות שנים וליובלים ולכל עונות השנים. ויבדל את האור מן החושך, [ו]לשגשוג, למען ישגשגו כל הדברים הנובטים וצומחים על הארץ. שלושה מינים אלה עשה ביום הרביעי. וביום החמישי ברא תנינים גדולים במעמקי המים, כי אלה היו דברי הבשר הראשונים אשר נבראו בידיו: הדגים וכל

נוע במים, וכל עוף, הציפורים וכל מינם. 12

ותזרח השמש עליהם לשגשגם, ועל כל אשר על הארץ: כל היוצא מן הארץ, וכל עצי הפרי, וכל בשר. שלושה מינים אלה ברא ביום החמישי. וביום השישי ברא את כל חיות הארץ, ואת כל הבהמה, ואת כל הנוע על הארץ. ואחרי כל זאת ברא את האדם: איש ואישה ברא אותם, ויתן לו ממשלה על כל אשר על הארץ, ובים, ועל כל עוף, ועל חיות ועל בהמה, ועל כל הנוע על הארץ, ועל כל הארץ; ועל כל זאת נתן לו ממשלה. וארבעה מינים אלה ברא ביום השישי. והיו בסך הכל עשרים ושניים מינים. ויגמר את כל מלאכתו ביום השישי — כל אשר בשמים ועל הארץ, ובימים ובתהומות, ובאור ובחושך, ובכל דבר. ויתן לנו אות גדול, את יום השבת, למען נעבוד שישה ימים, אך נשבות ביום השביעי מכל מלאכה. וכל מלאכי הפנים, וכל מלאכי הקידוש, שני הסוגים הגדולים האלה — ציווה עלינו לשמור את השבת עימו בשמים ועל הארץ. ויאמר אלינו: «הנה, אבדיל לי עם מתוך כל העמים, ואלה ישמרו את יום השבת, ואקדש אותם לי לעמי, ואברכם; כשם שקידשתי את יום השבת ואקדש (אותו) לי

עצמי, כך אברכם, ויהיו עמי ואהיה להם ליהוה. 20

ובחרתי את זרע יעקב מתוך כל אשר ראיתי, וכתבתי אותו לי לבן בכור, וקידשתי אותו לי לעולם ועד; ואלמדם את יום השבת, למען ישבתו בו מכל מלאכה». וכך ברא בו אות, שלפיו ישמרו שבת עימנו ביום השביעי, לאכול ולשתות, ולברך את אשר ברא את כל הדברים, כפי שבירך וקידש לעצמו עם מיוחד מעל כל העמים, ולמען ישמרו שבת יחד עימנו. ויעל את מצוותיו כריח ניחוח נרצה לפניו כל הימים... היו שם עשרים ושניים ראשי אנושות מאדם עד יעקב, ועשרים ושניים מיני מלאכה נעשו עד היום השביעי; זה מבורך וקדוש; וגם הראשון מבורך וקדוש; וזה משרת עם זה לקידוש ולברכה. ולזה (ליעקב ולזרעו) ניתן שיהיו תמיד המבורכים והקדושים של העדות והתורה הראשונה, כשם שקידש ובירך את יום השבת ביום השביעי. הוא ברא שמים וארץ ואת כל אשר ברא בשישה ימים; ויעש יהוה את היום השביעי קדוש, לכל מעשיו; על כן ציווה עליו כי כל העושה בו מלאכה ימות, וכל המחלל אותו ימות ודאי.

וכל המחלל אותו ימות ודאי, וכל העושה בו מלאכה כלשהי ימות לעולם, למען ישמרו בני ישראל את היום הזה לדורותיהם, ולא ייעקרו מן הארץ; כי יום קדוש הוא ויום מבורך. וכל השומר אותו ושובת בו מכל מלאכתו, יהיה קדוש ומבורך בכל הימים כמונו. הגד ואמור לבני ישראל את חוק היום הזה: כי ישמרו בו שבת, וכי לא יעזבוהו בתעות ליבם; (וכי) אין זה חוקי לעשות בו מלאכה כלשהי שאינה נאותה, לעשות בו את חפצם, וכי לא יכינו בו דבר לאכול או לשתות, ו(כי אין זה חוקי) לשאוב מים, או להביא או להוציא בו דרך שעריהם משא כלשהו, אשר לא הכינו לעצמם ביום השישי במשכנותיהם. ולא יביאו ולא יוציאו מבית לבית ביום ההוא; כי היום ההוא קדוש ומבורך יותר מכל יום יובל של היובלים; בזה שבתנו בשמים בטרם נודע לבשר כלשהו לשמור בו שבת על הארץ. ובורא כל הדברים בירך אותו, אך לא קידש את כל העמים והאומות לשמור בו שבת, כי אם ישראל לבדו: להם לבדם התיר לאכול ולשתות ולשמור בו שבת על הארץ. ובורא כל הדברים בירך את היום הזה, אשר ברא לברכה ולקדושה ולתהילה מעל כל הימים. חוק ועדות זה ניתן לבני ישראל כחוק עולם לדורותיהם.

פרק 3

אדם קורא שמות לכל היצורים, 1-3. בריאת חוה וחיקוק חוקי הטהרה הלויים, 4-14. אדם וחוה בגן עדן: חטאם וגירושם, 15-29. חוק כיסוי הבושה נחקק, 30-2. אדם וחוה חיים באלדא, 32-5. (השוו בראשית ii.18-25, iii.) 1

ובששת ימי השבוע השני הבאנו, כדבר יהוה, אל אדם את כל החיות, ואת כל הבהמה, ואת כל הציפורים, ואת כל הנוע על הארץ, ואת כל הנוע במים, לפי מיניהם, ולפי צורותיהם: החיות ביום הראשון; הבהמה ביום השני; הציפורים ביום השלישי; וכל הנוע על הארץ ביום הרביעי; והנוע במים ביום החמישי. ויקרא אדם את כולם בשמותיהם, וכפי שקרא להם, כן היה שמם. ובחמשת הימים האלה ראה אדם את כל אלה, זכר ונקבה, לפי כל מין אשר על הארץ, אך הוא היה לבדו ולא מצא לו עזר כנגדו. ויאמר יהוה אלינו: «לא טוב היות האדם לבדו: נעשה לו עזר כנגדו». וישקע יהוה, יהוה שלנו, עליו תרדמה עמוקה, ויישן; ויקח לאישה צלע אחת מצלעותיו, וצלע זו היתה מקור האישה מצלעותיו, ויבן את הבשר תחתיה, ויבן את האישה. ויקץ אדם משנתו, ובקומו ביום השישי, ויבאה אליו, וידע אותה, ויאמר אליה: «זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי; היא תיקרא [אשתי]; כי מבעלה נלקחה».

על כן יהיו איש ואשתו אחד; ועל כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד. בשבוע הראשון נברא אדם, והצלע — אשתו; בשבוע השני הראה לו אותה: ומסיבה זו ניתנה המצוה לשמור בטומאתם: לזכר שבעה ימים, ולנקבה פעמיים שבעה ימים. ואחרי שהשלים אדם ארבעים יום בארץ שבה נברא, הבאנו אותו לגן עדן לעבוד ולשמור אותו; ואת אשתו הביאו ביום השמונים, ואחרי כן נכנסה לגן עדן. ומסיבה זו כתובה המצוה על הלוחות השמימיים בדבר היולדת: «אם תלד זכר, תשב בטומאתה שבעה ימים, לפי שבוע הימים הראשון, ושלושים ושלושה ימים תשב בדם טהרתה, ולא תיגע בכל דבר קדוש, ולא תבוא אל המקדש, עד אשר תשלים את הימים האלה (המצווים) בעניין ילד זכר. אך בעניין ילדת נקבה, תשב בטומאתה שבועיים של ימים, לפי שני השבועות הראשונים, ושישים ושישה ימים בדם טהרתה, ויהיו בסך הכל שמונים יום». וכאשר השלימה את שמונים הימים האלה הבאנו אותה לגן עדן, כי הוא קדוש מכל הארץ מלבדו, וכל עץ נטוע בו קדוש. לכן נקבע, בדבר היולדת זכר או נקבה, חוק הימים האלה: שלא תיגע בכל דבר קדוש, ולא תבוא אל

המקדש, עד אשר יושלמו הימים האלה עבור הילד הזכר או הנקבה. 14

זהו החוק והעדות אשר נכתבו לישראל, למען ישמרו (אותם) כל הימים. ובשבוע הראשון של היובל הראשון, [1-7 A.M.] היו אדם ואשתו בגן עדן שבע שנים, עובדים ושומרים אותו, ונתנו לו עבודה והורינו אותו לעשות כל הנאות לעיבוד. ויעבד (את הגן), והיה ערום ולא ידע, ולא התבייש, וישמור את הגן מן הציפורים והחיות והבהמה, ויאסוף את פריו, ויאכל, וינח את השאר לעצמו ולאשתו [וינח את אשר נשמר]. ואחרי השלמת שבע השנים, אשר השלים שם, שבע שנים בדיוק, [8 A.M.] ובחודש השני, בשבעה עשר בחודש, בא הנחש ויקרב אל האישה; ויאמר הנחש אל האישה: «האם ציווה יהוה אתכם לאמור: לא תאכלו מכל עץ הגן?» ותאמר אליו: «מכל פרי עצי הגן אמר יהוה לנו: איכלו; אך מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר יהוה לנו: לא תאכלו ממנו, וגם לא תיגעו בו, פן תמותו». ויאמר הנחש אל האישה: «לא מות תמותו: כי יודע יהוה כי ביום אכלכם ממנו, וייפקחו עיניכם, והייתם כאלילים, וידעתם טוב ורע. ותרא האישה את העץ כי נאה הוא ונעים לעינים, וכי פריו טוב למאכל; ותיקח ממנו ותאכל. 22

וכאשר כיסתה תחילה את בושתה בעלי תאנה, נתנה מהם לאדם ויאכל, וייפקחו עיניו, וירא כי ערום הוא. ויקח עלי תאנה ויתפור (אותם) יחד, ויעש לעצמו חגורה, ויכס את בושתו. ויקלל יהוה את הנחש, ויתאנה בו לעולם... ויתאנה באישה, מפני שהקשיבה לקול הנחש, ואכלה; ויאמר אליה: «הרבה ארבה את עצבך ואת כאביך: בעצב תלדי בנים, ותשובתך תהיה אל בעלך, והוא ימשול בך». וגם לאדם אמר: «יען הקשבת לקול אשתך, ואכלת מן העץ אשר ציוויתיך שלא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך: קוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את לחמך בזיעת אפיך, עד שובך אל הארץ אשר ממנה לוקחת; כי עפר אתה, ואל עפר תשוב». ויעש להם כותנות עור, וילבישם, וישלחם מגן עדן. וביום ההוא, ביום צאת אדם מן הגן, הקריב לניחוח מתוק מנחה: לבונה, גלבנום, וסטקטה, ותבלינים בבוקר עם זריחת השמש, מן היום שבו כיסה את בושתו. וביום ההוא נסגר פיה של כל חיה, ושל בהמה, ושל ציפורים, ושל כל הולך, ושל כל נוע, כך שלא יכלו עוד לדבר: כי כולם דיברו איש עם אחיו בשפה אחת ובלשון אחת.

וישלח מגן עדן את כל הבשר אשר בגן עדן, וכל הבשר נפוץ לפי מיניו, ולפי צורותיו, אל המקומות אשר נבראו להם. ולאדם לבדו נתן (את האמצעי) לכסות את בושתו, מכל החיות והבהמה. על זאת נקבע על הלוחות השמימיים, בדבר כל יודעי משפט התורה, כי יכסו את בושתם, ולא יגלו את עצמם כפי שהגויים מגלים את עצמם. ובראש חודש החודש הרביעי, יצאו אדם ואשתו מגן עדן, וישבו בארץ אלדא, בארץ בריאתם. ויקרא אדם את שם אשתו חוה. ולא היה להם בן עד היובל הראשון, [8 A.M.] ואחרי כן ידע אותה. כעת עיבד את הארץ כפי שהונחה בגן עדן.

פרק 4

קין והבל ושאר ילדי אדם, 1-12. חנוש, קינן, מהללאל, ירד, 13-15. חנוך והיסטורייתו, 16-25. ארבעה מקומות קדושים, 26. מתושלח, למך, נח, 27, 28. מות אדם וקין, 29-32. שם, חם, ויפת, 32. (השוו בראשית iv-v.) 1

ובשבוע השלישי ביובל השני [64-70 A.M.] ילדה את קין, ובשבוע הרביעי [71-77 A.M.] ילדה את הבל, ובחמישי [78-84 A.M.] ילדה את ביתה אוון. וב(שנה) הראשונה של היובל השלישי [99-105 A.M.] הרג קין את הבל, מפני ש(יהוה) קיבל את קרבן הבל, ולא קיבל את מנחת קין. ויהרגהו בשדה: ודמו צעק מן האדמה לשמים, בקובלו על אשר הרגו. ויוכיח יהוה את קין בגלל הבל, מפני שהרגו, ויעש אותו נע ונד על הארץ בגלל דם אחיו, ויקלל אותו על הארץ. ועל זאת כתוב על הלוחות השמימיים: «ארור המכה את רעהו בבגידה; וכל הרואים והשומעים יאמרו: כן יהיה; והאיש אשר ראה ולא הגיד, יהיה ארור כמוהו». ומסיבה זו אנו מגידים, בבואנו לפני יהוה, יהוה שלנו, את כל החטא הנעשה בשמים ועל הארץ, ובאור ובחושך, ובכל מקום. ויתאבלו אדם ואשתו על הבל ארבעה שבועות שנים, [99-127 A.M] ובשנה הרביעית של השבוע החמישי [130 A.M.] שמחו, וידע אדם את אשתו שוב, ותלד לו בן, ויקרא 25

את שמו שת; כי אמר: «הקים יהוה לנו זרע שני על הארץ תחת הבל; כי קין הרגו». 8

ובשבוע השישי [134-40 A.M.] הוליד את ביתו אצורה. ויקח קין את אוון אחותו לו לאישה, ותלד לו את חנוך בסוף היובל הרביעי. [190-196 A.M.] ובשנה הראשונה של השבוע הראשון של היובל החמישי, [197 A.M.] נבנו בתים על הארץ, ויבן קין עיר, ויקרא את שמה על שם בנו חנוך. וידע אדם את חוה אשתו, ותלד עוד תשעה בנים. ובשבוע החמישי של היובל החמישי [225-31 A.M.] לקח שת את אצורה אחותו לו לאישה, ובשנה הרביעית (של השבוע השישי) [235 A.M.] ילדה לו את חנוש. הוא החל לקרוא בשם יהוה על הארץ. וביובל השביעי, בשבוע השלישי [309-15 A.M.] לקח חנוש את נועם אחותו לו לאישה, ותלד לו בן בשנה השלישית של השבוע החמישי, ויקרא את שמו קינן. ובסוף היובל השמיני [325, 386-3992 A.M.] לקח קינן את מואללת אחותו לו לאישה, ותלד לו בן ביובל התשיעי, בשבוע הראשון, בשנה השלישית של שבוע זה, [395 A.M] ויקרא את שמו מהללאל. ובשבוע השני של היובל העשירי [449-55 A.M.] לקח מהללאל לו לאישה את דינה, ביתה של ברקיאל, ביתה של אחי אביו, ותלד לו בן בשבוע השלישי, בשנה השישית, [461 A.M.] ויקרא את שמו ירד; כי בימיו ירדו מלאכי יהוה על הארץ, אותם הנקראים הצופים, למען

יורה את בני האדם, ויעשו משפט וישרות על הארץ. 16

וביובל האחד עשר [512-18 A.M.] לקח ירד לו אישה, ושמה ברכה, ביתה של רסויאל, ביתה של אחי אביו, בשבוע הרביעי של יובל זה, [522 A.M.] ותלד לו בן בשבוע החמישי, בשנה הרביעית של היובל, ויקרא את שמו חנוך. והוא היה הראשון מבין האנשים הנולדים על הארץ אשר למד כתיבה וידע וחוכמה, וכתב את אותות השמים לפי סדר חודשיהם בספר, למען ידעו האנשים את עונות השנים לפי סדר חודשיהם הנפרדים. והוא היה הראשון לכתוב עדות, והעיד לבני האדם בין דורות הארץ, וסיפר את שבועות היובלים, והודיע להם את ימי השנים, וסידר את החודשים וסיפר את שבתות השנים כפי שהודענו (אותן) לו. ואשר היה ואשר יהיה ראה בחזון שנתו, כפי שיקרה לבני האדם בכל דורותיהם עד יום המשפט; הוא ראה והבין הכל, וכתב את עדותו, והניח את העדות על הארץ לכל בני האדם ולדורותיהם. וביובל השנים עשר, [582-88] בשבוע השביעי בו, לקח לו אישה, ושמה עדנה, ביתה של דניאל, ביתה של אחי אביו, ובשנה השישית בשבוע זה [587 A.M.] ילדה לו בן, ויקרא את שמו מתושלח. והוא היה גם עם מלאכי יהוה במשך שישה יובלי שנים אלה, והם הראו לו את כל אשר

על הארץ ובשמים, את שלטון השמש, וכתב הכל. 22

והעיד לצופים, אשר חטאו עם בנות האדם; כי אלה החלו להתאחד, כדי להיטמא, עם בנות האדם, וחנוך העיד נגד (כולם). והוא נלקח מתוך בני האדם, והובלנו אותו לגן עדן בהדר ובכבוד, והנה שם הוא כותב את גינוי ומשפט העולם, ואת כל רשעת בני האדם. ובגלל זאת הביא (יהוה) את מי המבול על כל ארץ עדן; כי שם הושם לאות, ולמען יעיד נגד כל בני האדם, ולמען יספר את כל מעשי הדורות עד יום הגינוי. והוא הקטיר את קטורת המקדש, (אף) תבלינים מתוקים נרצים לפני יהוה על ההר. כי ליהוה ארבעה מקומות על הארץ: גן עדן, והר המזרח, והר זה אשר אתה עליו היום, הר סיני, והר ציון (אשר) יתקדש בבריאה החדשה לקידוש הארץ; באמצעותו תתקדש הארץ מכל (אשמתה) וטומאתה בכל דורות העולם. וביובל הארבעה עשר [652 A.M.] לקח מתושלח לו אישה, את עדנה ביתה של אזריאל, ביתה של אחי אביו, בשבוע השלישי, בשנה הראשונה של שבוע זה, [701-7 A.M.] ויולד בן, ויקרא את שמו למך. וביובל החמישה עשר, בשבוע השלישי, לקח למך לו אישה, ושמה ביתנוש, ביתה של ברקיאל, ביתה של אחי אביו, ובשבוע זה ילדה לו בן, ויקרא 28

את שמו נח, לאמור: «זה ינחמני על צרתי ועל כל עמלי, ועל האדמה אשר קלל יהוה». 29

ובסוף היובל התשעה עשר, בשבוע השביעי, בשנה השישית [930 A.M.] בו, מת אדם, וכל בניו קברו אותו בארץ בריאתו, והוא היה הראשון להיקבר בארץ. וחסרו לו שבעים שנה מאלף שנים; כי אלף שנים הם כיום אחד בעדות השמים, ולכן נכתב בדבר עץ הדעת: «ביום אכלכם ממנו תמותו». מסיבה זו לא השלים את שנות היום הזה; כי מת במהלכו. בסוף יובל זה נהרג קין אחריו באותה שנה; כי ביתו נפל עליו וימות בתוך ביתו, ונהרג באבניו; כי באבן הרג את הבל, ובאבן נהרג במשפט צדק. מסיבה זו נקבע על הלוחות השמימיים: בכלי שבו איש הורג את רעהו, בו ייהרג; כפי שפצע אותו, כן ייעשה לו. וביובל העשרים וחמישה [1205 A.M.] לקח נח לו אישה, ושמה אמזרה, ביתה של רקאל, ביתה של אחי אביו, בשנה הראשונה, בשבוע החמישי [1207 A.M.]: ובשנה השלישית בו ילדה לו את שם; בשנה החמישית בו [1209 A.M.] ילדה לו את חם; ובשנה הראשונה בשבוע השישי [1212 A.M.] ילדה לו את יפת.

פרק 5

מלאכי יהוה מתחתנים עם בנות האדם, 1. השחתת כל הבריאה, 2-3. עונש המלאכים הנופלים וילדיהם, 4-9a. משפט אחרון מוכרז, 9b-16. יום הכיפורים, 17-18. המבול נבוא, נח בונה את התיבה, המבול, 19-32. (השוו בראשית vi-viii.19.) 1

ויהי, כאשר החלו בני האדם לרבות על פני הארץ ובנות נולדו להם, כי מלאכי יהוה ראו אותם בשנה מסוימת של יובל זה, כי יפות הנה למראה; ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, ותלדנה להם בנים, והם היו ענקים. וחוסר־החוק גבר על הארץ, וכל בשר השחית את דרכו, כאחד אדם ובהמה וחיות וציפורים וכל ההולך על הארץ — כולם השחיתו את דרכיהם ואת סדריהם, והחלו לטרוף איש את אחיו, וחוסר־החוק גבר על הארץ, וכל יצר מחשבות כל האדם (היה) כך רע תמיד. ויבט יהוה על הארץ, והנה נשחתה, וכל בשר השחית את סדריו, וכל אשר על הארץ עשו כל מין רע לעיניו. ויאמר כי ישמיד אדם וכל בשר מעל פני הארץ אשר ברא. אך נח מצא חן בעיני יהוה. ועל המלאכים אשר שלח על הארץ, חרה אפו מאוד, ויצו לעקרם מכל ממשלתם, ויצו עלינו לקשור אותם במעמקי הארץ, והנה הם קשורים בתוכם, ו(נשמרים) נפרדים. 30

ועל בניהם יצא צו מלפני פניו כי יוכו בחרב, ויוסרו מתחת לשמים. ויאמר: «רוחי לא תשכון תמיד באדם; כי גם הם בשר, וימיהם יהיו מאה ועשרים שנה». וישלח את חרבו לתוכם, למען יהרוג איש את רעהו, והחלו להרוג איש את אחיו עד אשר כולם נפלו בחרב ונשמדו מן הארץ. ואבותיהם היו עדים (לחורבנם), ואחרי כן נקשרו במעמקי הארץ לעולם, עד יום הגינוי הגדול, כאשר ייעשה משפט בכל אשר השחיתו את דרכיהם ואת מעשיהם לפני יהוה. וישמד את כולם ממקומותיהם, ולא נשאר אחד מהם אשר לא שפט לפי כל רשעתם. ויעש לכל מעשיו טבע חדש וצדיק, למען לא יחטאו בכל טבעם לעולם, כי אם יהיו כולם צדיקים, כל אחד במינו תמיד. ומשפט כולם נקבע ונכתב על הלוחות השמימיים בצדקה — אף (משפט) כל הסוטים מן הדרך אשר נקבעה להם ללכת בה; ואם לא ילכו בה, משפט כתוב לכל יצור ולכל מין. ואין דבר בשמים או בארץ, או באור או בחושך, או בשאול או במעמק, או במקום החשיכה (אשר לא נשפט); וכל משפטיהם נקבעו ונכתבו ויחרטו. בדבר כולם ישפוט: את הגדול לפי גדולו, ואת הקטן לפי קטנו, ואת כל אחד לפי דרכו. 31

והוא אינו נושא פנים (של איש), ואינו מקבל מתנות, אם יאמר כי יעשה משפט בכל אחד: אילו נתן אדם כל אשר על הארץ, לא יישא פנים למתנות או לאיש (כלשהו), ולא יקבל דבר מידיו, כי הוא שופט צדיק. [ועל בני ישראל נכתב ונקבע: אם ישובו אליו בצדקה, יסלח לכל פשעיהם וירחם על כל חטאותיהם. כתוב ונקבע כי יראה רחמים לכל השבים מכל אשמתם פעם בשנה.] ועל כל אשר השחיתו את דרכיהם ואת מחשבותיהם לפני המבול, לא נשא פני איש מלבד נח לבדו; כי פניו נשאו בעד בניו, אשר (יהוה) הצילם ממי המבול בעבורו; כי ליבו היה צדיק בכל דרכיו, כפי שנצטווה עליו, ולא סר מכל אשר נקבע לו. ויאמר יהוה כי ישמיד את כל אשר על הארץ, אדם ובהמה, וחיות, ועוף השמים, ואת הנוע על הארץ. ויצו את נח לעשות לו תיבה, למען יציל את עצמו ממי המבול. ויעש נח את התיבה בכל דבר כפי שציווה אותו, ביובל העשרים ושבעה של שנים, בשבוע החמישי, בשנה החמישית (בראש חודש החודש הראשון). [1307 A.M.] ויבוא בשנה השישית בו, [1308 A.M.] בחודש השני, בראש חודש החודש השני, עד השישה עשר; ויבוא, ואת כל אשר

הבאנו אליו, אל התיבה; ויסגור יהוה אותה מבחוץ בערב השבעה עשר. 24

ויפתח יהוה שבעה שערי מבול של השמים, ואת פי מעיינות התהום הגדול, שבעה פיות במספר. ויחלו שערי המבול לשפוך מים מן השמים ארבעים יום וארבעים לילה; וגם מעיינות התהום שלחו מים, עד אשר כל העולם מלא מים. ויגברו המים על הארץ: חמש עשרה אמה עלו המים מעל כל ההרים הגבוהים; והתיבה התרוממה מעל הארץ, ותנוע על פני המים. ויגברו המים על פני הארץ חמישה חודשים — מאה וחמישים יום. ותלך התיבה ותנוח על ראש לובר, אחד מהרי אררט. ו(בראש חודש) החודש הרביעי נסגרו מעיינות התהום הגדול ושערי השמים נמנעו; ובראש חודש החודש השביעי נפתחו כל פי תהומות הארץ, והמים החלו לרדת אל התהום מטה. ובראש חודש החודש העשירי נראו ראשי ההרים; ובראש חודש החודש הראשון נראתה הארץ. ויסורו המים מעל הארץ בשבוע החמישי, בשנה השביעית [1309 A.M.] בו; ובשבעה עשר בחודש השני היתה הארץ יבשה. ובעשרים ושבעה בו פתח את התיבה, וישלח ממנה חיות, ובהמה, וציפורים, וכל נוע.

פרק 6

קרבן נח, 1-3 (השוו בראשית vii.20-2). ברית יהוה עם נח, אכילת דם נאסרת, 4-10 (השוו בראשית ix. 1-17). משה מצווה לחדש חוק זה נגד אכילת דם, 11-14. קשת נתונה בעננים לאות, 15-16. חג השבועות מיוסד, היסטוריית שמירותיו, 17-22. חג ראשי החודשים, 23-8. חלוקת השנה ל־364 ימים, 29-38. 1

ובראש חודש החודש השלישי יצא מן התיבה, ויבן מזבח על ההר ההוא. ויכפר על הארץ, ויקח גדי ויכפר בדמו על כל אשמת הארץ; כי כל אשר היה עליה נשמד, מלבד אלה אשר היו בתיבה עם נח. וישם את חלבו על המזבח, ויקח שור, ועז, וכבש וגדיים, ומלח, ותור, וגוזל יונה, וישם קרבן עולה על המזבח, וישפוך עליו מנחה מעורבת בשמן, ויזרק יין ויפזר לבונה על הכל, ויעל ניחוח טוב, נרצה לפני יהוה. וירח יהוה את הניחוח הטוב, ויכרות עימו ברית כי לא יהיה עוד מבול להשמיד את הארץ; כי כל ימי הארץ, זרע וקציר, לעולם לא יחדלו; קור וחום, וקיץ וחורף, ויום ולילה לא ישנו את סדרם, ולא יחדלו לעולם. «ואתם, פירו ורבו על הארץ, והיו רבים עליה, והיו לברכה עליה. את מוראכם ואת פחדכם אשים בכל אשר על הארץ ובים. והנה נתתי לכם את כל החיות, ואת כל בעלי הכנף, ואת כל הנוע על הארץ,

ואת הדגים במים, ואת כל הדברים למאכל; כירק העשב, נתתי לכם את הכל לאכול. 7

אך בשר, עם נפשו, עם הדם, לא תאכלו; כי נפש כל בשר בדם, פן יידרש דם נפשותיכם. מיד כל אדם, מיד כל (חיה) אדרוש את דם האדם. כל שופך דם אדם — באדם יישפך דמו; כי בצלם יהוה עשה את האדם. ואתם, פירו ורבו על הארץ». ויישבעו נח ובניו כי לא יאכלו כל דם אשר בכל בשר; ויכרות ברית לפני יהוה לעולם, בכל דורות הארץ, בחודש זה. על זאת דיבר אליך כי תכרות ברית עם בני ישראל בחודש זה על ההר בשבועה, וכי תזרק דם עליהם בגלל כל דברי הברית, אשר כרת יהוה עימם לעולם. ועדות זו כתובה עליכם, למען תשמרו אותה תמיד, למען לא תאכלו בכל יום דם כלשהו של חיות או ציפורים או בהמה בכל ימי הארץ; והאיש האוכל דם של חיה או של בהמה או של ציפורים בכל ימי הארץ — הוא וזרעו ייעקרו מן הארץ. וצווה את בני ישראל לאכול שום דם, למען יהיו שמותיהם וזרעם לפני יהוה, יהוה שלנו, תמיד. ולחוק זה אין גבול של ימים, כי הוא לעולם. ישמרו אותו בכל דורותיהם, למען ימשיכו להתחנן בעדכם בדם לפני המזבח; בכל יום ו 35

בבוקר ובערב יבקשו סליחה בעדכם תמיד לפני יהוה, למען ישמרו אותו ולא ייעקרו. 15

ויתן לנח ולבניו אות כי לא יהיה עוד מבול על הארץ. וישם את קשתו בענן לאות הברית הנצחית כי לא יהיה עוד מבול על הארץ להשמידה בכל ימי הארץ. מסיבה זו נקבע ונכתב על הלוחות השמימיים, כי יחגגו את חג השבועות בחודש זה פעם בשנה, לחדש את הברית בכל שנה. וכל החג הזה נחגג בשמים מיום הבריאה עד ימי נח — עשרים ושישה יובלים וחמישה שבועות שנים [1309-1659 A.M.]: ונח ובניו שמרו אותו שבעה יובלים ושבוע שנים אחד, עד יום מות נח; ומיום מות נח בניו ביטלו (אותו) עד ימי אברהם, ואכלו דם. אך אברהם שמר אותו, ויצחק ויעקב ובניו שמרו אותו עד ימיך; ובימיך שכחו בני ישראל אותו, עד אשר חגגתם אותו מחדש על הר זה. ואתה צוה את בני ישראל לשמור חג זה בכל דורותיהם כמצוה להם: יום אחד בשנה, בחודש זה, יחגגו את החג. כי הוא חג השבועות וחג הביכורים: חג זה כפול ובעל טבע כפול: לפי הכתוב והחרוט עליו, חוגגו אותו. כי כתבתי בספר התורה הראשונה, בזה אשר כתבתי לך, כי תחגוג אותו בעתו, יום אחד בשנה; ואני 36

הסביר לך את קרבנותיו, למען יזכרו בני ישראל ויחגגו אותו בכל דורותיהם בחודש זה, יום אחד בכל שנה. 23

ובראש חודש החודש הראשון, ובראש חודש החודש הרביעי, ובראש חודש החודש השביעי, ובראש חודש החודש העשירי — הם ימי הזיכרון, וימי העונות, בארבע חלוקות השנה. אלה כתובים ונקבעו כעדות לעולם. ויקבע נח אותם לעצמו כחגים לדורות לעולם, כך שהפכו בכך לאזכרה לו. ובראש חודש החודש הראשון נצטווה לעשות לעצמו תיבה; וב(יום) ההוא היתה הארץ יבשה ויפתח (את התיבה) וירא את הארץ. ובראש חודש החודש הרביעי נסגרו פי מעמקי התהום מתחת. ובראש חודש החודש השביעי נפתחו כל פי תהומות הארץ, והמים החלו לרדת אליהם. ובראש חודש החודש העשירי נראו ראשי ההרים, וישמח נח. ועל זאת קבע אותם לעצמו כחגים לאזכרה לעולם, וכך הם נקבעים. וישימו אותם על הלוחות השמימיים, שלוש עשרה שבועות לכל אחד; מאחד לשני (עברה) אזכרתם, מן הראשון לשני, ומן השני לשלישי, ומן השלישי לרביעי. וכל ימי המצוה יהיו חמישים ושתיים שבועות ימים, ו(אלה ישלימו) את כל השנה. כך חרוט ונקבע על הלוחות השמימיים. 37

ואין הזנחה (של מצוה זו) לשנה אחת או משנה לשנה. וצווה את בני ישראל כי ישמרו את השנים לפי חשבון זה — שלוש מאות שישים וארבעה ימים, ו(אלה) יהוו שנה שלמה, ולא ישבשו את זמנה מימיה ומחגיה; כי הכל יבוא בהם לפי עדותם, ולא ישמיטו יום ולא ישבשו חגים. אך אם יזניחו ולא ישמרו אותם כמצוותו, אז ישבשו את כל עונותיהם והשנים יזוזו מסדר (זה), [וישבשו את העונות והשנים יזוזו] ויזניחו את חוקותיהם. וכל בני ישראל ישכחו ולא ימצאו את דרך השנים, וישכחו את ראשי החודשים, והעונות, והשבתות, ויטעו בכל סדר השנים. כי אני יודע, ומעתה אגיד לך אותו, ואין זה מהגיון ליבי; כי הספר (מונח) כתוב לפני, ועל הלוחות השמימיים חלוקת הימים נקבעה, פן ישכחו את חגי הברית וילכו לפי חגי הגויים, אחרי טעותם ואחרי

יטעו בראשי החודשים ובשבתות ובחגים וביובלים. 38

מסיבה זו אני מצווה ומעיד לך, כי תעיד להם; כי אחרי מותך ילדיך ישבשו (אותם), כך שלא יעשו את השנה שלוש מאות שישים וארבעה ימים בלבד, ומסיבה זו יטעו בראשי החודשים ובעונות ובשבתות ובחגים, ויאכלו כל מיני דם עם כל מיני בשר.

פרק 7

נח נוטע כרם ומקריב קרבן, 1-5. משתכר וחושף את עצמו, 6-9. קללת כנען וברכת שם ויפת, 10-12 (השוו בראשית ix.20-8). בניו ונכדיו של נח ועריהם, 13-19. נח מלמד את בניו על סיבות המבול ומוכיח אותם להימנע מאכילת דם ומרצח, לשמור את החוק בדבר עצי פרי, ולהניח לארץ לשבות כל שנה שביעית, כפי שציווה חנוך, 20-39. 1

ובשבוע השביעי, בשנה הראשונה [1317 A.M.] בו, ביובל זה, נטע נח גפנים על ההר שבו נחה התיבה, ושמו לובר, אחד מהרי אררט, ויוציאו פרי בשנה הרביעית, [1320 A.M.] וישמור את פרים, ויאסוף אותו בשנה זו, בחודש השביעי. ויעש ממנו יין וישם בכלי, וישמור אותו עד השנה החמישית, [1321 A.M.] עד היום הראשון, בראש חודש החודש הראשון. ויחגוג בשמחה את יום החג הזה, ויעש קרבן עולה ליהוה: שור צעיר אחד ואיל אחד, ושבעה כבשים, כל אחד בן שנה, וגדי עזים, למען יכפר בכך על עצמו ועל בניו. ויכין את הגדי תחילה, וישם מדמו על הבשר אשר על המזבח אשר עשה, ואת כל החלב הניח על המזבח, שם עשה את קרבן העולה, ואת השור ואת האיל ואת הכבשים, והניח את כל בשרם על המזבח. וישם את כל מנחותיהם, מעורבות בשמן, עליו, ואחר כך התיז יין על האש אשר עשה קודם על המזבח, וישם קטורת על המזבח ויעל ניחוח מתוק, נרצה לפני יהוה, יהוה שלו.

וישמח וישת מן היין הזה, הוא ובניו, בשמחה. ויהי ערב, ויבוא אל אוהלו; ובהיותו שיכור שכב ויישן, ויגלה באוהלו בשוכבו. וירא חם את נח אביו ערום, ויצא ויגד לשני אחיו בחוץ. ויקח שם את בגדו ויקם, הוא ויפת, וישימו את הבגד על כתפיהם וילכו אחורנית ויכסו את בושת אביהם, ופניהם אחורנית. ויקץ נח משנתו וידע את כל אשר עשה לו בנו הצעיר, ויקלל את בנו ויאמר: «ארור כנען; עבד משועבד יהיה לאחיו». ויברך את שם, ויאמר: «ברוך יהוה של שם, וכנען יהיה עבדו. ירחיב יהוה את יפת, וישכון יהוה באוהל שם, וכנען יהיה עבדו». וידע חם כי אביו קלל את בנו הצעיר, וירע לו כי קלל את בנו; ויפרד מאביו, הוא ובניו עימו: כוש ומצרים ופוט וכנען. ויבן לעצמו עיר ויקרא את שמה על שם אשתו נעלתמאוך. וירא יפת, ויקנא באחיו, וגם הוא בנה לעצמו עיר, ויקרא את שמה על שם אשתו אדתאנסס. וישב שם עם נח אביו, ויבן עיר קרוב לאביו על ההר, וגם הוא קרא את שמה על שם אשתו צדקתלבב. והנה שלוש הערים האלה קרובות להר לובר: צדקתלבב מול ההר במזרחו; ו 41

נעלתמאוך בדרום; אדתאנסס למערב. 18

ואלה בני שם: עילם, ואשור, וארפכשד — זה (הבן) נולד שנתיים אחרי המבול — ולוד, וארם. בני יפת: גומר ומגוג ומדי ויון, תובל ומשך ותירס: אלה בני נח. וביובל העשרים ושמונה [1324-1372 A.M.] החל נח לצוות על בני בניו את החוקות והמצוות, ואת כל המשפטים אשר ידע, והוכיח את בניו לשמור צדקה, ולכסות את בושת בשרם, ולברך את בוראם, ולכבד אב ואם, ולאהוב את רעהו, ולשמור את נפשותיהם מזנות ומטומאה ומכל עוון. כי בגלל שלושת הדברים האלה בא המבול על הארץ: כלומר, בגלל הזנות שבה הצופים, נגד חוק חוקותיהם, זנו אחרי בנות האדם, ולקחו להם נשים מכל אשר בחרו: ועשו את ראשית הטומאה. ויולידו בנים, את הנפידים, וכולם היו שונים, ויטרפו איש את אחיו: והענקים הרגו את הנפיל, והנפיל הרג את האליו, והאליו את האנושות, ואדם את אחיו. וכל אחד מכר את עצמו לעשות עוון ולשפוך דם רב, וימלאו את הארץ עוון, וכל יצר ומחשבת האדם דימה הבל ורע תמיד. וישמיד יהוה את הכל מעל פני הארץ; בגלל רשעת מעשיהם, 42

ויען הדם אשר שפכו בתוך הארץ, השמיד את הכל. 26

«ואנחנו נשארנו, אני ואתם, בני, וכל אשר בא עימנו אל התיבה; והנה אני רואה את מעשיכם לפני, כי אינכם הולכים בצדקה: כי בדרך ההשחתה החלתם ללכת, ואתם נפרדים איש מאחיו, ומקנאים איש באחיו, ו(כך בא) שאינכם בהרמוניה, בני, איש עם אחיו. כי אני רואה, והנה השדים החלו (בפיתוייהם) עליכם ועל ילדיכם; ועתה אני ירא עליכם, כי אחרי מותי תשפכו דם אדם על הארץ, וגם אתם תושמדו מעל פני הארץ. כי כל שופך דם אדם, וכל אוכל דם של בשר כלשהו, כולם יושמדו מן הארץ. ולא יישאר איש האוכל דם, או השופך דם אדם על הארץ, ולא יישאר לו זרע או צאצאים חיים מתחת לשמים; כי לשאול ילכו, ואל מקום הגינוי ירדו, ואל חשכת המעמק יוסרו כולם במוות אלים. לא ייראה עליכם דם מכל הדם אשר יהיה, בכל הימים שבהם הרגתם חיות או בהמה או כל העוף על הארץ, ועשו מעשה טוב לנפשותיכם בכסותכם את אשר נשפך על פני הארץ. ולא תהיו כמוהו האוכל עם דם; כי אם שמרו את עצמכם, פן יאכל איש דם לפניכם: כסו את הדם, כי כך נצטוויתי להעיד לכם ולילדיכם, יחד עם כל בשר.

ואל תניחו לנפש להיאכל עם הבשר, למען לא יידרש דמכם, שהוא חייכם, מיד כל בשר השופך (אותו) על הארץ. כי הארץ לא תתנקה מן הדם אשר נשפך עליה; כי (רק) בדם אשר שפך אותו תטוהר הארץ בכל דורותיה. ועתה, ילדי, שימעו: עשו משפט וצדקה, למען תינטעו בצדקה על פני כל הארץ, ותהילתכם תתרומם לפני יהוה שלי, אשר הצילני ממי המבול. והנה, תלכו ותבנו לעצמכם ערים, ותנטעו בהן את כל הצמחים אשר על הארץ, וגם את כל עצי הפרי. שלוש שנים לא ייאסף פרי כל הנאכל: ובשנה הרביעית ייחשב פריו קדוש [ויקריבו את הביכורים], נרצה לפני יהוה עליון, אשר ברא שמים וארץ ואת כל הדברים. יקריבו בשפע את ראשית היין והשמן (כ)ביכורים על מזבח יהוה, המקבל אותם, ואת הנשאר יאכלו עבדי בית יהוה לפני המזבח המקבל (אותם). ובשנה החמישית עשו את השחרור, למען תשחררו אותו בצדקה וביושר, ותהיו צדיקים, וכל אשר תנטעו יצליח. כי כך ציווה חנוך, אבי אביכם, את מתושלח בנו, ומתושלח את למך בנו, ולמך ציווה לי את כל הדברים אשר ציוו אותו אבותיו. וגם אני אתן לכם צו, בני, כפי שציווה חנוך את בנו ביובלים הראשונים: בעודו חי, השביעי בדורו, הוא 44

ציווה והעיד לבנו ולבני בניו עד יום מותו».

פרק 8

קאינם מגלה כתובת הנוגעת לשמש ולכוכבים, 1-4. בניו, 5-8. בני נח ונח מחלקים את הארץ, 1011. נחלת שם, 12-21: נחלת חם, 22-4: נחלת יפת, 25-30. (השוו בראשית x.) 1

ביובל העשרים ותשעה, בשבוע הראשון, [1373 A.M.] בראשיתו, לקח ארפכשד לו אישה ושמה רסואגה, ביתה של סוסן, ביתה של עילם, ותלד לו בן בשנה השלישית בשבוע זה, [1375 A.M.] ויקרא את שמו קינם. ויגדל הבן, ואביו לימד אותו כתיבה, וילך לחפש לעצמו מקום שבו יתפוס לעצמו עיר. וימצא כתב, אשר (דורות) קודמים חרטו על הסלע, ויקרא את אשר בו, ויתעתק אותו ויחטא בגללו; כי הוא הכיל את תורת הצופים, שלפיה נהגו לצפות באותות השמש והירח והכוכבים בכל סימני השמים. ויכתוב אותו ולא אמר דבר עליו; כי ירא לדבר אל נח עליו, פן יכעס עליו בגללו. וביובל השלושים, [1429 A.M.] בשבוע השני, בשנה הראשונה בו, לקח לו אישה, ושמה מלכה, ביתה של מדי, בנו של יפת, ובשנה הרביעית [1432 A.M.] ילדה לו בן, ויקרא את שמו שלח; כי אמר: «באמת נשלחתי». [ובשנה הרביעית

ושלושים יובל, בשבוע החמישי, בשנה הראשונה [1499 A.M.] בו. 7

ותלד לו בן בשנה החמישית [1503 A.M.] בו, ויקרא את שמו עבר: ויקח לו אישה, ושמה אזורד, ביתה של נברוד, ביובל השלושים ושניים, בשבוע השביעי, בשנה השלישית בו. [1564 A.M.] ובשנה השישית [1567 A.M.] בו, ילדה לו בן, ויקרא את שמו פלג; כי בימים שבהם נולד החלו ילדי נח לחלק את הארץ ביניהם: מסיבה זו קרא את שמו פלג. ויחלקו (אותה) בחשאי ביניהם, ויגידו לנח. ויהי בראשית היובל השלושים ושלושה [1569 A.M.] כי חלקו את הארץ לשלושה חלקים, לשם ולחם וליפת, לפי נחלת כל אחד, בשנה הראשונה, בשבוע הראשון, כאשר אחד מאיתנו, אשר נשלח, היה עימם. ויקרא את בניו, ויקרבו אליו, הם וילדיהם, ויחלק את הארץ לגורלות, אשר שלושת בניו היו לוקחים לרשותם, ויישאו את ידיהם, ויקחו את הכתב מחיק נח, אביהם. ויצא בכתב, כגורל שם, אמצע הארץ אשר יקח כנחלה לעצמו ולבניו לדורות הנצח, מאמצע רכס הר רפא, מפי המים מנהר טינא, וחלקו הולך מערבה דרך אמצע נהר זה, ומשתרע עד אשר מגיע אל מי התהומות, אשר מהם יוצא נהר זה ושופך את מימיו אל ים מעט, ו

נהר זה זורם אל הים הגדול. וכל אשר לצפון הוא של יפת, וכל אשר לדרום שייך לשם. 13

ומשתרע עד אשר מגיע לקאראסו: זה בחיק הלשון המביטה דרומה. וחלקו משתרע לאורך הים הגדול, ומשתרע בקו ישר עד אשר מגיע למערב הלשון המביטה דרומה: כי ים זה נקרא לשון הים המצרי. ופונה מכאן דרומה, אל פי הים הגדול, על חוף (מימיו), ומשתרע מערבה עד אפרה, ומשתרע עד אשר מגיע אל מי נהר גיחון, ומדרום למי גיחון, אל גדות נהר זה. ומשתרע מזרחה, עד אשר מגיע אל גן עדן, מדרום לו, [לדרום] וממזרח כל ארץ עדן וכל המזרח, פונה מזרחה וממשיך עד אשר מגיע למזרח ההר ושמו רפא, ויורד אל גדת פי נהר טינא. חלק זה יצא בגורל לשם ולבניו, למען ירשו אותו לעולם לדורותיו לעולם. וישמח נח כי חלק זה יצא לשם ולבניו, ויזכור את כל אשר דיבר בפיו בנבואה; כי אמר: «ברוך יהוה של שם, וישכון יהוה באוהל שם». וידע כי גן עדן הוא קודש הקודשים, ומשכן יהוה, והר סיני — מרכז המדבר, והר ציון — מרכז טבור הארץ: שלושת אלה נבראו כמקומות קדושים, פונים איש אל אחיו.

ויברך את יהוה של האלילים, אשר שם את דבר יהוה בפיו, ואת יהוה לעולם. וידע כי חלק מבורך וברכה באו לשם ולבניו לדורות לעולם — כל ארץ עדן וכל ארץ ים סוף, וכל ארץ המזרח והודו, ועל ים סוף והריו, וכל ארץ בשן, וכל ארץ הלבנון ואיי כפתור, וכל הרי שניר ואמנה, והרי אשור בצפון, וכל ארץ עילם, אשור, ובבל, וסוסן ומדי, וכל הרי אררט, וכל האזור שמעבר לים, אשר מעבר להרי אשור צפונה, ארץ מבורכת ורחבה, וכל אשר בה טוב מאוד. ולחם יצא החלק השני, מעבר לגיחון דרומה, לימין הגן, ומשתרע דרומה ומשתרע אל כל הרי האש, ומשתרע מערבה אל ים אטל ומשתרע מערבה עד אשר מגיע אל ים מאוך — (ים) ההוא אשר לתוכו כל אשר לא נשמד

משתרע צפון־מזרחה אל כל אזור גוג, ואל כל הארץ אשר מזרחה לו. 26

ומשתרע צפונה אל הצפון, ומשתרע אל הרי קלט צפונה, ואל ים מאוך, ויוצא מזרחה לגדיר עד אזור מי הים. ומשתרע עד אשר מתקרב למערב פארה וחוזר אל אפרג, ומשתרע מזרחה אל מי ים מעט. ומשתרע אל אזור נהר טינא בכיוון צפון־מזרח, עד אשר מתקרב לגבול מימיו אל הר רפא, וסובב צפונה. זו הארץ אשר יצאה ליפת ולבניו, כחלק נחלתו אשר ירש לעצמו ולבניו, לדורותיהם לעולם; חמישה איים גדולים, וארץ גדולה בצפון. אך היא קרה, וארץ חם חמה, וארץ שם אינה חמה ואינה קרה, כי אם ממוזגת מקור ומחום.

פרק 9

חלוקת שלוש החלוקות בין נכדי נח. בין ילדי חם, 1: של שם, 2-6: של יפת, 7-13. שבועה שנטלו בני נח, 14-15. 1

ויחלק חם בין בניו, ויצא החלק הראשון לכוש מזרחה, ולמערבו למצרים, ולמערבו לפוט, ולמערבו [ולמערבו] על הים לכנען. וגם שם חלק בין בניו, ויצא החלק הראשון לחם ולבניו, ממזרח לנהר החידקל עד אשר מתקרב למזרח, כל ארץ הודו, ועל ים סוף על חופו, ומי דדן, וכל הרי מברי ואלה, וכל ארץ סוסן וכל אשר בצד פרנך עד ים סוף ונהר טינא. ולאשור יצא החלק השני: כל ארץ אשור ונינוה ושנער ועד גבול הודו, ועולה וסובב את הנהר. ולארפכשד יצא החלק השלישי: כל ארץ אזור הכשדים, ממזרח לפרת, הגובלת בים סוף, וכל מי המדבר קרוב ללשון הים המביטה אל מצרים, כל ארץ הלבנון וסניר ואמנה עד גבול הפרת. ולארם יצא החלק הרביעי: כל ארץ מסופוטמיה בין החידקל לפרת, צפונה לכשדים, עד גבול הרי אשור וארץ אררה. וללוד יצא החלק החמישי: הרי אשור וכל השייך להם, עד אשר מגיע אל הים הגדול, ועד אשר מגיע למזרח אשור אחיו. 51

וגם יפת חלק את ארץ נחלתו בין בניו. ויצא החלק הראשון לגומר, מזרחה מן הצד הצפוני עד נהר טינא; ובצפון יצא למגוג כל החלקים הפנימיים של הצפון, עד אשר מגיע אל ים מעט. ולמדי יצא, כחלקו, אשר ירש ממערב לשני אחיו עד האיים, ועד חופי האיים. וליון יצא החלק הרביעי: כל אי והאיים אשר לעבר גבול לוד. ולתובל יצא החלק החמישי באמצע הלשון המתקרבת אל גבול חלק לוד, אל הלשון השנייה, אל האזור שמעבר ללשון השנייה עד הלשון השלישית. ולמשך יצא החלק השישי: כל האזור שמעבר ללשון השלישית, עד אשר מתקרב למזרח גדיר. ולתירס יצא החלק השביעי: ארבעה איים גדולים בתוך הים, המגיעים אל חלק חם [ואיי קאמאטורי יצאו בגורל לבני ארפכשד כנחלתו]. וכך חלקו בני נח לבניהם בפני נח אביהם, ויקשור את כולם בשבועה, בקללו בקללה את כל המבקש לתפוס את החלק אשר לא נפל (לו) בגורלו. ויאמרו כולם: «כן יהיה; כן יהיה» לעצמם ולבניהם לעולם בכל דורותיהם עד יום המשפט, שבו יהוה ישפוט אותם בחרב ובאש על כל רשעת טומאת טעויותיהם, אשר בה מילאו

את הארץ בעבירה ובטומאה ובזנות ובחטא.

פרק 10

רוחות רעות מתעות את בני נח, 1-2. תפילת נח, 3-6. מאסטמה מורשה להחזיק עשירית מרוחותיו הנתונות, 7-11. נח לומד את שימוש העשבים בידי המלאכים להתנגדות לשדים, 12-14. נח מת, 15-17. בניין בבל ובלבול הלשונות, 18-27. כנען תופס את פלשתינה, 29-34. מדי מקבל את מדיה, 33-6. 1

ובשבוע השלישי של יובל זה החלו השדים הטמאים להתעות את ילדי בני נח, ולהטעותם ולהשמידם. ויבואו בני נח אל נח אביהם, ויגידו לו על השדים המתעים ומעוורים והורגים את בני בניו. ויתפלל לפני יהוה, יהוה שלו, ויאמר: «יהוה של רוחות כל בשר, אשר הראית רחמים אלי, והצלת אותי ואת בני ממי המבול, ולא גרמת לי לאבד כפי שעשית לבני האבדון; כי חסדך היה גדול אלי, וגדולים היו רחמיך על נפשי; תתנשא נא חסדך על בני, ואל ימשלו בם רוחות רעות, פן ישמידום מן הארץ. אך אתה ברך אותי ואת בני, למען נרבה ונרבה ונמלא את הארץ. ואתה יודע כיצד צופיך, אבות הרוחות האלה, פעלו בימי: ועל הרוחות האלה, החיות, כלא אותם והחזק אותם במקום הגינוי, ואל יביאו השחתה על בני עבדך, יהוה שלי; כי הם מזיקים, ונבראו כדי להשמיד. ואל ימשלו על

לא תהיה להם שלטון על בני הצדיקים מעתה ועד עולם». 7

ויצו עלינו יהוה, יהוה שלנו, לקשור את כולם. ויבוא ראש הרוחות, מאסטמה, ויאמר: «יהוה, הבורא, ישארו נא מקצתם לפני, ויקשיבו לקולי, ויעשו את כל אשר אומר להם; כי אם לא יושארו לי מקצתם, לא אוכל לעשות את כוח רצוני בבני האדם; כי אלה הם להשחתה ולהתעיה לפני משפטי, כי גדולה רשעת בני האדם». ויאמר: «יישאר החלק העשירי מהם לפניו, ותשעה חלקים ירדו אל מקום הגינוי». ואחד מאיתנו ציווה כי נלמד את נח את כל תרופותיהם; כי ידע כי לא ילכו ביושר, ולא ייאבקו בצדקה. ונעש ככל דבריו: את כל הרשעים המזיקים קשרנו במקום הגינוי, וחלק עשירי מהם עזבנו, למען יהיו נתונים לפני שטן על הארץ. והסברנו לנח את כל תרופות מחלותיהם, יחד עם פיתוייהם, כיצד ירפאם בעשבי הארץ. ויכתוב נח את כל הדברים בספר, כפי שהורינו אותו, בדבר כל מין תרופה. כך נמנעו הרוחות הרעות מ(פגוע) בבני נח. ויתן את כל אשר כתב לשם, בנו הבכור; כי אהב אותו מאוד מעל כל בניו. ויישן נח עם אבותיו, וייקבר על הר לובר בארץ אררט.

תשע מאות וחמישים שנה השלים בחייו: תשעה עשר יובלים ושני שבועות וחמש שנים. [1659 A.M.] ובחייו על הארץ הצטיין מעל בני האדם, מלבד חנוך, בגלל הצדקה, שבה היה שלם. כי משרד חנוך נקבע לעדות לדורות העולם, למען יספר את כל מעשי דור לדור, עד יום המשפט. וביובל השלושים ושלושה, בשנה הראשונה, בשבוע השני, לקח פלג לו אישה, ושמה לומנה, ביתה של שנער, ותלד לו בן בשנה הרביעית של שבוע זה, ויקרא את שמו רעו; כי אמר: «הנה בני האדם הפכו רעים, באמצעות הכוונה הרעה לבנות לעצמם עיר ומגדל בארץ שנער». כי הם יצאו מארץ אררט מזרחה לשנער; כי בימיו בנו את העיר ואת המגדל, לאמור: «הבה, נעלה באמצעותו השמימה». והחלו לבנות; ובשבוע הרביעי עשו לבנים באש, והלבנים שימשו להם לאבן, והטיט שבו הדביקו אותם יחד היה אספלט היוצא מן הים, וממעיינות המים בארץ שנער. ויבנו אותו: ארבעים ושלוש שנים [1645-1688 A.M.] בנו אותו; רוחבו היה 203 לבנים, וגובה (לבנה) היה שליש מאחד; גובהו הגיע ל־5433 אמות ו־2 כפות יד, ו(היקף קיר אחד היה) שלוש עשרה סטאדות (ושל האחר שלושים סטאדות). ויאמר יהוה, יהוה שלנו, אלינו: הנה, הם עם אחד, ו(זאת) הם מתחילים לעשות, ועתה דבר לא ייבצר מהם. הבה, נרדה ו

נרדה ונבלול את לשונם, למען לא יבינו איש את דיבור אחיו, וייפוצו לערים ולאומות, וכוונה אחת לא תעמוד עימם עוד עד יום המשפט». 23

וירד יהוה, וירדנו עימו לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. ויבלול את לשונם, ולא הבינו עוד איש את דיבור אחיו, ויחדלו אז לבנות את העיר ואת המגדל. מסיבה זו כל ארץ שנער נקראת בבל, מפני שיהוה בלל שם את כל לשון בני האדם, ומשם נפוצו לעריהם, איש לפי לשונו ואומתו. וישלח יהוה רוח חזקה על המגדל ויהפוך אותו על הארץ; והנה הוא היה בין אשור לבבל בארץ שנער, ויקראו את שמו «הפיכה». בשבוע הרביעי, בשנה הראשונה [1688 A.M.] בראשיתו, ביובל השלושים וארבעה, נפוצו מארץ שנער. וילכו חם ובניו אל הארץ אשר היה לרשת, אשר רכש כחלקו בארץ הדרום. וירא כנען את ארץ הלבנון עד נהר מצרים, כי טובה היא מאוד, ולא הלך אל ארץ נחלתו מערבה (כלומר) אל הים, וישב בארץ הלבנון, מזרחה ומערבה מגבול הירדן ומגבול הים. ויאמרו אליו חם, אביו, וכוש ומצרים אחיו: «אתה התיישבת בארץ שאינה שלך, ואשר לא נפלה לנו בגורל: אל תעשה כן; 57

כי אם תעשה כן, אתה ובניך תיפלו בארץ ו(תהיו) ארורים באמצעות מרי; כי במרי התיישבתם, ובמרי ייפלו ילדיך, ותיעקר לעולם. 31

אל תשב במשכן שם; כי לשם ולבניו בא בגורלם. ארור אתה, וארור תהיה מעל כל בני נח, בקללה אשר בה קשרנו את עצמנו בשבועה בפני השופט הקדוש, ובפני נח אבינו». אך הוא לא שמע להם, וישב בארץ הלבנון, מחמת ועד מבוא מצרים, הוא ובניו, עד היום הזה. ומסיבה זו הארץ ההיא נקראת כנען. וילכו יפת ובניו אל הים וישבו בארץ חלקם; וירא מדי את ארץ הים ולא חפץ בה, ויבקש (חלק) מחם ומאשור ומארפכשד, אחי אשתו, וישב בארץ מדיה, קרוב לאחי אשתו, עד היום הזה. ויקרא את מקום מושבו, ואת מקום מושב בניו, מדיה, על שם אביהם מדי.

פרק 11

רעו ושרוג, 1 (השוו בראשית xi.20, 21). עליית מלחמה ושפיכות דמים ואכילת דם ועבודת אלילים, 2-7. נחור ותרח, 8-14 (השוו בראשית xi.22-30). ידיעת יהוה של אברם ומעשיו הנפלאים, 15-24. 1

וביובל השלושים וחמישה, בשבוע השלישי, בשנה הראשונה [1681 A.M.] בו, לקח רעו לו אישה, ושמה אורה, ביתה של אור, בנו של קסד, ותלד לו בן, ויקרא את שמו שרוג, בשנה השביעית של שבוע זה, ביובל זה. [1687 A.M.] והחלו בני נח להילחם איש באחיו, לשבות ולהרוג איש את אחיו, ולשפוך דם אדם על הארץ, ולאכול דם, ולבנות ערים חזקות, וחומות, ומגדלים; ויחידים (החלו) להתנשא מעל האומה, ולייסד ראשי ממלכות, ולצאת למלחמה עם בעם, ואומה באומה, ועיר בעיר; וכולם (החלו) לעשות רע, ולרכוש נשק, וללמד את בניהם מלחמה; והחלו לכבוש ערים, ולמכור עבדים ושפחות. ואור, בנו של קסד, בנה את עיר ארה של הכשדים, ויקרא את שמה על שמו ועל שם אביו. ויעשו לעצמם פסילי יציקה, וישתחוו, איש לפסל, לפסל היציקה אשר עשו לעצמם, והחלו לעשות פסילים ודמויות טמאות; ורוחות מזיקות סייעו ו 59

כל מין עבירה, להשחית ולהשמיד, ולשפוך דם על הארץ. 6

מסיבה זו קרא את שמו של שרוח, שרוג, כי כל אחד פנה לעשות כל מין חטא ועבירה. ויגדל, וישב באור כשדים, קרוב לאבי אם אשתו, ויעבוד אלילים; ויקח לו אישה ביובל השלושים ושישה, בשבוע החמישי, בשנה הראשונה בו, [1744 A.M.] ושמה מלכה, ביתה של קבר, ביתה של אחי אביו. ותלד לו את נחור, בשנה הראשונה של שבוע זה; ויגדל וישב באור כשדים, ואביו לימד אותו את חקירות הכשדים לנחש ולנבא, לפי אותות השמים. וביובל השלושים ושבעה, בשבוע השישי, בשנה הראשונה בו, [1800 A.M.] לקח לו אישה, ושמה איסקה, ביתה של נסטג הכשדי. ותלד לו את תרח, בשנה השביעית של שבוע זה. [1806 A.M.] וישלח הנסיך מאסטמה עורבים וציפורים לטרוף את הזרע אשר נזרע בארץ, למען ישמיד את הארץ, ויגזול מבני האדם את יגיעם. בטרם יכלו לחרוש את הזרע, לקטו העורבים (אותו) מעל פני האדמה. ומסיבה זו קרא את שמו תרח, מפני שהעורבים והציפורים הביאו אותם לעוני וטרפו את זרעם. והשנים החלו להיות שדופות בגלל הציפורים, וטרפו את כל פרי העצים מן העצים: רק במאמץ גדול יכלו להציל מעט מכל פרי הארץ בימיהם.

וביובל השלושים ותשעה הזה, בשבוע השני, בשנה הראשונה, [1870 A.M.] לקח תרח לו אישה, ושמה עדנה, ביתה של אברם, ביתה של אחות אביו. ובשנה השביעית של שבוע זה [1876 A.M.] ילדה לו בן, ויקרא את שמו אברם, על שם אבי אימו; כי הוא מת בטרם הרתה ביתו בן. והחל הילד להבין את טעויות הארץ, כי כולם תעו אחרי פסילים ואחרי טומאה, ואביו לימד אותו כתיבה, והוא היה בן שני שבועות שנים, [1890 A.M.] ויפרד מאביו, למען לא יעבוד אלילים עימו. והחל להתפלל אל בורא כל הדברים כי יצילהו מטעויות בני האדם, וכי חלקו לא ייפול בטעות, אחרי טומאה וניוול. ובא עת הזרע לזריעת זרע על הארץ, ויצאו כולם יחד להגן על זרעם מפני העורבים, ויצא אברם עם היוצאים, והילד היה נער בן ארבע עשרה שנה. ויבוא ענן עורבים לטרוף את הזרע, וירץ אברם לקראתם בטרם התיישבו על האדמה, ויצעק אליהם בטרם התיישבו על האדמה לטרוף את הזרע, ויאמר: «אל תרדו: שובו אל המקום אשר ממנו באתם», והם שבו לאחור. ויגרום לענני העורבים לשוב באותו יום שבעים פעם; ומכל העורבים, בכל הארץ אשר בה היה אברם, לא התיישב שם אף אחד.

וכל אשר היו עימו בכל הארץ ראו אותו צועק, ואת כל העורבים שבים, ושמו גדל בכל ארץ הכשדים. ויבואו אליו בשנה זו כל המבקשים לזרוע, וילך עימם עד אשר כלה עת הזריעה: ויזרעו את אדמתם, ובאותה שנה הביאו הביתה די תבואה ואכלו ושבעו. ובשנה הראשונה של השבוע החמישי [1891 A.M.] לימד אברם את עושי הכלים לשוורים, את חרשי העץ, ויעשו כלי מעל האדמה, מול מסגרת המחרשה, למען ישימו עליו את הזרע, ויפול הזרע ממנו על לחי המחרשה, וייחבא בארץ, ולא יראו עוד את העורבים. ובאופן זה עשו (כלים) מעל האדמה על כל מסגרות המחרשות, ויזרעו ויעבדו את כל הארץ, כפי שציוום אברם, ולא יראו עוד את הציפורים.

פרק 12

אברם מבקש להסיר את תרח מעבודת אלילים, 1-8. נושא את שרי, 9. הרן ונחור, 9-11. אברם שורף את האלילים: מות הרן, 12-14 (השוו בראשית xi.28). תרח ומשפחתו הולכים לחרן, 15. אברם צופה בכוכבים ומתפלל, 16-21. מצווה ללכת לכנען ומתברך, 22-4. כוח הדיבור בעברית ניתן לו, 25-7. עוזב את חרן לכנען, 28-31. (השוו בראשית xi.31-xii.3.) 1

ויהי בשבוע השישי, בשנה השביעית בו, [1904 A.M.] כי אמר אברם אל תרח אביו, לאמור: «אבי!» ויאמר: «הנה אני, בני». ויאמר: «מה עזרה ומה תועלת יש לנו מן האלילים האלה אשר אתה עובד, ואשר לפניהם אתה משתחווה? כי אין בהם רוח, כי הם צורות אילמות, והתעיית הלב. אל תעבוד אותם: עבוד את יהוה השמים, הממטיר את הגשם ואת הטל על הארץ, ועושה הכל על הארץ, וברא את הכל בדברו, וכל החיים מלפני פניו הם. למה תעבדו דברים שאין בהם רוח? כי הם מעשה (ידי) אדם, ועל כתפיכם אתם נושאים אותם, ואין לכם עזרה מהם, כי אם הם סיבה גדולה לבושה לעושיהם, והתעיית הלב לעובדיהם: אל תעבדם». ויאמר אליו אביו: גם אני יודע זאת, בני, אך מה אעשה עם עם אשר גרם לי לעבוד לפניהם? ואם אומר להם את האמת, יהרגוני; כי נפשם דבקה בהם לעבוד אותם ולכבד אותם.

«שתוק, בני, פן יהרגוך». ואת הדברים האלה דיבר אל שני אחיו, ויחר להם עליו, וישתוק. וביובל הארבעים, בשבוע השני, בשנה השביעית בו, [1925 A.M.] לקח אברם לו אישה, ושמה שרי, ביתו של אביו, ותהי לו לאישה. והרן, אחיו, לקח לו אישה בשנה השלישית של השבוע השלישי, [1928 A.M.] ותלד לו בן בשנה השביעית של שבוע זה, [1932 A.M.] ויקרא את שמו לוט. ונחור, אחיו, לקח לו אישה. ובשנה השישים של חיי אברם, כלומר בשבוע הרביעי, בשנה הרביעית בו, [1936 A.M.] קם אברם בלילה, וישרוף את בית האלילים, וישרוף את כל אשר בבית, ואיש לא ידע. ויקומו בלילה ויבקשו להציל את אליליהם מתוך האש. וימהר הרן להצילם, אך האש בערה עליו, ויישרף באש, וימות באור כשדים לפני תרח אביו, ויקברו אותו באור כשדים. ויצא תרח מאור כשדים, הוא ובניו, ללכת אל ארץ הלבנון ואל ארץ כנען, וישב בארץ חרן, ואברם ישב עם תרח אביו בחרן שני שבועות שנים. ובשבוע השישי, בשנה החמישית בו, [1951 A.M.] ישב אברם כל הלילה, בראש חודש החודש השביעי, לצפות בכוכבים מן הערב עד הבוקר, למען יראה מה יהיה אופי השנה בדבר הגשמים, והוא היה לבדו בשבתו וצפה. 64

ובא דבר אל ליבו ויאמר: כל אותות הכוכבים, ואותות הירח והשמש — כולם ביד יהוה. למה אחפש (אותם)? אם יחפוץ, ימטיר, בוקר וערב; ואם יחפוץ, יעצור אותו, והכל בידו». ויתפלל בלילה ההוא ויאמר: «יהוה שלי, יהוה עליון, אתה לבדך יהוה שלי, ובך ובממשלתך בחרתי. ואתה בראת את כל הדברים, וכל הדברים הם מעשה ידיך. הצילני מידי רוחות רעות, המשלות על מחשבות לבבות האדם, ואל יתעוני ממך, יהוה שלי. וייצב אותי ואת זרעי לעולם, פן נתעה מעתה ועד עולם». ויאמר: «האשוב אל אור כשדים, המבקשים את פני כי אשוב אליהם, אם אשאר כאן במקום זה? הדרך הישרה לפניך, הצלח אותה בידי עבדך, למען ימלא (אותה) ולא אלך בתעתועי ליבי, הוי יהוה שלי». ויכל מלדבר ומלהתפלל, והנה דבר יהוה נשלח אליו באמצעותי, לאמור: «קום לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך, אל ארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ורב. ואברכך, ואגדל את שמך, ותהיה מבורך בארץ; ובך יתברכו כל משפחות הארץ; ואברך את מברכיך, ואקלל את מקלליך.

ואהיה לך ליהוה, ולבנך, ולבן בנך, ולכל זרעך: אל תירא, מעתה ועד כל דורות הארץ אני יהוה שלך». ויאמר יהוה: «פתח את פיו ואת אוזניו, למען ישמע וידבר בפיו, בלשון אשר נגלתה»; כי היא נפסקה מפי כל בני האדם מיום ההפיכה (של בבל). ואפתח את פיו, ואת אוזניו ואת שפתיו, והחלתי לדבר עימו בעברית, בלשון הבריאה. ויקח את ספרי אבותיו, ואלה היו כתובים בעברית, ויתעתק אותם, והחל מעתה ללמוד אותם, והודעתי לו את אשר לא יכול (להבין), וילמד אותם במשך ששת חודשי הגשמים. ויהי בשנה השביעית של השבוע השישי [1953 A.M.] כי דיבר אל אביו והודיע לו, כי יעזוב את חרן ללכת אל ארץ כנען לראותה ולשוב אליו. ויאמר אליו תרח אביו: לך בשלום: יישר אֱלוֹהִים הנצחי את דרכך. ויהוה [(יהי) עימך, ו]ישמרך מכל רע, ויתן לך חסד, רחמים וחן לפני הרואים אותך, ואל יהיה לאיש מבני האדם כוח עליך לפגוע בך; לך בשלום. ואם תראה ארץ נעימה לעיניך לשבת בה, אז קום וקח אותי אליך, וקח את לוט עימך, בנו של הרן אחיך, כבנך שלך: יהוה יהי עימך. ואת נחור אחיך השאר איתי, עד אשר תשוב בשלום, ונלך עימך כולנו יחד».

פרק 13

אברם נוסע מחרן לשכם בכנען, משם לחברון ומשם למצרים, 1-14a. חוזר לכנען, שם לוט נפרד ממנו, ומקבל את הבטחת כנען ונוסע לחברון, 14b-21. מתקפת כדרלעומר על סדום ועמורה: לוט נשבה, 22-4. חוק המעשרות נחקק, 25-9. (השוו בראשית xii.4-10, 15-17, 19-20; xiii.11-18; xiv.8-14; 21-4.) 1

ויסע אברם מחרן, ויקח את שרי, אשתו, ואת לוט, בן הרן אחיו, אל ארץ כנען, ויבוא אל אשור, וילך לשכם, וישב ליד אלון גבוה. וירא, והנה, הארץ נעימה מאוד, ממבוא חמת ועד האלון הגבוה. ויאמר יהוה אליו: «לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת». ויבן שם מזבח, ויקריב עליו קרבן עולה ליהוה, אשר נראה אליו. ויסר משם אל ההר... בית אל במערב ועי במזרח, ויט שם את אוהלו. וירא והנה, הארץ רחבה וטובה מאוד, והכל גדל עליה — גפנים ותאנים ורימונים, אלונים ואילקסים, ותרבינתים ועצי שמן, וארזים וברושים ותמרים, וכל עצי השדה, והיו מים על ההרים. ויברך את יהוה, אשר הוציאו מאור כשדים, והביאו אל הארץ הזאת. ויהי בשנה הראשונה, בשבוע השביעי, בראש חודש החודש הראשון, 1954 A.M.] כי הוא

בנה מזבח על ההר הזה, ויקרא בשם יהוה: «אתה, אלוהים עולם, אתה אלוהים שלי». 9

ויקריב על המזבח קרבן עולה ליהוה, למען יהי עימו ולא יעזבהו כל ימי חייו. ויסר משם וילך דרומה, ויבוא לחברון — וחברון נבנתה באותה עת — וישב שם שנתיים, וילך (משם) אל ארץ הדרום, אל בעלות, ויהי רעב בארץ. וילך אברם למצרים בשנה השלישית של השבוע, וישב במצרים חמש שנים בטרם נלקחה אשתו ממנו. כעת תנאיס במצרים נבנתה באותה עת — שבע שנים אחרי חברון. ויהי, כאשר תפס פרעה את שרי, אשת אברם, כי נגע יהוה את פרעה ואת ביתו בנגעים גדולים בגלל שרי, אשת אברם. ואברם היה מהולל מאוד בגלל רכוש בצאן, ובבקר, ובחמורים, ובסוסים, ובגמלים, ובעבדים, ובשפחות, ובכסף ובזהב מאוד. וגם לוט, בן אחיו, היה עשיר. וישב פרעה את שרי, אשת אברם, וישלח אותו מארץ מצרים; ויסע אל המקום שבו נטה את אוהלו בראשונה, אל מקום המזבח, עם עי במזרח, ובית אל במערב; ויברך את יהוה, יהוה שלו, אשר החזירו בשלום. ויהי ביובל הארבעים ואחד, בשנה השלישית של השבוע הראשון, [1963 A.M.] כי שב אל המקום הזה ויקריב עליו קרבן עולה, ויקרא בשם יהוה, ויאמר: «אתה, יהוה עליון, אתה יהוה שלי לעולם ועד». 68

ובשנה הרביעית של שבוע זה [1964 A.M.] נפרד לוט ממנו; וישב לוט בסדום, ואנשי סדום היו חוטאים מאוד. ויתאבל בליבו כי בן אחיו נפרד ממנו; כי לא היו לו ילדים. בשנה ההיא, כאשר נשבה לוט, אמר יהוה אל אברם, אחרי היפרד לוט ממנו, בשנה הרביעית של שבוע זה: «שא את עיניך מן המקום אשר אתה יושב בו, צפונה ודרומה, ומערבה ומזרחה. כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך לעולם; ואעשה את זרעך כחול הים: אף אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, זרעך לא ייספר. קום, התהלך (בארץ) לאורכה ולרוחבה, וראה את כולה; כי לזרעך אתננה». וילך אברם לחברון, וישב שם. ובשנה זו בא כדרלעומר, מלך עילם, ואמרפל, מלך שנער, ואריוך מלך סלסר, ותרגל, מלך גויים, והרגו את מלך עמורה, ומלך סדום ברח, ורבים נפלו בפצעים בעמק שדים, ליד ים המלח. וישבו את סדום ואת אדם ואת צבואים, וישבו גם את לוט, בנו של אחי אברם, ואת כל רכושו, וילכו לדן. ויבוא אחד אשר נמלט, ויגד לאברם כי בן אחיו נשבה; ו (אברם) חימש את עבדי ביתו... עבור אברם, ועבור זרעו, עשירית הביכורים ליהוה; ויצו יהוה אותה כתקנה לעולם, כי יתנו אותה לכהנים המשרתים לפניו, למען תהיה להם לעולם.

ולחוק זה אין גבול של ימים; כי הוא קבע אותו לדורות לעולם, כי יתנו ליהוה את עשירית הכל: מן הזרע ומן היין ומן השמן ומן הבהמה ומן הצאן. ויתן (אותו) לכהניו לאכול ולשתות בשמחה לפניו. ויבוא מלך סדום אליו ויישתחו לפניו, ויאמר: «יהוה שלנו, אברם, תן לנו את הנפשות אשר הצלת, אך השלל יהיה לך». ויאמר אליו אברם: «הרימותי את ידי אל יהוה עליון, כי מחוט ועד שרוך נעל לא אקח דבר משלך, פן תאמר: אני העשרתי את אברם; מלבד רק אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים אשר הלכו עימי — ענר, אשכול, וממרא. אלה ייקחו את חלקם».

פרק 14

אברם מקבל הבטחת בן וצאצאים לאין מספר, 1-7. מקריב קרבן ונאמר לו על זרעו במצרים, 8-17. ברית יהוה עם אברם, 18-20. הגר יולדת את ישמעאל, 21-4. (השוו בראשית xv.; xvi.1-4, 11.) 1

אחרי הדברים האלה, בשנה הרביעית של שבוע זה, בראש חודש החודש השלישי, בא דבר יהוה אל אברם בחלום, לאמור: «אל תירא, אברם; אני מגינך, ושכרך יהיה גדול מאוד». ויאמר: «יהוה, יהוה, מה תיתן לי, ואנוכי הולך ערירי, ובן משק, בן שפחתי, הוא אליעזר דמשק: הוא יהיה יורשי, ולי לא נתת זרע». ויאמר אליו: «זה לא יהיה יורשך, כי אם אשר יצא ממעיך; הוא יהיה יורשך». ויוצא אותו החוצה, ויאמר אליו: «הבט השמימה וספור את הכוכבים, אם תוכל לסופרם». ויבט השמימה, וירא את הכוכבים. ויאמר אליו: «כה יהיה זרעך». ויאמין ביהוה, וייחשב לו לצדקה. ויאמר אליו: «אני יהוה, אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את ארץ הכנענים לרשתה לעולם; ואהיה ליהוה לך, ולזרעך אחריך». ויאמר: «יהוה, יהוה, במה אדע כי אירשנה?» ויאמר אליו: «קח לי עגלה בת שלוש שנים, ועז בת שלוש שנים, וכבש בן שלוש שנים, ותור, ויונה». 71

ויקח את כל אלה באמצע החודש, וישב ליד אלון ממרא, אשר קרוב לחברון. ויבן שם מזבח, ויזבח את כל אלה; וישפוך את דמם על המזבח, ויבתר אותם בתווך, וישם אותם איש לקראת אחיו; אך את הציפורים לא ביתר. וירדו ציפורים על החתיכות, ויגרש אברם אותם, ולא הניח לציפורים לגעת בהם. ויהי, כאשר שקעה השמש, כי תרדמה נפלה על אברם, והנה! אימת חשיכה גדולה נפלה עליו, ונאמר לאברם: «ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ (אשר) לא להם; ויביאו אותם לעבדות, ויענו אותם ארבע מאות שנה. וגם את האומה אשר לה יהיו בעבדות אשפוט, ואחרי כן יצאו משם ברכוש רב. ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, ותיקבר בשיבה טובה. אך בדור הרביעי ישובו הנה; כי לא שלם עוון האמורי עדיין». ויקץ משנתו, ויקם, והשמש שקעה; והיתה להבה, והנה! תנור עישן, ולפיד אש עבר בין החתיכות. וביום ההוא כרת יהוה ברית עם אברם, לאמור: «לזרעך אתן את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת: הקיני, הקניזי, הקדמוני, הפריזי, והרפאים, הפכורים, והחיווי, והאמורי, והכנעני, והגרגשי, והיבוסי».

ויעבור היום, ויקריב אברם את החתיכות, ואת הציפורים, ואת מנחות פרים, ואת נסכיהם, והאש אכלה אותם. וביום ההוא כרתנו ברית עם אברם, כפי שבריתנו עם נח בחודש זה; ויחדש אברם את החג ואת התקנה לעצמו לעולם. וישמח אברם, ויודיע את כל הדברים האלה לשרי אשתו; ויאמין כי יהיה לו זרע, אך היא לא ילדה. ותיעץ שרי לבעלה אברם, ותאמר אליו: «בוא אל הגר, שפחתי המצרית: אולי איבנה זרע לך ממנה». וישמע אברם לקול שרי אשתו, ויאמר אליה: «עשי (כן)». ותיקח שרי את הגר, שפחתה, המצרית, ותיתן אותה לאברם, בעלה, לו לאישה. ויבוא אליה, ותהר ותלד לו בן, ויקרא את שמו ישמעאל, בשנה החמישית של שבוע זה [1965 A.M.]; וזו היתה השנה השמונים ושש לחיי אברם.

פרק 15

אברם חוגג את חג הביכורים, 1-2: שמו משתנה והמילה מיוסדת, 3-14. שם שרי משתנה ויצחק מובטח, 15-21. אברהם, ישמעאל, וכל ביתו נימולים, 22-4. המילה — תקנה נצחית, 25, 26. ישראל חולק כבוד זה עם המלאכים העליונים ביותר, אשר נבראו נימולים, 27-9. ישראל נתון ליהוה לבדו: אומות אחרות — למלאכים, 30-2. חוסר נאמנות ישראל בעתיד, 33-4. (השוו בראשית xvii.) 1

ובשנה החמישית של השבוע הרביעי של יובל זה, [1979 A.M.] בחודש השלישי, באמצע החודש, חגג אברם את חג ביכורי קציר הדגן. ויקריב מנחות חדשות על המזבח, את ביכורי התבואה, ליהוה: עגל ועז וכבש על המזבח, כקרבן עולה ליהוה; את מנחות פרים ואת נסכיהם הקריב על המזבח עם לבונה. וייראה יהוה אל אברם, ויאמר אליו: «אני יהוה שדי; הראה עצמך לפני ותהיה תמים. ואעשה את בריתי ביני ובינך, וארבה אותך מאוד». ויפול אברם על פניו, וידבר יהוה עימו, ויאמר: «הנה תקנתי עימך, ותהיה לאב המון גויים. ולא ייקרא עוד שמך אברם, כי אם שמך מעתה, ואף לעולם, יהיה אברהם. כי לאב המון גויים עשיתיך.

ואגדיל אותך מאוד, ואעשך לגויים, ומלכים יצאו ממך. ואקים את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך, בכל דורותיהם, לברית נצחית, למען אהיה לך ליהוה, ולזרעך אחריך. <ואתן לך ולזרעך אחריך> את הארץ אשר גרת בה, את ארץ כנען, למען תרשנה לעולם, ואהיה להם ליהוה». ויאמר יהוה אל אברהם: «ואתה, שמור את בריתי, אתה וזרעך אחריך: והימולו כל זכר בכם, והימולו את עורלותיכם, ויהי לאות ברית נצחית ביני וביניכם. והילד ביום השמיני תימולו, כל זכר בכל דורותיכם: הנולד בבית, או אשר קניתם בכסף מכל נכרי, אשר רכשתם, אשר אינו מזרעך. הנולד בביתך יימול ודאי, ואשר קנית בכסף יימולו, ותהי בריתי בבשרכם לתקנה נצחית. והזכר הערל, אשר לא יימול בשר עורלתו ביום השמיני, הנפש ההיא תיכרת מעמה, כי הפר את בריתי». ויאמר יהוה אל אברהם: «על שרי אשתך, לא ייקרא עוד שמה שרי, כי אם שרה יהיה שמה. ואברך אותה, ואתן לך בן ממנה, ואברך אותו, ויהיה לגוי, ומלכי גויים יצאו ממנו». 75

ויפול אברהם על פניו, וישמח, ויאמר בליבו: «האם ייוולד בן למי שהוא בן מאה שנה, והאם שרה, בת תשעים שנה, תלד?» ויאמר אברהם אל יהוה: «לו ישמעאל יחיה לפניך!» ויאמר יהוה: «כן, וגם שרה תלד לך בן, ותקרא את שמו יצחק, ואקים את בריתי עימו, ברית עולם, ולזרעו אחריו. ועל ישמעאל גם שמעתיך, והנה אברך אותו, ואגדיל אותו, וארבה אותו מאוד, ויוליד שנים עשר נשיאים, ואעשנו לגוי גדול. אך את בריתי אקים עם יצחק, אשר שרה תלד לך, בימים אלה, בשנה הבאה». ויכל מלדבר עימו, ויעל יהוה מעל אברהם. ויעש אברהם כפי שאמר לו יהוה, ויקח את ישמעאל בנו, ואת כל הנולדים בביתו, ואת אשר קנה בכספו, כל זכר בביתו, וימול את בשר עורלתם. ובאותו יום נימול אברהם, וכל אנשי ביתו, <ואלה הנולדים בבית>, וכל אלה אשר קנה בכסף מבני הנכרי, נימולו עימו. חוק זה הוא לכל הדורות לעולם, ואין מילה של הימים, ואין השמטה של יום אחד משמונת הימים; כי הוא תקנה נצחית, נקבעה וכתובה על הלוחות השמימיים.

וכל נולד, אשר בשר עורלתו לא יימול ביום השמיני, אינו שייך לבני הברית אשר כרת יהוה עם אברהם, כי אם לבני ההשחתה; ואין עליו גם אות כי הוא של יהוה, כי אם (הוא מיועד) להיות מושמד ונהרג מן הארץ, ולהיעקר מן הארץ, כי הפר את ברית יהוה, יהוה שלנו. כי כל מלאכי הפנים וכל מלאכי הקידוש נבראו כך מיום בריאתם, ולפני מלאכי הפנים ומלאכי הקידוש קידש את ישראל, למען יהיו עימו ועם מלאכיו הקדושים. ואתה צוה את בני ישראל, וישמרו את אות ברית זו לדורותיהם כתקנה נצחית, ולא ייעקרו מן הארץ. כי המצוה נקבעה לברית, כי ישמרו אותה לעולם בין כל בני ישראל. כי את ישמעאל ובניו ואחיו ועשו לא קירב יהוה אליו, ולא בחר אותם מפני שהם בני אברהם, כי ידע אותם, אך בחר בישראל להיות עמו. ויקדש אותו, ויקבצהו מתוך כל בני האדם; כי רבים הגויים ורבים העמים, וכולם שלו, ועל כולם שם רוחות בסמכות להתעותם ממנו. אך על ישראל לא מינה מלאך או רוח, כי הוא לבדו מושלם, וישמרם וידרשם מיד מלאכיו ורוחותיו,

ומיד כל כוחותיו, למען ישמור אותם ויברכם, ולמען יהיו שלו והוא יהיה שלהם, מעתה ועד עולם. 33

ועתה אני מגיד לך כי בני ישראל לא ישמרו באמת על תקנה זו, ולא ימולו את בניהם לפי כל החוק הזה; כי בבשר מילתם ישמיטו מילה זו של בניהם, וכולם, בני בליעל, יעזבו את בניהם ערלים, כפי שנולדו. ותהי חרון גדול מיהוה על בני ישראל, מפני שעזבו את בריתו וסרו מדברו, ועוררו וגידפו, בכך שאינם שומרים את תקנת החוק הזה; כי נהגו באיבריהם כגויים, למען יוסרו וייעקרו מן הארץ. ולא יהיה עוד מחילה או סליחה להם [למען תהיה סליחה ומחילה] על כל חטא טעות נצחית זו.

פרק 16

מלאכים מופיעים לאברהם בחברון ויצחק מובטח שוב, 1-4. חורבן סדום והצלת לוט, 59. אברהם בבאר שבע: לידת יצחק ומילותו, אשר זרעו היה לחלק יהוה, 10-19. ייסוד חג הסוכות, 20-31. (השוו בראשית xviii.1, 10, 12; xix.24, 29, 33-7; xx.1, 4, 8; xxi. 1-4.) 1

ובראש חודש החודש הרביעי נראינו לאברהם, ליד אלון ממרא, ודיברנו עימו, והודענו לו כי בן יינתן לו משרה אשתו. ותצחק שרה, כי שמעה כי דיברנו את הדברים האלה עם אברהם; ונוכיחה, ותירא, ותכחש כי צחקה בגלל הדברים. ונגד לה את שם בנה, כפי ששמו נקבע וכתוב על הלוחות השמימיים (כלומר) יצחק, ו(כי) כאשר נשוב אליה בעת קבועה, תהרה בן. ובחודש זה ביצע יהוה את משפטיו על סדום, ועמורה, וצבואים, וכל אזור הירדן, וישרפם באש ובגופרית, וישמידם עד היום הזה, כן [הנה] הגדתי לך את כל מעשיהם, כי הם רשעים וחוטאים מאוד, ומטמאים את עצמם ועושים זנות בבשרם, ועושים טומאה על הארץ. ובאופן דומה, יבצע יהוה משפט על המקומות שבהם עשו לפי טומאת הסדומים, כמשפט סדום. אך את לוט הצלנו; כי זכר יהוה את אברהם, וישלח אותו מתוך ההפיכה. 79

והוא ובנותיו חטאו על הארץ, כפי שלא היה על הארץ מימי אדם עד ימיו; כי האיש שכב עם בנותיו. והנה, נצטווה ונחרט, בדבר כל זרעו, על הלוחות השמימיים, להסירם ולעקרם, ולבצע עליהם משפט כמשפט סדום, ולא להשאיר זרע של האיש על הארץ ביום הגינוי. ובחודש זה עבר אברהם מחברון, ויצא וישב בין קדש לשור, בהרי גרר. ובאמצע החודש החמישי עבר משם, וישב בבאר השבועה. ובאמצע החודש השישי פקד יהוה את שרה ויעש לה כפי שדיבר, ותהר. ותלד בן בחודש השלישי, ובאמצע החודש, בעת אשר דיבר יהוה אל אברהם, בחג ביכורי הקציר, נולד יצחק. וימול אברהם את בנו ביום השמיני: הוא היה הראשון שנימול לפי הברית, אשר נקבעה לעולם. ובשנה השישית של השבוע הרביעי באנו אל אברהם, אל באר השבועה, ונראינו אליו [כפי שאמרנו לשרה כי נשוב אליה, ותהרה בן. ושבנו בחודש השביעי, ומצאנו את שרה הרה לפנינו] ונברך אותו, והודענו לו את כל הדברים אשר נגזרו עליו, כי לא ימות עד אשר יוליד שישה בנים נוספים, ויראה (אותם) בטרם ימות; אך (כי) ביצחק ייקרא שמו וזרעו: 80

ו(כי) כל זרע בניו יהיו גויים, וייחשבו עם הגויים; אך מבני יצחק אחד יהפוך לזרע קדוש, ולא ייחשב עם הגויים. כי הוא יהפוך לחלקו של העליון, וכל זרעו נפל לרשות יהוה, למען יהיה ליהוה עם לרכוש מעל כל האומות, ויהפוך לממלכה ולכהנים ולאומה קדושה. וילך לדרכנו, והודענו לשרה את כל אשר אמרנו לו, וישמחו שניהם בשמחה גדולה מאוד. ויבן שם מזבח ליהוה, אשר הצילו, ואשר שימח אותו בארץ מגוריו; ויחגוג חג שמחה בחודש זה שבעה ימים, ליד המזבח אשר בנה בבאר השבועה. ויבן סוכות לעצמו ולעבדיו בחג זה, והוא היה הראשון לחגוג את חג הסוכות על הארץ. ובמשך שבעת הימים האלה הביא בכל יום אל המזבח קרבן עולה ליהוה: שני שוורים, שני אילים, שבעה כבשים, תיש אחד, לקרבן חטאת, למען יכפר בכך על עצמו ועל זרעו. וכקרבן תודה: שבעה אילים, שבעה גדיים, שבעה כבשים, ושבעה תיישים, ומנחות פרים ונסכיהם; וישרוף את כל חלבם על המזבח, קרבן בחור ליהוה לניחוח מתוק. ובבוקר ובערב שרף חומרים ריחניים: לבונה וגלבנום, וסטקטה, ונרד, ומור, ותבלין, וקוסטום; את כל שבעת אלה הקריב, כתושים, מעורבים יחד בחלקים שווים, (ו)טהורים. 81

ויחגוג את החג הזה במשך שבעה ימים, בשמחו בכל ליבו ובכל נפשו, הוא וכל אשר בביתו, ולא היה עימו נכרי, ולא ערל. ויברך את בוראו, אשר ברא אותו בדורו, כי ברא אותו לפי חפצו הטוב; כי ידע והבין כי ממנו יקום נטע הצדקה לדורות הנצחיים, וממנו זרע קדוש, למען יהיה כמוהו אשר עשה את כל הדברים. ויברך וישמח, ויקרא את שם החג הזה: חג יהוה, שמחה נרצית ליהוה עליון. ונברך אותו לעולם, ואת כל זרעו אחריו בכל דורות הארץ, מפני שחגג חג זה בעתו, לפי עדות הלוחות השמימיים. מסיבה זו נקבע על הלוחות השמימיים, בדבר ישראל, כי יחגגו את חג הסוכות שבעה ימים בשמחה, בחודש השביעי, נרצה לפני יהוה — תקנה לעולם בכל דורותיהם, בכל שנה. ולזה אין גבול של ימים; כי הוא נקבע לעולם בדבר ישראל, כי יחגגו אותו וישבו בסוכות, וישימו עטרות על ראשיהם, ויקחו ענפי עצים עליים, וערבים מן הנחל. ויקח אברהם ענפי עצי תמר, ופרי עצים נאים, ובכל יום, בסובו את המזבח עם הענפים שבע פעמים [ביום] בבוקר, שיבח והודה ליהוה שלו על כל הדברים בשמחה.

פרק 17

גירוש הגר וישמעאל, 1-14. מאסטמה מציע שיהוה ידרוש מאברהם להקריב את יצחק כדי לבחון את אהבתו וצייתנותו: עשרת ניסיונות אברהם, 1518. (השוו בראשית xxi.8-21.) 1

ובשנה הראשונה של השבוע החמישי נגמל יצחק ביובל זה, [1982 A.M.] ויעש אברהם משתה גדול בחודש השלישי, ביום שבו נגמל בנו יצחק. וישמעאל, בנה של הגר המצרית, היה לפני פני אברהם, אביו, במקומו; וישמח אברהם ויברך את יהוה, מפני שראה את בניו ולא מת ערירי. ויזכור את הדברים אשר דיבר אליו ביום שבו נפרד לוט ממנו, וישמח מפני שיהוה נתן לו זרע על הארץ לרשת את הארץ, ויברך בכל פיו את בורא כל הדברים. ותרא שרה את ישמעאל משחק ורוקד, ואת אברהם שמח בשמחה גדולה, ותקנא בישמעאל ותאמר לאברהם: «גרש את האמה הזאת ואת בנה; כי בן האמה הזאת לא יירש עם בני, יצחק». וירע הדבר בעיני אברהם, בגלל שפחתו ובגלל בנו, כי יגרש אותם ממנו. ויאמר יהוה אל אברהם: «אל ירע בעיניך, בגלל הילד ובגלל האמה; בכל אשר אמרה אליך שרה, שמע לדבריה ועשה (אותם); כי ביצחק ייקרא שמך וזרעך. אך גם את בן האמה הזאת אעשה לגוי גדול, מפני שהוא מזרעך». 83

ויקם אברהם בבוקר, ויקח לחם וחמת מים, ויתן על שכמי הגר ואת הילד, וישלח אותה. ותלך ותתע במדבר באר שבע; ויכלו המים מן החמת, ויצמא הילד, ולא יכול ללכת הלאה, ויפול. ותיקח אותו אימו ותשליך אותו תחת עץ זית, ותלך ותשב לה מנגד, במרחק קשת; כי אמרה: «אל אראה במות ילדי», ובשבתה בכתה. ויאמר אליה מלאך יהוה, אחד מן הקדושים: «למה תבכי, הגר? קומי, קחי את הילד, והחזיקי אותו בידך; כי שמע יהוה את קולך, וראה את הילד». ותפקח את עיניה, ותרא באר מים, ותלך ותמלא את חמתה מים, ותשק את ילדה, ותקם ותלך אל מדבר פארן. ויגדל הילד ויהיה קשת; ויהי יהוה עימו, ותיקח לו אימו אישה מבנות מצרים. ותלד לו בן, ויקרא את שמו נביות; כי אמרה: «קרוב היה יהוה אלי בקוראי אליו». ויהי בשבוע השביעי, בשנה הראשונה בו, [2003 A.M.] בחודש הראשון, ביובל זה, בשנים עשר בחודש זה, היו קולות בשמים על אברהם, כי הוא נאמן בכל אשר אמר לו, ויאהב את יהוה, ובכל צרה היה נאמן. ויבוא הנסיך מאסטמה ויאמר לפני יהוה: «הנה, אברהם אוהב את יצחק בנו, ומתענג עליו מעל כל דבר אחר; אמור לו להקריב אותו כעולה 84

קרבן על המזבח, ואתה תראה אם יעשה צו זה, ותדע אם הוא נאמן בכל אשר אתה מנסה אותו. 17

וידע יהוה כי אברהם נאמן בכל צרותיו; כי ניסה אותו באמצעות ארצו וברעב, וניסה אותו בעושר מלכים, וניסה אותו שוב באמצעות אשתו, כאשר נלקחה (ממנו), ובמילה; וניסה אותו באמצעות ישמעאל והגר, שפחתו, כאשר שילח אותם. ובכל אשר ניסה אותו, נמצא נאמן, ונפשו לא היתה קצרת רוח, ולא היה איטי לפעול; כי הוא היה נאמן ואוהב יהוה.

פרק 18

קרבן יצחק: מאסטמה מובס, 1-13. אברהם מתברך שוב: חוזר לבאר שבע, 14-19. (השוו בראשית xxii. 119.) 1

ויאמר יהוה אליו: «אברהם, אברהם»; ויאמר: הנה, (כאן) אני». ויאמר: קח את בנך האהוב, אשר אתה אוהב, (אף) את יצחק, ולך אל ארץ הגבוהה, והקריב אותו על אחד ההרים אשר אראה לך». ויקם בבוקר ויחבוש את חמורו, ויקח את שני נעריו עימו, ואת יצחק בנו, ויבקע את עצי העולה, וילך אל המקום ביום השלישי, וירא את המקום מרחוק. ויבוא אל באר מים, ויאמר אל נעריו: «שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלך (הנה), וכאשר נשתחווה נשוב אליכם». ויקח את עצי העולה וישם על יצחק בנו, ויקח בידו את האש ואת הסכין, וילכו שניהם יחד אל המקום ההוא. ויאמר יצחק אל אביו: «אבי»; ויאמר: «הנה אני, בני». ויאמר אליו: «הנה האש, והסכין, והעצים; אך איה השה לעולה, אבי?» ויאמר: «יהוה יראה לעצמו שה לעולה, בני». ויקרב אל מקום הר יהוה. ויבן מזבח, וישם את העצים על המזבח, ויעקוד את יצחק

בנו, וישם אותו על העצים אשר על המזבח, וישלח את ידו לקחת את הסכין לשחוט את יצחק בנו. 9

ועמדתי לפניו, ולפני הנסיך מאסטמה, ויאמר יהוה: «אמור לו לא לשלוח ידו בנער, ולא לעשות לו דבר, כי הראיתי כי הוא ירא את יהוה». ויקרא אליו מן השמים, ויאמר אליו: «אברהם, אברהם»; ויירא ויאמר: «הנה, (כאן) אני». ויאמר אליו: «אל תשלח ידך בנער, ואל תעשה לו דבר; כי עתה הראיתי כי אתה ירא את יהוה, ולא מנעת את בנך, בנך הבכור, ממני». ויובס הנסיך מאסטמה; ויישא אברהם את עיניו ויבט, והנה איל נתפס... בקרניו; וילך אברהם ויקח את האיל ויקריב אותו לעולה תחת בנו. ויקרא אברהם למקום ההוא «יהוה ראה», כך שנאמר: בהר יהוה ראה: זהו הר ציון. ויקרא יהוה אל אברהם בשמו פעם שנייה מן השמים, כפי שגרם לנו להופיע לדבר אליו בשם יהוה. ויאמר: «בעצמי נשבעתי, נאום יהוה, יען עשית את הדבר הזה, ולא מנעת את בנך, בנך האהוב, ממני, כי בברך אברכך, ובהרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים. וזרעך יירש את ערי אויביו, ובזרעך יתברכו כל גויי הארץ; יען שמעת לקולי, והראיתי

לכל אשר אתה נאמן לי בכל אשר אמרתי לך: לך בשלום». 17

וילך אברהם אל נעריו, ויקומו וילכו יחד לבאר שבע; וישב אברהם [2010 A.M.] ליד באר השבועה. ויחגוג חג זה בכל שנה, שבעה ימים בשמחה, ויקרא אותו חג יהוה, לפי שבעת הימים שבהם הלך ושב בשלום. ובהתאם נקבע ונכתב על הלוחות השמימיים, בדבר ישראל וזרעו, כי ישמרו חג זה שבעה ימים בשמחת חג.

פרק 19

שיבת אברהם לחברון. מות שרה וקבורתה, 19. נישואי יצחק ונישואיו השניים של אברהם. לידת עשו ויעקב, 10-14. אברהם מפקיד את יעקב בידי רבקה ומברך אותו, 15-31. (השוו בראשית xxiii.1-4, 11-16; xxiv.15; xxv.1-2, 25-7; xiii. 16.) 1

ובשנה הראשונה של השבוע הראשון, ביובל הארבעים ושניים, שב אברהם וישב מול חברון, היא קרית ארבע, שני שבועות שנים. ובשנה הראשונה של השבוע השלישי של יובל זה תמו ימי חיי שרה, ותמת בחברון. וילך אברהם לספוד לה ולקוברה, וננסנו [לראות] אם רוחו סבלנית ולא ירע במילות פיו; ונמצא סבלן בזה, ולא התערער. כי בסבלנות נפש דיבר עם בני חת, במטרה שיתנו לו מקום לקבור בו את מתו. ויתן יהוה לו חן בעיני כל הרואים אותו, ויבקש בעדינות מבני חת, ויתנו לו את ארץ מערת המכפלה מול ממרא, היא חברון, בארבע מאות שקלי כסף. ויבקשו ממנו לאמור: ניתן לך אותו חינם; אך הוא לא רצה לקחת אותו מידיהם חינם, כי נתן את מחיר המקום, את הכסף במלואו, ויישתחו לפניהם פעמיים, ואחרי כן קבר את מתו במערת המכפלה. וכל ימי חיי שרה היו מאה עשרים ושבע שנים, כלומר שני יובלים וארבעה שבועות ושנה אחת: אלה הם ימי שני חיי שרה. 89

זהו הניסיון העשירי שבו נוסה אברהם, ונמצא נאמן, סבלן ברוח. ולא אמר מילה אחת בדבר השמועה בארץ, כיצד אמר יהוה כי ייתן אותה לו ולזרעו אחריו, וביקש שם מקום לקבור את מתו; כי נמצא נאמן, ונכתב על הלוחות השמימיים כידיד יהוה. ובשנה הרביעית בו לקח אישה לבנו יצחק, ושמה רבקה [2020 A.M.] [ביתו של בתואל, בנו של נחור, אחי אברהם] אחות לבן וביתו של בתואל; ובתואל היה בנה של מלכה, שהיתה אשת נחור, אחי אברהם. ויקח אברהם לו אישה שלישית, ושמה קטורה, מבנות עבדי ביתו, כי הגר מתה לפני שרה. ותלד לו שישה בנים: זמרן, ויקשן, ומדן, ומדין, וישבק, ושוח, בשני שבועות השנים. ובשבוע השישי, בשנה השנייה בו, ילדה רבקה ליצחק שני בנים: יעקב ועשו; ו [2046 A.M.] יעקב היה איש חלק וישר, ועשו היה עז, איש שדה, ושעיר, וישב יעקב באוהלים. ויגדלו הנערים, וילמד יעקב לכתוב; אך עשו לא למד, כי הוא היה איש שדה וצייד, וילמד מלחמה, וכל מעשיו היו עזים. ויאהב אברהם את יעקב, אך יצחק אהב את עשו. וירא אברהם את מעשי עשו, וידע כי ביעקב ייקרא שמו וזרעו; ויקרא את רבקה ויצוה בנוגע ליעקב, כי ידע כי גם היא אוהבת את יעקב הרבה יותר מעשו. 90

ויאמר אליה: ביתי, שמרי על בני יעקב, כי הוא יהיה במקומי על הארץ, ולברכה בתוך בני האדם, ולתהילת כל זרע שם. כי אני יודע כי יהוה יבחר בו לעם לרכוש לעצמו, מעל כל העמים אשר על פני הארץ. והנה, יצחק בני אוהב את עשו יותר מיעקב, אך אני רואה כי באמת את אוהבת את יעקב. הוסיפי עוד לחסדך אליו, ותהי עיניך עליו באהבה; כי הוא יהיה לנו לברכה על הארץ מעתה ועד כל דורות הארץ. תחזקנה ידיך וישמח ליבך בבנך יעקב; כי אהבתי אותו הרבה מעל כל בני. הוא יהיה מבורך לעולם, וזרעו ימלא את כל הארץ. אם יוכל איש למנות את חול הארץ, גם זרעו ייספר. וכל הברכות אשר בהן בירך יהוה אותי ואת זרעי — יהיו ליעקב ולזרעו תמיד. ובזרעו יתברך שמי, ושם אבותי: שם, ונוח, וחנוך, ומהללאל, וחנוש, ושת, ואדם. ואלה ישמשו להניח את יסודות השמים, ולחזק את הארץ, ולחדש את כל המאורות אשר ברקיע. ויקרא את יעקב לפני עיני רבקה אימו, וינשק אותו, ויברך אותו, ויאמר: «יעקב, בני האהוב, אשר נפשי אוהבת אותו, יברכך יהוה ממעל הרקיע, ויתן לך את כל הברכות אשר בהן בירך את אדם, ואת חנוך, ואת נח, ואת שם; ואת כל ה 91

דברים אשר אמר לי, וכל הדברים אשר הבטיח לתת לי, ידביקם אליך ואל זרעך לעולם, לפי ימי השמים מעל הארץ. 28

ורוחות מאסטמה לא ימשלו בך או בזרעך להסירך מיהוה, אשר הוא יהוה שלך מעתה ועד עולם. ויהי יהוה לך לאב, ואתה הבן הבכור, ולעם תמיד. לך בשלום, בני». ויצאו שניהם יחד מאת אברהם. ותאהב רבקה את יעקב, בכל ליבה ובכל נפשה, הרבה יותר מעשו; אך יצחק אהב את עשו הרבה יותר מיעקב.

פרק 20

אברהם מוכיח את בניו ואת בני בניו לעשות צדקה, לשמור מילה, ולהימנע מטומאה ומעבודת אלילים, 1-10. משלח אותם במתנות, 11. מקומות מושב הישמעאלים ובני קטורה, 12-13. (השוו בראשית xxv. 5-6.) 1

וביובל הארבעים ושניים, בשנה הראשונה של השבוע השביעי, קרא אברהם את ישמעאל, [2052 (2045?) A.M.] ואת שנים עשר בניו, ואת יצחק ואת שני בניו, ואת ששת בני קטורה, ואת בניהם. ויצום כי ישמרו את דרך יהוה; כי יעשו צדקה, ויאהבו איש את רעהו, וינהגו כך בין כל האדם; כי ילכו כל אחד כלפיהם כך, לעשות משפט וצדקה על הארץ. כי ימולו את בניהם, לפי הברית אשר כרת עימם, ולא יסורו ימינה או שמאלה מכל הדרכים אשר ציווה יהוה אותנו; וכי נשמור את עצמנו מכל זנות וטומאה, [ונוותר מתוכנו על כל זנות וטומאה]. ואם אישה או נערה כלשהי תזנה בקרבכם, שרפו אותה באש, ואל יזנו איתה אחרי עיניהם וליבם; ואל ייקחו להם נשים מבנות כנען; כי זרע כנען ייעקר מן הארץ. ויספר להם על משפט הענקים, ומשפט הסדומים, כיצד נשפטו בגלל רשעתם, ומתו בגלל

זנותם, וטומאתם, והשחתתם ההדדית בזנות. 6

«ושמרו את עצמכם מכל זנות וטומאה, ומכל זיהום חטא, פן תהפכו את שמנו לקללה, ואת כל חייכם לשריקה, ואת כל בניכם למושמדים בחרב, ותהיו ארורים כסדום, וכל שאריתכם כבני עמורה. אני מתחנן לפניכם, בני, אהבו את יהוה השמים, ודבקו בכל מצוותיו. ואל תלכו אחרי אליליהם, ואחרי טומאותיהם, ואל תעשו לעצמכם אלילים נמסכים או פסילים; כי הם הבל, ואין בהם רוח; כי הם מעשה (ידי) אדם, וכל הבוטחים בהם — בוטחים בלא כלום. אל תעבדו אותם, ואל תשתחוו להם, כי אם עבדו את יהוה עליון, והשתחוו לו תמיד: וקוו לפניו תמיד, ועשו יושר וצדקה לפניו, למען יחפוץ בכם ויתן לכם את רחמיו, וישלח גשם עליכם בוקר וערב, ויברך את כל מעשיכם אשר עשיתם על הארץ, ויברך את לחמך ואת מימך, ויברך את פרי בטנך ואת פרי אדמתך, ואת עדרי בקרך, ואת צאן צאנך. ותהיו לברכה על הארץ, וכל גויי הארץ יחפצו בכם, ויברכו את בניכם בשמי, למען יהיו מבורכים כמוני. ויתן לישמעאל ולבניו, ולבני קטורה, מתנות, וישלחם מאת יצחק בנו, ויתן את הכל ליצחק בנו. וישמעאל ובניו, ובני קטורה ובניהם, הלכו יחד וישבו מפארן ועד

מבוא בבל, בכל הארץ אשר לעבר המזרח, מול המדבר. 13

ואלה התערבבו איש באחיו, ושמם נקרא ערבים, וישמעאלים.

פרק 21

דברי אברהם האחרונים ליצחק בדבר עבודת אלילים, אכילת דם, הקרבת קרבנות שונים ושימוש המלח, 1-11. גם בדבר העצים לשימוש בקרבן וחובת הרחיצה לפני הקרבן וכיסוי הדם וכו׳, 12-25. 1

ובשנה השישית של השבוע השביעי של יובל זה קרא אברהם את יצחק בנו, ו [2057 (2050?) A.M.] ציווה אותו לאמור: «זקנתי, ואיני יודע את יום מותי, ומלאתי את ימי. והנה, אני בן מאה שבעים וחמש שנה; ובכל ימי חיי זכרתי את יהוה, וביקשתי בכל ליבי לעשות את רצונו, וללכת ביושר בכל דרכיו. נפשי שנאה אלילים, <וביזיתי את עובדיהם, ונתתי את ליבי ורוחי> למען אשמור לעשות את רצון אשר ברא אותי. כי הוא יהוה החי, והוא קדוש ונאמן, והוא צדיק מכל, ואין עימו נשיאת פנים ואין קבלת מתנות; כי יהוה צדיק, ועושה משפט בכל העוברים את מצוותיו והמבזים את בריתו. ואתה, בני, שמור את מצוותיו ואת חוקותיו ואת משפטיו, ואל תלך אחרי התועבות ואחרי הפסילים ואחרי פסילי היציקה. ואכול שום דם של חיות או בהמה, או של כל ציפור העפה בשמים. ואם תשחט קרבן כקרבן שלמים נרצה, שחט אותו, ושפוך את דמו על המזבח, ואת כל חלב הקרבן הקריב על המזבח, עם סולת ומנחת בשר מעורבת בשמן, 96

עם נסכו — הקריב את כולם יחד על מזבח העולה; הוא ניחוח מתוק לפני יהוה. 8

והקריב את חלב קרבן התודה על האש אשר על המזבח, ואת החלב אשר על הכרס, ואת כל החלב אשר על הקרביים ואת שתי הכליות, ואת כל החלב אשר עליהן, ואת אשר על המותניים ואת הכבד תסיר, יחד עם הכליות. והקריב את כל אלה לניחוח מתוק, נרצה לפני יהוה, עם מנחתו ועם נסכו, לניחוח מתוק, לחם הקרבן ליהוה. ואכול את בשרו באותו יום וביום השני, ואל תשקע עליו שמש היום השני עד אשר ייאכל, ואל יישאר דבר ליום השלישי; כי אינו נרצה [כי אינו מאושר] ואל ייאכל עוד; וכל האוכלים ממנו יביאו חטא על עצמם; כי כך מצאתי כתוב בספרי אבותי, ובדברי חנוך, ובדברי נח. ועל כל מנחותיך פזר מלח, ואל תחסר מלח הברית בכל מנחותיך לפני יהוה. ובדבר עצי הקרבנות, היזהר פן תביא עץ (אחר) למזבח מלבד אלה: ברוש, דפנה, שקד, אורן, אורן־יער, ארז, ערער, תאנה, זית, מור, דפנה, אספלטוס. וממיני העצים האלה הנח על המזבח תחת הקרבן, כאלה אשר נבדקו במראיהם, ואל תנח (עליו) עץ מבוקע או כהה, (כי אם) קשה ונקי, ללא מום, צמיחה תקינה וחדשה; ואל תנח (עליו) עץ ישן, [כי

ניחוחו חלף] כי אין בו עוד ניחוח כמקודם. 14

מלבד מיני עצים אלה, אין אחר אשר תנח (על המזבח), כי הניחוח מתפזר, וריח ניחוחו אינו עולה השמימה. שמור מצוה זו ועשה אותה, בני, למען תהיה ישר בכל מעשיך. ובכל עת היה נקי בגופך, ורחץ את עצמך במים בטרם תיגש להקריב על המזבח, ורחץ את ידיך ואת רגליך בטרם תתקרב אל המזבח; וכאשר תגמר להקריב, רחץ שוב את ידיך ואת רגליך. ואל ייראה דם עליך ולא על בגדיך; היזהר, בני, מפני דם, היזהר מאוד; כסה אותו בעפר. ואל תאכל כל דם, כי הוא הנפש; אל תאכל דם כלל. ואל תקח מתנות עבור דם אדם, פן יישפך ללא עונש, בלי משפט; כי הדם אשר נשפך הוא הגורם לארץ לחטוא, והארץ לא תוכל להיטהר מדם אדם אלא בדם אשר שפך אותו. ואל תקח מתנה או שוחד עבור דם אדם: דם תחת דם, למען תהיה נרצה לפני יהוה, יהוה עליון; כי הוא מגן הטובים: ולמען תישמר מכל רע, ולמען יצילך מכל מין מוות. אני רואה, בני, כי כל מעשי בני האדם הם חטא ורשעה, וכל מעשיהם טומאה ותועבה וזיהום, ואין עימהם צדקה.

היזהר, פן תלך בדרכיהם ותדרוך בנתיבותיהם, ותחטא חטא מוות לפני יהוה עליון. פן [יסתיר פניו ממך ו]ישיבך אל ידי עבירתך, ויעקרך מן הארץ, ואת זרעך גם מתחת לשמים, ושמך וזרעך יאבדו מכל הארץ. סור מכל מעשיהם ומכל טומאתם, ושמור את תקנת יהוה עליון, ועשה את רצונו ותהיה ישר בכל הדברים. והוא יברכך בכל מעשיך, ויקים ממך נטע צדקה בכל הארץ, בכל דורות הארץ, ושמי ושמך לא יישכחו מתחת לשמים לעולם. לך, בני, בשלום. יחזק יהוה עליון, יהוה שלי ויהוה שלך, אותך לעשות את רצונו, ויברך את כל זרעך ואת שארית זרעך לדורות לעולם, בכל ברכות הצדק, למען תהיה לברכה על כל הארץ». ויצא מאיתו בשמח.

פרק 22

יצחק, ישמעאל, ויעקב חוגגים את חג הביכורים בבאר שבע עם אברהם, 1-5. תפילת אברהם, 6-9. דברי אברהם האחרונים ליעקב וברכותיו, 10-30. 1

ויהי בשבוע הראשון, ביובל הארבעים וארבעה, בשנה השנייה — כלומר, השנה שבה מת אברהם — כי באו יצחק וישמעאל מבאר השבועה לחגוג את חג השבועות — כלומר, חג ביכורי הקציר — אל אברהם, אביהם, וישמח אברהם מפני ששני בניו באו. כי ליצחק היה רכוש רב בבאר שבע, ויצחק נהג ללכת לראות את רכושו ולשוב אל אביו. ובימים אלה בא ישמעאל לראות את אביו, ובאו שניהם יחד; ויקריב יצחק קרבן לעולה, ויגש אותו על מזבח אביו אשר עשה בחברון. ויקריב קרבן תודה ויעש משתה שמחה לפני ישמעאל, אחיו; ורבקה הכינה עוגות חדשות מן הדגן החדש, ותיתן אותן ליעקב, בנה, לקחתן לאברהם, אביו, מביכורי הארץ, למען יאכל ויברך את בורא כל הדברים בטרם ימות. וגם יצחק שלח ביד יעקב לאברהם קרבן תודה מובחר, למען יאכל וישתה. ויאכל וישת, ויברך את יהוה עליון, אשר ברא שמים וארץ, אשר עשה את כל שומני הארץ, ונתנם לבני האדם למען יאכלו וישתו ויברכו את בוראם. «ועתה אני מודה לך, יהוה שלי, מפני שגרמת לי לראות את היום הזה: הנה, אני בן מאה 100

מאה שבעים וחמש שנה, זקן ומלא ימים, וכל ימי היו לי שלום. 8

חרב האויב לא גברה עלי בכל אשר נתת לי ולילדי, בכל ימי חיי עד היום הזה. יהוה שלי, יהיו רחמיך ושלומך על עבדך, ועל זרע בניו, למען יהיו לך לאומה נבחרת ולנחלה מתוך כל גויי הארץ, מעתה ועד כל ימי דורות הארץ, עד כל העידנים». ויקרא את יעקב ויאמר: «בני יעקב, יברכך יהוה של הכל ויחזקך לעשות צדקה, ואת רצונו לפניו, ויבחר בך ובזרעך למען תהיו לעם לנחלתו, לפי רצונו תמיד. ואתה, בני, יעקב, קרב ונשק אותי». ויקרב וינשק אותו, ויאמר: «ברוך בני יעקב וכל בני יהוה עליון, עד כל העידנים: ייתן לך יהוה זרע של צדקה; ומקצת בניך יקדש בתוך כל הארץ; יעבדוך גויים, וכל הגויים ישתחוו לפני זרעך. היה חזק בפני האדם, ומשול על כל זרע שת. אז יוצדקו דרכיך ודרכי בניך, למען יהיו לאומה קדושה. ייתן לך יהוה עליון את כל הברכות אשר בהן בירך אותי, ואשר בהן בירך את נח ואת אדם; ינוחו על ראש זרעך הקדוש מדור לדור לעולם. ויטהרך מכל עוול וטומאה, למען ייסלחו לך כל ה 101

עבירות; אשר עשית בשוגג. ויחזקך, ויברכך. ותירש את כל הארץ, 15

ויחדש את בריתו עימך, למען תהיה לו לאומה לנחלתו לכל העידנים, ולמען יהיה לך ולזרעך ליהוה באמת ובצדקה בכל ימי הארץ. ואתה, בני יעקב, זכור את דברי, ושמור את מצוות אברהם, אביך: היבדל מן הגויים, ואל תאכל איתם; ואל תעשה כמעשיהם, ואל תהיה שותפם; כי מעשיהם טמאים, וכל דרכיהם זיהום ותועבה וטומאה. הם מקריבים את קרבנותיהם למתים, ועובדים רוחות רעות, ואוכלים על הקברים, וכל מעשיהם הבל ואין. אין להם לב להבין, ועיניהם אינן רואות מה מעשיהם, וכיצד הם טועים באומרם לחתיכת עץ: «אתה יהוה שלי», ולאבן: «אתה יהוה שלי ואתה מושיעי». [ואין להם לב.] ועליך, בני יעקב, יעזור לך יהוה עליון, ויברכך יהוה השמים, ויסירך מטומאתם ומכל טעותם. היזהר, בני יעקב, מלקחת אישה מכל זרע בנות כנען; כי כל זרעו עתיד להיעקר מן הארץ. כי בגלל עבירת חם, טעה כנען, וכל זרעו יושמד מעל הארץ וכל שאריתו, ואף אחד היוצא ממנו לא ייוושע ביום המשפט. 102

ועל כל עובדי האלילים והמחללים (ב) לא תהיה תקווה בארץ החיים; (ג) ולא יהיה להם זיכרון על הארץ; (ג) כי לשאול ירדו, (ד) ואל מקום הגינוי ילכו, כפי שבני סדום נלקחו מן הארץ — כך יילקחו כל עובדי האלילים. אל תירא, בני יעקב, ואל תיחת, בן אברהם: ישמרך יהוה עליון מהשחתה, ומכל דרכי הטעות יצילך. בית זה בניתי לעצמי, למען אשים את שמי עליו בארץ: [הוא ניתן לך ולזרעך לעולם], וייקרא בית אברהם; הוא ניתן לך ולזרעך לעולם; כי אתה תבנה את ביתי ותקים את שמי לפני יהוה לעולם: זרעך ושמך יעמדו בכל דורות הארץ». ויכל מלצוות אותו ומלברך אותו. וישכבו שניהם יחד על מיטה אחת, ויישן יעקב בחיק אברהם, אבי אביו, וינשק אותו שבע פעמים, וחיבתו וליבו שמחו עליו. ויברך אותו בכל ליבו ויאמר: «יהוה עליון, יהוה של הכל, ובורא הכל, אשר הוציאני מאור כשדים למען ייתן לי את הארץ הזאת לרשתה לעולם, ולמען אקים זרע קדוש — ברוך העליון לעולם». ויברך את יעקב ויאמר: «בני, אשר עליו אני שמח בכל ליבי ובחיבתי, יתנשאו חסדך ורחמיך עליו ועל זרעו תמיד.

103

ואל תעזבהו, ואל תבזהו מעתה ועד ימי הנצח, ותהי עיניך פתוחות עליו ועל זרעו, למען תשמרהו, ותברכהו, ותקדשהו כאומה לנחלתך; וברכהו בכל ברכותיך מעתה ועד כל ימי הנצח, וחדש את בריתך ואת חסדך עימו ועם זרעו, לפי כל חפצך הטוב, עד כל דורות הארץ».

104

פרק 23

מות אברהם וקבורתו, 1-8 (השוו בראשית xxv.7-10). שנים פוחתות והשחתת האנושות גוברת: יסורי משיח: מריבה כללית: הנאמנים קמים בנשק להשיב את הבוגדים: ישראל מותקף בידי חוטאי הגויים, 11-25. לימוד מחודש של התורה וחידוש האנושות: מלכות משיחית: אלמוות מבורך של הצדיקים, 26-31. 1

וישם את שתי אצבעותיו של יעקב על עיניו, ויברך את יהוה של האלילים, ויכס את פניו ויפשוט את רגליו ויישן את שנת הנצח, וייאסף אל אבותיו. ועל אף כל זאת שכב יעקב בחיקו, ולא ידע כי אברהם, אבי אביו, מת. ויקץ יעקב משנתו, והנה אברהם קר כקרח, ויאמר: «אבי, אבי»; אך לא היה מדבר, וידע כי מת. ויקם מחיקו וירץ ויגד לרבקה, אימו; ותלך רבקה אל יצחק בלילה, ותגד לו; וילכו יחד, ויעקב עימם, ומנורה בידו; וכאשר נכנסו מצאו את אברהם שוכב מת. ויפול יצחק על פני אביו ויבך וינשקהו. ויישמעו קולות בבית אברהם, ויקם ישמעאל בנו, וילך אל אברהם אביו, ויבך על אברהם אביו, הוא וכל בית אברהם, ויבכו בבכי גדול. ויקברו אותו בניו, יצחק וישמעאל, במערת המכפלה, ליד שרה אשתו; ויבכו עליו ארבעים יום, כל אנשי ביתו, ויצחק וישמעאל, וכל בניהם, וכל בני קטורה ב 105

מקומותיהם; וימי הבכי על אברהם תמו. 8

ויחי שלושה יובלים וארבעה שבועות שנים: מאה שבעים וחמש שנה, וישלים את ימי חייו, בהיותו זקן ומלא ימים. כי ימי האבות הקדמונים, של חייהם, היו תשעה עשר יובלים; ואחרי המבול החלו להיות פחות מתשעה עשר יובלים, ולפחות ביובלים, ולהזקין במהרה, ולהיות מלאים את ימיהם בגלל צרה רבה ורשעת דרכיהם, מלבד אברהם. כי אברהם היה שלם בכל מעשיו עם יהוה, ונרצה בצדקה בכל ימי חייו; והנה, הוא לא השלים ארבעה יובלים בחייו, כאשר הזקין בגלל הרשעה, והיה מלא את ימיו. וכל הדורות אשר יקומו מעת זו עד יום המשפט הגדול יזקינו במהרה, בטרם ישלימו שני יובלים, וידיעתם תעזבם בגלל זקנתם [וכל ידיעתם תיעלם]. ובימים אלה, אם יחי אדם יובל וחצי של שנים, יאמרו עליו: «הוא חי זמן רב, ורוב ימיו הם כאב ועצב וצרה, ואין שלום: כי צרה באה אחרי צרה, ופצע אחרי פצע, וצרה אחרי צרה, ורעה אחרי רעה, וחולי אחרי חולי, וכל משפטי הרעה כגון אלה, אחד עם אחר, חולי והפיכה, ושלג וכפאון וקרח, וחום, וצינה, ותרדמה, ורעב, ומוות, וחרב, ושבי, וכל מיני צרות וכאבים».

106

וכל אלה יבואו על דור רע, העובר על הארץ: מעשיהם טומאה וזנות, וזיהום ותועבות. אז יאמרו: «ימי האבות הקדמונים היו רבים (אף) עד אלף שנים, והיו טובים; אך הנה, ימי חיינו, אם חי אדם רבות, הם שבעים שנה, ואם הוא חזק, שמונים שנה, ואלה רעים, ואין שלום בימי דור רע זה». ובדור ההוא יאשימו הבנים את אבותיהם ואת זקניהם על חטא ועוול, ועל דברי פיהם והרשעות הגדולות אשר הם עושים, ועל עוזבם את הברית אשר כרת יהוה ביניהם ובינו, כי ישמרו ויעשו את כל מצוותיו ואת חוקותיו ואת כל חוקיו, בלי לסור ימינה או שמאלה. כי כולם עשו רע, וכל פה מדבר עוול, וכל מעשיהם טומאה ותועבה, וכל דרכיהם זיהום, טומאה והשחתה. הנה הארץ תושמד בגלל כל מעשיהם, ולא יהיה זרע של גפן, ולא שמן; כי מעשיהם כולם בוגדניים, ויאבדו כולם יחד: חיות ובהמה וציפורים, וכל דגי הים, בגלל בני האדם. ויתאמצו איש נגד אחיו: הצעיר עם הזקן, והזקן עם הצעיר, העני עם העשיר, השפל עם הגדול, והקבצן עם הנסיך, בגלל התורה והברית; כי שכחו מצוה, וברית, וחגים, וחודשים, ושבתות, ויובלים, וכל משפטים.

107

ויעמדו <עם קשתות ו>חרבות ומלחמה להשיבם אל הדרך; אך הם לא ישובו עד אשר יישפך דם רב על הארץ, איש בידי אחיו. ואלה אשר נמלטו לא ישובו מרשעתם אל דרך הצדקה, כי אם כולם יתנשאו לשקר ולעושר, למען ייקח כל אחד את כל אשר לרעהו, ויקראו בשם הגדול, אך לא באמת ולא בצדקה, ויחללו את קודש הקודשים בטומאתם ובשחיתות זיהומם. ועונש גדול יבוא על מעשי דור זה מיהוה, ויתן אותם לחרב ולמשפט ולשבי, ולהיבז ולהיטרף. ויעורר עליהם את חוטאי הגויים, אשר אין להם רחמים ולא חמלה, ואשר לא יישאו פני איש, לא זקן ולא צעיר, ולא אף אחד, כי הם רשעים וחזקים לעשות רע יותר מכל בני האדם. ויעשו אלימות נגד ישראל ועבירה נגד יעקב, ודם רב יישפך על הארץ, ולא יהיה אוסף ולא יהיה קובר. בימים אלה יצעקו בקול, ויקראו ויתפללו למען ייוושעו מיד החוטאים, הגויים; אך איש לא ייוושע. וראשי הילדים יהיו לבנים משיבה, וילד בן שלושה שבועות ייראה זקן כאדם בן מאה שנה, וקומתם תושמד מצרה ומדיכוי.

108

ובימים אלה יחלו הילדים ללמוד את התורה, ולבקש את המצוות, ולשוב אל דרך הצדקה. והימים יחלו לגדול ולהתרבות בקרב ילדי האדם האלה, עד אשר ימיהם יתקרבו לאלף שנים. ולמספר שנים גדול (מזה) מאשר היה מספר הימים לפנים. ולא יהיה זקן, ולא אחד אשר <לא> שבע מימיו, כי כולם יהיו (כ)ילדים ונערים. ואת כל ימיהם ישלימו ויחיו בשלום ובשמחה, ולא יהיה שטן ולא שום משמיד רע; כי כל ימיהם יהיו ימי ברכה ורפואה. ובעת ההיא ירפא יהוה את עבדיו, ויקומו ויראו שלום גדול, ויגרשו את אויביהם. והצדיקים יראו ויודו, וישמחו בשמחה לעולם ועד, ויראו את כל משפטיהם ואת כל קללותיהם על אויביהם. ועצמותיהם ינוחו בארץ, ורוחותיהם ישמחו הרבה, וידעו כי יהוה הוא העושה משפט, ומראה רחמים למאות ולאלפים ולכל אוהביו. ואתה, משה, כתוב את הדברים האלה; כי כך הם כתובים, והם נרשמים על הלוחות השמימיים לעדות לדורות לעולם.

109

פרק 24

יצחק בבאר הראייה, 1 (השוו בראשית xxv. 11). עשו מוכר את בכורתו, 2-7 (השוו בראשית xxv.29-34). 1

ויהי אחרי מות אברהם, כי בירך יהוה את יצחק בנו; ויקם מחברון וילך וישב בבאר הראייה, בשנה הראשונה של השבוע השלישי [2073 A.M.] של יובל זה, שבע שנים. ובשנה הראשונה של השבוע הרביעי החל רעב בארץ, [2080 A.M.] מלבד הרעב הראשון, אשר היה בימי אברהם. ויבשל יעקב נזיד עדשים, ויבוא עשו מן השדה רעב. ויאמר אל יעקב אחיו: «תן לי מן הנזיד האדום הזה». ויאמר אליו יעקב: «מכרה לי את [בכורתך, זאת] הבכורה, ואתן לך לחם, וגם מעט מנזיד העדשים הזה». ויאמר עשו בליבו: «אמות; מה תועלת לי בבכורה זו?» ויאמר אל יעקב: «אני נותן לך אותה». ויאמר יעקב: «הישבע לי, היום», ויישבע לו. ויתן יעקב לאחיו עשו לחם ונזיד, ויאכל עד שבעו, ויבז עשו את בכורתו; מסיבה זו נקרא שמו של עשו אדום, בגלל הנזיד האדום אשר נתן לו יעקב בעד בכורתו. ויעקב הפך לבכור, ועשו הורד מכבודו. והרעב היה על הארץ, ויצא יצחק לרדת למצרים, בשנה השנייה של שבוע

110

וירא יהוה אליו ויאמר אליו: «אל תרד מצרים; שב בארץ אשר אומר לך, וגור בארץ הזאת, ואהיה עימך ואברכך. כי לך ולזרעך אתן את כל הארץ הזאת, ואקים את שבועתי אשר נשבעתי לאברהם אביך, וארבה את זרעך ככוכבי השמים, ואתן לזרעך את כל הארץ הזאת. ובזרעך יתברכו כל גויי הארץ, מפני שאביך שמע לקולי, ושמר את משמרתי ואת מצוותי, ואת חוקי, ואת תקנותי, ואת בריתי; ועתה שמע לקולי ושב בארץ הזאת». וישב בגרר שלושה שבועות שנים. ויצו אבימלך עליו, [2080-2101 A.M.] ועל כל אשר לו, לאמור: «כל אדם אשר ייגע בו או בכל אשר לו ימות ודאי». ויגדל יצחק בקרב הפלשתים, וירכש רכוש רב: שוורים וצאן וגמלים וחמורים ובית גדול. ויזרע בארץ הפלשתים ויבא פי מאה, ויהי יצחק גדול מאוד, ויקנאו בו הפלשתים. כעת כל הבארות אשר חפרו עבדי אברהם בימי חיי אברהם, סתמו הפלשתים אחרי מות אברהם, וימלאו אותם עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק: «לך מאיתנו, כי עצמת ממנו מאוד», ויצא יצחק משם בשנה הראשונה של השבוע השביעי, ויגור בעמקי גרר.

111

ויחפרו שוב את בארות המים אשר חפרו עבדי אברהם, אביו, ואשר סגרו הפלשתים אחרי מות אברהם אביו, ויקרא את שמותיהן כפי שקרא אברהם אביו. ויחפרו עבדי יצחק באר בעמק, וימצאו מים חיים; ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, לאמור: «המים שלנו»; ויקרא יצחק את שם הבאר «עיוות», מפני שהתעוותו איתנו. ויחפרו באר שנייה, ויריבו גם עליה, ויקרא את שמה «משטמה». ויקם משם ויחפרו באר אחרת, ועליה לא רבו, ויקרא את שמה «מרחב», ויאמר יצחק: «עתה הרחיב יהוה לנו, ופרינו בארץ». ויעל משם אל באר השבועה, בשנה הראשונה של השבוע הראשון, ביובל הארבעים וארבעה [2108 A.M.]. וירא יהוה אליו בלילה ההוא, בראש חודש החודש הראשון, ויאמר אליו: «אני יהוה של אברהם אביך; אל תירא, כי אני עימך, ואברכך וארבה ודאי את זרעך כחול הארץ, בעבור אברהם עבדי». ויבן שם מזבח, אשר בנה אברהם אביו בראשונה, ויקרא בשם יהוה, ויקריב קרבן ליהוה של אברהם אביו. ויחפרו באר וימצאו מים חיים. ויחפרו עבדי יצחק באר אחרת ולא מצאו מים; וילכו ויגידו ליצחק כי לא מצאו מים; ויאמר יצחק: «נשבעתי היום

112

לפלשתים, ודבר זה נודע לנו». 26

ויקרא את שם המקום ההוא באר השבועה; כי שם נשבע לאבימלך ולאחוזת, ידידו, ולפיכול, שר צבאו. וידע יצחק ביום ההוא כי בכפייה נשבע להם לעשות שלום איתם. ויקלל יצחק ביום ההוא את הפלשתים ויאמר: «ארורים הפלשתים עד יום החרון והזעם מתוך כל הגויים; ישים יהוה אותם ללעג ולקללה ולמושא חרון וזעם בידי החוטאים, הגויים, ובידי הכיתים. וכל הנמלט מחרב האויב והכיתים, תעקר האומה הצדקת במשפט מתחת לשמים; כי הם יהיו אויבי וצוררי ילדי בכל דורותיהם על הארץ. ולא תישאר להם שארית, ולא אחד אשר ייוושע ביום חרון המשפט; כי השחתה ועקירה וגירוש מן הארץ (שמורים) לכל זרע הפלשתים, ולא יישאר עוד לכפתורים אלה שם או זרע על הארץ. כי אף אם יעלה השמימה, משם יורד, ואף אם יתחזק על הארץ, משם ייגרר, ואף אם יתחבא בין הגויים, אף משם ייעקר; ואף אם ירד לשאול, גם שם יהיה גינויו גדול, וגם שם לא יהיה לו שלום. ואם ילך בשבי, בידי מבקשי נפשו יהרגו אותו בדרך, ולא

113

יישאר לו שם ולא זרע על כל הארץ; כי אל קללת נצח ילך». 33

וכך כתוב וחרוט עליו על הלוחות השמימיים, לעשות לו ביום המשפט, למען ייעקר מן הארץ.

114

פרק 25

רבקה מוכיחה את יעקב שלא ישא אישה כנענית, 1-3. יעקב מבטיח לשאת בת לבן, חרף בקשותיו הדחוקות של עשו שישא כנענית, 4-10. רבקה מברכת את יעקב, 11-23. (השוו בראשית xxviii.1-4.) 1

ובשנה השנייה של שבוע זה, ביובל זה, קראה רבקה את יעקב בנה, ודיברה אליו [2109 A.M.] לאמור: «בני, אל תקח לך אישה מבנות כנען, כעשו, אחיך, אשר לקח לו שתי נשים מבנות כנען, והן מיררו את נפשי בכל מעשי טומאתן: כי כל מעשיהן זנות ותאווה, ואין עימהן צדקה, כי (מעשיהן) רעים. ואני, בני, אוהבת אותך מאוד, וליבי וחיבתי מברכים אותך בכל שעה של היום ומשמרת של הלילה. ועתה, בני, שמע לקולי, ועשה את רצון אימך, ואל תקח לך אישה מבנות הארץ הזאת, כי אם מבית אבי, ומקרובי אבי. תקח לך אישה מבית אבי, ויברכך יהוה עליון, וילדיך יהיו דור צדיק וזרע קדוש». ואז דיבר יעקב אל רבקה, אימו, ויאמר אליה: «הנה, אימי, אני בן תשעה שבועות שנים, ולא ידעתי ולא נגעתי באישה כלשהי, ולא התארסתי לאף אחת, ואף איני חושב לקחת לי אישה מבנות כנען. כי אני זוכר, אימי, את דברי אברהם, אבינו, כי הוא ציוונו להיזהר מלקחת נשים מבנות

115

כנען, כי אם לקחת לי אישה מזרע בית אבי ומקרובי. 6

שמעתי זה מכבר כי נולדו בנות ללבן, אחיך, ושמתי את ליבי עליהן, לקחת אישה מתוכן. ומסיבה זו שמרתי את עצמי ברוחי מפני חטא או השחתה בכל דרכי, בכל ימי חיי; כי בדבר תאווה וזנות, נתן לי אברהם, אבי, צווים רבים. ועם כל אשר ציווה אותי, זה עשרים ושתיים שנה אחי נאבק בי, ודיבר אלי תכופות ויאמר: «אחי, קח לאישה אחות של שתי נשיי»; אך אני מסרב לעשות כפי שהוא עשה. אני נשבע לפניך, אימי, כי בכל ימי חיי לא אקח לי אישה מבנות זרע כנען, ולא אעשה רע כפי שעשה אחי. אל תיראי, אימי; היי בטוחה כי אעשה את רצונך ואלך ביושר, ולא אשחית את דרכי לעולם». ואז הרימה את פניה לשמים ופרשה את אצבעות ידיה, ופתחה את פיה ובירכה את יהוה עליון, אשר ברא את השמים ואת הארץ, ונתנה לו תודה ושבח. ותאמר: «ברוך יהוה, ויבורך שמו הקדוש לעולם ועד, אשר נתן לי את יעקב כבן טהור וזרע קדוש; כי הוא שלך, ושלך יהיה זרעו תמיד ובכל דורות לעולם. ברכהו, יהוה, ושים בפי את ברכת הצדק, למען אברכהו».

116

ובשעה ההיא, כאשר ירדה רוח הצדק אל פיה, שמה את שתי ידיה על ראש יעקב, ותאמר: ברוך אתה, יהוה של הצדקה ויהוה של העידנים, ויברכך מעל כל דורות האדם. ייתן לך, בני, את דרך הצדקה, ויגלה צדקה לזרעך. וירבה את בניך בחייך, ויקומו לפי מספר חודשי השנה. ויהיו בניהם רבים וגדולים מכוכבי השמים, ומספרם יהיה יותר מחול הים. וייתן להם את הארץ הטובה הזאת — כפי שאמר כי ייתן אותה לאברהם ולזרעו אחריו תמיד — ויחזיקו בה כרכוש לעולם. ואראה (נולדים) לך, בני, ילדים מבורכים בחיי, וזרע מבורך וקדוש יהיה כל זרעך. וכפי שרעננת את רוח אימך בחייה, כך מברכך רחם אשר ילדה אותך, [חיבתי] ושדי מברכים אותך, ופי ולשוני מהללים אותך מאוד. גדל והתפשט על הארץ, ויהי זרעך שלם בשמחת שמים וארץ לעולם; וישמח זרעך, וביום השלום הגדול יהיה לו שלום. ויעמוד שמך וזרעך לכל העידנים, ויהי יהוה עליון להם ליהוה, וישכון יהוה של הצדקה עימם, ובאמצעותם ייבנה מקדשו לכל העידנים. ברוך המברך אותך, וכל בשר המקללך בשקר — יהיה ארור».

117

ותנשקהו, ותאמר אליו: «יאהבך יהוה של העולם, כפי שלב אימך וחיבתה שמחים בך ומברכים אותך». וחדלה מלברך.

118

פרק 26

יצחק שולח את עשו לציד, 1-4. רבקה מורה ליעקב להשיג את הברכה, 5-9. יעקב, בדמות עשו, משיג אותה, 10-24. עשו מביא את צידו ובהפצרותיו משיג ברכה, 25-34. מאיים על יעקב, 35. (השוו בראשית xxvii.) 1

ובשנה השביעית של שבוע זה קרא יצחק את עשו, בנו הבכור, ויאמר אליו: «אני [2114 A.M.] זקן, בני, והנה עיני כהו מלראות, ואיני יודע את יום מותי. ועתה קח את כלי הציד שלך, את תליך ואת קשתך, וצא אל השדה, וצוד ותפוס לי (ציד), בני, ועשה לי מטעמים, כפי שנפשי אוהבת, והבא לי למען אוכל, ולמען תברכך נפשי בטרם אמות». אך רבקה שמעה את יצחק מדבר אל עשו. וילך עשו מוקדם אל השדה לצוד ולתפוס ולהביא הביתה לאביו. ותקרא רבקה את יעקב, בנה, ותאמר אליו: «הנה, שמעתי את יצחק, אביך, מדבר אל עשו, אחיך, לאמור: ״צוד לי, ועשה לי מטעמים, והבא (אותם) לי למען אוכל ואברכך לפני יהוה בטרם אמות״. ועתה, בני, שמע לקולי במה שאני מצווה אותך: לך אל צאנך והבא לי שני גדיי עזים טובים, ואעשה אותם מטעמים לאביך, כפי שהוא אוהב, ותביא (אותם) לאביך, למען יאכל ויברכך לפני יהוה בטרם ימות, ולמען תהיה מבורך». ויאמר יעקב אל רבקה אימו: «אימי, לא אמנע דבר אשר אבא יאכל, ואשר יערב לו: רק אני ירא, אימי, כי יכיר את קולי ויבקש למשש אותי. 119

ואתה יודע כי אני חלק, ועשו, אחי, שעיר, ואיראה לפני עיניו כעושה רע, ואעשה מעשה אשר לא ציווה אותי, ויחרה לי, ואביא על עצמי קללה, ולא ברכה». ותאמר אליו רבקה, אימו: «עלי קללתך, בני, רק שמע לקולי». וישמע יעקב לקול רבקה, אימו, וילך ויבא שני גדיי עזים טובים ושמנים, ויביאם אל אימו, ותעש אותם אימו ~מטעמים~ כפי שאהב. ותיקח רבקה את בגדי החמדות של עשו, בנה הבכור, אשר היו עימה בבית, ותלביש את יעקב, בנה הצעיר, (אותם), ותשם את עורות הגדיים על ידיו ועל חלקי צווארו החשופים. ותיתן את הבשר ואת הלחם אשר הכינה ביד בנה יעקב. ויבוא יעקב אל אביו ויאמר: «אני בנך: עשיתי כפי שציוויתני: קום ושב ואכול מאשר תפסתי, אבא, למען תברכני נפשך». ויאמר יצחק אל בנו: «כיצד מצאת כה מהר, בני?» ויאמר יעקב: «מפני ש<יהוה> יהוה שלך גרם לי למצוא». ויאמר אליו יצחק: קרב, למען אמששך, בני, אם אתה בני עשו או לא». ויקרב יעקב אל יצחק, אביו, וימשש אותו ויאמר: «הקול קול יעקב, אך הידיים ידי עשו», ולא הכיר אותו, מפני שהיתה זו הגזרה מן השמים להסיר את כוח תפיסתו, ו 120

לא הכיר יצחק, כי ידיו היו שעירות כידי אחיו עשו, כך שבירך אותו. 19

ויאמר: «האם אתה בני עשו?» ויאמר: «אני בנך»; ויאמר: «הגש לי, למען אוכל מאשר תפסת, בני, למען תברכך נפשי». ויגש אליו, ויאכל, ויבא לו יין וישת. ויאמר אליו יצחק, אביו: «קרב ונשק אותי, בני». ויקרב וינשקהו. וירח את ריח בגדיו, ויברך אותו ויאמר: «הנה, ריח בני כריח שדה <מלא> אשר בירך יהוה. וייתן לך יהוה מטל השמים ומטל הארץ, ורוב דגן ושמן: יעבדוך גויים, וישתחוו לך עמים. היה מושל על אחיך, וישתחוו לך בני אימך; וכל הברכות אשר בהן בירך יהוה אותי, ובירך את אברהם, אבא; יינתנו לך ולזרעך לעולם: ארור מקללך, וברוך מברכך». ויהי, כאשר כילה יצחק לברך את בנו יעקב, ויצא יעקב מאת יצחק אביו, והחביא את עצמו, ועשו, אחיו, בא מצידו. וגם הוא עשה מטעמים, ויבא (אותם) לאביו, ויאמר לאביו:

121

ויחרד יצחק חרדה גדולה מאוד, ויאמר: «מי הוא אשר צד ותפס והביא (אותו) לי, ואכלתי מן הכל בטרם באת, ובירכתי אותו: (ו)הוא יהיה מבורך, וכל זרעו לעולם». ויהי, כאשר שמע עשו את דברי אביו יצחק, כי צעק צעקה גדולה ומרה מאוד, ויאמר לאביו: «ברך אותי, (אף) גם אותי, אבא». ויאמר אליו: «אחיך בא בערמה, ולקח את ברכתך». ויאמר: «עתה אני יודע למה נקרא שמו יעקב: הנה, הוא עקבני פעמיים: את בכורתי לקח, ועתה לקח את ברכתי». ויאמר: «האם לא שמרת לי ברכה, אבא?» ויען יצחק ויאמר לעשו: «הנה, שמתי אותו מושלך, ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים, וברוב דגן ויין ושמן חיזקתי אותו: ומה עתה אעשה עבורך, בני?» ויאמר עשו אל יצחק, אביו: «האם יש לך רק ברכה אחת, אבא? ברכני, (אף) גם אותי, אבא». ויישא עשו את קולו ויבך. ויען יצחק ויאמר אליו: «הנה, רחוק מטל הארץ יהיה מושבך, ורחוק מטל השמים ממעל. ובחרבך תחיה, ואת אחיך תעבוד. ויהי, כאשר תגדל, ותפרוק את עולו מעל צווארך, תחטא חטא שלם עד מוות, וזרעך ייעקר מתחת לשמים». וימשיך עשו לאיים על יעקב בגלל הברכה אשר בירך אותו אביו, ויאמר בליבו:

122

בליבו: «מי ייתן ויבואו ימי האבל על אבי כעת, למען אהרוג את אחי יעקב».

123

פרק 27

רבקה, נחרדת מאיומי עשו, משכנעת את יצחק לשלוח את יעקב למסופוטמיה, 1-12. יצחק מנחם את רבקה על צאת יעקב, 13-18. חלום יעקב ונדרו בבית אל, 19-27. (השוו בראשית xxviii.) 1

ודברי עשו, בנה הבכור, נודעו לרבקה בחלום; ותשלח רבקה ותקרא את יעקב, בנה הצעיר, ותאמר אליו: «הנה עשו אחיך יתנקם בך, כדי להרגך. עתה, לכן, בני, שמע לקולי, וקום וברח אל לבן, אחי, לחרן, ושב עימו ימים מעטים, עד אשר תשוב חמת אחיך, ויסיר את כעסו ממך, וישכח את כל אשר עשית; אז אשלח ואביאך משם». ויאמר יעקב: «איני ירא; אם יחפוץ להרגני, אהרוג אותו». אך היא אמרה אליו: «אל אשכל משני בני ביום אחד». ויאמר יעקב אל רבקה אימו: «הנה, אתה יודעת כי אבי הזקין, ואינו רואה מפני שעיניו כהות, ואם אעזוב אותו יהיה רע בעיניו, מפני שאעזוב אותו ואלך מכם, ואבי יכעס, ויקלל אותי. לא אלך; כאשר ישלחני, רק אז אלך». ותאמר רבקה אל יעקב: «אכנס ואדבר אליו, והוא ישלחך». ותיכנס רבקה ותאמר אל יצחק: «מאסתי בחיי בגלל שתי בנות חת, אשר לקח עשו לו לנשים; ואם יקח יעקב אישה מבנות הארץ, כגון אלה, כי

124

למה לי עוד לחיות, כי בנות כנען רעות». 9

ויקרא יצחק את יעקב ויברכהו, ויצוהו ויאמר אליו: «אל תקח לך אישה מאף אחת מבנות כנען; קום ולך למסופוטמיה, אל בית בתואל, אבי אימך, וקח לך אישה משם, מבנות לבן, אחי אימך. ויהוה שדי יברכך ויפרך וירבך, למען תהיה לקהל גויים, וייתן לך את ברכות אבי אברהם, לך ולזרעך אחריך, למען תירש את ארץ מגוריך ואת כל הארץ אשר נתן יהוה לאברהם: לך, בני, בשלום». וישלח יצחק את יעקב, וילך למסופוטמיה, אל לבן, בנו של בתואל הארמי, אחי רבקה, אימו של יעקב. ויהי, אחרי אשר קם יעקב ללכת למסופוטמיה, כי צערה רוח רבקה על בנה, ותבך. ויאמר יצחק אל רבקה: «אחותי, אל תבכי על יעקב, בני; כי הוא הולך בשלום, ובשלום ישוב. יהוה עליון ישמרהו מכל רע, ויהיה עימו; כי הוא לא יעזבהו כל ימיו; כי אני יודע כי דרכיו יצליחו בכל הדברים, בכל אשר ילך, עד אשר ישוב בשלום אלינו, ונראה אותו בשלום. אל תיראי עליו, אחותי, כי הוא על הדרך הישרה והוא איש תמים: והוא נאמן ולא יאבד. אל תבכי».

125

וינחם יצחק את רבקה על בנה יעקב, ויברכהו. וילך יעקב מבאר השבועה ללכת לחרן, בשנה הראשונה של השבוע השני, ביובל הארבעים וארבעה, ויבוא אל לוז על ההרים, היא בית אל, בראש חודש החודש הראשון של שבוע זה, [2115 A.M.] ויבוא אל המקום בערב, ויסור מן הדרך למערב הכביש באותו לילה: ויישן שם; כי השמש שקעה. ויקח אחת מאבני המקום ההוא וישם <אותה לראשו> תחת העץ, והוא נוסע לבדו, ויישן. ויחלום בלילה ההוא, והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה; והנה, מלאכי יהוה עולים ויורדים בו: והנה, יהוה ניצב עליו. וידבר אל יעקב ויאמר: «אני יהוה של אברהם, אביך, ויהוה של יצחק; הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה, ולזרעך אחריך. ויהיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת מערבה ומזרחה, צפונה ודרומה; ובך ובזרעך יתברכו כל משפחות הגויים. והנה, אהיה עימך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל הארץ הזאת בשלום; כי לא אעזבך עד אשר אעשה את כל אשר אמרתי לך». ויקץ יעקב משנתו, ויאמר: «באמת המקום הזה הוא בית יהוה, ולא ידעתי». ויירא ויאמר: «נורא המקום הזה, אשר אינו אלא בית יהוה, וזה שער השמים».

126

ויקם יעקב בבוקר, ויקח את האבן אשר שם תחת ראשו ויקם אותה כמצבה לאות, וישפוך שמן על ראשה. ויקרא את שם המקום ההוא בית אל; אך שם המקום היה לוז בראשונה. ויידר יעקב נדר ליהוה, לאמור: «אם יהיה יהוה עימדי, ושמרני בדרך הזו אשר אני הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, כך שאשוב אל בית אבי בשלום, אז יהיה יהוה לי ליהוה, והאבן הזו, אשר שמתי כמצבה לאות במקום זה, תהיה בית יהוה, ומכל אשר תיתן לי, את העשירית אתן לך, יהוה שלי».

127

פרק 28

יעקב נושא את לאה ואת רחל, 1-10. ילדיו מלאה ומרחל ומשפחותיהן, 11-24. יעקב מבקש לעזוב את לבן, 25: אך נשאר בשכר מסוים, 26-8. יעקב מתעשר, 29-30. (השוו בראשית xxix.1, 17, 18, 21-35; xxx.113,17-22, 24, 25, 28, 32, 39, 43; xxxi.1, 2.) 1

וילך במסעו, ויבוא אל ארץ המזרח, אל לבן, אחי רבקה, ויהי עימו, ויעבוד אותו עבור רחל ביתו שבוע אחד. ובשנה הראשונה של השבוע השלישי [2122 A.M.] אמר אליו: «תן לי את אשתי, אשר עבורך עבדתיך שבע שנים»; ויאמר לבן אל יעקב: «אתן לך את אשתך». ויעש לבן משתה, ויקח את לאה, ביתו הבכירה, וייתנה (אותה) ליעקב לאישה, ויתן לה את זלפה, שפחתו, לשפחה; ויעקב לא ידע, כי חשב שהיא רחל. ויבוא אליה, והנה, היא לאה; ויכעס יעקב על לבן, ויאמר אליו: «למה עשית לי כך? האם לא עבדתיך עבור רחל ולא עבור לאה? למה עוולתני? קח את ביתך, ואלך; כי עשית לי רע». כי יעקב אהב את רחל יותר מלאה; כי עיני לאה היו רכות, אך צורתה היתה נאה מאוד; אך לרחל היו עיניים יפות וצורה יפה ונאה מאוד. ויאמר לבן אל יעקב: «לא כן ייעשה בארצנו, לתת את הצעירה לפני הבכירה». ואין זה נכון לעשות כך; כי כך נקבע וכתוב על הלוחות השמימיים, כי איש לא ייתן את ביתו הצעירה לפני הבכירה; כי אם הבכירה נותנים תחילה, ואחריה הצעירה — והאיש העושה כך, מחשיבים לו אשמה בשמים, ואף אחד אינו 128

צדיק העושה את הדבר הזה, כי מעשה זה רע לפני יהוה. 7

וצווה את בני ישראל כי לא יעשו את הדבר הזה; אל ייקחו ואל ייתנו את הצעירה בטרם נתנו את הבכירה, כי הוא רע מאוד. ויאמר לבן אל יעקב: «יעברו שבעת ימי משתה זו, ואתן לך את רחל, למען תעבוד אותי עוד שבע שנים, למען תרעה את צאני כפי שעשית בשבוע הקודם». וביום שבו עברו שבעת ימי משתה לאה, נתן לבן את רחל ליעקב, למען יעבוד אותו עוד שבע שנים, ויתן לרחל את בלהה, אחות זלפה, לשפחה. ויעבוד עוד שבע שנים אחרות עבור רחל, כי לאה ניתנה לו חינם. ויפתח יהוה את רחם לאה, ותהר ותלד ליעקב בן, ויקרא את שמו ראובן, בארבעה עשר בחודש התשיעי, בשנה הראשונה של השבוע השלישי. [2122 A.M.] אך רחם רחל היה סגור, כי ראה יהוה כי לאה שנואה ורחל אהובה. ושוב בא יעקב אל לאה, ותהר, ותלד ליעקב בן שני, ויקרא את שמו שמעון, בעשרים ואחד בחודש העשירי, ובשנה השלישית של שבוע זה. [2124 A.M.] ושוב בא יעקב אל לאה, ותהר, ותלד לו בן שלישי, ויקרא את שמו לוי, בראש חודש החודש הראשון, בשנה השישית של שבוע זה. [2127 A.M.] ושוב בא יעקב אליה, ותהר, ותלד לו בן רביעי, ויקרא את שמו

129

יהודה, בחמישה עשר בחודש השלישי, בשנה הראשונה של השבוע הרביעי. [2129 A.M.] 16

ובגלל כל זאת קינאה רחל בלאה, כי היא לא ילדה, ותאמר אל יעקב: «תן לי ילדים»; ויאמר יעקב: «האם מנעתי ממך את פרי בטנך? האם עזבתיך?» וכאשר ראתה רחל כי לאה ילדה ארבעה בנים ליעקב — ראובן ושמעון ולוי ויהודה — אמרה אליו: «בוא אל בלהה, שפחתי, ותהר, ותלד לי בן». (ונתנה (לו) את בלהה, שפחתה, לאישה). ויבוא אליה, ותהר, ותלד לו בן, ויקרא את שמו דן, בתשעה בחודש השישי, בשנה השישית של השבוע השלישי. [2127 A.M.] ויבוא יעקב שוב אל בלהה פעם שנייה, ותהר, ותלד ליעקב בן נוסף, ותקרא רחל את שמו נפתלי, בחמישה בחודש השביעי, בשנה השנייה של השבוע הרביעי. [2130 A.M.] וכאשר ראתה לאה כי נעצרה ולא ילדה, קינאה ברחל, וגם היא נתנה את שפחתה זלפה ליעקב לאישה, ותהר, ותלד בן, ותקרא לאה את שמו גד, בשנים עשר בחודש השמיני, בשנה השלישית של השבוע הרביעי. [2131 A.M.] ויבוא אליה שוב, ותהר, ותלד לו בן שני, ותקרא לאה את שמו אשר, בשניים בחודש האחד עשר, בשנה החמישית של השבוע הרביעי. [2133 A.M.] ויבוא יעקב אל לאה, ותהר, ותלד בן, ותקרא את שמו יששכר, ברביעי בחודש החמישי, בשנה הרביעית של השבוע הרביעי, [2132 A.M.] ותיתן אותו למינקת. 130

ויבוא יעקב שוב אליה, ותהר, ותלד שניים (ילדים), בן ובת, ותקרא את שם הבן זבולון, ואת שם הבת דינה, בשבעה בחודש השביעי, בשנה השישית של השבוע הרביעי. [2134 A.M.] ויחמול יהוה על רחל, ויפתח את רחמה, ותהר, ותלד בן, ותקרא את שמו יוסף, בראש חודש החודש הרביעי, בשנה השישית, בשבוע רביעי זה. [2134 A.M.] ובימים שבהם נולד יוסף, אמר יעקב אל לבן: «תן לי את נשותי ובני, ואלך אל אבי יצחק, ואעשה לי בית; כי השלמתי את השנים שבהן עבדתיך עבור שתי בנותיך, ואלך אל בית אבי». ויאמר לבן אל יעקב: «שב עימי עבור שכרך, ורעה את צאני עבורי שוב, וקח את שכרך». ויסכימו איש עם אחיו כי ייתן לו, כשכרו, את אלה מן הטלאים והגדיים אשר נולדו שחורים ומנומרים ולבנים: (אלה) יהיו שכרו. וכל הצאן ילדו מנומרים ומנוקדים ושחורים, מסומנים בשלל צורות, ויולידו שוב טלאים כמותם, וכל המנומרים היו של יעקב, ואלה אשר לא היו — של לבן. ויעקב גדל מאוד, והיו לו צאן רב, ושוורים וגמלים וחמורים, וכל רכוש.

131

פרק 29

יעקב יוצא בחשאי, 1-4. לבן רודף אחריו, 5-6. ברית יעקב ולבן, 7-8. מושבות האמורי (בימי קדם של הרפאים) נחרבו בימי הכותב, 9-11. לבן יוצא, 12. יעקב מתפייס עם עשו, 13. יעקב שולח אספקת מזון להוריו ארבע פעמים בשנה לחברון, 14-17, 19-20. עשו נושא שוב, 18. (השוו בראשית xxxi.3, 4, 10, 13, 19, 21, 23, 24, 46, 47; xxxii.22; xxxiii.10, 16.) 1

ויהי, כאשר ילדה רחל את יוסף, כי הלך לבן לגזוז את צאנו; כי הן היו רחוקות ממנו דרך שלושה ימים. וירא יעקב כי לבן הולך לגזוז את צאנו, ויקרא יעקב את לאה ואת רחל, וידבר אליהן בעדינות כי תבואנה עימו אל ארץ כנען. כי הוא סיפר להן כיצד ראה הכל בחלום, אף את כל אשר דיבר אליו, כי ישוב אל בית אביו; ותאמרנה: «אל כל מקום אשר תלך, נלך עימך». ויברך יעקב את יהוה של יצחק אביו, ואת יהוה של אברהם, אבי אביו, ויקם וירכיב את נשיו ואת ילדיו, ויקח את כל רכושו ויעבור את הנהר, ויבוא אל ארץ גלעד; ויסתיר יעקב את כוונתו מלבן ולא הגיד לו. ובשנה השביעית של השבוע הרביעי הפנה יעקב (את פניו) אל גלעד, בחודש הראשון, בעשרים ואחד בו. [2135 A.M.] וירדוף לבן אחריו וישיג את יעקב בהר גלעד, בחודש השלישי, בשלושה עשר בו.

132

ולא הניח יהוה לו לפגוע ביעקב; כי נראה אליו בחלום בלילה. וידבר לבן אל יעקב. ובחמישה עשר מימים אלה עשה יעקב משתה ללבן, ולכל אשר באו עימו; ויישבע יעקב ללבן ביום ההוא, וגם לבן ליעקב, כי איש לא יעבור את הר גלעד אל האחר בכוונה רעה. ויעש שם גל לעדות; על כן נקרא שם המקום ההוא: «גל העדות», על שם גל זה. אך לפני כן קראו לארץ גלעד ארץ הרפאים; כי היא היתה ארץ הרפאים, והרפאים נולדו (שם), ענקים אשר גובהם היה עשר, תשע, שמונה עד שבע אמות. ומושבם היה מארץ בני עמון עד הר חרמון, ומושבות ממלכתם היו קרנים ואשתרות, ואדראי, ומישור, ובאון. וישמידם יהוה בגלל רעת מעשיהם; כי הם היו מזיקים מאוד, והאמורי ישב במקומם — רשעים וחוטאים, ואין עם היום אשר עשה במלואם את כל חטאיהם, ואין להם עוד אורך חיים על הארץ. וישלח יעקב את לבן, וילך למסופוטמיה, ארץ המזרח; ויעקב שב אל ארץ כנען, וישב באוהלים. ובשנה הראשונה של השבוע החמישי ביובל זה [2136 A.M.] עבר את הירדן, וישב מעבר 133

את הירדן, וירעה את צאנו מן הים של הגל עד בית שאן, ועד דותן ועד יער עקרבים. 15

וישלח אל אביו יצחק מכל רכושו: בגדים, ומזון, ובשר, ומשקה, וחלב, וחמאה, וגבינה, ותמרים מן העמק. וגם אל אימו רבקה, ארבע פעמים בשנה, בין זמני החודשים, בין חרישה לקציר, ובין סתיו לעונת (הגשם) ובין חורף לאביב, אל מגדל אברהם. כי יצחק שב מבאר השבועה ועלה אל מגדל אביו אברהם, וישב שם בנפרד מבנו עשו. כי בימים שבהם הלך יעקב למסופוטמיה, לקח עשו לו אישה, את מהלת, ביתו של ישמעאל, ויאסוף את כל צאן אביו ואת נשיו, ויעל וישב בהר שעיר, ויעזוב את יצחק אביו בבאר השבועה לבדו. ויעל יצחק מבאר השבועה וישב במגדל אברהם אביו, על הרי חברון; ושם שלח יעקב את כל אשר שלח לאביו ולאימו, מעת לעת, את כל צורכיה, ויברכו את יעקב בכל ליבם ובכל נפשם.

134

פרק 30

דינה נאנסה, 1-3. טבח אנשי שכם, 4-6. חוקים נגד נישואי תערובת בין ישראל לגויים, 7-17. לוי נבחר לכהונה בגלל טבח אנשי שכם, 18-23. דינה הושבה, 24. תוכחת יעקב, 25-6. (השוו בראשית xxxiii.18, xxxiv.2, 4, 7, 13-14, 25-30, xxxv.5.) 1

ובשנה הראשונה של השבוע השישי [2143 A.M.] עלה אל שלם, ממזרח לשכם, בשלום, בחודש הרביעי. ושם נשאו את דינה, ביתו של יעקב, אל בית שכם, בנו של חמור החיווי, נשיא הארץ; ויישכב עימה ויטמא אותה, והיא היתה נערה קטנה, ילדה בת שתים עשרה שנה. ויבקש מאביו ומאחיה כי תינתן לו לאישה. ויחר ליעקב ולבניו בגלל אנשי שכם; כי הם טימאו את דינה, אחותם, וידברו אליהם בכוונה רעה, וינהגו עימם בערמה וירמו אותם. ויבואו שמעון ולוי במפתיע אל שכם, ויעשו משפט בכל אנשי שכם, ויהרגו את כל האנשים אשר מצאו בה, ולא הניחו אף אחד שיישאר בה: הם הרגו את כולם בייסורים, מפני שהם חיללו את אחותם דינה. וכך לא ייעשה שוב מכאן ואילך, כי בת ישראל תטומא; כי משפט נקבע בשמים נגדם, כי ישמידו בחרב את כל אנשי שכם, מפני שעשו בושה בישראל. וייתן יהוה אותם בידי בני יעקב, למען ישמידו אותם בחרב 135

ויעשו בהם משפט, ושלא ייעשה כך שוב בישראל, כי בתולה מישראל תטומא. 7

ואם יש איש אשר יחפוץ בישראל לתת את ביתו או את אחותו לאיש אשר הוא מזרע הגויים, הוא ימות מות, וירגמו אותו באבנים; כי עשה בושה בישראל; וישרפו את האישה באש, מפני שהיא חיללה את שם בית אביה, והיא תיעקר מישראל. ואל תימצא נואפת ואל טומאה בישראל, בכל ימי דורות הארץ; כי ישראל קדוש ליהוה, וכל איש אשר טימא (אותו) ימות מות: ירגמו אותו באבנים. כי כך נקבע וכתוב על הלוחות השמימיים, בנוגע לכל זרע ישראל: הטמא (אותו) ימות מות, ויירגם באבנים. ולחוק זה אין גבול ימים, ואין מחילה, ואף לא כפרה: כי אם האיש אשר טימא את ביתו ייעקר מתוך כל ישראל, מפני שנתן מזרעו למולך, ונהג ברשע כדי לטמא אותו. ואתה, משה, צווה את בני ישראל והזהירם שלא ייתנו את בנותיהם לגויים, ושלא ייקחו לבניהם מאף אחת מבנות הגויים, כי זה מתועב לפני יהוה. מסיבה זו כתבתי לך בדברי התורה את כל מעשי אנשי שכם, אשר עשו לדינה, וכיצד דיברו בני יעקב, לאמור: «לא ניתן את ביתנו לאיש אשר הוא ערל; כי זה יהיה חרפה לנו».

136

וזו חרפה לישראל, לאלה החיים, ולאלה הלוקחים את בנות הגויים; כי זה טמא ומתועב לישראל. וישראל לא יהיה נקי מטומאה זו, אם יש לו אישה מבנות הגויים, או נתן אחת מבנותיו לאיש אשר הוא מאף אחד מן הגויים. כי תהיה מגפה על מגפה, וקללה על קללה, וכל משפט ומגפה וקללה יבואו עליו: אם יעשה את הדבר הזה, או יסתיר את עיניו מאלה העושים טומאה, או מאלה המטמאים את מקדש יהוה, או מאלה המחללים את שמו הקדוש, (אז) יישפט כל העם יחד על כל הטומאה והחילול של איש זה. ולא יהיה משוא פנים [ולא תהיה התחשבות באנשים], ולא קבלת מנחות מידיו — פירות ומנחות וקורבנות עולה ושומן, ולא ניחוח ריח ניחוח, כדי לקבלו: וכך יהיה לכל איש או אישה בישראל המטמאים את המקדש. מסיבה זו ציוויתיך, לאמור: «העד עדות זו לישראל: ראו כיצד היה לאנשי שכם ולבניהם: כיצד נמסרו בידי שני בני יעקב, והרגו אותם בייסורים, וזה (נחשב) להם לצדקה, וזה נכתב להם לצדקה. וזרע לוי נבחר לכהונה, ולהיות לויים, למען ישרתו לפני יהוה, כמונו, תמיד; ויהיו לוי ובניו מבורכים לעולם; כי הוא קינא לעשות צדקה ומשפט ונקמה בכל הקמים נגד ישראל».

137

וכך רושמים כעדות לטובתו על הלוחות השמימיים ברכה וצדקה לפני יהוה של הכל: ואנו זוכרים את הצדקה אשר מילא האיש בימי חייו, בכל תקופות השנה; עד אלף דורות ירשמו אותה, והיא תבוא אליו ואל צאצאיו אחריו, והוא נרשם על הלוחות השמימיים כידיד וכצדיק. את כל הסיפור הזה כתבתי לך, וציוויתיך לאמר לבני ישראל, כי לא יחטאו ולא יעברו את החוקים ולא יפרו את הברית אשר נקבעה להם, (אלא) כי ימלאו אותה ויירשמו כידידים. אך אם יעברו ויעשו טומאה בכל דרך, הם יירשמו על הלוחות השמימיים כיריבים, ויישמדו מתוך ספר החיים, ויירשמו בספר אלה אשר יישמדו, ועם אלה אשר ייעקרו מן הארץ. וביום שבו הרגו בני יעקב את שכם, נרשם כתב לטובתם בשמים, כי עשו צדקה ויושר ונקמה בחוטאים, וזה נכתב לברכה. ויביאו את דינה, אחותם, מבית שכם, וייקחו בשבי את כל אשר היה בשכם: את צאנם ואת שוריהם ואת חמוריהם, ואת כל עושרם, ואת כל מקניהם, ויביאו את הכל אל יעקב אביהם. והוא הוכיח אותם, מפני שהם שמו את העיר לחרב, כי פחד מיושבי הארץ, הכנענים והפריזים.

138

ופחד יהוה היה על כל הערים אשר סביב שכם, ולא קמו לרדוף אחרי בני יעקב; כי אימה נפלה עליהם.

139

פרק 31

יעקב הולך לבית אל להקריב קורבן, 1-3 (השוו בראשית xxxv.2-4, 7, 14). יצחק מברך את לוי, 4-17, ואת יהודה, 18-22. יעקב מספר ליצחק כיצד שגשג אותו יהוה, 24. יעקב הולך לבית אל עם רבקה ודבורה, 26-30. יעקב מברך את יהוה של אבותיו, 31-2. 1

ובראש חודש החודש דיבר יעקב אל כל אנשי ביתו, לאמור: «טהרו את עצמכם והחליפו את בגדיכם, ונקום ונעלה לבית אל, שם נדרתי נדר לו ביום שבו ברחתי מפני עשו, אחי; כי הוא היה עימדי והביא אותי אל הארץ הזאת בשלום; וסלקו את האלים הזרים אשר בקרבכם». ויוותרו על האלים הזרים, ועל אשר באוזניהם ועל אשר על צוואריהם; והאלילים אשר גנבה רחל מלבן, אביה, נתנה כולם ליעקב. וישרוף וישבור אותם לרסיסים וישמיד אותם, ויטמון אותם תחת האלון אשר בארץ שכם. ויעל בראש חודש החודש השביעי לבית אל. ויבן מזבח במקום שבו ישן, ויקם שם מצבה; וישלח דבר לאביו יצחק כי יבוא אליו, אל קורבנו, ולאימו רבקה. ויאמר יצחק: «יבוא בני יעקב, ואראה אותו בטרם אמות». וילך יעקב אל אביו יצחק ואל אימו רבקה, אל בית אביו אברהם; ויקח שניים מבניו עימו, לוי ויהודה, ויבוא אל אביו יצחק ואל אימו רבקה. ותצא רבקה מן המגדל, אל מול

140

וחיתה כאשר שמעה: «הנה יעקב, בנך, בא»; ותנשק אותו. 7

ותרא את שני בניו, ותכיר אותם, ותאמר אליו: «האם אלה בניך, בני?» ותשק אותם ותנשק אותם, ותברך אותם, לאמור: «בכם יהפוך זרע אברהם לנכבד, ותהיו ברכה על הארץ». ויבוא יעקב אל יצחק אביו, אל החדר שבו שכב, ושני בניו עימו; ויקח את יד אביו, ובהשתחוות נשק אותו, ויאחז יצחק בצוואר יעקב בנו, ויבך על צווארו. והחושך עזב את עיני יצחק, וירא את שני בני יעקב, לוי ויהודה; ויאמר: «האם אלה בניך, בני? כי הם כמוך». ויאמר אליו כי הם באמת בניו: «ובאמת ראית כי הם באמת בני». ויקרבו אליו, ויפנה וינשק אותם ויאמץ את שניהם יחד. ורוח הנבואה ירדה אל פיו; ויקח את לוי בידו הימנית ואת יהודה בשמאלו. ויפנה אל לוי תחילה, ויחל לברך אותו תחילה, ויאמר אליו: «יברכך יהוה של הכל, יהוה עצמו של כל הדורות, אותך ואת ילדיך בכל הדורות. וייתן יהוה לך ולזרעך גדולה ותהילה גדולה, ויקרב אותך ואת

141

והם יהיו שופטים ונסיכים, וראשי כל זרע בני יעקב; הם ידברו את דבר יהוה בצדקה, והם ישפטו את כל משפטיו בצדקה. והם יגידו את דרכי ליעקב ואת נתיבותי לישראל. ברכת יהוה תינתן בפיהם, לברך את כל זרע האהוב. אימך קראה את שמך לוי, ובצדק קראה את שמך; אתה תידבק ביהוה ותהיה חבר לכל בני יעקב; יהיה שולחנו שלך, ואתה ובניך תאכלו ממנו; ויהיה שולחנך מלא בכל הדורות, ומזונך לא יכלה בכל הדורות. וכל שונאיך ייפלו לפניך, וכל אויביך ייעקרו ויאבדו; וברוך מברכך, וארור כל גוי המקללך». ולאל יהודה אמר: «ייתן לך יהוה כוח ועוצמה, לדרוך את כל שונאיך; נסיך תהיה, אתה ואחד מבניך, על בני יעקב; ייצא שמך ושם בניך ויעברו בכל ארץ ואזור. אז ייראו הגויים מפניך, וכל הגויים ירטטו [וכל העמים ירטטו]. בך תהיה עזרת יעקב, ובך תימצא תשועת ישראל. וכאשר תשב על כיסא הכבוד של צדקתך, יהיה שלום גדול לכל זרע בני האהוב; ברוך מברכך, וכל שונאיך והמציקים לך והמקללים אותך ייעקרו ויישמדו מן הארץ ויהיו ארורים».

142

ובפנותו נשק אותו שוב ואימץ אותו, ושמח מאוד; כי הוא ראה את בני יעקב בנו באמת ובתמים. ויצא מבין רגליו, וייפול ויישתחו לו; ויברך אותם וינוח שם עם יצחק אביו באותו לילה, ויאכלו וישתו בשמחה. וישכב את שני בני יעקב, האחד על ידו הימנית והאחר על שמאלו, וזה נחשב לו לצדקה. ויספר יעקב לאביו הכל במשך הלילה, כיצד הראה לו יהוה חסד גדול, וכיצד שיגשג אותו (ב)כל דרכיו, והגן עליו מכל רע. ויברך יצחק את יהוה של אביו אברהם, אשר לא הסיר את חסדו ואת צדקתו מבני עבדו יצחק. ובבוקר סיפר יעקב לאביו יצחק את הנדר אשר נדר ליהוה, ואת החזון אשר ראה, וכי בנה מזבח, וכי הכל מוכן לקורבן אשר ייעשה לפני יהוה כפי שנדר, וכי בא להושיב אותו על חמור. ויאמר יצחק אל יעקב בנו: «אין ביכולתי ללכת עימך; כי אני זקן ואין ביכולתי לשאת את הדרך: לך, בני, בשלום; כי אני בן מאה שישים וחמש שנה היום; איני מסוגל עוד ללכת בדרך; כי אני זקן, ואני מהלך על קביים — לך בשלום, והשב אותי על ידי הדרך אשר באת בה, אל המגדל שבו נולדתי, אשר אבא בנה: והושב את אימך (על חמור) ותן לה ללכת עימך. ואני יודע, בני, כי באת בגללי, ויהי היום הזה מבורך, שבו ראית אותי חי, וגם אני ראיתי אותך, בני. תצליח ותמלא את הנדר אשר נדרת; ואל תדחה את נדרך; כי תידרש בנוגע לנדר; עתה, לכן, עשה 143

מהר למלא אותו, ויהי רצון מי שעשה את כל הדברים, אשר לו נדרת את הנדר. 30

ויאמר אל רבקה: «לכי עם יעקב, בנך»; ותלך רבקה עם יעקב בנה, ודבורה עימה, ויבואו לבית אל. ויזכור יעקב את התפילה אשר בה בירך אביו אותו ואת שני בניו, לוי ויהודה; וישמח ויברך את יהוה של אבותיו, אברהם ויצחק. ויאמר: «עתה אני יודע כי יש לי תקווה נצחית, וגם לבני, לפני יהוה של הכל»; וכך נקבע בנוגע לשניים; והם רושמים זאת כעדות נצחית להם על הלוחות השמימיים, כיצד בירך אותם יצחק.

144

פרק 32

חלום לוי בבית אל, 1. לוי נבחר לכהונה, כבן העשירי, 2-3. יעקב חוגג את חג הסוכות ומקריב מעשרות באמצעות לוי: גם המעשר השני, 4-9. חוק המעשרות נקבע, 10-15. חזיונות יעקב, שבהם קורא יעקב על הלוחות השמימיים את עתידו ואת עתיד צאצאיו, 16-26. חוגג את יום השמיני של חג הסוכות, 27-9. מות דבורה, 30. לידת בנימין ומות רחל, 33-4. (השוו בראשית xxxv.8,10, 11, 13, 16-20.) 1

וישב בלילה ההוא בבית אל; ויחלום לוי כי פקדו ועשו אותו לכוהן של יהוה עליון — אותו ואת בניו לעולם; ויקץ משנתו ויברך את יהוה. ויקם יעקב בבוקר, בארבעה עשר בחודש זה, ויתן מעשר מכל אשר בא עימו, הן אנשים והן בקר, הן זהב וכל כלי ובגד — כן, הוא נתן מעשרות מן הכל. ובימים אלה הרתה רחל בבנה בנימין. ויספור יעקב את בניו למפרע מלמעלה, ויפול לוי לגורל יהוה; וילבש אותו אביו בבגדי הכהונה וימלא את ידיו. ובחמישה עשר בחודש זה, הביא אל המזבח ארבעה עשר שוורים מן הבקר, ועשרים ושמונה אילים, וארבעים ותשע כבשים, ושבעה כבשים, ועשרים ואחד שעירי עזים, כקורבן עולה על מזבח הזבח, רצוי היטב כניחוח לפני יהוה. זה היה קורבנו, בגלל הנדר אשר נדר, כי ייתן עשירית, עם מנחות הפרי שלהם ונסכיהם. וכאשר כלתה האש אותו, שרף קטורת על האש על האש, ולקורבן תודה שני שוורים 145

וארבעה אילים וארבע כבשים, ארבעה שעירים, ושתי כבשות בנות שנה, ושני גדיי עזים; וכך עשה מדי יום, במשך שבעה ימים. 7

והוא וכל בניו ואנשיו אכלו (זאת) בשמחה שם, במשך שבעה ימים, וברכו והודו ליהוה, אשר הציל אותו מכל צרתו ונתן לו את נדרו. ויעשר את כל הבהמות הטהורות, ועשה זבח עולה; אך את הבהמות הטמאות (לא) נתן ללוי, בנו, ויתן לו את כל נפשות האנשים. וימלא לוי את משרת הכהונה בבית אל לפני יעקב אביו, בהעדפה על עשרת אחיו; והוא היה כוהן שם, ויעקב נתן את נדרו: כך עישר שוב את המעשר ליהוה ויקדש אותו, ויהי קדוש לו. ומסיבה זו נקבע על הלוחות השמימיים כחוק, לעשר שוב את המעשר, לאכול לפני יהוה משנה לשנה, במקום שבו נבחר כי שמו ישכון; ולחוק זה אין גבול ימים, לעולם. חוק זה כתוב, למען ימולא משנה לשנה, באכילת המעשר השני לפני יהוה במקום שבו נבחר; ודבר לא יישאר ממנו משנה זו לשנה הבאה. כי בשנתו יאכל הזרע, עד ימי אסיפת זרע השנה; והיין עד ימי היין; והשמן עד ימי עונתו. וכל הנשאר ממנו ומתיישן, ייחשב כטמא: יישרף באש, כי הוא טמא. וכך יאכלו אותו יחד במקדש, ואל יניחו לו להתיישן.

146

וכל מעשרות השוורים והכבשים יהיו קדושים ליהוה, ויהיו לכוהניו, אשר יאכלו לפניו משנה לשנה; כי כך נקבע וחקוק בנוגע למעשר על הלוחות השמימיים. ובלילה הבא, ביום העשרים ושניים של חודש זה, החליט יעקב לבנות את המקום ההוא, ולהקיף את החצר בחומה, ולקדש אותו ולעשותו קדוש לעולם, לעצמו ולילדיו אחריו. ויירא יהוה אליו בלילה ויברכהו ויאמר אליו: «שמך לא ייקרא יעקב, כי אם ישראל יקראו את שמך». ויאמר אליו שוב: «אני יהוה אשר ברא את השמים ואת הארץ, וארבך ואפרך עד מאוד; ומלכים ייצאו ממך, והם ישפטו בכל מקום שבו דרכה כף רגל בני האדם. ואתן לזרעך את כל הארץ אשר מתחת לשמים, והם ישפטו את כל הגויים כרצונם; ואחרי כן יינחלו את כל הארץ ויירשו אותה לעולם». וייכל לדבר עימו, ויעל מעליו. ויבט יעקב עד אשר עלה השמימה. וירא בחזיון הלילה, והנה מלאך ירד מן השמים בעל שבעה לוחות בידיו, ויתן אותם ליעקב, ויקרא אותם וידע את כל הכתוב בהם, אשר יהיה לו ולבניו בכל הדורות. והוא הראה לו את כל אשר כתוב על הלוחות; ויאמר אליו: «אל תבנה את המקום הזה, ואל תעשה אותו מקדש עולם, ואל תשב כאן, כי זה אינו המקום. לך אל בית אברהם, אביך, ושב עם יצחק, אביך, עד יום מות אביך.

147

אביך ושב עם יצחק, אביך, עד יום מות אביך. 23

כי במצרים תמות בשלום, ובארץ הזאת תיקבר בכבוד בקבר אבותיך, עם אברהם ויצחק. אל תירא, כי כפי שראית וקראת זאת, כך יהיה הכל; וכתוב אתה הכל, כפי שראית וקראת». ויאמר יעקב: «יהוה, כיצד אזכור את כל אשר קראתי וראיתי?» ויאמר אליו: «אביא את כל הדברים לזיכרונך». ויעל מעליו, ויקץ משנתו, ויזכור את הכל אשר קרא וראה, ויכתוב את כל הדברים אשר קרא וראה. ויחגוג שם עוד יום נוסף, ויקריב בו ככל אשר הקריב בימים הראשונים, ויקרא את שמו «תוספת», כי היום הזה נוסף, ואת הימים הראשונים קרא «החג». וכך התגלה כי כך יהיה, וזה כתוב על הלוחות השמימיים: על כן התגלה לו כי יחגוג אותו, ויוסיף אותו לשבעת ימי החג. ושמו נקרא «תוספת», מפני שנרשם בין ימי ימי החג, לפי מספר ימי השנה. ובלילה, בעשרים ושלושה בחודש זה, מתה דבורה, מינקת רבקה, ויקברו אותה מתחת לעיר, תחת אלון הנהר; ויקרא את שם המקום הזה «נהר דבורה», ואת האלון «אלון אבל דבורה».

148

ותלך רבקה ותשוב אל ביתה, אל אביו יצחק; וישלח יעקב בידה אילים וכבשים ושעירים, כי תכין סעודה לאביו כפי שרצה. וילך אחרי אימו, עד אשר בא אל ארץ קברתן, וישב שם. ותלד רחל בן בלילה, ותקרא את שמו «בן אבלי»; כי סבלה בלידתה אותו: אך אביו קרא את שמו בנימין, באחד עשר בחודש השמיני, בראשון של השבוע השישי של יובל זה. [2143 A.M.] ותמות רחל שם, ותיקבר בארץ אפרת, היא בית לחם; ויבן יעקב מצבה על קבר רחל, על הדרך שמעל קברה.

149

פרק 33

ראובן חוטא עם בלהה, 1-9 (השוו בראשית xxxv.21, 22). חוקים בנוגע לגילוי עריות, 10-20. ילדי יעקב, 22. (השוו בראשית xxxv.23-7.) 1

וילך יעקב וישב מדרום למגדלעדראף. וילך אל אביו יצחק, הוא ולאה אשתו, בראש חודש החודש העשירי. וירא ראובן את בלהה, שפחת רחל, פילגש אביו, מתרחצת במים במקום סתר, ויאהב אותה. ויסתתר בלילה, וייכנס לבית בלהה [בלילה], וימצא אותה שוכבת לבדה על מיטה בביתה. ויישכב עימה, ותקץ ותרא, והנה ראובן שוכב עימה במיטה; ותגלה את שולי כיסויה ותאחז בו, ותצעק, ותגלה כי הוא ראובן. ותתבייש בגללו, ותשחרר את ידה ממנו, ויברח. ותתאונן על הדבר הזה מאוד, ולא סיפרה זאת לאיש. וכאשר שב יעקב וביקש אותה, אמרה אליו: «איני טהורה לך, כי נטמאתי לגביך; כי ראובן טימא אותי, ושכב עימדי בלילה, והייתי ישנה, ולא גיליתי עד אשר גילה את כנף בגדי ושכב עימדי». ויחר ליעקב מאוד על ראובן, מפני ששכב עם בלהה, מפני שגילה את כנף אביו. ויעקב לא התקרב אליה שוב, מפני שראובן טימא אותה. ובנוגע לכל איש המגלה את

150

כנף אביו, מעשהו רשע עד מאוד, כי הוא מתועב לפני יהוה. 10

מסיבה זו כתוב ונקבע על הלוחות השמימיים, כי איש לא ישכב עם אשת אביו, ולא יגלה את כנף אביו, כי זה טמא: הם ימותו יחד מות, האיש השוכב עם אשת אביו, וגם האישה, כי עשו טומאה על הארץ. ולא יהיה דבר טמא לפני יהוה שלנו, בעם אשר בחר לו לנחלה. ושוב, כתוב פעם שנייה: «ארור השוכב עם אשת אביו, כי גילה את ערוות אביו»; וכל קדושי יהוה אמרו: «אמן; אמן». ואתה, משה, צווה את בני ישראל כי ישמרו את הדבר הזה; כי הוא (גורר) עונש מוות; וזה טמא, ואין כפרה לעולם לכפר עבור האיש אשר עשה זאת, כי אם הוא יומת ויהרג, ויירגם באבנים, וייעקר מתוך עם יהוה שלנו. כי לאף איש העושה כך בישראל לא מותר להישאר חי אף יום אחד על הארץ, כי הוא מתועב וטמא. ואל יאמרו: לראובן ניתנו חיים וסליחה אחרי ששכב עם פילגש אביו, וגם לה, אף שהיה לה בעל, וגם הדבר לא נודע עד אשר גילה (אותו) יעקב; כי בימי קדם לא היה חוק שלם, כי עונש החוק נשלם רק בדור זה. 151

ולחוק זה אין גמר ימים, ואין לו כפרה, כי אם שניהם ייעקרו מתוך העם: ביום שבו עשו זאת יהרגו אותם. ואתה, משה, כתוב (זאת) לישראל, למען ישמרו זאת, ויעשו לפי הדברים האלה, ולא יחטאו חטא עד מוות; כי יהוה — יהוה שלנו — הוא שופט, אשר אינו נושא פנים ואינו מקבל שוחד. ואמר להם את דברי הברית האלה, למען ישמעו וישמרו, וייזהרו בהם, ולא יישמדו וייעקרו מן הארץ; כי טומאה, ותועבה, וזיהום, וטינוף הם כל העושים זאת על הארץ לפני יהוה שלנו. ואין חטא גדול מן הזנות אשר הם עושים על הארץ; כי ישראל עם קדוש ליהוה, יהוה שלו, ועם נחלה, ועם כהונה וממלכה, ולנחלתו (שלו); ולא תיראה טומאה כזו בתוך העם הקדוש. ובשנה השלישית של שבוע שישי זה [2145 A.M.] הלכו יעקב וכל בניו וישבו בבית אברהם, ליד יצחק אביו ורבקה אימו. ואלה שמות בני יעקב: הבכור ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, בני לאה; ובני רחל, יוסף ובנימין; ובני בלהה, דן ונפתלי; ובני זלפה, גד ואשר; ודינה, ביתו של לאה, ביתו היחידה של יעקב. ויבואו ויישתחוו ליצחק ולרבקה; וכאשר ראו אותם, בירכו את יעקב ואת כל בניו, וישמח יצחק מאוד, כי ראה את בני יעקב, בנו הצעיר, ויברך אותם.

152

פרק 34

מלחמת מלכי האמורי נגד יעקב ובניו, 1-9. יעקב שולח את יוסף לבקר את אחיו, 10. יוסף נמכר ונישא למצרים, 11-12 (השוו בראשית xxxvii.14, 17, 18, 25, 32-6). מיתות בלהה ודינה, 15. יעקב מתאבל על יוסף, 13, 14, 17. ייסוד יום הכיפורים ביום שבו הגיעה הידיעה על מות יוסף, 18-19. נשות בני יעקב, 20-1. 1

ובשנה השישית של שבוע זה, של יובל ארבעים וארבעה זה, [2148 A.M.] שלח יעקב את בניו לרעות את צאנם, ואת עבדיו עימם, אל מרעי שכם. ושבעת מלכי האמורי התאספו יחד נגדם, להרוג אותם, בהסתתרם תחת העצים, ולקחת את מקניהם כשלל. ויעקב ולוי ויהודה ויוסף היו בבית עם יצחק אביהם; כי רוחו היתה עצובה, ולא יכלו לעזוב אותו: ובנימין היה הצעיר ביותר, ומסיבה זו נשאר עם אביו. ויבואו המלך[ים] של תפוח והמלך[ים] של ארסא, והמלך[ים] של שרגן, והמלך[ים] של שלו, והמלך[ים] של געש, והמלך של בית חורון, והמלך של מענישקיר, וכל יושבי ההרים האלה, (ו)יושבי היערות בארץ כנען. ויגידו זאת ליעקב, לאמור: «הנה, מלכי האמורי הקיפו את בניך, ובזזו את עדריהם». ויקם מביתו, הוא ושלושת בניו וכל עבדי אביו, ועבדיו שלו, ו

153

ילך נגדם עם ששת אלפים איש, אשר נשאו חרבות. 7

ויהרוג אותם במרעי שכם, וירדוף את הנסים, ויהרוג אותם בפי החרב; ויהרוג את ארסא ואת תפוח ואת שרגן ואת שלו ואת אמני־שקיר ואת גע[גע]ש, וישב את עדריו. ויגבר עליהם, וישם עליהם מס, כי ישלמו לו מס, חמישה תוצרי פירות של ארצם; ויבן את רובל ואת תמנתארס. וישוב בשלום, ויעש שלום עימם, ויהיו עבדיו, עד היום שבו הוא ובניו ירדו למצרים. ובשנה השביעית של שבוע זה [2149 A.M.] שלח את יוסף ללמוד על שלום אחיו, מביתו אל ארץ שכם; וימצא אותם בארץ דותן. וינהגו בו בבוגדנות, ויחשבו מזימה נגדו להרוג אותו; אך בשנותם את דעתם, מכרו אותו לסוחרים ישמעאלים, ויורידו אותו למצרים, וימכרו אותו לפוטיפר, סריס פרעה, שר הטבחים, כוהן העיר אליו. ובני יעקב שחטו גדי, וטבלו את כותנת יוסף בדם, ושלחו (אותה) אל יעקב אביהם, בעשירי בחודש השביעי. ויתאבל כל הלילה, כי הביאו אותה אליו בערב, ויהי חולה מרוב אבל על מותו, ויאמר: «חיה רעה אכלה את יוסף»; וכל אנשי ביתו [התאבלו עימו ביום ההוא, והם] היו אבלים ומתאבלים עימו כל היום ההוא. ויקומו בניו וביתו לנחם אותו, אך הוא סירב להתנחם על בנו. 154

וביום ההוא שמעה בלהה כי יוסף אבד, ותמות בהתאבלה עליו, והיא חיה בקפרטף; וגם דינה, ביתו, מתה אחרי שיוסף אבד. ויבואו שלושת אבלים אלה על ישראל בחודש אחד. ויקברו את בלהה מול קבר רחל; וגם את דינה, ביתו, קברו שם. ויתאבל על יוסף שנה אחת, ולא חדל, כי אמר: «ארד אל הקבר, מתאבל על בני». מסיבה זו נקבע לבני ישראל כי יענו את נפשותיהם בעשירי בחודש השביעי — ביום שבו הגיעה הידיעה אשר גרמה לו לבכות על יוסף אל יעקב, אביו — כי יכפרו על עצמם בו, בגדי עזים צעיר, בעשירי בחודש השביעי, פעם בשנה, עבור חטאיהם; כי הם ציערו את חיבת אביהם בנוגע ליוסף, בנו. ויום זה נקבע, כי יתאבלו בו על חטאיהם, ועל כל עבירותיהם ועל כל שגיאותיהם, למען יטהרו ביום הזה, פעם בשנה. ואחרי שיוסף אבד, לקחו בני יעקב להם נשים. שם אשת ראובן הוא עדה; ושם אשת שמעון הוא אדלבעה, כנענית; ושם אשת לוי הוא מלכה, מבנות ארם, מזרע בני תרח; ושם אשת יהודה, ביתסואל, כנענית; ושם אשת יששכר, חזקה; ושם אשת זבולון, נעמן; ושם אשת דן, עגלה; ושם אשת נפתלי, רשעו, ממסופוטמיה; ושם אשת גד, מכה; ושם אשת אשר, איג'ונה; ושם אשת יוסף,

155

אסנת, המצרית; ושם אשת בנימין, איג'סקה. 21

ושמעון התחרט, ויקח אישה שנייה ממסופוטמיה, כאחיו.

156

פרק 35

נזיפת רבקה ליעקב ותשובתו, 1-8. רבקה מבקשת מיצחק לגרום לעשו להישבע כי לא יפגע ביעקב, 9-12. יצחק מסכים, 13-17. עשו נושא את השבועה, וכך גם יעקב, 18-26. מות רבקה, 27. 1

ובשנה הראשונה של השבוע הראשון של היובל הארבעים וחמישה [2157 A.M.] קראה רבקה את יעקב, בנה, וציוותה אותו בנוגע לאביו ובנוגע לאחיו, כי יכבד אותם כל ימי חייו. ויאמר יעקב: «אעשה הכל כפי שציוויתני; כי הדבר הזה יהיה כבוד וגדולה לי, וצדקה לפני יהוה, כי אכבד אותם. וגם את, אימי, יודעת, מעת נולדתי עד היום הזה, את כל מעשי ואת כל אשר בלבי, כי תמיד אני חושב טוב בנוגע לכולם. וכיצד לא אעשה את הדבר הזה אשר ציוויתני, לכבד את אבי ואת אחי? אמרי לי, אימי, איזו עוולה ראית בי, ואסור ממנה, וחסד יהיה עלי». ותאמר אליו: «בני, לא ראיתי בך, בכל ימי, שום מעשה נפתל, כי אם (רק) מעשים ישרים. ובכל זאת אומר לך את האמת, בני: אמות השנה, ולא אשרוד השנה בחיי; כי ראיתי בחלום את יום מותי, כי לא אחיה מעבר למאה חמישים וחמש שנה: והנה השלמתי את כל ימי חיי, אשר אני עתידה לחיות». ויצחק יעקב על דברי אימו, כי אימו 157

היא ישבה מולו, בעלת כוחה, ולא היתה חלשה בכוחה; כי היא נכנסה ויצאה וראתה, ושיניה היו חזקות, ואף מחלה לא נגעה בה בכל ימי חייה. 8

ויאמר יעקב אליה: «ברוך אני, אימי, אם ימי מתקרבים לימי חייך, וכוחי יישאר עימדי, כך ככוחך: ואת לא תמותי, כי את מתבדחת איתי לריק בנוגע למותך». ותיכנס אל יצחק ותאמר אליו: «בקשה אחת אני מבקשת ממך: גרום לעשו להישבע כי לא יפגע ביעקב, ולא ירדוף אותו באיבה; כי אתה יודע את מחשבות עשו, כי הן נפתלות מנעוריו, ואין בו טוב; כי הוא חומד, אחרי מותך, להרוג אותו. ואתה יודע את כל אשר עשה, מיום שיעקב אחיו הלך לחרן עד היום הזה: כיצד עזב אותנו בכל ליבו, ועשה לנו רע; את צאנך לקח לעצמו, ונשא את כל רכושך מלפניך. וכאשר התחננו וביקשנו ממנו את אשר שלנו, הוא עשה כאיש המרחם עלינו. והוא מר נגדך, מפני שבירכת את יעקב, בנך התמים והישר; כי אין בו רע, כי אם רק טוב; ומאז בא מחרן עד היום הזה, לא גזל מאיתנו דבר, כי הוא מביא לנו הכל בעונתו תמיד, ושמח בכל ליבו כאשר אנו לוקחים מידיו, והוא מברך אותנו, ולא נפרד מאיתנו מאז בא מחרן עד היום הזה, והוא נשאר עימנו תמיד בבית, מכבד אותנו». ויאמר יצחק אליה: «גם אני יודע ורואה את מעשי יעקב אשר עימנו, כיצד בכל ליבו הוא מכבד אותנו; אך אהבתי את עשו תחילה יותר מיעקב,

158

מפני שהוא היה הבכור; אך עתה אני אוהב את יעקב יותר מעשו, כי הוא עשה מעשי רשע רבים, ואין בו צדקה, כי כל דרכיו עוול ואלימות, [ואין צדקה סביבו.] 14

ועתה ליבי טרוד בגלל כל מעשיו, והוא וזרעו לא יינצלו, כי הם אלה אשר יישמדו מן הארץ וייעקרו מתחת לשמים, כי הוא עזב את יהוה של אברהם, והלך אחרי נשיו ואחרי טומאתן ואחרי טעותן — הוא וילדיו. ואתה מצווה אותי לגרום לו להישבע כי לא יהרוג את יעקב, אחיו; אפילו אם יישבע, הוא לא יעמוד בשבועתו, והוא לא יעשה טוב, כי אם רק רע. אך אם יחפוץ להרוג את יעקב, אחיו, לידי יעקב יינתן, ולא יימלט מידיו, [כי הוא ירד לידיו.] ואל תירא בנוגע ליעקב; כי שומר יעקב גדול ועצום ונכבד, ומהולל יותר משומר עשו». ותשלח רבקה ותקרא את עשו, ויבוא אליה; ותאמר אליו: «יש לי בקשה, בני, לבקש ממך; והבטח לעשותה, בני». ויאמר: «אעשה את כל אשר תאמרי לי, ולא אמנע את בקשתך». ותאמר אליו: «אני מבקשת ממך, כי ביום שבו אמות, תכניס אותי ותקבור אותי ליד שרה, אם אביך; וכי אתה ויעקב תאהבו איש את אחיו, ושאף אחד לא יחפוץ רע נגד האחר, כי אם רק אהבה הדדית; ו(כך) תצליחו, בני, ותהיו נכבדים בתוך הארץ, ואף אויב לא ישמח עליכם, ותהיו ברכה וחסד בעיני כל אלה האוהבים אתכם». 159

ויאמר: «אעשה את כל אשר אמרת לי; ואקבור אותך ביום שבו תמותי, ליד שרה, אם אבי, כפי שרצית, כי עצמותיה יהיו ליד עצמותייך. וגם את יעקב, אחי, אוהב מעל כל בשר; כי אין לי אח בכל הארץ, כי אם אותו בלבד: וזו אינה זכות גדולה עבורי אם אוהב אותו; כי הוא אחי, ונזרענו יחד בגופך, ויחד יצאנו מרחמך; ואם לא אוהב את אחי, את מי אוהב? ואני עצמי מתחנן אלייך כי תזהירי את יעקב בנוגע אלי ובנוגע לבני; כי אני יודע כי הוא בוודאי יהיה מלך עלי ועל בני, כי ביום שבו בירך אותו אבא, הוא עשה אותו לגבוה ועשה אותי לנמוך. ואני נשבע לך כי אוהב אותו, ולא אחפוץ רע נגדו כל ימי חיי, כי אם רק טוב». ויישבע לה בנוגע לכל העניין הזה. ותקרא את יעקב בפני עשו, ותיתן לו צו לפי הדברים אשר דיברה אל עשו. ויאמר: «אעשה את רצונך; האמיני לי כי שום רע לא ייצא ממני או מבני נגד עשו, ולא אהיה ראשון בשום דבר, מלבד רק באהבה». ויאכלו וישתו, היא ובניה, בלילה ההוא; ותמות, בת שלושה יובלים ושבוע אחד ושנה אחת, בלילה ההוא; ויקברו אותה שני בניה, עשו ויעקב, במערת המכפלה, ליד שרה, אם אביהם.

160

פרק 36

יצחק נותן הוראות לבניו בנוגע לקבורתו: מזהירם לאהוב איש את אחיו, וגורם להם לקלל את הפוגע באחיו, 1-11. מחלק את רכושו, נותן את החלק הגדול ליעקב, ומת, 1218. לאה מתה: בני יעקב באים לנחם אותו, 21-4. 1

ובשנה השישית של שבוע זה [2162 A.M.] קרא יצחק את שני בניו, עשו ויעקב, ויבואו אליו; ויאמר אליהם: «בני, אני הולך בדרך אבותי, אל הבית הנצחי, שבו אבותי. על כן קברו אותי ליד אברהם, אבא, במערת המכפלה, בשדה עפרון החיתי, שם קנה אברהם קבר לקבורה; בקבר אשר חצבתי לעצמי, שם קברו אותי. וזאת אני מצווה אתכם, בני, כי תעשו צדקה ויושר על הארץ, למען יביא יהוה עליכם את כל אשר אמר יהוה כי יעשה לאברהם ולזרעו. ואהבו איש את אחיו, בני, אחיכם, כאיש האוהב את נפשו; ויבקש כל אחד כיצד ייטיב לאחיו, ויפעלו יחד על הארץ; ויאהבו איש את אחיו כנפשותיהם. ובנוגע לשאלת האלילים, אני מצווה ומזהיר אתכם לדחות אותם ולשנוא אותם, ולא לאהוב אותם, כי הם מלאים הונאה עבור עובדיהם ועבור המשתחווים להם. זכרו, בני, את יהוה של אברהם, אביכם, וכיצד גם אני עבדתי אותו ועבדתי אותו בצדקה ובשמחה, למען ירבכם ויגדיל את זרעכם ככוכבי השמים ברובם, וייסד אתכם על הארץ כנטע של צדקה, אשר לא ייעקר בכל הדורות, לעולם

161

צדקה, אשר לא תיעקר בכל הדורות, לעולם. 7

ועתה אשביע אתכם שבועה גדולה — כי אין שבועה גדולה ממנה — בשם המפואר והנכבד והגדול והנהדר והנפלא והעצום, אשר ברא את השמים ואת הארץ ואת כל הדברים יחד — כי תיראו אותו ותעבדו אותו. וכי כל אחד יאהב את אחיו בחיבה ובצדקה, ושאף אחד לא יחפוץ רע נגד אחיו, מעתה ועד עולם, כל ימי חייכם, למען תצליחו בכל מעשיכם ולא תישמדו. ואם מישהו מכם יחשוב רע נגד אחיו, דעו כי מעתה, כל החושב רע נגד אחיו ייפול לידו, וייעקר מארץ החיים, וזרעו יושמד מתחת לשמים. אך ביום המהומה והקללה והזעם והכעס, באש בוערת אוכלת, כפי ששרף את סדום, כך גם יישרף את ארצו ואת עירו ואת כל אשר לו; והוא יימחה מספר משמעת בני האדם, ולא יירשם בספר החיים, כי אם בזה אשר נקבע להשמדה; והוא ילך לקללת עולם; כך שקללתם תתחדש תמיד בשנאה ובקללה ובזעם ובכעס ובטינה בעדוות ובכל שנאה. כך אני אומר, ומעיד עליכם, בני, כי כך יהיה לגורל החוטא נגד אחיו. ויחלק יצחק את כל רכושו בין השניים ביום ההוא, ויתן את החלק הגדול יותר לזה אשר היה

162

את הבכור, ואת המגדל ואת כל אשר סביבו, ואת כל אשר היה לאברהם בבאר השבועה. 13

ויאמר: «את החלק הגדול הזה אתן לבכור». ויאמר עשו: «מכרתי ליעקב, ונתתי את בכורתי ליעקב; לו תינתן, ואין לי אף מילה לומר בנוגע לכך, כי היא שלו». ויאמר יצחק: «תנוח ברכה עליכם, בני, ועל זרעכם, היום הזה; כי נתתם לי מנוחה, וליבי אינו כואב בנוגע לבכורה, פן תעשה רשע בגללה. יברך יהוה עליון את האיש העושה צדקה — אותו ואת זרעו לעולם». וייכל לצוות אותם ולברך אותם; ויאכלו וישתו יחד לפניו; וישמח, כי היתה דעה אחת ביניהם; ויצאו מאיתו וינוחו באותו יום ויישנו. ויישן יצחק על מיטתו באותו יום, שמח; ויישן את שנת העולם, וימות, בן מאה ושמונים שנה. הוא השלים עשרים וחמישה שבועות וחמש שנים; ויקברו אותו שני בניו, עשו ויעקב. וילך עשו אל ארץ אדום, אל הרי שעיר, וישב שם. וישב יעקב בהרי חברון, במגדל ארץ מגורי אביו אברהם; ויעבוד את יהוה בכל ליבו, ולפי הצווים הנראים, כפי שחילק את ימיו, כפי שנצטווה. ולאה, אשתו, מתה בשנה הרביעית של השבוע השני של היובל הארבעים וחמישה, [2167 A.M.] ויקבור אותה במערת המכפלה, ליד רבקה, אימו, משמאל לקבר שרה, אם אביו.

163

וכל בניה ובניו באו להתאבל על לאה, אשתו, עימו, ולנחם אותו עליה; כי הוא התאבל עליה, כי אהב אותה מאוד, אחרי שרחל, אחותה, מתה; כי היא היתה תמימה וישרה בכל דרכיה, וכיבדה את יעקב; וכל הימים אשר חיה עימו, הוא לא שמע מפיה מילה קשה, כי היא היתה עדינה ושלווה וישרה ונכבדה. ויזכור את כל מעשיה אשר עשה בחייה, ויתאבל עליה מאוד; כי הוא אהב אותה בכל ליבו ובכל נפשו.

164

פרק 37

בני עשו מוכיחים אותו על כפיפותו ליעקב, ומאלצים אותו לצאת למלחמה, בסיוע 4,000 שכירים, נגד יעקב, 1-15. יעקב מוכיח את עשו, 16-17. תשובת עשו, 18-25. 1

וביום שבו מת יצחק, אביהם של יעקב ועשו, [2162 A.M.] שמעו בני עשו כי יצחק נתן את חלק הבכור לבנו הצעיר יעקב, ויחר להם מאוד. ויריבו עם אביהם, לאמור: «מדוע נתן אביך ליעקב את חלק הבכור, ועבר עליך, אף שאתה הבכור ויעקב הוא הצעיר?» ויאמר אליהם: «מפני שמכרתי את בכורתי ליעקב תמורת נזיד עדשים קטן; וביום שבו שלח אותי אבי לצוד ולתפוס ולהביא לו דבר שיאכל ויברכני, הוא בא בערמה והביא לאבי אוכל ומשקה, ואבי בירך אותו ושם אותי תחת ידו. ועתה אבינו השביע אותנו, אותי ואותו, כי לא נחשוב רע זה נגד זה, נגד אחיו; וכי נמשיך באהבה ובשלום, כל אחד עם אחיו, ולא נשחית את דרכינו». ויאמרו אליו: «לא נשמע לך לעשות שלום עימו; כי כוחנו גדול מכוחו, ואנו עצומים ממנו; נלך נגדו ונהרוג אותו, ונשמיד אותו ואת בניו. ואם לא תלך עימנו, נפגע גם בך. ועתה שמע לנו: נשלח לארם ולפלשת 165

ישמידו אותו מן הארץ, בטרם יגדל ויתחזק». 7

ויאמר אביהם אליהם: «אל תלכו ואל תעשו מלחמה עימו, פן תיפלו לפניו». ויאמרו אליו: «גם זה בדיוק אופן פעולתך, מנעוריך עד היום הזה; ואתה שם את צווארך תחת עולו. לא נשמע לדברים אלה». וישלחו אל ארם, ואל אדורם, ידיד אביהם, וישכרו עימם אלף אנשי מלחמה, אנשי מלחמה בחורים. ויבואו אליהם ממואב ומבני עמון, אלה אשר נשכרו, אלף אנשים בחורים; ומפלשת, אלף אנשי מלחמה בחורים; ומאדום ומן החורי אלף אנשי מלחמה בחורים; ומן הכיתים, אנשי מלחמה גיבורים. ויאמרו אל אביהם: «צא עימם והובל אותם, פן נהרוג אותך». ויתמלא חמה וזעם, בראותו כי בניו מכריחים אותו לצאת לפניהם, להוביל אותם נגד יעקב, אחיו. אך אחר כך זכר את כל הרע אשר שכב נסתר בליבו נגד יעקב, אחיו; ולא זכר את השבועה אשר נשבע לאביו ולאימו, כי לא יחשוב שום רע, כל ימיו, נגד יעקב, אחיו. ולמרות כל זאת, יעקב לא ידע כי הם באים נגדו לבקש מלחמה, עד אשר התקרבו מאוד למגדל, והוא התאבל על אשתו.

166

ואנשי חברון שלחו אליו, לאמור: «הנה אחיך בא נגדך, להילחם בך, עם ארבעת אלפים חגורי חרב; והם נושאים מגינים וכלי נשק»; כי הם אהבו את יעקב יותר מעשו. כך הגידו לו; כי יעקב היה איש נדיב ורחמן יותר מעשו. אך יעקב לא האמין, עד אשר באו קרוב מאוד אל המגדל. ויסגור את שערי המגדל; ויעמוד על החומות וידבר אל אחיו עשו, ויאמר: «נא הוא הניחום אשר איתו באת לנחם אותי על אשתי אשר מתה. האם זו השבועה אשר נשבעת לאביך ושוב לאימך, בטרם מתו? שברת את השבועה, וברגע שבו נשבעת לאביך, נידונת». ואז ענה עשו ויאמר אליו: «לא לבני האדם ולא לבהמות הארץ יש שבועת צדקה אשר, בהישבעם, נשבעו (שבועה תקפה) לעולם; כי אם בכל יום הם חושבים רע זה נגד זה, וכיצד כל אחד יהרוג את יריבו ואויבו. ואתה שונא אותי ואת ילדי לעולם. ואין שמירת קשר אחווה עימך. שמע את הדברים האלה אשר אני מצהיר לך: אם יוכל החזיר לשנות את עורו ולעשות את זיפיו רכים כצמר, או אם יוכל לגרום לקרניים לנבוט על ראשו, כקרני האיל או הכבש, אז אשמור את קשר האחווה עימך; ואם ייפרדו השדיים מאימם — כי אתה לא היית אח לי. ואם יעשו הזאבים שלום עם הכבשים, כך שלא יטרפו אותם ולא יפגעו בהם, ואם ליבם יהיה

167

אליהם לטוב, אז יהיה שלום בליבי אליך. 22

ואם יהפוך האריה לידיד השור ויעשה שלום עימו, ואם ייקשר תחת עול אחד עימו ויחרוש עימו, אז אעשה שלום עימך. וכאשר יהפוך העורב ללבן כרזא, אז דע כי אהבתי אותך ואעשה שלום עימך. תיעקר, ובניך ייעקרו, ולא יהיה לך שלום». וכאשר ראה יעקב כי הוא (כל כך) נוטה לרעה כלפיו, בכל ליבו ובכל נפשו, להרוג אותו; וכי הוא בא מזנק, כחזיר הבר הבא על החנית המשסעת והורגת אותו, ואינו נרתע ממנה; אז דיבר אל אנשיו ואל עבדיו, כי יתקפו אותו ואת כל חבריו.

168

פרק 38

מלחמה בין יעקב לעשו. מות עשו ותבוסת כוחותיו, 1-10. אדום מצטמצמת לשעבוד «עד היום הזה», 11-14. מלכי אדום, 15-24. (השוו בראשית xxxvi.31-9.) 1

ואחרי כן דיבר יהודה אל יעקב, אביו, ויאמר אליו: «מתח את קשתך, אבא, ושלח את חיציך, והפל את היריב והרוג את האויב; ויהי לך הכוח, כי לא נהרוג את אחיך, כי הוא כמוך, והוא דומה לך; ניתן לו (את) הכבוד (הזה)». אז מתח יעקב את קשתו ושלח את החץ, ויך את עשו, אחיו, (בחזהו הימני), ויהרוג אותו. ושוב שלח חץ, ויך את אדורן הארמי, בחזהו השמאלי, וידחוף אותו אחורה ויהרוג אותו. ואז יצאו בני יעקב, הם ועבדיהם, ויתחלקו לפלוגות על ארבעת צידי המגדל. ויצא יהודה לפנים, ונפתלי וגד עימו, וחמישים עבדים עימו, בצד הדרומי של המגדל; ויהרגו את כל אשר מצאו לפניהם, ואף אחד מהם לא נמלט. ולוי ודן ואשר יצאו בצד המזרחי של המגדל, וחמישים (איש) עימם, ויהרגו את אנשי המלחמה של מואב ועמון. וראובן ויששכר וזבולון יצאו בצד הצפוני של המגדל, וחמישים איש עימם, ויהרגו את אנשי המלחמה של הפלשתים. ושמעון ובנימין וחנוך, בנו של ראובן, יצאו בצד המערבי של המגדל, וחמישים איש עימם, ויהרגו את אנשי המלחמה של אדום; ויפלו שם שמונה מאות איש, אנשי מלחמה אמיצים, ו

169

ארבע מאות איש, לוחמים חסונים; ושש מאות נסו, וארבעה מבני עשו נסו עימם, והניחו את אביהם מוטל הרוג, כפי שנפל על הגבעה אשר באדורם. 9

ובני יעקב רדפו אחריהם אל הרי שעיר. ויקבור יעקב את אחיו על הגבעה אשר באדורם, וישוב אל ביתו. ובני יעקב לחצו חזק על בני עשו בהרי שעיר, והכניעו את צוואריהם, כך שהם הפכו לעבדי בני יעקב. וישלחו אל אביהם, (לשאול) אם יעשו שלום עימם או יהרגו אותם. וישלח יעקב דבר אל בניו, כי יעשו שלום; ויעשו שלום עימם, וישימו עליהם את עול השעבוד, כך ששילמו מס ליעקב ולבניו תמיד. וימשיכו לשלם מס ליעקב, עד היום שבו ירד למצרים. ובני אדום לא השתחררו מעול השעבוד אשר שנים עשר בני יעקב שמו עליהם, עד היום הזה. ואלה הם המלכים אשר מלכו באדום, בטרם מלך מלך על בני ישראל [עד היום הזה] בארץ אדום. ובלק, בנו של בעור, מלך באדום, ושם עירו היה דנבה. וימות בלק, ויובב, בנו של זרה מבוצר, מלך במקומו. וימות יובב, ועשם, מארץ תימן, מלך במקומו. וימות עשם, ועדת, בנו של ברד, אשר הכה את מדין בשדה מואב, מלך במקומו; ושם עירו היה אוית. 170

וימות עדת, ושלמא, מעמשקא, מלך במקומו. וימות שלמא, ושאול מרחובות (על ה)נהר, מלך במקומו. וימות שאול, ובעלונן, בנו של עכבור, מלך במקומו. וימות בעלונן, בנו של עכבור, ועדת מלך במקומו; ושם אשתו היה מהיטבאל, ביתו של מטרת, ביתו של מטבזאב. אלה הם המלכים אשר מלכו בארץ אדום.

171

פרק 39

יוסף מופקד על בית פוטיפר, 1-4. טהרתו ומאסרו, 5-13. מאסר משקה פרעה הראשי ואופה פרעה הראשי, שחלומותיהם יוסף פותר, 14-18. (השוו בראשית xxxvii.2; xxxix.3-8, 12-15, 17-23; xl.1-5, 21-3; xli.1.) 1

וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען. אלה תולדות יעקב. ויוסף היה בן שבע עשרה שנה כאשר הורידו אותו אל ארץ מצרים; ופוטיפר, סריס פרעה, שר הטבחים, קנה אותו. וישם את יוסף על כל ביתו; וברכת יהוה באה על בית המצרי בגלל יוסף, ויצליח יהוה אותו בכל אשר עשה. ויפקיד המצרי את הכל בידי יוסף; כי ראה כי יהוה עימו, וכי יהוה מצליח אותו בכל אשר עשה. ומראה יוסף היה נאה [ויפה מאוד היה מראהו]; ואשת אדונו נשאה את עיניה ותרא את יוסף, ותאהב אותו ותתחנן אליו כי ישכב עימה. אך הוא לא מסר את נפשו; ויזכור את יהוה ואת הדברים אשר יעקב, אביו, היה קורא מתוך דברי אברהם, כי איש לא ינאף עם אישה שיש לה בעל; כי עבורו נקבע עונש המוות בשמים לפני יהוה עליון, והחטא יירשם נגדו בספרי הנצח, תמיד, לפני יהוה. ויזכור יוסף את הדברים האלה ויסרב לשכב עימה.

172

והיא התחננה אליו במשך שנה, אך הוא סירב ולא שמע. אך היא אחזה בו והחזיקה אותו בכוח בבית, כדי לאלץ אותו לשכב עימה, וסגרה את דלתות הבית והחזיקה אותו בכוח; אך הוא הניח את בגדו בידיה, ופרץ את הדלת ויברח החוצה מנוכחותה. ותרא האישה כי לא ישכב עימה, ותעליל עליו בנוכח אדונו, לאמור: «עבדך העברי, אשר אתה אוהב, ביקש לאלץ אותי, כדי שישכב עימדי; ויהי, כאשר נשאתי את קולי, כי ברח והניח את בגדו בידי, כאשר אחזתי בו, ופרץ את הדלת». וירא המצרי את בגד יוסף ואת הדלת השבורה, וישמע את דברי אשתו; וישלח את יוסף לבית הכלא, אל המקום שבו נכלאו האסירים אשר המלך כלא. ויהי שם, בבית הכלא; וייתן יהוה ליוסף חן בעיני שר שומרי הכלא, וחמלה לפניו; כי ראה כי יהוה עימו, וכי יהוה הצליח את כל אשר עשה. ויפקיד את כל הדברים בידיו; ושר שומרי הכלא לא ידע דבר אשר היה עימו, כי יוסף עשה את הכל, ויהוה השלים זאת. ויישאר שם שנתיים. ובתום שנתיים שחרר פרעה את זעמו על שני סריסיו, על שר המשקים ועל שר האופים, ויכלא אותם בבית הכלא, במקום שבו נכלא יוסף.

173

ושניהם חלמו חלום, שר המשקים ושר האופים; ויגידו אותו ליוסף. וכפי שפתר להם, כן היה להם; ופרעה השיב את שר המשקים למשרתו, ואת (שר) האופים הרג, כפי שפתר להם יוסף. אך שר המשקים שכח את יוסף בבית הכלא, אף שהגיד לו מה יהיה לו, ולא זכר להגיד לפרעה כיצד הגיד לו יוסף, כי שכח.

174

פרק 40

חלומות פרעה ופתרונם, 1-4. התרוממותו ונישואיו של יוסף, 5-13. (השוו בראשית xli.1-5, 7-9, 14 seqq., 25, 29-30, 34, 36, 38-43, 45-6, 49.) 1

ובימים אלה חלם פרעה שני חלומות בלילה אחד, בנוגע לרעב אשר יהיה בכל הארץ; ויקץ משנתו ויקרא את כל פותרי החלומות אשר במצרים, ואת החרטומים, ויגד להם את שני חלומותיו, והם לא יכלו להגיד (אותם). ואז נזכר שר המשקים ביוסף, וידבר עליו אל המלך; ויוציאהו מבית הכלא, ויגד את שני חלומותיו לפניו. ויאמר לפני פרעה כי שני חלומותיו אחד הם; ויאמר אליו: «שבע שנים יבואו, (שבהן יהיה) שפע על כל ארץ מצרים; ואחרי כן שבע שנות רעב, רעב אשר כמוהו לא היה בכל הארץ. ועתה יפקד פרעה פקידים בכל ארץ מצרים, ויאצרו מזון בכל עיר, בימי שנות השפע; ויהיה מזון לשבע שנות הרעב, והארץ לא תאבד ברעב, כי הוא יהיה כבד מאוד». וייתן יהוה ליוסף חן וחמלה בעיני פרעה; ויאמר פרעה אל עבדיו: «לא נמצא איש חכם ונבון כזה, כי רוח יהוה עימו». ויפקיד אותו שני בכל ממלכתו, ויתן לו סמכות על כל ביתו, וירכיבהו במרכבת המשנה אשר לו, ויקראו 175

לפניו «אל, אל, ואבריר», וישם טבעת על ידו, ויעש אותו מושל על כל ביתו, ויגדל אותו, ויאמר אליו: «רק על הכיסא אהיה גדול ממך». 8

ויוסף משל על כל ארץ מצרים; וכל שרי פרעה, וכל עבדיו, וכל עושי מלאכת המלך אהבו אותו, כי הוא הלך ביושר, כי הוא היה חסר גאווה ויהירות, ולא נשא פנים, ולא קיבל שוחד, כי אם שפט ביושר את כל אנשי הארץ. וארץ מצרים היתה בשלום לפני פרעה, בגלל יוסף; כי יהוה היה עימו, ונתן לו חן וחמלה, בכל דורותיו, לפני כל אשר הכירו אותו ואשר שמעו עליו; וממלכת פרעה היתה מסודרת היטב, ולא היה שטן ואף איש רע (שם). ויקרא המלך את שם יוסף צפנת פענח; ויתן את יוסף לאישה, את ביתו של פוטיפר, ביתו של כוהן און, שר הטבחים. וביום שבו עמד יוסף לפני פרעה, הוא היה בן שלושים שנה [כאשר עמד לפני פרעה]. ובשנה ההיא מת יצחק. ויהי כפי שאמר יוסף בפתרון שני חלומותיו, כפי שאמר זאת: היו שבע שנות שפע על כל ארץ מצרים, וארץ מצרים הניבה בשפע — מידה אחת (מניבה) אלף ושמונה מאות מידות. ויאסוף יוסף מזון אל כל עיר, עד אשר התמלאו תירס, עד אשר לא יכלו עוד לספור ולמדוד אותו, מרובו.

176

פרק 41

בני יהודה ותמר, 1-7. גילוי העריות של יהודה עם תמר, 8-18. תמר יולדת תאומים, 21-2. יהודה נסלח, מפני שחטא בשוגג והתחרט כאשר הורשע, ומפני שנישואי תמר לבניו לא הושלמו, 23-8. (השוו בראשית xxxviii.6-18, 20-6, 29-30; xli.13.) 1

וביובל הארבעים וחמישה, בשבוע השני, (ו)בשנה השנייה, [2165 A.M.] לקח יהודה לבכורו ער אישה מבנות ארם, שמה תמר. אך הוא שנא, ולא שכב עימה, מפני שאימו היתה מבנות כנען, והוא חפץ לקחת לו אישה מקרובי אימו; אך יהודה, אביו, לא הרשה לו. וער זה, בכור יהודה, היה רע, וימית אותו יהוה. ויאמר יהודה אל אונן, אחיו: «בוא אל אשת אחיך ומלא את חובת גיסך כלפיה, והקם זרע לאחיך». וידע אונן כי הזרע לא יהיה שלו, (כי אם) רק של אחיו; ויבוא אל בית אשת אחיו, ויישפך את הזרע ארצה; ויהי רע בעיני יהוה, וימית גם אותו. ויאמר יהודה אל תמר, כלתו: «שבי בבית אביך כאלמנה, עד אשר יגדל שלה, בני, ואתן אותך לו לאישה». ויגדל; אך בדסואל, אשת יהודה, לא הרשתה לבנה שלה להינשא. ותמות בדסואל, אשת יהודה, [2168 A.M.] בשנה החמישית של שבוע זה. ובשנה השישית עלה יהודה לגזוז את צאנו, לתמנה. [2169 A.M.] ויגידו לתמר: «הנה חמיך עולה לתמנה לגזוז את צאנו».

177

ותסר את בגדי אלמנותה, ותשם צעיף, ותתיפה, ותשב בשער, על יד הדרך לתמנה. וכאשר עבר יהודה, מצא אותה, ויחשוב אותה לזונה; ויאמר אליה: «הנחי לי לבוא אלייך»; ותאמר אליו: «בוא», ויבוא. ותאמר אליו: «תן לי את שכרי»; ויאמר אליה: «אין בידי דבר, מלבד טבעתי אשר על אצבעי, ושרשרתי, ומטי אשר בידי». ותאמר אליו: «תן אותם לי, עד אשר תשלח לי את שכרי»; ויאמר אליה: «אשלח לך גדי עזים»; ויתן אותם לה, ויבוא אליה, ותהר ממנו. וילך יהודה אל צאנו, והיא הלכה לבית אביה. וישלח יהודה גדי עזים ביד רועהו, עדולמי, ולא מצא אותה; וישאל את אנשי המקום, לאמור: «איה הזונה אשר היתה כאן?» ויאמרו אליו: «אין זונה כאן איתנו». וישוב ויגד לו, ויאמר אליו כי לא מצא אותה: «שאלתי את אנשי המקום, ויאמרו לי: ״אין זונה כאן״». ויאמר: «תשמור (אותם), פן נהיה לסיבה ללעג». וכאשר היא השלימה שלושה חודשים, ניכר היה כי היא הרה; ויגידו ליהודה, לאמור: «הנה תמר, כלתך, הרה מזנות». וילך יהודה אל בית אביה, ויאמר אל אביה ואל אחיה: «הוציאו אותה, וייתנו»

178

ישרפו אותה, כי עשתה טומאה בישראל». 18

ויהי, כאשר הוציאו אותה לשרוף אותה, כי שלחה אל חמיה את הטבעת ואת השרשרת ואת המטה, לאמור: «הבט של מי אלה, כי ממנו אני הרה». ויודה יהודה, ויאמר: «תמר צדיקה ממני. ועל כן אל ישרפו אותה». ומסיבה זו היא לא ניתנה לשלה, והוא לא התקרב אליה שוב. ואחרי כן ילדה שני בנים, פרץ [2170 A.M.] וזרח, בשנה השביעית של שבוע שני זה. ובכך הושלמו שבע שנות הפוריות, אשר עליהן דיבר יוסף לפרעה. ויודה יהודה כי המעשה אשר עשה היה רע, כי הוא שכב עם כלתו, והוא חשב זאת לשנוא בעיניו; ויודה כי עבר וסטה, כי הוא גילה את כנף בנו; ויחל להתאבל ולהתחנן לפני יהוה בגין עבירתו. ואמרנו לו בחלום כי נסלח לו, מפני שהתחנן בלהט, והתאבל, ולא עשה זאת שוב. והוא קיבל סליחה, מפני ששב מחטאו ומבורותו; כי הוא עבר מאוד לפני יהוה שלנו; וכל העושה כך, כל השוכב עם חמותו, ישרפו אותו באש, למען יישרף בה; כי טומאה וזיהום עליהם, באש ישרפו אותם.

179

וצווה אתה את בני ישראל, כי לא תהיה טומאה בקרבם; כי כל השוכב עם כלתו או עם חמותו עשה טומאה; באש ישרפו את האיש אשר שכב עימה, וכך גם את האישה; והוא יסיר חמה ועונש מישראל. וליהודה אמרנו כי שני בניו לא שכבו עימה, ומסיבה זו זרעו הוקם לדור שני, ולא ייעקר. כי ביושר עין הלך וביקש עונש — כלומר, לפי משפט אברהם, אשר ציווה את בניו, ביקש יהודה לשרוף אותה באש.

180

פרק 42

בגלל הרעב, יעקב שולח את בניו למצרים לתירס, 1-4. יוסף מכיר אותם ועוצר את שמעון, ודורש מהם להביא את בנימין כאשר ישובו, 5-12. למרות היסוסו של יעקב, בניו לוקחים את בנימין עימם במסעם השני, ומתארחים אצל יוסף, 13-25. (השוו בראשית xli.54, 56; xlii.7-9, 13, 17, 20, 24-5, 29-30, 34-8; xliii.1-2, 4-5, 8-9, 11, 15, 23, 26, 29, 34; xliv. 1-2.) 1

ובשנה הראשונה של השבוע השלישי של היובל הארבעים וחמישה החל הרעב לבוא אל הארץ, [2171 A.M.] והגשם סירב להינתן לארץ, כי שום (גשם) לא ירד כלל. והארץ נעשתה שוממה; אך בארץ מצרים היה מזון, כי יוסף אסף את זרע הארץ בשבע שנות השפע ושמר אותו. ויבואו המצרים אל יוסף, כי ייתן להם מזון; ויפתח את המחסנים, שבהם היה תירס השנה הראשונה, וימכור אותו לאנשי הארץ תמורת זהב. <עתה הרעב היה כבד מאוד בארץ כנען>, וישמע יעקב כי יש מזון במצרים, וישלח את עשרת בניו, כי ישיגו מזון עבורו במצרים; אך את בנימין לא שלח, ו<עשרת בני יעקב> הגיעו <למצרים>, בין הבאים (לשם). ויכר אותם יוסף, אך הם לא הכירו אותו; וידבר אליהם וישאל אותם, ויאמר אליהם: «האם אינכם מרגלים, והאם לא באתם לחקור את מבואות הארץ?» וישם אותם במשמר. ואחרי כן שחרר אותם שוב, ועצר את שמעון לבדו, ושלח את תשעת אחיו.

181

וימלא את שקים בתירס, וישם את זהבם בשקיהם, והם לא ידעו. ויצו אותם להביא את אחיהם הצעיר, כי הם הגידו לו כי אביהם חי, ואחיהם הצעיר (חי). ויעלו מארץ מצרים ויבואו אל ארץ כנען; ויגידו לאביהם את כל אשר קרה אותם, וכיצד שליט הארץ דיבר אליהם בקשיחות, ותפס את שמעון, עד אשר יביאו את בנימין. ויאמר יעקב: «אותי שכלתם מילדי! יוסף איננו, וגם שמעון איננו, ואת בנימין תיקחו. עלי באה רשעותכם». ויאמר: «בני לא ירד עימכם, פן יחלה; כי אימם ילדה שני בנים, ואחד אבד, וגם את זה תיקחו ממני. אם אולי יקבל חום בדרך, תורידו את שיבתי ביגון עד מוות». כי הוא ראה כי כספם הושב, כל איש בשקו, ומסיבה זו פחד לשלוח אותו. והרעב גבר והיה כבד בארץ כנען, ובכל הארצות, מלבד בארץ מצרים; כי רבים מבני המצרים אצרו את זרעם למזון, מעת שראו את יוסף אוסף אותו. 182

ויאמרו: «לא נלך; אלא אם אחינו הצעיר ביותר ילך עימנו, לא נלך». וירא ישראל כי אם לא ישלח אותו עימם, כולם יאבדו בגלל הרעב. ויאמר ראובן: «תן אותו בידי, ואם לא אשיב אותו אליך, הרוג את שני בני במקום נפשו». ויאמר אליו: «הוא לא ילך עימך». ויקרב יהודה ויאמר: «שלח אותו עימדי, ואם לא אשיב אותו אליך, אשא את האשמה לפניך כל ימי חיי». וישלח אותו עימם, בשנה השנייה של שבוע זה, ביום הראשון של החודש, [2172 A.m.] ויבואו אל ארץ מצרים, עם כל ההולכים, ו(היו) בידיהם מנחות: נטף ושקדים ואגוזי אלה ודבש טהור. וילכו ויעמדו לפני יוסף; וירא את בנימין, אחיו, ויכר אותו; ויאמר אליהם: «האם זה אחיכם הצעיר ביותר?» ויאמרו אליו: «הוא הוא». ויאמר: «יהוה יחנך, בני!» וישלח אותו אל ביתו, ויוציא אליהם את שמעון, ויעש להם משתה; ויגישו לו את המנחה אשר הביאו בידיהם. ויאכלו לפניו, ויתן לכולם מנה; אך מנת בנימין היתה גדולה פי שבעה ממנת כל אחד מהם. ויאכלו וישתו, ויקומו ויישארו עם חמוריהם. ויחשוב יוסף תוכנית, שבה ילמד את מחשבותיהם, אם מחשבות שלום שוררות בקרבם; ויאמר אל הפקיד אשר על

183

ביתו: «מלאו את כל שקיהם במזון, והשיבו את כספם אליהם, אל כליהם; ואת גביעי, גביע הכסף אשר ממנו אני שותה, שים בשק הצעיר ביותר, ושלחו אותם».

184

פרק 43

תוכנית יוסף לעכב את אחיו, 1-10. תחינת יהודה, 11-13. יוסף מתוודע לאחיו ושולח אותם בחזרה אחרי אביהם, 14-24. (השוו בראשית xliv.3-10, 12-18, 278, 30-2; xlv.1-2, 5-9, 12, 18, 20-1, 23, 25-8.) 1

ויעש כפי שאמר לו יוסף, וימלא את כל שקיהם, עבורם, במזון, וישם את כספם בשקיהם, וישם את הגביע בשק בנימין. ובבוקר המוקדם יצאו; ויהי, כאשר הלכו משם, כי אמר יוסף אל פקיד ביתו: «רדוף אחריהם, רוץ ותפוס אותם, לאמור: ״תחת טוב השבתם לי רע; גנבתם ממני את גביע הכסף אשר ממנו שותה אדוני״. והשב אלי את אחיהם הצעיר ביותר, והבא (אותו) במהירות, בטרם אצא אל מושב משפטי». וירץ אחריהם ויאמר אליהם לפי הדברים האלה. ויאמרו אליו: «יהוה יאסור, כי עבדיך יעשו את הדבר הזה, ויגנבו מבית אדונך שום כלי; וגם את הכסף אשר מצאנו בשקינו בפעם הראשונה, אנו, עבדיך, השבנו מארץ כנען. כיצד, אם כן, נגנוב שום כלי? הנה אנחנו, ושקינו — חפש; ובכל מקום אשר תמצא את הגביע, בשקו של איש מאיתנו, יומת, ואנו וחמורינו נשרת את אדונך». ויאמר אליהם: «לא כן: האיש אשר אצלו אמצא (אותו), רק אותו אקח לעבד, ואתם תשובו בשלום אל ביתכם». וכאשר הוא חיפש בכליהם, מתחיל בגדול ביותר ומסיים בצעיר ביותר, הוא נמצא בשק בנימין. 185

ויקרעו את בגדיהם, ויטענו את חמוריהם, וישובו אל העיר ויבואו אל בית יוסף; וכולם השתחוו, פניהם ארצה, לפניו. ויאמר יוסף אליהם: «עשיתם רע». ויאמרו: «מה נאמר וכיצד נצדיק את עצמנו? אדוננו גילה את עבירת עבדיו; הנה אנחנו עבדי אדוננו, וגם חמורינו». ויאמר יוסף אליהם: «גם אני ירא את יהוה; ובאשר לכם, לכו לבתיכם, ויהי אחיכם עבדי, כי עשיתם רע. האם אינכם יודעים כי איש מתענג על גביעו, כמוני על הגביע הזה? ובכל זאת גנבתם אותו ממני». ויאמר יהודה: «הו אדוני, ידבר נא עבדך, בבקשה, דבר באוזן אדוני: שני אחים ילדה אם עבדך לאבינו: אחד הלך ואבד, ולא נמצא; והוא לבדו נשאר מאימו, ועבדך אבינו אוהב אותו, וגם חייו קשורים בחיי (נער) זה. ויהיה, כאשר נלך אל עבדך אבינו, והנער אינו עימנו, כי הוא ימות, ונוריד את אבינו ביגון עד מוות. עתה, תחת זאת, יישאר נא אני, עבדך, במקום הנער, כעבד לאדוני, והנער יעלה עם אחיו. כי כיצד אוכל לעלות אל אבי, והנער אינו עימדי? פן אראה את הרעה אשר תבוא על אבי». וירא יוסף כי כולם נאמנים יחד, וכי הם חומלים זה על זה; והוא לא יכול היה להתאפק, ויגד להם כי הוא יוסף. וידבר עימם בלשון העברית, וייפול על צווארם ויבך.

186

אך הם לא הכירו אותו, ויחלו לבכות. ויאמר אליהם: «אל תבכו עלי, כי אם מהרו והביאו את אבי אלי; ואתם רואים כי זה פי המדבר, ועיני בנימין, אחי, רואות. כי הנה, זו השנה השנייה של הרעב, ויש עוד חמש שנים בלא קציר או פרי עצים או חרישה. רדו במהירות, אתם ובתיכם, למען לא תאבדו ברעב; ואל תצערו על רכושכם, כי יהוה שלח אותי לפניכם, לסדר דברים, למען יחיו אנשים רבים. והגידו לאבי כי אני עדיין חי; והנה אתם רואים כי יהוה עשה אותי כאב לפרעה, ומושל על ביתו ועל כל ארץ מצרים. והגידו לאבי על כל כבודי, ועל כל העושר והכבוד אשר נתן לי יהוה». ובמצוות פי פרעה, נתן להם מרכבות וצידה לדרך; ויתן להם כולם בגדים רב־גוניים וכסף. ולאביהם שלח בגדים וכסף, ועשרה חמורים אשר נשאו תירס; וישלח אותם. ויעלו ויגידו לאביהם כי יוסף חי, וכי הוא מודד תירס לכל גויי הארץ, וכי הוא מושל על כל ארץ מצרים. ואביהם לא האמין זאת, כי הוא היה מבולבל בדעתו; אך כאשר ראה את העגלות אשר שלח יוסף, חיתה רוחו; ויאמר: «די לי אם יוסף חי; ארד ואראה אותו בטרם אמות».

187

פרק 44

יעקב חוגג את חג הביכורים, ומעודד על ידי חזיון, יורד למצרים, 1-10. שמות צאצאיו, 11-34. (השוו בראשית xlvi.1-28.) 1

וישראל נסע מחרן, מביתו, בראש חודש החודש השלישי; וילך בדרך באר השבועה, ויקריב קורבן ליהוה של אביו יצחק, בשבעה בחודש זה. ויזכור יעקב את החלום אשר ראה בבית אל, ויירא לרדת למצרים. ובעודו חושב לשלוח דבר ליוסף, כי יבוא אליו, וכי הוא לא ירד, הוא נשאר שם שבעה ימים, אם אולי יוכל לראות חזיון, אם יישאר או ירד. ויחגוג את חג הקציר של הביכורים, בתירס ישן; כי בכל ארץ כנען לא היתה חופן זרע [בארץ], כי הרעב היה על כל הבהמות והבקר והעופות, וגם על האדם. ובשישה עשר נראה יהוה אליו, ויאמר אליו: «יעקב, יעקב»; ויאמר: «הנני». ויאמר אליו: «אני יהוה של אבותיך, יהוה של אברהם ויצחק; אל תירא לרדת למצרים, כי שם אעשה אותך לגוי גדול. ארד עימך, ואעלך (שוב); ובארץ הזאת תיקבר, ויוסף ישים את ידיו על עיניך. אל תירא; רד למצרים». ויקומו בניו, ובני בניו, וישימו את אביהם ואת רכושם על העגלות.

188

וישראל קם מבאר השבועה, בשישה עשר של החודש השלישי הזה, וילך אל ארץ מצרים. וישלח ישראל את יהודה לפניו, אל בנו יוסף, לבחון את ארץ גושן; כי יוסף אמר לאחיו כי יבואו וישבו שם, למען יהיו קרובים אליו. וזו היתה (הארץ) הטובה ביותר בארץ מצרים, וקרובה אליו, לכולם (כולם), וגם לבקר. ואלה שמות בני יעקב אשר הלכו למצרים, עם יעקב, אביהם. ראובן, בכור ישראל; ואלה שמות בניו: חנוך, ופלוא, וחצרון וכרמי — חמישה. שמעון ובניו; ואלה שמות בניו: ימואל, וימין, ואוהד, ויכין, וצוהר, ושאול, בנה של האישה הצפתית — שבעה. לוי ובניו; ואלה שמות בניו: גרשון, וקהת, ומררי — ארבעה. יהודה ובניו; ואלה שמות בניו: שלה, ופרץ, וזרח — ארבעה. יששכר ובניו; ואלה שמות בניו: תולע, ופוה, וישוב, ושמרון — חמישה. זבולון ובניו; ואלה שמות בניו: סרד, ואלון, ויחלאל — ארבעה. ואלה בני יעקב ובניהם, אשר ילדה לאה ליעקב במסופוטמיה, שישה, ואחותם האחת, דינה; וכל נפשות בני לאה, ובניהם, אשר הלכו עם יעקב, אביהם, למצרים, היו עשרים ותשע; ויעקב, אביהם, עימם — היו שלושים.

189

ובני זלפה, שפחת לאה, אשת יעקב, אשר ילדה ליעקב את גד ואת אשר. ואלה שמות בניהם אשר הלכו עימו למצרים. בני גד: צפיון, וחגי, ושוני, ואצבון, <וערי>, ואראלי, וארודי — שמונה. ובני אשר: ימנה, וישוה, <וישוי>, ובריעה, ושרח, אחותם האחת — שישה. כל הנפשות היו ארבע עשרה; וכל אלה של לאה היו ארבעים וארבע. ובני רחל, אשת יעקב: יוסף ובנימין. וייוולדו ליוסף במצרים, בטרם בא אביו למצרים, אלה אשר ילדה לו אסנת, ביתו של פוטיפר, כוהן און: מנשה ואפרים — שלושה. ובני בנימין: בלע ובכר ואשבל, גרא ונעמן ואחי וראש, ומופים וחופים וארד — אחד עשר. וכל נפשות רחל היו ארבע עשרה. ובני בלהה, שפחת רחל, אשת יעקב, אשר ילדה ליעקב, היו דן ונפתלי. ואלה שמות בניהם אשר הלכו עימם למצרים. ובני דן היו חושים, ושמעון, ואסודי, ואיג'קה, ושלמה — שישה. והם מתו בשנה שבה נכנסו למצרים, ונשאר לדן רק חושים לבדו. ואלה שמות בני נפתלי: יחצאל, וגוני ויצר, ושלום, ועיב. ועיב, אשר נולד אחרי שנות הרעב, מת במצרים.

190

וכל נפשות רחל היו עשרים ושש. וכל נפשות יעקב אשר הלכו למצרים היו שבעים נפש. אלה בניו ובני בניו, בשבעים בסך הכל; אך חמישה מתו במצרים לפני יוסף, ולא היו להם ילדים. ובארץ כנען מתו שני בני יהודה, ער ואונן, ולא היו להם ילדים; ובני ישראל קברו את אלה אשר אבדו, והם נחשבו בין שבעים גויי הגויים.

191

פרק 45

יוסף מקבל את יעקב, ונותן לו את גושן, 1-7. יוסף רוכש את כל הארץ ואת יושביה עבור פרעה, 8-12. יעקב מת ונקבר בחברון, 13-15. ספריו ניתנים ללוי, 16. (השוו בראשית xlvi.28-30; xlvii.11-13, 19, 20, 23, 24, 28; l.13.) 1

וישראל נכנס לארץ מצרים, לארץ גושן, בראש חודש החודש הרביעי, [2172 A.M.] בשנה השנייה של השבוע השלישי של היובל הארבעים וחמישה. וילך יוסף לקראת אביו יעקב, אל ארץ גושן, וייפול על צוואר אביו ויבך. ויאמר ישראל אל יוסף: «עתה אמות, מכיוון שראיתי אותך; ועתה יבורך יהוה של ישראל, יהוה של אברהם ויהוה של יצחק, אשר לא מנע את חסדו ואת חנו מעבדו יעקב. די לי כי ראיתי את פניך, בעודי חי; כן, אמת הוא החזיון אשר ראיתי בבית אל. ברוך יהוה, יהוה שלי, לעולם ועד; וברוך שמו». ויאכלו יוסף ואחיו לחם לפני אביהם, וישתו יין; וישמח יעקב בשמחה גדולה מאוד, כי ראה את יוסף אוכל עם אחיו ושותה לפניו; ויברך את בורא כל הדברים, אשר שמר אותו, ושמר עבורו את שנים עשר בניו. ויוסף נתן לאביו ולאחיו, כמתנה, את זכות המגורים בארץ גושן וברעמסס ובכל האזור סביבה, אשר משל עליו לפני פרעה. וישבו ישראל ובניו בארץ גושן, החלק הטוב ביותר של ארץ מצרים.

192

וישראל היה בן מאה שלושים שנה כאשר בא למצרים. 7

ויוסף כילכל את אביו ואת אחיו, וגם את רכושם, בלחם, ככל אשר הספיק להם, לאורך שבע שנות הרעב. וארץ מצרים סבלה בגלל הרעב; ויוסף רכש את כל ארץ מצרים עבור פרעה, תמורת מזון, וקיבל בעלות על העם ועל מקניהם והכל, עבור פרעה. ושנות הרעב הושלמו; ויוסף נתן לאנשי הארץ זרע ומזון, למען יזרעו (את הארץ) בשנה השמינית, כי הנהר הציף את כל ארץ מצרים. כי בשבע שנות הרעב הוא (לא) הציף והשקה רק מקומות מעטים על שפות הנהר; אך עתה הוא הציף, והמצרים זרעו את הארץ, והיא הניבה תירס רב באותה שנה. וזו היתה השנה הראשונה של השבוע הרביעי של היובל הארבעים וחמישה. [2178 A.M.] ויוסף לקח מתירס הקציר את החלק החמישי עבור המלך, והניח להם ארבעה חלקים למזון ולזרע; ויוסף עשה זאת חוק לארץ מצרים, עד היום הזה. ויחי ישראל בארץ מצרים שבע עשרה שנה; וכל הימים אשר חי היו שלושה יובלים, מאה ארבעים ושבע שנים; וימות בשנה הרביעית [2188 A.M.] של השבוע החמישי, ביובל הארבעים וחמישה. 193

ויישן עם אבותיו, וייקבר במערת המכפלה בארץ כנען, ליד אברהם, אביו, בקבר אשר חצב לעצמו במערת המכפלה, בארץ חברון. ויתן את כל ספריו ואת ספרי אבותיו ללוי, בנו, למען ישמרם ויחדשם עבור בניו, עד היום הזה.

194

פרק 46

שגשוג ישראל במצרים, 1-2. מות יוסף, 3-5. מלחמה בין מצרים לכנען, שבמהלכה עצמות כל בני יעקב, מלבד יוסף, נקברות בחברון, 6-11. מצרים מדכאה את ישראל, 12-16. (השוו בראשית l.22, 25-6; שמות i.614.) 1

ויהי, אחרי שמת יעקב, כי בני ישראל פרו בארץ מצרים, ויהיו לגוי גדול; והם היו שווי לב, כך שאח אהב את אחיו, וכל איש עזר לאחיו; ויגדלו בשפע וייפרו עד מאוד, עשרה [2242 A.M.] שבועות של שנים, כל ימי חייו של יוסף. ולא היה שטן ואף רע, כל ימי חייו של יוסף, אשר חי אחרי אביו יעקב; כי כל המצרים כיבדו את בני ישראל, כל ימי חייו של יוסף. וימות יוסף, בן מאה ועשר שנים; שבע עשרה שנה חי בארץ כנען, ועשר שנים היה עבד, ושלוש שנים בבית הכלא, ושמונים שנה היה תחת המלך, מושל על כל ארץ מצרים. וימות, הוא וכל אחיו וכל הדור ההוא. ויצו את בני ישראל, בטרם מת, כי ישאו את עצמותיו עימם, כאשר יצאו מארץ מצרים. וישביע אותם בנוגע לעצמותיו; כי הוא ידע כי המצרים לא יוציאו ולא יקברו אותו שוב בארץ כנען; כי מכמרון, מלך כנען, בהיותו יושב בארץ אשור, נלחם בעמק עם מלך מצרים, והרג אותו שם, וירדוף אחרי המצרים עד שערי ערמון. 195

אך הוא לא יכול היה להיכנס, כי אחר, מלך חדש, הפך למלך מצרים, והוא היה חזק ממנו; וישוב אל ארץ כנען, ושערי מצרים נסגרו, ואיש לא יצא ואיש לא בא למצרים. וימות יוסף ביובל הארבעים ושישה, בשבוע השישי, בשנה השנייה; ויקברו אותו בארץ מצרים, ו[2242 A.M.] כל אחיו מתו אחריו. ויצא מלך מצרים למלחמה עם מלך כנען, [2263 A.M.] ביובל הארבעים ושבעה, בשבוע השני, בשנה השנייה; ובני ישראל הוציאו את כל עצמות בני יעקב, מלבד עצמות יוסף, ויקברו אותן בשדה, במערת המכפלה, בהר. ורובם (מהם) שבו למצרים, אך מעטים מהם נשארו בהרי חברון, ועמרם, אביך, נשאר עימם. ומלך כנען גבר על מלך מצרים, ויסגור את שערי מצרים. ויחשוב מחשבה רעה נגד בני ישראל, לענות אותם; ויאמר אל אנשי מצרים: «הנה, עם בני ישראל גדל ופרה יותר מאיתנו. בואו ונתחכם עימם, בטרם ירבו מדי; ונענה אותם, ונשעבד אותם בעבודה, בטרם יעשו איתנו מלחמה ויעלו מארצנו». 196

ויעבידו אותם בקשיחות; וככל שנהגו בהם ברעה, כך הם גדלו ופרו. ואנשי מצרים תיעבו את בני ישראל.

197

פרק 47

לידת משה, 1-4. אומץ על ידי בת פרעה, 5-9. הורג מצרי ובורח (למדין), 10-12. (השוו שמות i.22; ii. 2-15.) 1

ובשבוע השביעי, בשנה השביעית, ביובל הארבעים ושבעה, יצא אביך [2303 A.M.] מארץ כנען; ואתה נולדת בשבוע הרביעי, בשנה השישית שלו, ביובל הארבעים ושמונה; [2330 A.M.] זה היה זמן הצרה על בני ישראל. ופרעה, מלך מצרים, הוציא צו בנוגע אליהם, כי ישליכו את כל ילדיהם הזכרים אשר נולדו אל הנהר. ויישליכו אותם במשך שבעה חודשים, עד היום שבו נולדת. ואימך החביאה אותך שלושה חודשים, והם הגידו עליה. ותעש לך תיבה, ותכסה אותה בזפת ובאספלט, ותשם אותה בסוף, על שפת הנהר; ותשם אותך בה שבעה ימים; ואימך באה בלילה והניקה אותך, וביום שמרה עליך מרים, אחותך, מן העופות. ובימים אלה באה תרמות, ביתו של פרעה, לרחוץ בנהר, ותשמע את קולך בוכה; ותאמר לנערותיה כי יביאוך החוצה, ויביאוך אליה. ותוציא אותך מן התיבה, ותחמול עליך. ותאמר אחותך אליה: «האלך ואקרא לך אחת מן הנשים העבריות, כי תניק ותיינק תינוק זה עבורך?»

198

ותאמר <אליה>: «לכי». ותלך ותקרא את אימך, יוכבד; ותיתן לה שכר, והיא הניקה אותך. ואחרי כן, כאשר גדלת, הביאו אותך אל בת פרעה, ותהיה לה לבן; ועמרם, אביך, לימד אותך כתיבה; ואחרי שהשלמת שלושה שבועות, הביאו אותך אל חצר המלך. והיית שלושה שבועות של שנים בחצר, עד הזמן [2351-] שבו יצאת מחצר המלך וראית מצרי מכה את ידידך, אשר היה [2372 A.M.] מבני ישראל; ותהרוג אותו ותטמון אותו בחול. וביום השני ראית שניים מבני ישראל רבים יחד; ותאמר אל העושה את העוול: «למה תכה את אחיך?» ויכעס ויתרעם, ויאמר: «מי שם אותך לשר ולשופט עלינו? האם אתה חושב להרוג אותי, כפי שהרגת את המצרי אתמול?» ותירא ותברח בגלל הדברים האלה.

199

פרק 48

משה שב ממדין למצרים. מסטמה מבקש להרוג אותו בדרך, 1-3. עשר המכות, 4-11. ישראל יוצא ממצרים: השמדת המצרים על ים סוף, 12-19. (השוו שמות ii.15; iv.19, 24; vii. seqq.) 1

ובשנה השישית של השבוע השלישי של היובל הארבעים ותשעה, יצאת וישבת <בארץ מדין [2372 A.M.]>, חמישה שבועות ושנה אחת. ושב למצרים, בשבוע השני, בשנה השנייה, ביובל החמישים. ואתה עצמך יודע מה הוא דיבר אליך על הר סיני, [2410 A.M.] ומה ביקש הנסיך מסטמה לעשות לך, כאשר שבת למצרים <בדרך, כאשר פגשת אותו במקום הלינה>. האם לא ביקש, בכל כוחו, להרוג אותך, ולהציל את המצרים מידך, כאשר ראה כי אתה נשלח לעשות משפט ונקמה במצרים? ואני הצלתי אותך מידו; ועשית את האותות והמופתים אשר נשלחו לעשותם במצרים, נגד פרעה, ונגד כל ביתו, ונגד עבדיו ועמו. ויהוה עשה נקמה גדולה בהם, למען ישראל; ויך אותם ב(מכות של) דם וצפרדעים, כינים וערוב, ושחין רע הפורץ אבעבועות; ואת מקניהם, במוות; ובאבני ברד, שבאמצעותן השמיד את כל אשר צמח עבורם; ובארבה, אשר אכל את השארית אשר נותרה מן הברד, ובחושך; ובהריגת הבכורים, מן האדם ועד הבהמה; ויהוה שלנו לקח נקמה על כל אלילי מצרים וישרוף אותם באש. 200

והכל נשלח בידך, למען תגיד (את הדברים האלה) בטרם נעשו; ודיברת עם מלך מצרים, לפני כל עבדיו ולפני עמו. והכל קרה לפי דבריך; עשרה משפטים גדולים ונוראים באו על ארץ מצרים, למען תעשה בה נקמה עבור ישראל. ויהוה עשה הכל למען ישראל, ולפי בריתו, אשר קבע עם אברהם, כי ייקח נקמה מהם, כפי שהם הכניסו אותם בכוח לשעבוד. והנסיך מסטמה קם נגדך, וביקש להשליך אותך לידי פרעה; והוא עזר לחרטומי מצרים, והם קמו ועשו לפניך את הרעות — אכן, הרשינו להם לעשותן, אך את הרפואות לא הרשינו להיעשות בידיהם. ויך יהוה אותם בשחין רע, והם לא יכלו לעמוד; כי השמדנו אותם, כדי שלא יוכלו לעשות אף אות אחד. ולמרות כל (אלה) האותות והמופתים, הנסיך מסטמה לא בוש, כי הוא התאזר וצעק אל המצרים, כי ירדפו אחריך בכל כוחות המצרים, עם מרכבותיהם, ועם סוסיהם, ועם כל המוני מצרים, אשר רדפו אחריך. ועמדתי בין המצרים לבין ישראל, והצלנו את ישראל מידו, ומיד עמו; ויהוה הביא אותם בתוך הים, כאילו היתה זו יבשה. ואת כל העמים אשר הביא לרדוף אחרי ישראל, יהוה, יהוה שלנו, השליך אל תוך הים, אל מעמקי התהום, מתחת לבני ישראל, בדיוק כפי שהעם המצרי השליך 201

את ילדיהם אל הנהר, הוא לקח נקמה על 1,000,000 מהם; ואלף אנשים חזקים ונמרצים הושמדו בגלל יונק אחד מבני עמך, אשר הם זרקו אל הנהר. 15

וביום הארבעה עשר וביום החמישה עשר וביום השישה עשר וביום השבעה עשר וביום השמונה עשר, הנסיך מסטמה נכלא ונאסר מאחורי בני ישראל, למען לא יאשים אותם. וביום התשעה עשר שחררנו אותם, למען יעזרו למצרים וירדפו את בני ישראל. והוא הקשיח את ליבם ועשה אותם עקשנים; והמחשבה תוכננה על ידי יהוה, יהוה שלנו, למען יכה את המצרים וישליך אותם אל הים. וביום הארבעה עשר כלאנו אותו, למען לא יאשים את בני ישראל, ביום שבו ביקשו מן המצרים כלים ובגדים — כלי כסף, וכלי זהב, וכלי נחושת — כדי לשדוד את המצרים, כתמורה לשעבוד שבו הם אילצו אותם לשרת. ולא הוצאנו את בני ישראל ממצרים בידיים ריקות.

202

פרק 49

הפסח: תקנות בנוגע לחגיגתו. (השוו שמות xii.6, 9, 11, 13, 22-3, 30, 46; xv.22.) 1

זכור את המצווה אשר ציווה אותך יהוה בנוגע לפסח, כי תחגוג אותו בעונתו, בארבעה עשר של החודש הראשון; כי תהרוג אותו בטרם יהיה ערב, ויאכלו אותו בלילה, בערב החמישה עשר, מעת שקיעת השמש. כי בלילה זה — תחילת החג ותחילת השמחה — הייתם אוכלים את הפסח במצרים, כאשר כל כוחות מסטמה שוחררו להרוג את כל הבכורים בארץ מצרים, מבכור פרעה ועד בכור השפחה הנטחנת בריחיים, ועד הבקר. וזה הוא האות אשר נתן יהוה להם: אל כל בית, אשר על משקופיו ראו את דם שה בן שנה, אל (אותו) בית לא ייכנסו להרוג, כי אם יעברו עליו, למען יינצלו כל אשר היו בבית, מפני שאות הדם היה על משקופיו. וכוחות יהוה עשו הכל כפי שציווה אותם יהוה; ויעברו על כל בני ישראל, והמגפה לא באה עליהם להשמיד מהם שום נפש — לא של בקר, ולא של אדם, ולא של כלב. והמגפה היתה קשה מאוד במצרים, ולא היה בית במצרים אשר לא היה בו מת אחד, ובכי ואבל. וכל ישראל אכלו את בשר שה הפסח, ושתו את היין, והיללו, וברכו, והודו ליהוה של אבותיהם, והיו

203

מוכנים לצאת מתחת לעול מצרים, ומן השעבוד הרע. 7

וזכור אתה את היום הזה, כל ימי חייך, ושמור אותו משנה לשנה, כל ימי חייך, פעם בשנה, ביום שלו, לפי כל חוקו; ואל תדחה (אותו) מיום ליום, או מחודש לחודש. כי היא מצוות עולם, וחקוקה על הלוחות השמימיים בנוגע לכל בני ישראל, כי ישמרו אותה בכל שנה, ביום שלה, פעם בשנה, בכל דורותיהם; ואין גבול ימים, כי זה נקבע לעולם. והאיש אשר הוא נקי מטומאה, ואינו בא לשמור אותה ביום שלה, להביא מנחה רצויה לפני יהוה, ולאכול ולשתות לפני יהוה ביום חגה, האיש הזה, אשר הוא נקי וקרוב, ייכרת: מפני שלא הקריב את מנחת יהוה בעונתה הקבועה, הוא יישא את האשמה על עצמו. יבואו בני ישראל וישמרו את הפסח ביום זמנו הקבוע, ביום הארבעה עשר של החודש הראשון, בין הערביים, מן החלק השלישי של היום עד החלק השלישי של הלילה; כי שני חלקי היום ניתנים לאור, וחלק שלישי לערב. זה הוא אשר ציווה אותך יהוה, כי תשמור אותו, ותעשה אותו בעונתו, לפי צו שלו.

204

ולא יבשלו אותו במים, ולא יאכלו אותו חי, כי אם צלוי על האש: יאכלו אותו בזריזות, ראשו עם קרביו ורגליו יצלו באש, ולא ישברו שום עצם ממנו; כי מבני ישראל לא תישבר שום עצם. מסיבה זו ציווה יהוה את בני ישראל לשמור את הפסח ביום זמנו הקבוע, ולא ישברו עצם ממנו; כי הוא יום חג, ויום מצווה, ולא יהיה מעבר מיום ליום, ומחודש לחודש, כי אם ביום חגו יישמר. וצווה אתה את בני ישראל לשמור את הפסח בכל ימיהם, בכל שנה, פעם בשנה, ביום זמנו הקבוע; ויבוא לזיכרון רצוי היטב לפני יהוה, ואף מגפה לא תבוא עליהם להרוג או להכות, בשנה שבה הם חוגגים את הפסח בעונתו, בכל פרט, לפי מצוותו. ולא יאכלו אותו מחוץ למקדש יהוה, כי אם לפני מקדש יהוה; וכל אנשי עדת ישראל יחגגו אותו בעונתו הקבועה. וכל איש אשר בא ביום שלו יאכל אותו במקדש יהוה שלכם, לפני יהוה, מעשרים שנה ומעלה; כי כך כתוב ונקבע, כי יאכלו אותו במקדש יהוה. וכאשר יבואו בני ישראל אל הארץ אשר הם עתידים לרשת, אל ארץ כנען, ויקימו את משכן יהוה בתוך הארץ, באחד משבטיהם, עד אשר ייבנה מקדש יהוה בארץ, יבואו ויחגגו את

205

הפסח בתוך משכן יהוה, וישחטו אותו לפני יהוה, משנה לשנה. 19

ובימים שבהם נבנה הבית בשם יהוה, בארץ נחלתם, הם ילכו לשם וישחטו את הפסח בערב, בשקיעת השמש, בחלק השלישי של היום. ויקריבו את דמו על סף המזבח, וישימו את חלבו על האש אשר על המזבח; ויאכלו את בשרו, צלוי באש, בחצר הבית אשר התקדש בשם יהוה. והם לא יחגגו את הפסח בעריהם, ולא בשום מקום, מלבד לפני משכן יהוה, או לפני ביתו, אשר שמו שכן שם; ולא יתעו מיהוה. וצווה אתה, משה, את בני ישראל לשמור את תקנות הפסח, כפי שנצטווית; הגד להם בכל שנה, ואת יום ימיו, ואת חג המצות, כי יאכלו מצות שבעה ימים, (ו)כי ישמרו את חגו, וכי יביאו מנחה בכל יום, במשך שבעת ימי השמחה האלה, לפני יהוה, על מזבח יהוה שלכם. כי חגגתם את החג הזה בחיפזון, כאשר יצאתם ממצרים, עד אשר נכנסתם למדבר שור; כי על שפת הים השלמתם אותו.

206

פרק 50

חוקים בנוגע ליובלים, 1-5, ולשבת, 6-13. 1

ואחרי החוק הזה, הודעתי לך את ימי השבתות במדבר סין[אי], אשר בין אילים לסיני. וסיפרתי לך על שבתות הארץ על הר סיני, וסיפרתי לך על שנות היובל בשבתות השנים; אך את שנתו לא סיפרתי לך, עד אשר תיכנסו לארץ אשר אתם עתידים לרשת. וגם הארץ תשמור את שבתותיה, בעודם יושבים עליה, והם ידעו את שנת היובל. על כן קבועות לך שבועות השנים, והשנים והיובלים: יש ארבעים ותשעה יובלים, מימי אדם עד היום הזה, [2410 A.M.] ושבוע אחד ושנתיים; ויש עוד ארבעים שנה לבוא (מילולית: «רחוקות») ללימוד [2450 A.M.] מצוות יהוה, עד אשר יעברו אל ארץ כנען, בחוצם את הירדן מערבה. והיובלים יחלפו, עד אשר ישראל יטוהר מכל אשמת זנות, וטומאה, וזיהום, וחטא, וטעות; וישב בביטחון בכל הארץ, ולא יהיה עוד שטן או שום רע, והארץ תהיה נקייה, מאותו זמן, לעולם ועד. והנה המצווה בנוגע לשבתות — כתבתי (אותן) לך — וכל משפטי חוקיה. שישה ימים תעבוד, אך ביום השביעי היא שבת יהוה, יהוה שלכם. בו לא תעשו שום מלאכה — אתם ובניכם, ועבדיכם ושפחותיכם, וכל בהמתכם, וגם הגר אשר עימכם.

207

והאיש העושה שום מלאכה בו ימות: כל המחלל את היום הזה, כל השוכב עם (אשתו), או כל האומר כי יעשה דבר בו, כי ייצא למסע בו, בנוגע לשום קנייה או מכירה; וכל השואב מים בו, אשר לא הכין לעצמו בשישה, וכל הלוקח שום משא לשאתו מאוהלו או מביתו — ימות. לא תעשו שום מלאכה כלל ביום השבת, מלבד מה שהכנתם לעצמכם ביום השישי; כדי לאכול, ולשתות, ולנוח, ולשמור שבת מכל מלאכה ביום הזה, ולברך את יהוה, יהוה שלכם, אשר נתן לכם יום חג ויום קדוש; ויום של מלכות קודש לכל ישראל הוא היום הזה, בין ימיהם, לעולם. כי גדול הכבוד אשר נתן יהוה לישראל, כי יאכלו וישתו ויישבעו ביום החג הזה, וינוחו בו מכל מלאכה השייכת למלאכת בני האדם, מלבד שריפת קטורת והבאת מנחות וקורבנות לפני יהוה, לימים ולשבתות. עבודה זו לבדה תיעשה בימי השבת, במקדש יהוה, יהוה שלכם; למען יכפרו עבור ישראל בקורבן תמיד, מיום ליום, לזיכרון רצוי היטב לפני יהוה; ולמען יקבל אותם תמיד, מיום ליום, כפי שנצטווית. וכל איש העושה שום מלאכה בו, או יוצא למסע, או חורש את (אדמתו), בין בביתו ובין בכל מקום אחר; וכל המדליק אש, או רוכב על שום בהמה, או נוסע בספינה על הים; וכל המכה או הורג דבר, או שוחט בהמה או עוף; או כל הלוכד חיה או עוף או דג; או כל הצם או עושה מלחמה בשבתות:

208

האיש העושה אף אחד מן הדברים האלה בשבת ימות; למען ישמרו בני ישראל את השבתות, לפי המצוות בנוגע לשבתות הארץ, כפי שכתוב על הלוחות, אשר נתן בידי, למען אכתוב לך את חוקי העונות, והעונות, לפי חלוקת ימיהם. בזה הושלם סיפור חלוקת הימים.

209

בדיקת מרשם שלמות־הטקסט והשינויים

תוצאה

סטטוס

פרקים

PASS — פרקים 1 עד 50 נוכחים

מיקומי פסוקים

1,307

PASS — רצף המקור נשמר

גבולות פסוקים ב־HTML

PASS — שוחזרו מן העד המודפס

מקומות ששונו

310

PASS — נבדקו ונרשמו

הופעות השם הקדוש

423

PASS — החלפות הקשריות תועדו

טוקנים נותרים

PASS God/Lord/אלוהים/Jesus/ Christ

מדיניות שינויים מכרעת: שלמות הטקסט גוברת על אוטומציה. החלטות השם הקדוש הן הקשריות, לא מכניות; משמעות המקור, הדובר, הנמען, המוזכר, הרצף, הכרונולוגיה ומעמד הטקסט נשארים מכריעים. תארים אנושיים נשמרים אנושיים, ומוזכרים לא־ודאיים מסומנים, ולא מנוחשים. כל הופעה של Father נשמרת. אלים באותיות קטנות והתואר godless הם מילים לקסיקליות, ואינם מומרים. שום תואר אינו מזוהה עם ישוע, אלא אם המקור מספק את הזיהוי האישי, או שהמוסכמה המכרעת של המשתמש דורשת זאת בבירור. סימון הרשימה של התעתיק המקוון חיבר שני גבולות פסוקים מודפסים. החלוקות ב־1:8-9 וב־11:3-4 שוחזרו מעד תמונת העמוד של 1917, מבלי לשנות את המילים או את סדרן.

210

סיכום שינויים: יהוה: 423 הופעות מתועדות; ישוע: 0 הופעות מתועדות; ישוע המשיח: 0 הופעות מתועדות

מרשם מיקומי השם הקדוש המלא Prologue: Prologue 1: 1:heading, 1:1, 1:2, 1:3, 1:4, 1:17, 1:18, 1:19, 1:20, 1:22, 1:25, 1:28, 1:29 2: 2:1, 2:4, 2:8, 2:9, 2:19, 2:25 3: 3:1, 3:4, 3:5, 3:17, 3:18, 3:19, 3:23 4: 4:2, 4:4, 4:6, 4:7, 4:12, 4:15, 4:21, 4:24, 4:25, 4:26, 4:28 5: 5:heading, 5:1, 5:3, 5:5, 5:10, 5:19, 5:20, 5:23, 5:24 6: 6:heading, 6:3, 6:4, 6:8, 6:10, 6:11, 6:13, 6:14 7: 7:3, 7:5, 7:11, 7:12, 7:25, 7:34, 7:36 8: 8:18, 8:19, 8:20 9: 9:15 10: 10:3, 10:5, 10:7, 10:8, 10:22, 10:23, 10:25, 10:26 11: 11:heading 12: 12:4, 12:17, 12:19, 12:20, 12:21, 12:22, 12:24, 12:25, 12:29, 12:30 13: 13:3, 13:4, 13:7, 13:8, 13:9, 13:13, 13:15, 13:16, 13:19, 13:25, 13:26, 13:28, 13:29 14: 14:heading, 14:1, 14:2, 14:6, 14:7, 14:8, 14:18 15: 15:heading, 15:2, 15:3, 15:5, 15:9, 15:10, 15:11, 15:15, 15:18, 15:19, 15:22, 15:23, 15:26, 15:30, 15:34 16: 16:heading, 16:5, 16:6, 16:7, 16:12, 16:13, 16:18, 16:20, 16:22, 16:23, 16:27, 16:29, 16:31 17: 17:heading, 17:2, 17:3, 17:6, 17:11, 17:13, 17:14, 17:15, 17:16, 17:17, 17:18 18: 18:1, 18:7, 18:9, 18:11, 18:13, 18:14, 18:15, 18:18 19: 19:5, 19:9, 19:18, 19:23, 19:27, 19:28, 19:29 20: 20:2, 20:3, 20:7, 20:9 21: 21:2, 21:4, 21:7, 21:9, 21:11, 21:20, 21:22, 21:23, 21:25 22: 22:6, 22:7, 22:9, 22:10, 22:11, 22:13, 22:15, 22:18, 22:19, 22:23, 22:24, 22:27 23: 23:1, 23:10, 23:16, 23:22, 23:30, 23:31 24: 24:1, 24:9, 24:20, 24:22, 24:23, 24:28 25: 25:3, 25:11, 25:12, 25:13, 25:15, 25:21, 25:23 26: 26:6, 26:15, 26:22, 26:23, 26:24 27: 27:11, 27:15, 27:21, 27:22, 27:25, 27:27 28: 28:6, 28:11, 28:12, 28:24 29: 29:4, 29:6, 29:11 30: 30:6, 30:8, 30:11, 30:15, 30:18, 30:19, 30:26 31: 31:heading, 31:13, 31:14, 31:15, 31:16, 31:18, 31:24, 31:25, 31:26, 31:31, 31:32 32: 32:1, 32:3, 32:4, 32:7, 32:9, 32:10, 32:11, 32:15, 32:17, 32:18, 32:25 33: 33:9, 33:11, 33:12, 33:13, 33:18, 33:19, 33:20

211

35: 35:2, 35:14 36: 36:3, 36:6, 36:16, 36:20 39: 39:3, 39:4, 39:6, 39:12, 39:13 40: 40:5, 40:9 41: 41:3, 41:5, 41:23, 41:25 42: 42:21 43: 43:4, 43:10, 43:18, 43:19, 43:20 44: 44:1, 44:5 45: 45:3, 45:4 48: 48:5, 48:8, 48:11, 48:13, 48:14, 48:17 49: 49:1, 49:3, 49:4, 49:6, 49:9, 49:11, 49:14, 49:15, 49:16, 49:17, 49:18, 49:19, 49:20, 49:21, 49:22 50: 50:4, 50:7, 50:9, 50:10, 50:11

מרשם מקור והפקה. בסיס ממוספר עיקרי: R. H. Charles, trans., The Book of Jubilees, in The Apocrypha and Pseudepigrapha of the Old Testament, volume II (Oxford: Clarendon Press, 1913). תעתיק עבודה: Pseudepigrapha.com / CCEL, נסרק ונערך בידי יהושע ויליאמס; חמישים קובצי פרקים נשמרים עם פרויקט העריכה. משווה תמונות עמודים: The Book of Jubilees, or The Little Genesis (London: Society for Promoting Christian Knowledge; New York: Macmillan, 1917), translated by R. H. Charles, introduction by G. H. Box; סריקת 240 עמודים נשמרת עם פרויקט העריכה. גבול היקף: ספר היובלים בלבד. בראשית, שמות, חנוך 1, ישער, ספר הענקים, ופרשנות מאוחרת יותר אינם ממוזגים לתוך כרך זה. זכויות טריטוריאליות: נדרש אימות מהמוציא לאור לפני שחרור מסחרי. חותם ו־ISBN: יוקצו על ידי המוציא לאור. הגהת דפוס סופית: נדרשת אחרי שמסופקים מפרטי כריכה, נייר, צפיפות דיו ו־PDF/X.

תיקון תארים הקשרי לאחר הביקורת (v02). שכבת הקריאה המלאה בת 50 הפרקים הכילה שנים עשר טוקני «lord» באותיות קטנות, כולם מתייחסים לסמכות אנושית, ולא ליהוה: סמכות יעקב על אחיו (26:24, 26:31), פוטיפר (39:10), יוסף כשליט מצרים, או

212

אדון בית (42:9; 43:2, 4, 5, 9, 11, 13). אלה תורגמו, מבחינה הקשרית, כשליט או כאדון. שום מוזכר אלוהי, גבול פרק/פסוק, כרונולוגיה או תוכן נרטיבי לא שונו. מרשם תיקוני הגהה של פרק 2 (v03). שגיאות רישיות של כבוד תוקנו ב־2:2, 2:11, 2:16 וב־2:31. ריווח תעתיק מעוות תוקן ב־2:2, 2:4, 2:16, 2:18 וב־2:20. סדר הפרקים והפסוקים, הכרונולוגיה, קריאות מסוגרות, קריאות בסוגריים זוויתיים, ומבנים עתיקים קשים נשמרו. תיקון הפקת עימוד (v03). שדה מספר העמוד המורש שוחזר, כדי שמספרי עמודים רב־ספרתיים יוצגו במלואם. טקסט הקריאה ורצף העימוד לא שונו.

213

Listen & Read — in your languages

David's design for this book: listen in one language while you read in another — hear the book in French while your eyes follow the Spanish, and the language teaches itself. The two choices below are independent.

Read in:

Each language edition carries this book as far as its translation has reached; where a translation is still in progress, that edition says so on its own page. The First Book of Adam and Eve carries the fully wired parallel reader — try it there.

Listen in: the audio edition

Chapter

Audio edition in preparation — no recorded audiobook of this book is held yet, in any language. When recordings are delivered they will play here, chapter by chapter (ebooks/audio/<language>/jubilees/001.mp3 …).